נחיתה במומבאי
הגעת אליהם וקיבלת הלם. כדי לאהוב משהו באמת צריך להתאהב לאט לאט. אולי אפילו קצת לשנוא בהתחלה. כשנחת זה נראה עוד סביר. אמנם מחלונות המטוס ראית פה ושם ענני עשן, אך שדה התעופה הצטייר כמעט מיושן אך נורמלי. בסדר. יצאת מהמטוס. הגעת אל תורי ההגירה. תור רגיל של ישראלים, אולי מעט מתוחים מהרגיל. המזוודות זרוקות באי סדר מוחלט. אבל זה ככה בכל העולם, לא? לקחת את התרמיל עצמאית לבדיקת הרנטגן המאד לא קפדנית. משהו מוזר. אבל התעלמת. זה הרבה יותר נוח כשהבדיקה היא כזאת ולא צריך להתעכב. אחרי לבטים מעטים החלפת כ-30 דולר לרופיות. זה יספיק בתור התחלה, לא?
יצאת מהטרמינל. נראה שכל נהגי המוניות במומבאי חיכו לך. בקרוב תראה כמה פעוטה היא ההמולה מחוץ לשדה התעופה, ביחס למה שמתרחש בעיר הודית טיפוסית. אין לך סיכוי להתמקח איתם. הלכת לדוכן המוניות בתשלום מראש. כל הכבוד. אפילו נתת להודי שליווה אותך למונית דולר אחד שלם! בהחלט יום המזל שלו. הנסיעה לעיר במונית הודית חבוטה נראית בהתחלה כחוויה מהנה. כל זאת עד הרגע בו היא עוזבת את שדה התעופה ומתחילה לעבור בכבישי העיר. הלם טוטאלי. כל כך הרבה אנשים זזים ממקום למקום. מה הם מרימים? למה הם חופרים? איך המכוניות פה נוסעות? למה הפה שלך פתוח כבר חצי שעה בלי שהוצאת מילה אחת? ביקשת מהנהג לרדת ישירות בתחנת הרכבת המרכזית. טעות. מעולם לא ראית מספר כה רב של קבצנים. זקנים, צעירים, נשים, גברים, ילדים, ילדות, תינוקות. מומחים. כולם רואים שאתה אורח חדש. כולם בוהים בך. כולם. מטריד.
"אני רוצה לנסוע לדיו". אתה מכיר כל פינה בארץ ישראל. למה שההודי החכם-למראה מאחורי הדלפק לא יכיר את דיו? במקרה הוא לא מכיר. ונראה שאף הודי אחר באזור לא מכיר. אף אחד שם לא מבין על מה אתה מדבר. אבל זה לא מפליא אותם במיוחד. בכל מקרה אתה נראה כל כך תלוש מהמציאות היום-יומית שלהם. נראה כמו חייזר בשבילם. אז מה זה כבר משנה מה אתה אומר?
דיו. דיו היא בתולית, דיו היא פוטוגנית, דיו היא נקייה, דיו היא ירוקה. מה שמגדיל את הסיכוי שתושב מומבאי לא יכיר אותה. לדיו יש קשר ממשלתי עם דאמאן. דאמאן נמצאת במרחק 3 שעות נסיעה ממומבאי. אתה מניח שמדאמאן תוכל למצוא את הדרך אל דיו. נחזור אל ההנחה הזאת. החלטת לקנות כרטיס רכבת לדאמאן, לבוקר שלמחרת.
הגעה לרובע קולאבה
מספר שעות לאחר מכן, לאחר שעברת בערך בכל הדלפקים בתחנה, הכרטיס בידיך. ועכשיו אתה צריך: מים, אוכל, מיטה. לאו דווקא בסדר הזה. יותר מכל אתה זקוק לאנרגיה. אין. אין ברירה. אתה לוקח מונית ויוצא שוב אל העיר, הפעם במטרה למצוא חדר. נכון שההגיון שלך אומר למצוא חדר באזור תחנת הרכבת, אך ההגיון ההודי אינו מאפשר דבר כזה. המונית עוצרת לך באזור קרוב יחסית לתחנה. יש שם מלון אחד. הוא יקר. אתה עייף. אבל ויתרת. אתה מחליט לתפוס מונית נוספת ולנסוע לקולאבה. אמרו לך שבקולאבה יש מספר מלונות זולים. המונית עוצרת ברחוב הראשי של האזור. וברחוב. נראה שכולם חיכו רק לך. אחרת למה הם כולם פונים אליך, ונועצים בך מבטים חודרים משל היית תיירת בלבוש חשוף בטיילת של תל אביב?
זקן צווחני במיוחד מתעקש לעקוב אחריך לכל מקום בו אתה הולך. נראה כי אין תרגיל הסחה או הטעייה שהוא אינו מכיר. לאן הולכים כל התיירים? יש כל כך הרבה הודים ברחוב. מצאת ברחוב תייר נורווגי והתנפלת עליו בפניקה. הוא הוביל אותך אל המלון שלו. אין שם חדרים פנויים. אבל משם הפנו אותך למלון אחר. ובו יש. "מלון בנטלי". התחושה בו היא כלל לא של בית מלון בריטי מפואר ואין מקלחת ושירותים בחדר. לילה שלם עולה 900 רופי. אתה עייף. אתה לוקח את החדר. מתיישב על המיטה. קצת שקט. לא ישנת כבר 30 שעות. אבל עכשיו זה לא הזמן לישון. אתה רעב. לא אכלת כבר 20 שעות. והמזון האחרון שקיבתך עיכלה היה אוכל סינטטי של "אל על". יוצא לרחוב. הפעם בלי תיק! מחפש משהו לאכול. הם עדיין פונים אליך בלי הפסק. הם עדיין נועצים בך מבטים חודרים. אתה חושש מהאוכל שלהם. שמעת הרבה אזהרות לגביו. מזל שיש מקדונלד`ס ברחוב הראשי, אה?
נמלט לתוך המסעדה בדיוק ברגע שבו מוצעת לך עסקת רכישת סמים קלים לעיניו הפקוחות של החוק. והרי מקדונלד`ס. בארץ אתה לא אוכל את זה. זבל אורבני כינית את המזון הזה. ולפתע אתה מודה לאלוהים שהמציאו אותו. המקדונלד`ס ההודי מוזר כמובן. אין המבורגר. אבל הטעם השמנוני וחסר הייחוד קיים. בד בבד עם הביס הראשון אתה נזכר כמה שאתה רעב. מסיים את הארוחה. יש שם אפילו כיור וסבון נוזלי לשטיפת ידיים! אבל זה לא הזמן להתפעל. עדיין לא. ובטח שלא ממקדונלד`ס או מילדים הודים עשירים. אתה מחליט לצאת בחזרה לרחוב. נשימה עמוקה. הולך ברחוב. מחפש מחשב מחובר לאינטרנט. להודיע שהגעת. או, יותר נכון, לשמוע ממי שכבר היה כאן שזה לא ככה בכל מקום בהודו. התחברת. קיבלת את המסר האופטימי. ניסית להתקשר הביתה. כרטיס בזק בינלאומי? היית כבר צריך לדעת שזה אף פעם לא עובד. יצאת מתא הטלפון לבקש את עזרת הזבן. הוא אינו יודע כיצד להפעיל את הכרטיס. איפה הארנק? השארת אותו בתא. אין ארנק. הזבן ההודי מחייך. לעולם לא תדע לאן הארנק נעלם. לא נורא. 20 דולר ו-700 רופיות. אפשר להתמודד עם האובדן הזה.
קונה כמה חטיפים הודיים אותנטיים והולך לחדר. איבדת את הארנק אמנם, אך אחרי הכל, ב-7 וחצי בבוקר אתה עולה על רכבת ונוסע מפה, אם אפשר לתמיד. טוב שיש לך כרטיס מסומן לרכבת. וטוב שהחבאת את הכרטיס טוב טוב בכיס הסודי של...
ב-12 וחצי בלילה נזכרת שהכרטיס היה חבוי טוב טוב בתוך הארנק. כן, זה שאבד.
אתה מחליט לנסוע בבוקר אל תחנת הרכבת בכל מקרה. בכל זאת זה היה כרטיס מסומן. השם שלך אמור להיות ברשימות הרכבת. נותרו לך כ-100 רופיות. הסכום שיידרש כנראה כדי לנסוע במונית אל התחנה. אתה קם מוקדם בבוקר. לא מבזבז זמן ויוצא אל הרחוב. שם מחכה נהג כאילו רק בשבילך. נוסעים אל התחנה. אתה מגיע. בעוד עשר דקות תצא הרכבת. אין עם מי לדבר. הם לא מבינים מה אתה רוצה. ניחא. חושב לעצמך: "אני אקנה כרטיס לא מסומן".
דלפק אחד פתוח. אתה מבקש את הכרטיס. לפתע אתה נזכר כי אזלו רופיותיך. ברגע של תושיה אתה מציע לפקיד תשלום במטבעות יורו ומופתע לחזות בהתלהבותו. זכית בכרטיס חדש! אמנם לא מסומן, אך כרטיס זה כרטיס. הרכבת יוצאת בעוד כ-2 דקות. אתה רץ אל הרציף, ניגש אל הקרונות הלא מסומנים וחושכות עינייך. נראה כי כל העיניים החודרות המלוות אותך ברחוב מרוכזות בקרון אחד. אתה חושש שהנסיעה בקרון זה לא תעבור בשלום. מהלך על הרציף. מנסה לדבר אל ליבו של סדרן הודי. הוא מתקשה להבין את מצוקתך. בסופו של דבר הוא מבין אך אינו מסייע. הרכבת מתחילה לנוע. ברגע של החלטיות אתה קופץ פנימה בו בזמן עם סדרני הרכבת. לאחר מספר דקות של שיחה עימם, הם מגלים סימפטיה למצבך ומוליכים אותך לעבר קרון ריק יחסית. אפשר לשבת. מחלונות הרכבת נשקפים שיכוני עוני עצומים ומדהימים בעליבותם. החשש המקנן בך הוא מהרגע בו יגיע סדרן אסרטיבי יותר מאלה שפגשת, ותיאלץ לרדת באחת השכונות האלה. בדמיונך אתה רואה כיצד הם בוזזים ממך את כל חפציך וכספך. אולי אפילו מקלפים את עורך.
