תחנת הרכבת בומביי
המונית מורידה אותי בקרבת תחנת הרכבת ויקטוריה באזור הפורט של בומביי. רק עכשיו, בטיסה, התחלתי לקרוא את `שיר דמדומים אחרון`, ספר שכתב סידהרת דהאנוואנט שאנווי, ואני חושב לעצמי שלכאן, לתחנת הרכבת הזאת, הגיעה אנו�ר�אד�הה שבאה מבית הוריה באודייפור לבומביי כדי להינשא לגבר שלא פגשה מעולם בעשרים ואחת שנות חייה. אנוראדהה היפהפיה, שדמותה היתה "בוטחת, מאופקת ואלגנטית, כשיר מזמור עטוף בסארי...", שלקול שירתה המופלא גם הטווסים עצרו מלכת כדי להאזין, הגיעה ברכבת כולה נרגשת ממש לכאן, לפגוש את ו�אר�ד�מ�אן, לא יודע, אותי זה מרגש. כשאני מנסה להיכנס לאגף של המשרדים לקנות כרטיס לרכבת מסתבר לי שהוא עדיין סגור, ופותחים אותו רק בשמונה, עוד חצי שעה. טוב, אז יש לי קצת זמן להסתובב ולהתרשם מהתחנה עצמה, המבנה והרציפים. מה אני אגיד לכם, הבניין הזה נראה כמו איזה קתדרלה או משהו, ולא כמו תחנת רכבת. צריחים, מגדלים, חלונות זכוכית צבעוניים, ותבליטי טווסים, קופים ואריות. פיתוחי נחושת ירקרקים בצוותא עם חלונות גג המצופים טפטים עם שושנים. יש כאן, כך נראה לי, ניסיון לשלב בין היצירה הבריטית-מערבית ובין סממני המזרח. אולי קצת מוגזם בקישוטים אבל בהחלט מעניין ומרשים. בספר כתוב שהמקום תוכנן על ידי הארכיטקט הבריטי פרדריק סטיבנס כבניין המשרדים הראשי של `חברת הרכבות של חצי-האי ההודי הגדול` ובנייתו הושלמה ב-1887. למעשה, השם הרשמי של התחנה מאז 1998 הוא צ`האטראפאטי שיוואג`י (CST), על שמו של המנהיג הגדול של המאראתים, ששלטו במשך שנים רבות במרכז הודו, ובמיוחד במדינת מאהאראשטרה, שבומביי היא בירתה.
בינתיים פותחים את דלתות אזור המשרדים וכולנו, כל מי שהגיע בינתיים והמתין בחוץ, עולים לדלפקי מכירת הכרטיסים. דלפק 52 מיועד לתיירים ואנו ממתינים לפקיד, שמגיע בשמונה ועשרה (איחור הודי קל) ומבשר לי שאין מקומות ברכבת שרציתי לקחת הלילה באחת-עשרה (רכבת קונקאן קאניה, 0111). "אתה יכול לקנות כרטיסים לרכבת שיוצאת מחר בשבע בבוקר", אומר הפקיד ומחליק בתנועה איטית את קצות שפמו, "או לאותה רכבת שרצית, רק מחר בלילה". אני מתלבט, ובסוף מחליט ללכת על מחר בלילה; אם אני ממילא צריך להישאר בבומביי אז בוא ניקח את היום ומחר ונכיר קצת את העיר, לא ככה? עכשיו מה לוקחים, איזה כרטיס? במסע הקודם שלי לקחתי רק סליפרים לא ממוזגים והפעם? אני מהסס מעט ובסוף מחליט להתפנק קצת ולוקח קרון ממוזג של 2 דרגשים בכל צד (A2), כן, פרגן לעצמך, למה לא?
טוב, עכשיו אני כבר מרגיש את העייפות של 30 השעות האחרונות, ויחד עם בחור פולני שהמתין אתי קודם בחוץ (מה זה כל הפולנים האלה שמציפים את הודו?!?) אנחנו לוקחים מונית ונוסעים לחפש גסט האוס בקולאב��ה, שזה מדרום לפורט ושם מתרכזים רוב המטיילים שמגיעים לבומביי. הבחור הפולני, מ�ט�ש�ק, מורה צעיר לביולוגיה בתיכון, בן 28, מציע שנבדוק בהוסטל של "צבא הישע" (Salvation Army Red Shield Hostel) ואכן אנו נוסעים לשם. בבומביי, זה ידוע, מחירי המלונות והגסט-האוסים מטורפים (ב"למטייל", כתב מישהו ששילם 1500 רופי ללילה!), ו"צבא הישע" נחשבים תמיד להכי זולים. חוץ מזה, "צבא הישע" מזכיר לי תמיד את "ברנשים וחתיכות", זוכרים? וכשאני שואל זוכרים אני מתכוון בעיקר לסרט הבלתי נשכח משנות החמישים עם מרלון ברנדו, בתפקיד סקיי מאסטרסון שובר הלבבות המנסה לפתות את שרה בראון (ג`ין סימונס המתוקה) המסיונרית האדוקה מצבא הישע, וסופו שהוא נופל ברשתה... מזל שיש סינימטקים שמקרינים את כל הסרטים הישנים האלה, וטוב גם שיש בית ליסין, שהעלה לא מזמן את המחזה המוזיקאלי הזה בארץ שוב (עם לירז צ`רכי, גיא זוארץ, צביקה הדר ומיה דגן).
הוסטל צבא הישע וקפה צ'רצ'יל
טוב, אז שרה בראון לא ממתינה לנו (לצערי) בכניסה להוסטל של צבא הישע, בניסיון לגייס מאתנו תרומה לכנסייה, ותחת זאת אנחנו מצטרפים לערמה של חבר`ה צעירים, רובם יפנים ובריטים, הממתינים על המדרגות מאחורי דלת הכניסה כדי להירשם. תמורת 200 רופי אנחנו מקבלים חדר בדורמיטורי יחד עם ארוחת בוקר, וממש לא אכפת לי שזה חדר שמיועד לששה-עשר חבר`ה (!) ויש בו 5 מיטות קומתיים ובמרפסת שלו עוד 3 כאלה. לילה אחד, למי אכפת? אנחנו עולים לחדר 17, חלק מהמיטות כבר תפוסות עם ציוד שמונח עליהן, ואנחנו מתמקמים לנו על מיטות פנויות. למרות המחיר הזול והאופי ההמוני המקום נראה גדול, נקי ומסודר, כולל השירותים שבמסדרון. מטשק עוד הולך לעשות מקלחת, פולני או לא, ואני פשוט מוציא את הציפה ומתחפר במיטה, יאללה, נישן קצת והמקלחת תחכה...
בשתיים בצהריים אני מתעורר והולך להתקלח. מה נגיד, אחלה מקלחת עם טוש שמפציץ מים, משהו קטלני, ושירותים גדולים ונקיים, רואים שהמקום הזה מתוחזק ברמות. כשאני חוזר מגיע לחדר מרטין, צעיר גרמני רזה ושחור שיער, בן 23 לערך, שחי בלונדון כבר כמה שנים והגיע זה עתה מגואה עייף וסחוט. הוא מתנפל על המיטה שלידי ומספר שהאוטובוס שלהם התקלקל בדרך והם נאלצו לחכות לאוטובוס חליפי, וכשזה הגיע, אחרי הרבה שעות המתנה, הוא הוריד אותם מחוץ לעיר והוא נאלץ לקחת מונית לכאן. חלק מהציוד אבד לו והוא שואל אם יש לי שמפו. אני מוציא לו שמפו ולפני שהוא נעלם במקלחת הוא עוד מספיק לספר לי, אחרי ששמע שאני בדרכי לגואה וקראלה, שהיה בכמה חופים, גם בגואה וגם בקראלה (שם הכי נהנה), ושברוב המקומות זה נורא מסחרי וצפוף, וחוץ מזה, הוא מוסיף בפנים רציניות, הוא גם לא אהב את כל החבר`ה שרובצים שם ומעשנים כל היום, "לא מתאים לי". הבטן שלי מתחילה להשמיע קולות, וזה סימן שצריך לאכול משהו. אני מעיין ב"לונלי", מסמן לעצמי את קפה צ`רצ`יל כמקום מומלץ, ויוצא לחפש אותו. הקפה ממוקם בקולאבה קוזוואי, רחוב החנויות הסואן החוצה את אזור קולאבה מדרום לצפון, וכשאני נכנס פנימה אני רואה מולי ציור גדול של צ`רצ`יל תלוי על הקיר. יפה, כנראה יש כאן עוד כאלה שזוכרים לטובה את הבריטים, ששלטו בהודו קרוב ל-300 שנה, או לפחות את צ`רצ`יל.
אני מתמקם ליד שולחן פנוי, לא הרחק מצ`רצ`יל, ומזמין ארוחת בוקר טובה, אפילו שהבוקר חלף כבר מזמן, ביצים, טוסטים וסלט, וכמובן צ`אי מאסאלה. ניתן לבטן להתאושש מהדרך, אני אומר לעצמי, לפני שנתחיל עם האוכל ההודי. עד שמגיע האוכל יש לי זמן להביט סביב על באי הקפה, שהוא בעצם מין מסעדה קטנה, אינטימית ומשפחתית כזאת. כרגע יושבים ואוכלים כאן רק הודים, חלקם הגיעו עם משפחות וחלקם בזוגות. המשפחות יותר בעניין של ארוחה מלאה, כשההורים עסוקים בהשלטת סדר ודאגה שהילדים יאכלו את האוכל שהוזמן, ואילו הזוגות שותים קפה עם עוגה, ומדברים. האוכל מגיע די מהר והוא טוב, לא היסטרי אבל מספיק כדי להשקיט את הרעב שלי.
שוק קולאבה
אחרי האוכל אני יוצא להסתובב קצת, זמן להתחיל להכיר את בומביי שלמרות שאנו מתייחסים אליה בדרך כלל כאל תחנה בדרך מהדרום לצפון, או להפך, אומרים שיש בה הרבה מה לראות. תחנה ראשונה היא שוק קולאבה הסמוך, שמיד מתגלה כמקום מלא פעילות, כיאה לשוק. יש כאן בעיקר דוכנים של פירות וירקות, מסודרים בערמות צבעוניות מעוררות תיאבון, או סתם תלויים להם (בננות ואננסים), מקשטים את הדוכן בצבעיהם. אני הולך על כמה תפוחי עץ, שאפשר לתקוע בתרמיל והם לא מתכווצ`צ`ים לך אחרי כמה דקות, ופומלה שאני תכף הולך לפתוח ולאכול, קינוח לארוחת הבוקר. מוכרים כאן בשוק גם זרי פרחים לטקסי פוג`ה ואני תוהה איפה מתקיימים כאן בסביבה טקסים כאלה? החוויות של טקסי הפוג`ה בצפון הודו עדיין חיות אצלי חזק, משהו שבטח לא אשכח אף פעם, ובמיוחד הטקס הראשון שלי בטריבני גאט ברישיקש. בהמשך השוק אפשר למצוא תבלינים הנמכרים משקים ששוליהם מופשלים וחושפים גבעות ריחניות מעוררות תיאבון של תה, ג`ינג`ר, פלפל שחור, הל (קרדמון), כורכום, ועוד כל מיני שאין לי מושג מהם. למען האמת האווירה בשוק די רגועה, עניינית כזאת, והמוכרים לא יוצאים מגדרם בקריאות ושירי הלל למרכולתם כדי לשכנע את הקונים. נראה שתושבי קולאבה המגיעים לכאן לקניות יודעים בדיוק מה הם רוצים וניגשים ישר לאותם דוכנים בהם ימצאו את מה שהם מבקשים. וכשהמוכרים רגועים יש להם זמן לחייך אלי, האורח לרגע, ואף לבקש שאצלם אותם ומיד לבוא לראות מה יצא.
מאחורי השוק הולכת ומתארגנת אספת בחירות עם שרה מממשלת מאהאראשטרה, כך מסביר לי מישהו מהצופים העומדים בצד, ועד שזו תגיע מחממים זמרים את האווירה והקהל, המועט עדיין, שהולך ונאסף. במקום הקימו במה גבוהה וברקע מאחוריה בד לבן גדול התלוי לרוחב הרחוב ועליו דיוקנאות צבעוניים של השרה (בגדול) ועמיתיה למפלגה (בקטן). מול הבמה מסודרות שורות-שורות של כיסאות פלסטיק לבנים דהויים החוסמים את הרחוב כולו, ובמרפסות הבתים שבקרבת הבמה עומדים אנשים וילדים וצופים, מאזינים לזמרת שעלתה זה עתה לבמה והחלה לשיר. דווקא נחמד, אני חושב לעצמי, בשביל מה צריך לשכור אולמות וכל זה, לא חבל על הכסף? פשוט מסדרים כסאות ברחוב עם מערכת הגברה טובה שמזמינה את כל השכונה, ויאללה, לעבודה. כן, יש גם כמה שוטרים שעומדים בצד ומקשיבים לזמרת בעת שהם מחליפים ביניהם סיפורים וצחוקים, ונראים יותר כמו אוהדים שהגיעו לראות משחק כדורגל ופחות כמו שוטרים שנשלחו לשמור על הסדר במגרש. אני ממתין שהשרה תגיע, אבל מסתבר שזה ייקח עוד לא מעט זמן ואני מחליט להמשיך לכיוון שער הודו, אולי אחזור לכאן מאוחר יותר.
שער הודו
שער הודו (Gateway of India) הוא מקום שוקק פעילות וכבר כשאני מתקרב אליו, צועד בטיילת שלאורך קו המים של הנמל, אני יכול לחוש בכך. שער הודו נחשב לאנדרטה המפורסמת ביותר בבומביי, והעובדה שסוף השבוע הגיע (היום שבת) יכולה גם היא להסביר את המוני ההודים שהגיעו לכאן. משפחות מטיילות להן להנאתן עם ילדיהן, שהקטנים שבהם רצים הלוך וחזור לאורך הטיילת, וכל פעם חוזרים להורים עם בקשה שיקנו להם משהו אחר (נשמע מוכר, לא?). מנגד מנסים מוכרים של בלוני ענק לשכנע את הילדים (ואותי) לקנות בלון, וכמוהם גם מוכרי הגלידה-ארטיק על מקל. מוכרי הבוטנים והקטניות, הישובים על המדרכה ומחממים את מרכולתם על גחלים לוחשות המעלות עשן ריחני, רק מחכים לסימן למלא בבוטנים או קטניות מחוממים את אחד מגביעי הנייר שהכינו (קטן ב-5 רופי וגדול ב-10 רופי), וכך גם בעלי הכרכרות עם הסוסים, המסיעות מבקרים לאורך הרחוב, שבקצהו הצפוני, לא הרחק מהשער, ניצב גם מלון טאג` מאהאל המפורסם, המשקיף על הנמל.
שער הודו נבנה כשער ניצחון לכבוד ביקורם של המלך ג`ורג` החמישי והמלכה מרי בהודו, ב-1911. השער, הבנוי מאבן בזלת צהובה, נחנך ב-1924, וכעבור 24 שנים עזב דרכו את הודו הגדוד הבריטי האחרון, לאחר שב-15 לאוגוסט 1947 קיבלה הודו את עצמאותה מידי הבריטים. במהלך השנים הפך המקום לאתר בילויים משפחתי של תושבי בומביי, במיוחד בחגים וסופי שבוע. היום מתקיים כאן גם פסטיבל שבמרכזו תחרות שייט בין סירות דייג שזה עתה הסתיימה, כך מסביר לי בחור הודי צעיר שמוחא כפיים בהתלהבות לצוות הסירה המנצחת, שעולה עכשיו על במה שהוקמה ליד השער ומקבל את הגביע. קבוצת נגנים ליד הבמה מצטרפת לשמחת הצוות המנצח, ומלווה בנגינה גם את עלייתם של הצוותים שסיימו במקומות השני והשלישי ומקבלים פרסי ניחומים. המנצחים השמחים ממשיכים עוד לרקוד על הבמה בעת שהשמש מתחילה במסע השקיעה שלה אל מאחורי מלון הטאג` מאהאל הסמוך, ואני קונה גביע בוטנים ב-10 רופי ומתיישב על מדרגת אבן בקרבת השער. האווירה כאן שמחה, עליזה, ומשפחתית כזו, ואני כבר מתחיל להתלהב מבומביי למרות שרק הבוקר הגעתי ובקושי הספקתי לראות משהו.
מאחורי שער הודו, בסמוך לרציפים מהם יוצאות המעבורות לאי אלאפאנטה ולספינת המוזיאון ויקארט, צפוף והומה אנשים, ובתוך כל הצפיפות, "איים בזרם" שבמרכזם יושבות על הרצפה מוכרות התכשיטים כשכל מרכולתן פרושה על שמיכה, והן מחייכות אליך חיוך מפתה - אולי איזו מחרוזת, או צמיד, או טבעת? בפינה אחרת מוכרת אשה גרעינים להאכיל את היונים בכיכר שמול השער, ולא הרחק משם פותח משביע נחשים את קופסת הנצרים שבידיו ומזמין את הצופים לראות את נפלאות נחש הקוברה שלו. גם מקומם של כמה מקבצי נדבות לא נפקד, וגם כמה ילדים מו�כ�רים מסתובבים כאן, וזה החלק היותר עצוב של הסיפור. יש ביניהם ילדות המוכרות קישוטי חינה (מהנדי), מוכנות לצייר ולקשט את ידיך או כל מקום אחר שתבחר, אחרים מושכים בשולי חולצתך ומבקשים "רק רופי אחד", עם מבט מתחנן בעיניים, ויש ילדות המבקשות "עזרה" לאחותן התינוקת הרעבה: "Can you buy me milk powder for my little sister?". פעם כבר התפתיתי לילדה כזאת והלכתי וקניתי לה קופסת אבקת חלב בחנות הסמוכה אליה היא לקחה אותי. רק מאוחר יותר הסתבר לי שלילדות האלה יש הסכם עם החנות ואחרי שאתה הולך הן מחזירות את הקופסה לחנות ומקבלות חצי מהסכום שאתה שילמת... הילדים האלה הם ככל הנראה חלק מילדי הרחוב של הודו שלפי מקורות האו"ם מונים 11 מיליון, "או אפילו יותר", כך סיפר בראיון שקראתי לא מזמן בחור בשם מאינדרה, שבעצמו היה ילד רחוב שהגיע לבומביי לבדו. חלקם של ילדים אלה עולים על הרכבת במקום מגוריהם, כך מאינדרה, ובורחים מחיי עוני, מאבות שיכורים ומאמהות שאין ביכולתן להעניק להם דבר, בדרכם לבומביי, עיר הסרטים, "בוליווד", גן העדן הנכסף אותו הם ראו בסרטים ושבו יוכלו להגשים את חלומם להצליח ולהשתחרר מהגורל המדכא שאליו נולדו כבני קאסטות נמוכות. הממשלה מעדיפה להתעלם מילדי הרחוב וגם בני הקאסטות הגבוהות מתנכרים להם. למזלם, עדיין יש ארגונים פרטיים ואנשים שאכפת להם, והם שהקימו בבומביי עשרות מקלטים המסייעים לפחות לחלק מאותם ילדי רחוב. סיפור עצוב, אין מה להגיד, וכל אחד שמטייל בהודו מכיר את הדילמה הזאת - לתת להם רופי או שניים או לקנות להם אוכל (ונתקלתי כבר בכאלה שלא רצו אוכל, רק כסף), ואז בא עוד אחד, ועוד אחד, וכשאתה נשאר באותו מקום כמה ימים או שבועות ונתקל כל יום, ולפעמים כמה פעמים ביום, באותם פנים עצובות המבקשות נדבה, מה תעשה?
ממש בסמוך לשער הודו יש גן מטופח ששעריו נעולים. האמת שזה די מוזר שהגן נעול ולא נותנים למבקרים להיכנס אליו. אולי זו הדרך שלהם לשמור על הגן, אבל בשביל מה יש גנים? בעת שאני מביט לתוך הגן מבעד לגדר, קורא לי אחד השוטרים שנמצאים במקום ושואל אם אני רוצה להיכנס. "בטח", אני אומר לו, והוא פותח את המנעול ומכניס אותי פנימה. סחתיין, יחס אישי או מה? אני מטייל בגן, והשוטר, שבינתיים מצטרף אליו שוטר נוסף, מציע לי זוויות צילום לכיוון שער הודו ולכיוון פסלו של מנהיג המאראתים, צ`האטראפאטי שיוואג`י, רכוב על סוסו. שיוואג`י זה זוכה בבומביי ובכל מדינת מאהאראשטרה להרבה כבוד והערצה כמנהיג שנלחם בהצלחה נגד השליטים המוסלמים והצליח להחדיר נחישות ורצון לעצמאות בקרב תושבי האזור. עלילות גבורותיו מסופרות בידי מספרי סיפורים הנודדים מכפר לכפר עד היום, וההערצה אליו ניזונה גם מכך שכבן לקאסטת השודרה הנמוכה (קאסטת הפועלים והעבדים) הוא הוכיח שמנהיגים גדולים אינם חייבים להיות בני קאסטת קשאטריה (קאסטת הלוחמים).
כשאני מסיים את הסיור הפרטי שלי בגן ופונה ללכת, מסמן לי השוטר שפתח לי את השער שהוא מצפה לתשלום כלשהו ממני על נדיבותו. אני כאילו לא מבין והוא מראה לי שוב, בתוספת החיוך ההודי התמים והמו�כר, שאומר שאם ילך – מה טוב, ואם לא ילך – שום דבר לא קרה, ניסינו. אי מזה מופיעים עוד שלושה שוטרים, יחד הם כבר חמישה, והשוטר המארח מסמן לי שחמישים רופי עבור כולם יהיה תשלום נאות. נו, מה תגידו? אני הייתי מנסה "השלמת הכנסה לשוטרי משטרת בומביי", או אולי "תרומה למען איכות חיי השוטר ההודי?" אני מתלבט לרגע ביני לבין עצמי איך יוצאים מזה בכבוד בלי לפגוע באף אחד, ובסוף נותן לשוטר המארח 10 רופי, אומר לו שזה יספיק, ויוצא החוצה מהגן. תוך כדי יציאה אני מציץ בשוטר מהצד, והוא נראה לי בהחלט מרוצה גם מ-10 רופי...
מלון טאג' מאהאל
מלון טאג` מאהאל הסמוך בולט למרחוק במבנהו הגדול והמרשים ובצריחיו המסוגננים והאדמדמים, "A gracious landmark of the city of Mumbai", כפי שכתוב בחוברת שנותנים לי בקבלה של המלון, אחרי שסקרו אותי מכף רגל ועד ראש פעם ועוד פעם (כפכפים, שורט`ס, חולצת T, לא מגולח אבל עם חיוך), ובטח תהו לעצמם מה בדיוק אני מחפש כאן. המלון הזה, הבנוי בסגנון האדריכלות המו�גו�לית המפוארת שהשאירה אחריה שורה של מבנים מרשימים ובראשם הטאג` מאהאל עצמו, נחשב לאחד המלונות הטובים בהודו כולה. כן, כן. המחירים כאן כמובן בשמיים, משהו בין 270$ לחדר אחורי רגיל לזוג ללילה אחד ל-1500$ ללילה לסוויטה מפוארת הפונה לנמל בומביי ושער הודו, כפי שאני קורא בחוברת, רגע לפני שאני מתעלף (זה יותר מכל הטיול שלי להודו, כולל טיסות והכול)... יש כאן אגף עתיק יותר ואגף חדש, והחדרים היקרים יותר כמובן הם אלה מהם ניתן לראות את הים הערבי והמפרץ. אני מטפס במעלה גרם המדרגות המרשים המכוסה כולו בשטיח אדום ומתיישב לנוח באחת הכורסאות המוצבות לאורך הקיר, מקווה שאף אחד לא יבוא להקים אותי. לא הרחק ממני מוצב פסלו של התעשיין הפרסי ג`אמשדג`י טאטה, פסל ברונזה כהה, ראש כתפיים וחזה, לצווארו מחרוזת פרחים לבנים שבחלקה התחתון, על החזה, כמה שושנים אדומות, ועל פניו חיוך דק. לפי הסיפורים וההיסטוריה בנה טאטה את המלון ב-1903, לפני יותר ממאה שנה, לאחר שנאסרה עליו הכניסה לאחד מבתי המלון האירופאים שבבומביי בטענה שהוא "יליד". נקמה מתוקה, אין מה להגיד!
כאן במלון התאכסנו בעבר, וגם היום, מלכים, נסיכים, נשיאים, ראשי מדינות, מאהאראג`ות, שחקני קולנוע מפורסמים, ראשי חברות כלכליות, בקיצור כל החשובים, או סתם כאלה שיש להם כסף. חוץ מהשטיחים, שהם שטיחי משי שנארגו בעבודת יד (כך כתוב בחוברת), אני רואה באגף העתיק של המלון גם כמה תקרות קמורות מצופות באבני בהט (אלבסטר), ועמודים עשויים אבן צבעונית יפה כזאת, נדמה לי שזה שוהם אבל אני לא בטוח. בקיצור, מה אגיד לכם, ארמון שקוראים לו מלון, עם בריכה מפוארת, מזרקות שיש, מסעדות יוקרה, בית קפה, בארים, מועדון לילה וגם אוסף חפצי אמנות ורהיטים שהצלחתי לראות ממנו רק חלק קטן. טוב, אבל לפני שאני מסתלק מהמקום המפואר הזה לחדרי המשותף בהוסטל צבא הישע (פחות מ-5$ ללילה), וכדי להמחיש לכם ששום דבר לא מושלם, גם אם קוראים לו טאג` מאהאל, אז הנה סיפור קטן: מתכנן המלון, הבריטי צ`מברס, תכנן את המלון כך, שיצא שבעצם אחוריו הם שפונים אל הצד היפה של הים והמפרץ, "טעות בלתי נסלחת שקשה להסבירה", כפי שכינה זאת מישהו. אז נכון שאלה אחוריים בהחלט נאים ומרשימים, אבל עדיין אחוריים...
קולאבה קוזוואי
הביקור במלון עושה לי חשק לאכול, וגם הערב שירד זה מזמן מסמן לי שהגיע הזמן. ממש מעבר לפינה נמצא ההוסטל שלי ואני עובר דרכו ועולה לחדר לראות שהציוד שלי עדיין כאן ואף אחד לא הרים אותו. כן, הכל בסדר, ואני ממשיך ל"ליאופולד קפה ובר" בקולאבה קוזוואי, מקום עם היסטוריה שנוסד כבר ב-1871, כך כתוב על השלט הגדול מעל הכניסה, ומומלץ כמקום עם אקשן. כשאני מגיע הכול מלא וכל השולחנות תפוסים, וזה כבר סימן טוב. האווירה רועשת ועליזה ועד שיתפנה שולחן אני עומד עם עוד כמה חבר`ה בכניסה לקפה ובוחן את קהל היושבים, שרובו מטיילים ותיירים זרים ומיעוטו הודים מקומיים. בסוף מתפנה שולחן ליד הבר, בקומה השנייה, ואני עולה ומזמין לעצמי דג עם צ`יפס ומיץ פאפאיה. ברקע מוזיקה חזקה, שירים קצת ישנים האמת של `המי`, `אואזיס`, ואפילו `אלפאוויל` עם `forever young` מאלבומם הראשון (גלגל"צ יאהבו את זה, אחרי שהם טוחנים אותנו עם הביצוע החדש של Youth group האוסטרלית), אבל האווירה נחמדה, והמלצרים בחולצות אדומות לא נחים לרגע. הדג שלי לא מי יודע מה, בסדר כזה, אבל מיץ הפאפאיה מעולה ואני מזמין עוד אחד, ואחריו אני מתרווח לי בכסא עם כוס בירה, ומתחיל להיכנס לקצב. עכשיו תורם של U2 עם הביצוע המקורי והטוב של `one`, ו-U2 הם תמיד סיבה טובה להישאר.
אחרי האוכל אני יוצא לשוטט דרומה בקולאבה קוזוואי, שבינתיים הספיק לשנות פניו והפך כאן לבאזאר של ממש. לכל אורך המדרכה המזרחית נפתחו דוכני מכירה, שחלקם כמעט מחוברים לחנויות הסמוכות, וחיש מהר אני מוצא את עצמי נדחק ומפלס לי דרך בין עשרות הדוכנים והאנשים שצועדים על המדרכה, בין החנויות לכביש. בדי משי וסארי, צעיפים, כל מיני עבודות יד, ציורים על בד ופוסטרים, שעונים, ארנקים, מחרוזות, תכשיטים, סנדלי עור וכפכפים, חולצות T, ג`ינסים, תיקים לכסף ומצלמות, בקיצור מה לא, הכול פרוש על הדוכנים ובתווך המוכרים שמנסים לשכנע אותך לקנות. אני עוד לא בקטע של קניות וממש אין לי חשק להתחיל להיסחב כבר מעכשיו עם כל מיני מתנות וכאלה, אבל זה עדיין שמח להסתובב בין הדוכנים, למשש קצת, להחליף פה ושם מילים עם המוכרים ולהמשיך הלאה עד לסמטת גאנ�ש ומשם לרציפי הנמל.
לילה חמים ונעים ירד זה מכבר על בומביי ונחת ברכ�ו�ת על מדרכות העיר, אסף את שאריות היום לחיקו החמים, ואחר התרומם וטיפס חזרה עד לצמרות העצים שברחוב, מביט למטה ומתבונן. נראה שהעיר הענקית הזאת, המהווה את המרכז המסחרי והכלכלי של הודו יחד עם היותה מרכז תעשיית הסרטים ההודית (בוליווד) הנחשבת לגדולה בעולם, אינה נחה לרגע וכולה שוקקת פעילות גם בשעה זו שבה הערב מחליף משמרות עם הלילה והולך לישון. לילה ראשון שלי בעיר הזאת, שמספיק לך זמן קצר להסתובב בה כדי להיחשף לקצוות ולניגודים המאפיינים אותה כל-כך: רחובות רחבים ובניינים מרשימים בסגנון ויקטוריאני - מכאן, ושכונות פחים צפופות ומשכנות עוני בהם גרים כשליש מתושבי העיר - משם; מרכזי תרבות, ספריות, מוזיאונים ומקומות בילוי ובידור עד שעות הבוקר - מכאן, וחיים שמסתיימים כל יום עם רדת החשיכה ושהישגם הוא עצם ההישרדות, עם מדורה להתחמם בה, דלי מים להתרחץ ומיטה ליד הכביש - משם; אנשי עסקים לבושי חליפות, ואנשי תעשיית הקולנוע המשגשגת - מכאן, ומהגרים חדשים חסרי כל, מהודו הכפרית, הזורמים לעיר מדי יום בתקווה למצוא פרנסה, ובהם אותם ילדי רחוב המגיעים הנה לבדם בבריחתם מחיי העוני - משם.
לילה ראשון שלי בבומביי, אחרי יום מלא התרגשויות, עם שמחת החזרה להודו והגילוי של העיר הזאת, שממש מפתיעה אותי במה שיש לה להציע, ובאותה עת גם עם בלבול ועצב על הדלות והמחסור, אותם כבר חוויתי בצפון הודו, ועל ילדי הרחוב. ואני, אורח לרגע, מהלך לי לאיטי ברחובות העיר, מהרהר בשמחה ובצער שירדו לעולם יחד, כרוכים זה בזה, ולא ניתן להפריד ביניהם. לא פעם נמצא כי השמחה של היום החלה פעם כעצב גדול וגם לעצב עצמו קדמה שמחה. לא הרחק מהכניסה להוסטל `צבא הישע` ישן מישהו על המדרכה, מקופל כמו עובר שזה עתה נולד, ובראש מתחיל להזדמזם לי שיר של מטרופולין (עופר מאירי): "אין בכלל מלאכים בשמים / אני כאן איתך ממש בינתיים / להחזיק את הראש מעל המים / לראות הכול לעצום עיניים...
