היכרות ראשונה
בשעה טובה נחתנו בבומביי, הלא היא מומביי, ונסענו עם איזה חאפר שחטף אותנו מהתור לקולבה, האזור השיקי הישן של העיר, בו מתרכזים רוב התיירים. נסענו ונסענו, עד שהתברר לנו שהחאפר לא ממש יודע לאן להביא אותנו. בעוד הוא מתברבר ברחוב הראשי של קולבה, והנה גם נתקע לו המנוע. נשבר לנו סופית, ירדנו מהמונית ובעזרת כמה נערים, שרק חיכו לנס הזה, הגענו למלון.
אני אהבתי את בומביי ממבט ראשון, אולי בגלל שאחרי כל כך הרבה הודו הרגשתי כמעט באירופה. אחרי שעוברים את הסלאמס האיומים בדרך משדה התעופה, נכנסים לעיר גדולה, עם רובעים מוסדרים ובנויים היטב, גנים ומבני ציבור, ובעיקר הרגשה של עיר גדולה. ואל נשכח - יש פה ים! אחרי כל המדבריות של רג`סטאן איזה כיף לנשום אוויר ים מלוח ולראות את המרחבים האפורים החלקים של האוקיינוס ההודי.
בומביי יושבת על אי צר וארוך (סמוך מאד ליבשה), היורד מצפון לדרום, כשבקצהו התחתון נמצא המרכז ההיסטורי של בומביי, ורובע קולבה בתוכו. חלק זה של בומביי, שנבנה ע"י הבריטים כמרכז כלכלי ושלטוני, נראה טוב עד היום, וקולבה - הסמוכה לכמה מנקודות הציון ההיסטוריות של העיר כמו המאידאן, בית המשפט, מלון הטאג` ושער הודו - היא רובע בורגני שקט ונחמד, מלא עצים גדולים ובתים קולוניאליים נעימים עם מרפסות עץ. המלון שלנו, Bentley Hotel, שכן באחד מרחובות אלה, בלוק אחד מהרחוב הראשי, וכיוון שהחדר שקבלנו (הגדול ביותר במלון, לא בכוונה, מס. 10) היה בקומה שלישית, מצאנו את עצמנו בתוך נופו של עץ ענקי שישב לנו ממש בחלון ובין ענפיו להקת עורבים חצופים שהיו עסוקים רוב הזמן בקטטות על רקע מיני.
ברחוב הראשי, בצילו של מעבר מקורה נוסח אבן גבירול בת"א, מתנהלים חיים מסחריים הומים ומרוב דוכנים בקושי אפשר לעבור בו. למזלנו, אחרי מיין בזאר וג`אייפור, היינו כבר מחוסנות בפני הטורדנות הנמרצת והאופטימית של המוכרים, ובימים הבאים קנינו רק איפה שהתחשק לנו, עם חיוכים ובאווירה טובה. הרחוב משופע במסעדות טובות, נקודות אינטרנט, חנות ממשלתית עם מבחר מעבודות היד של הודו במחירים סבירים, והקרבה לכל הנוחיות הזאת היתה נעימה. מבחר טקסים ואוטובוסים לקחו אותנו לאן שרצינו וכאשר היינו צריכות לשנות את מועד הטיסה שלנו בחזרה ארצה, ניגשנו למשרדים של אתיופיאן איירליינס בבנין הטאג`, ממש מעבר לפינה. את רוב ארוחותינו אכלנו ב- Food In, מסעדה נעימה לישיבה עם מגוון מאכלים - נוסח דיינר אמריקאי - ובה נכווינו לראשונה מהחריפות של המטבח הדרומי.
סיור בעיר
למחרת בואנו הלכנו לתחנת ויקטוריה, הטרמינל הראשי בדרום בומביי, לקנות כרטיסים לגואה. התחנה היא באמת פאר היצירה של נאו-גוטיקה קולוניאלית, אבל ברגע שנכנסים שוכחים את החזית המגוחכת ונכבשים למהומה, לקצב ולחיוניות של המקום, שעשרות אלפי אנשים זורמים בו בדרכם ממקום למקום. מצאנו את האשנב המיועד לתיירים ובעזרתו האדיבה של הפקיד שריינו לנו מקום ברכבת הבוקר של מחרתיים. רצינו לראות את הדרך וזמן היה לנו בשפע.
עכשיו התפנינו לטייל קצת, והתחלנו מביקור בשער הודו (Gateway to India), מין קשת ענקית העומדת ממש על קצה המים, בצד המזרחי של קולבה, הפונה ליבשה. את גודלה של הקשת מגמד רק הגוש העצום של המלון המפואר והוותיק, הטאג` מהאל הוטל, העומד ממש ממול. ליד השער ישנו נמל סירות בהן מפליגים לאי אליפנטה או ליעדים אחרים בסביבה, ומעבר לו מתחיל הנמל המסחרי הגדול ביותר בהודו, על ספינותיו ומנופי הענק שלו. מכאן גם משתרעת טיילת נעימה לאורך שפת הים, שלאורכה מצויים בתי מלון אחדים, אשר ראו ימים יפים מאלה. חבל, כי המיקום שלהם נהדר.
להפתעתנו, למרות שאנחנו נמצאות בקו רוחב דרומי יותר מאשר רג`סטאן, מזג האוויר נעים פה בהרבה מזה שהיה נחלת חלקנו שם. אמנם עדיין חם, אבל הבריזה מהים עושה את החום נסבל. אנחנו מטיילות עוד קצת בסימטאות המקסימות סביב המלון שלנו, הולכות לאכול וחוזרות לחדר. על השולחן אנו מוצאות את שרידי ארוחת הבוקר, יחד עם כמה חפצים, מפוזרים באורח חשוד. מתברר שהעורבים קפצו לביקור.
למחרת אחה"צ, אחרי בוקר של שוטטות וקניות, אנחנו הולכות לטייל לאורך ה- Marine Drive, טיילת ארוכה ונעימה המתוחה לאורך כל אורכו של המפרץ השטוח, בצד המערבי של דרום בומביי. הטיילת הפשוטה, הלא מצועצעת, מזכירה לי את הטיילת הישנה של תל- אביב. לכל אורכה נטועים דקלי קוקוס, ומוכרי גזוז, תירס חם וממתקים מחזקים את הזיכרון הזה.
ככל שהתאחרה השעה הלכה הטיילת ונמלאה בעשרות מטיילים, זוגות צעירים שהעזו להתחבק מול השמש השוקעת, ואפילו נשים בתלבושת ספורט חושפנית למדי שעשו ג`וגינג. אפשר היה להרגיש שפה זה מקום אחר, בו מנהגים ישנים וחדשים נפגשים, ורמת הסובלנות גבוהה מבכל מקום אחר בו היינו בהודו. כך היתה בומביי גם בעבר, וכך היא היום, מפגינה את המודרניות שלה. ישבנו על הסלעים שמעבר למעקה הטיילת, כמו רבים אחרים, וצפינו בשקיעה נפלאה, טהורה מעננים, בוהקת באוויר האפור של העיר.
לאחר השקיעה המשכנו להלך בכיוון צפון, תיירות יחידות בין כל ההודים שמסתובבים פה להפיג את חום היום. כשנמאס לנו, הסתובבנו וחזרנו דרומה. לאורך הטיילת ישנם הרבה מאד בתים יפים שמצבם הכללי לא משהו, וניכר שהאוכלוסיה האמידה, שפעם גרה כאן, עברה כבר מזמן למקום אחר. למרות זאת, הטיילת לא הפכה למקום מסוכן או לא נעים, ובחלקה הדרומי אף נעשה פיתוח חדש, הכולל כמה מגדלים מסחריים. לשם לא הגענו, אבל בפינת אחד הרחובות מצאנו, מצד אחד - מסעדה אופנתית ודחוסה בהמוני בליינים וילדיהם, ומצד שני - חנות גלידות של לא פחות ולא יותר מאשר Baskin-Robins, אמנם לא עם כל 31 הטעמים, אבל מספיק בכדי לעשות לי כיף על הנשמה.
רכבת לגואה
כך סיימנו את פרק א` של בומביי, קצר אבל נחמד, ולמחרת בבוקר, כשכל מטלטלינו - למעט חולצה, מכנסיים ובגד ים - מאוחסנים אי שם בבוידעם של המלון, נסענו לנו לגואה.
נסענו בקרון לארבעה - מרווח, נוח וממוזג. הרכבת יצאה בדיוק בזמן, הנסיעה היתה נעימה, והנוף נפלא. בכוונה לקחנו רכבת יום, מתוך כוונה לראות את הנופים היפים של הרי הגאט המערביים (Western Ghats), בהם עובר תוואי המסילה. הרבה הרים לא ראיתי, כי בקטעים ההרריים יותר נחצבו מנהרות, אבל הארץ שהלכה ונפרשה לפנינו היתה כל כך ירוקה ושופעת מים, ושדותיה וכפריה כל כך נעימים, ללא זכר לעוני ולצפיפות של צפון הודו, ששעות ארוכות עמדתי בדלת הפתוחה של הקרון, הרוח נושבת עלי, הארץ חולפת על פני, ואני חולפת על פניה.
הנסיעה היא בת 12 שעות, במהלכן מוצעות לנו ארוחות, שתיה חמה וגם קרה, והזמן חולף במהירות. לפנות ערב מגיעים לתחנת הרכבת הסמוכה לפנאג`י, בירת גואה, ובבת אחת, עם היציאה מהקרון הממוזג, אנחנו בעולם אחר - עולם טרופי.
