לאן נוסעים מלה?
כשחשבנו על היציאה מלה עמדו בפנינו כמה אפשרויות:
- האפשרות ראשונה והפופולרית היא הנסיעה למנאלי. נסיעה יפהפיה בדרך מאוד משובשת. היה ברור לנו, שכמשפחה עם שלושה ילדים, הדרך היחידה בעבורנו זה לקחת ג`יפ משלנו ולנסוע בקצב שמתאים לנו, לעצור מתי ואיפה שנרצה. נסיעה של שלושה ימים בג`יפ עולה בין 12.000 רופי ל-20.000 רופי (אם נכנסים בדרך לאגם צומורירי).
- אפשרות שניה היתה טיסה לג`אמו (דרום קשמיר, כ-6 שעות נסיעה מדרמסלה) -; כ20.000 רופי לחמשתנו, ומשם לנסוע לדרמסלה.
- אפשרות שלישית - נסיעה דרך סריניגר (מדינת קשמיר) וטיול באזור. אפשרות זו עלתה בעקבות מפגש עם משפחה ישראלית, שהמליצה מאוד על טיול בקשמיר.
ההתלבטות היתה קשה. כל מי שהגיע ממנאלי דיבר על דרך קשה ומסוכנת אך יחד עם זאת יפהפיה. הטיול בקשמיר נשמע גם הוא מדהים ואחר אבל קשמיר מסוכנת לישראלים. פחדים נכנסו למערך השיקולים שלנו וגרמו לבלאגן. מצד אחד לא רוצים להפסיד כלום, מצד שני אנחנו כבר לא זוג צעיר ויש לנו אחריות על הילדים. אנחנו לא יכולים לקחת סיכון. בסופו של דבר, אחרי הרבה התלבטויות, החלטנו על טיסה לג`אמו אבל כמו שקורה תמיד במצבים האלה, של חוסר החלטיות, לא היו כרטיסים לשבועיים הקרובים. היינו ברשימת ההמתנה, מה שנתן לנו עוד זמן להתלבטות. המקום הזה של ההתלבטות הוביל אותנו לחוסר שקט פנימי, ששודר החוצה והשפיע מאוד על האווירה הכללית. ההתלבטויות הובילו אותנו לשתי הבנות משמעותיות: הראשונה, שלא משנה מה נחליט, הכי חשוב שנחליט ונהיה שלמים עם ההחלטה. כי מה שלא נחליט - יהיה הכי טוב. ההבנה השניה היתה, שהחשיבה על מה שמפסידים, היא חשיבה שלא מקדמת אלא להיפך. מה שחשוב זה מה שמרוויחים וברור שאי אפשר להיות בכל המקומות. שתי ההבנות שיחררו אותנו והיינו מוכנים לזרום עם מה שיקרה. באותו ערב (יום שישי) פגשנו את משפחת לירון, משפחה ישראלית עם ארבעה ילדים בגילאים שקרובים לילדים שלנו. הם הציעו לנו להצטרף אליהם לטיול לעמק נוברה. ראינו כמה חשובה לילדים האינטרקציה עם ילדים אחרים בגילאים שלהם. החלטנו לצאת לדרך ביום ראשון, לקחת ג`יפ, לנסוע לשלושה ימים לעמק נוברה ומשם להמשיך ישירות למנאלי. ההחלטה גרה לנו שחרור ושימחה. ארזנו את כל החפצים שלנו, ירדנו "לעיר" לסידורים אחרונים ופרידות (בכל זאת הינו בלה חודש והרגשנו שם כבר בבית...).
לתחילת הכתבה
יום ראשון - הנסיעה מלה לסומור והביקור במעינות החמים
9.00 בבוקר, מוקדם מהרגיל, היינו מוכנים אחרי ארוחת הבוקר לצאת לדרך. התחלנו לעלות במעלה הכביש צפונה, מתחתינו נפרסו בכל הדרם לה וסביבותיה. הבטנו למטה מתפעמים. אנחנו בדרך לעבור את הפס הגבוה ביותר בעולם, קהארדונג לה(Khardung La), שאפשר להגיע אליו עם רכב. אחרי שנפרדנו מלה התפנינו להביט קדימה. נסענו על צלע ההר, משני צידינו ההרים המושלגים ואנחנו מתקרבים אליהם יותר ויותר. השלגים שעל פסגות ההרים נמסו למגע קרני השמש החמות והפכו לטפטופי מים. מדי פעם ראינו קרחון נוטף בצד הדרך. הילדים התלהבו וירדו לגעת בקרח ולי זה הזכיר את הנסיעה בילדותי לחרמון. איך התלהבנו מהשלג בצידי הדרך. עברנו מהר את הפס כדי לא לחוות את תחושת הגבהים, מה שלא ממש עזר למיה. כמה דקות אחרי הפס היא ביקשה לעצור והקיאה (בכל חמשת הימים מיה הקפידה להקיא אחרי כל פס שעברנו). בירידה מהפס התחיל להתגלות מולינו עמק נוברה: עמק יפהפה, מוצף בנחלים של מים שזורמים מההרים. הרים גבוהים מחודדים, מורכבים מסלעים איתנים בצבעי אדום וירוק, לצד חולות נשפכים שעוטפים את ההר כמו שמלה. תחושה של חזרה לטיול בטבע הטעינה אותנו באנרגיות חדשות, וההתפעמות הזו מהנוף ליוותה אותנו לכל אורכם של חמשת הימים.
4.00 אחה"צ: הגענו (שתי המשפחות) לגסטהאוס נחמד בסומור. המבוגרים לקחו שני חדרים יפים בקומה למעלה (שירותים ומקלחת צמודים אבל בלי מים חמים) והילדים כולם התרכזו בחדר גדול אחד. שתינו תה חם בגינה הפורחת של המקום, וחשבתי לעצמי שכשנחזור לארץ אעשה כל מאמץ לטפח גינה יפה לצד גינת ירק עשירה. התארגנו ליציאה למעיינות החמים הנמצאים בכפר פאנאמיק (Panamik). נסיעה של שעה, הג`יפ נעצר והנהג הצביע כלפי מעלה כשהוא מסביר שהגענו למחוז חפצנו. שני מבני בטון קטנים נראו ברקע, חמש דקות הליכה בעליה והגענו. לפנינו היו שני מבני בטון מרובעים, שלוש מדרגות יורדות לתוך מעיין- בור שבצידו צינור, ממנו זרמו המים החמים. על מנת למלא את החלל במים היה עלינו לאטום את החור ולתת למים למלא את החלל. המקום הזכיר לי את הכניסה למקווה בטבריה.
בזמן שהילדים מלאו את האמבטיה עשיתי טיול מסביב להר. השמש בדיוק שקעה מעבר להרים הגבוהים והשמים נצבעו בגווני אדום של בין הערביים. הקפתי את ההר מימין ואחרי כמה דקות הייתי לבד. החבר`ה נעלמו מזווית הראייה שלי, מולי הטבע בכל הדרו ושקט מדהים. נשמתי עמוק ונהנתי מהתחושה של להיות לבד. עוד כמה דקות הליכה ולעיני נגלה המקור ממנה נבעו המעיינות. מתוך הסלע האדיר זרמו המים החמים וצבעו את הסלע בגווני האדום והכתום. משם הם זרמו לתוך בריכות קטנות מבטון. המים היו רותחים ובקושי הצלחתי להכניס את הרגל לשניה אבל המראה היה מקסים. לצד הרצון שלי להיות לבד עוד כמה דקות קפץ הרצון שגם אבי והילדים יראו את היופי הזה. חזרתי מהר לקרוא להם אבל הם כבר היו בתוך המים וכבר נהיה חשוך בחוץ. לקחנו את שני המבנים, אחד היה לגברים שבחבורה ואחד לנשים. עשינו אמבטיה חמה (המים חמים, אבל לא מדי). בדרך מגששים את דרכינו בחשיכה, הגענו למטה שם חיכה לנו הג`יפ, שלקח אותנו בחזרה לגסטהאוס. בגסטהאוס חיכתה לנו ארוחה טעימה ממעדני המטבח ההודי (מי אמר שהאוכל בהודו לא טעים?!). היה לי כיף לראות איך כל המשפחה שלי נהנית מהאוכל ההודי המתובל וכולם, כולל מיה, ממלאים את הצלחת שוב ושוב, דבר שהוא לגמרי לא מובן מאליו. ראיתי את הילדים של חברינו, שלא אהבו את האוכל ונשארו רעבים.
יום שני: הנסיעה להונדר ודיונות החול
למחרת בבוקר קמנו ונסענו בדרך להונדר, נסיעה קצרה ויפה של כשעה. הגענו להונדר לפני הצהריים. בהמלצת הנהג, שאמר שתיתכן בעיה בלמצוא מקום לינה, הלכנו קודם לסגור על גסטהאוס. הכפר מקסים אבל במחירים פי שניים מסומור. 500 רופי לחדר פשוט, בלי מים חמים ועוד מאה רופי למיטה נוספת. עברנו לראות גסטהאוס נוסף והופתענו ששם היה אפילו יקר יותר- 700 רופי לחדר עם מקלחת חמה בתוספת של 100 רופי למיטה. התלבטות קצרה והחלטתי שנשארים ורק בשביל לא להמשיך לחפש ולא לחזור לאחור. זה מה יש. אני כבר למודת ניסיון, אני יודעת מה קורה לי כשאני יותר מדי מתלבטת. חבל על הזמן ועל האנרגיות. ההחלטה התקבלה הפעם מהר: שמחתי. למדתי משהו בטיול. לקחנו חדר בגסטהאוס בשם Snow Leopard. החדר היה מקסים, מבודד, פונה לגינה עם עץ משמשים גדול ומלא פרי. ברקע ההר העצום, מלפנים נחלון קטן זורם (שם רוחצים את הכלים מהמסעדה), מסעדה בגן שמגישה גם אוכל מערבי. מה צריך יותר מזה?! לקחנו את הילדים ויצאנו, בהמלצת בעל המקום, לפינת חמד קרוב לגסטהאוס. הנחל זורם בנעימות בתוך יער קטן וירוק. אבי והילדים ישר התפשטו, שכשכו רגלהם במים. גילעד מצא חול בקרקעית האגם והתחיל ליצור איתו כדורים, מיה הכינה שרביט מהעלים והענפים, שיחקה ב"נסיכה ונסיך", השיטה עלים על הנחל ונהנתה לראות איך הם נסחפים עם הזרם. אחר כך רקדה ריקוד עם הענפים בידיים. עדי ישב והביט במים, אני ישבתי על העשב הירוק, הכנתי ארוחונת קלה משאריות של מצרכים וחשבתי כמה מעט צריכים הילדים בשביל להנות. לאחר מכן אבי הלך קצת לחדר. מיה, גילעד ואני הסתובבנו לנו בגינה, קטפנו משמשים טעימים להפליא, קטפנו תרמילי אפונה וטעמתי את האפונים הירוקות הטריות בפעם הראשונה בחיי והן היו ממש טעימות. ראינו איך גדלים הכרוב והכרובית והילדים הכינו להם עוד יצירה מהדברים שמצאו.
אחר הצהריים הגיעה משפחת לירון וביחד נסענו לכיוון הדיונות, מרחבים עצומים של דיונות חול. הילדים כמובן רצו לדיונה הקרובה, טיפסו עליה, התגלגלו מספר פעמים ואחרי שמיצו את העניין ירדו לנחל ושרצו שם כמו חבורת ג`מוסים. מיה ואני עברנו את הכל בקצב איטי יותר. עברנו בנחל והשפרצנו האחת על השניה. בדרך לדיונה עצרנו ואספנו אבנים יפות (יש לנו במשפחה חולשה לאבנים ואני מנסה מאוד לצמצם את מספר האבנים שאנחנו אוספים. יש לנו עוד הרבה דרך לעשות איתם ואין גבול למספר לאבנים המהממות...). אחר כך הגענו לדיונות, התגלגלנו קצת והמשכנו לדיונה קצת יותר מרוחקת. נשכבנו על החול והבטנו לשמיים. מיה הציעה: "אמא, בא לך שנעצום את העיניים ונחלום דברים?". שמחתי מאוד על הרעיון. היו אלה רגעים קסומים של שעת בן הערביים, האחרים לא נראו באופק. היינו מיה ואני והדמיון הפרוע. קולו של אבי הקורא הפסיק את הקסם. הילדים יצאו מהמים והיה להם מאוד קר, היינו חייבים לחזור לגסטהאוס. בערב ישבנו יחד עם משפחת לירון לארוחת ערב נעימה. הארוחה כללה משחק הכרות נחמד ומומלץ. על כל אחד מבני המשפחה לבחור בבן משפחה אחר ולהציג אותו בגוף ראשון. המשחק מצחיק ומעורר מחשבות... הלכנו לישון עייפים אך מרוצים. מחר נוסעים למנאלי.
יום שלישי: הנסיעה למאנאלי
ביום שלישי אספנו את עצמנו בדרך למנאלי. עצרנו בלה לארוחת צהריים אחרונה במסעדה על הגג, Cross Road Restaurant (מסעדה מומלצת בצ`נגספה) ומשם התחלנו את הנסיעה למנאלי. הנסיעה הייתה יפהפיה. מדהים כמה ימים אפשר להתפעל מהנוף! נסענו עוד שלוש שעות מלה עד שהגענו ל-Rumtse, הנהג המליץ על לינה בדאבה. דאבה היא מין אוהל בדרך שהוקם לרווחתם של נהגי המשאיות והמטיילים הרבים שעוברים בדרך זו, אשר אין בה שום כפר. בדאבה מוכרים מוצרים בסיסיים, ארוחות מקומיים ויש שם גם כמה מיטות ללינה. נכנסנו לחדר שהיה די מלוכלך וצפוף, אבל לא היתה ברירה אחרת. ישבנו מביטים האחד על השני. אבי התאושש ראשון מההלם והציע משחק קלפים. אני ישבתי עם מיה עליי, מנסה להבין איך אפשר להעביר כאן את הלילה. פתאום אני קולטת עכבר רץ בחדר. בלי להתכוון יצאה צווחה מפי. מהר מאוד התמלא החדר בלחץ. גילינו שבחדר גרה לה משפחת עכברים, שכנראה שמחה מאוד לחגוג על שאריות הגבינה והלחם שהבאנו. מיה בכתה שהיא לא רוצה לישון עם עכברים. עדי וגילעד עמדו על המיטות. אבי ניסה להרגיע אבל לא ממש שיכנע. (התברר שיש לו טראומה מעכברים...) הנהג שלנו ובעלי הדבה התפוצצו מצחוק: "ככה זה תמיד, הם לא עושים כלום.." הם ניסו להרגיע, אבל זה דווקא מאוד הרגיז אותנו. ארזנו את עצמנו וניסינו למצוא מקום אחר לישון. האפשרויות לא היו רבות: עוד כשתי דאבות בהמשך היו מלאות. המקום הבא היה במרחק של כשלוש שעות נסיעה. לא הייתה לנו הרבה ברירה והחלטנו לישון בג`יפ. איך נכנסים חמישה אנשים בג`יפ, בלילה קר? גייסנו הרבה יצרתיות וגמישות. העברנו לנו את הלילה בג`יפ, כשכל תזוזה של אחד מאיתנו גוררת אחריה תגובת שרשרת של כל האחרים. המצב המגוחך הזה גרם לנו להרבה צחוק (עדי היחיד שתפס לו את הספסל האחורי וישן כל הלילה, דבר שכמובן גרם לטרוניה וקנאה מצד גילעד). בשעה חמש וחצי בבוקר, עם אור ראשון, יצאנו לדרך. מהר מאוד עם הנסיעה המקסימה שכחנו את הקושי והתמכרנו לנוף.
אחרי כ-3 שעות נסיעה, קצת לפני פאנג, עשינו סטיה קטנה מהדרך, כעשר דקות נסיעה לכיוון האגם צו-קר (צו בלאדקית זה אגם). לפני שהגענו לאגם עצרנו לארוחת בוקר במחנה אוהלים שקרוב לאגם. בעודנו שוקלים מה להזמין הגיעו מקומיים רכובים על סוסים. יש לי חולשה לסוסים. בעזרת תרגומו של הנהג ביקשתי רכיבה קצרה של עשרים דקות. עדי וגילעד רצו להצטרף. לקחנו שלושה סוסים שאותם הובילו שלושה מקומיים ויצאנו לטיול קצר. אמנם הסוסים היו מובלים ע"י בעליהם כך שלא ממש רכבנו, אבל עדיין הרגשנו על הגובה. גילעד, שפחד בהתחלה, נרגע בהמשך ובסוף אמר שהוא חייב ללמוד לרכב על סוסים. הלכנו לכיוון הנהר, מדבר והרים מסביבנו, הקרקע מלאה אבנים מדהימות, חיות מכרסמות קטנות מגיחות מדי פעם ורצות משיח לשיח. להקת ציפורים שנראו כמו חוגלות מעופפת לה ואנו רוכבים כשפנינו אל האגם. השמש היתה חזקה ומאחר ותכננו טיול קצר לא לקחנו מים. הטיול נמשך כשעה ויכול היה להיות יותר ארוך אם לא היינו מבקשים לחזור. כמו מלכים הובלנו חזרה בחזקת "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" ובסוף אפילו זיכו אותנו בריצה קלה עם הסוס. אבי, שראה אותנו מתקרבים, הזמין לנו ארוחת בוקר. לאחר מכן נסענו לאגם "צו-קר" - אגם קטן שבמימיו משתקפים גוונים שונים של ירוק וכחול. ישבנו שם כחצי שעה, הקפצנו אבנים על פני המים וסתם נהנינו מהשלווה של המקום. היה בוקר קסום.
נסענו עוד כארבע שעות עד סארצ`ו, שם עצרנו בעוד דאבה מומלצת ע"י הנהג. וידאנו שאין כאן עכברים. הנחנו את התיקים וירדנו קצת לנהר. הקור העלה אותנו למעלה. בבת אחת נהיה מאוד קר. הזמנו ארוחת ערב, אכלנו במהירות ונכנסנו לציפות שלנו. כיסינו את עצמינו בשמיכות החמות של הדאבה. מיה איבדה את המוצץ שלה והיה לה קשה להירדם. לאט לאט בעזרת ליטופים, דמיון מודרך ושירים הרגשתי איך היא צוללת לתוך עולם השינה המתוק. עוד רגע וגם אני נרדמת... "אמא, מה זה הקולות האלה" אני שומעת את עדי כמעט מתוך חלום. קולות ציוץ משונים נשמעו ברקע. הארנו לכיוון ולא ראינו כלום. "זה בטח מבחוץ", הרגעתי את עדי ואת עצמי ורציתי לחזור לישון אבל הקולות התחזקו. זה נשמע כמו מלחמה... לא ידענו מה זה אבל זה היה קצת מלחיץ. מיה התעוררה גם היא ושאלה מה קורה. אמרתי לה, שנראה לי שהקולות האלה של ציפורים. היא הסבירה לעדי שלא ידאג, "זה לא עכברים. פה, אין עכברים. זה ציפורים". עדי לא ממש השתכנע ושר לנו את השיר "הלילה לא אשכב לישון"... צחקנו קצת. בסוף, לפנות בוקר, כולם נרדמו חוץ ממני. באותו הלילה כמעט ולא ישנתי בכלל. בשלב מסוים ניגמרה לנו התאורה. הקולות נשמעו ממש לידנו ואני שכבתי חסרת אונים, מחכה לבוקר שיעלה. בבוקר גילינו שאכן היתה כאן מלחמת עכברים. שקי האורז היו פזורים על הרצפה, ביצה נפלה ונשברה ונשארו רק הקליפות.
אבי החליט שלא נשארים עוד לילה בדרך - היום מגיעים למנאלי. ואכן, באותו היום היינו בדרך כשלוש עשרה שעות. הדרך המשיכה להיות מדהימה, הנוף השתנה בהדרגה מנוף מדברי לנוף ירוק. בהתחלה צמחיה ירוקה נמוכה, שלאט לאט התרבתה עד ליערות אורנים עשירים ומלאים ירוק. מפלים עצומים זרמו בכל פינה, מזג האוויר השתנה ונהפך סגרירי. הדרך ביום הזה היתה ברובה משובשת מאוד ומפחידה. לקראת סוף הדרך התחיל לרדת גשם, ענן כיסה את ההר ואנחנו נסענו בדרך עפר קפיצית, על צלע ההר, גשם יורד בחוץ, ערפל כבד ולא רואים ממטר. בתוך היום מלא ההפתעות הזה היה לנו גם תקר בגלגל של הג`יפ באמצע הדרך, שאילץ אותנו לרדת לשוליים להפסקה של שעה. איך שעברנו את הפס האחרון לפני מנאלי (רוטנג פס) הדרך היתה רטובה ובוצית, מה שהוסיף לפחד מהדרך, שגם כך מסוכנת. המזל שלנו שהיה לנו נהג נהדר, שנסע ממש בזהירות ולאט.
9.00 בערב: הגענו למלון Bhrigu Hotel, עליו המליצו לנו עליו בוושישט (פרטים בכתבה הבאה). עברנו את הנסיעה ממנאלי ללה. צברנו חוויות מדהימות ורוב הזמן ממש נהננו.
