מדרמסאלה לקשמיר
אני חייבת לפתוח בווידוי. אם יש משהו שאני שונאת -; זה להיות תיירת. למה אני מתכוונת? סייט-סיינג, חצי פנסיון, ארוחת ערב והופעה, טיול מאורגן, הכל כלול, דיל של הרגע האחרון, נהג שייקח אותך מהשדה אל המלון, הופעת פולקלור מקומית - כל אלה פשוט גורמים לי להרגיש לא רצויה ומונעים ממני להרגיש את המקום בו אני נמצאת. אז במקום שיקחו אותי, יסיעו, יחזירו. אני מעדיפה למצוא את זה בעצמי. אפילו מעדיפה לטעות בדרך ולגלות משהו חדש ואחר לגמרי. זאת אולי הסיבה שאת השהייה שלי בקשמיר אני מתייגת כחוויה לא מוצלחת.
ועכשיו מהתחלה.
עזבתי את דארמסאללה בגשם שוטף מוכנה לקראת נסיעת לילה לסרינגר (Serinagar) -; בירת מחוז קשמיר. את הנסיעה עשינו ברכב -; ניתן להתארגן על ג`יפ או מונית בסוכנויות השונות כאשר המחירים נעים בין 5000 ל7000 רופי. הדרך התארכה על פני 17 שעות וכללה חמישה מחסומים צבאיים, שני פנצ`רים, ארבע עצירות צ`אי ועוד כמה עצירות שירותים (בנות או לא להיות).
כשהבוקר עלה וכבר היינו במחוז קשמיר יכולתי לראות עד כמה שהדרך יפה אבל משהו מתחיל להציק בעין. בין ההרים והנהרות, שדות האורז, הכפרים, השבילים והעמקים ישנה נוכחות בולטת של צבא. לי זה הזיז משהו בלב. אולי תחושה מוכרת שמזכירה איזו מדינה כל כך יפה שגם היא עתירת מחסומים, גדרות תייל, בטונדות וחיילים. באחת מהעליות על צלע הר צעדו שני טורים של חיילים קשמירים, בין לבין קיפצו משפחות קופים לצד הכביש. ואני ניסיתי לחשוב -; למי מהם אנחנו דומים יותר.
קצת שיחות עם מקומיים והרבה סקרנות הבהירו לי שכל עניין המתיחות בקשמיר נובע מהקירבה לגבול עם פקיסטן. שאיפתם של לוחמי חופש לנתק את חבל קשמיר מהודו ולהקים מדינה עצמאית שתאחד בין קשמיר ההודית וקשמיר הפקיסטנית היא שהביאה למהומות שהחריפו בשנות ה-90. אותן מהומות הצריכו את הממשלה ההודית להציב במקום צבא שישליט סדר בגבול ובשטחי המחוז עצמו. כמובן שאותן מהומות גרמו לירידה בכמות התיירים המערביים שחששו להגיע לאזור. גם כאן, כמו מקודם, יכולתי להזדהות עם הקשמירים הטוענים כי המדיה מנפחת ומציגה מצב חמור יותר מאשר זה שבאמת קיים. למעשה, 80 אחוז מאוכלוסיית קשמיר רוצה להשאיר את המצב כפי שהוא ולהשאר חלק מהודו. נוכחות הצבא, על כל המשתמע מכך, פוגמת בפרנסתם שמושתת בעיקר על תיירות.
רוב תושבי קשמיר הינם מוסלמים וההגעה לסרינגר הבירה היתה קצת שוק. כתובות בערבית, מנטליות שונה, תצלומים שמזכירים אייטולות, נשים מכוסות מכף רגל עד ראש ואווירה שונה ממה שראיתי עד עכשיו. בסרינגר נמצאים מספר אגמים בהם נמצאים בתי הסירות המפורסמים. אגם דאל (Dal Lake) הוא הידוע והגדול מכולם. אנחנו בחרנו להגיע לאגם נאגין (Nagin Lake) -; רחוק יותר ממרכז העיר. שם גרנו ב"בית-סירה" (House Boat) שנמצא ממש בתוך האגם והיציאה ממנו ואליו היא בדרך כלל באמצעות סירות משוטים שנקראות שיקארות. השיקארות ששטות באגם לא הן לא רק "מוניות שטות", אלא גם משמשות ככלי הרכב של הסוחרים המקומיים. בעלי בית הסירה הם בדרך כלל גם סוכני נסיעות ואפשר להתארגן דרכם לטרקים ושאר אטרקציות. המחירים לא זולים וכדאי להתארגן בקבוצה גדולה (6-7 אנשים) אחרת זה יוצא די יקר.
עוד לא הספקנו להניח את התיקים בהאוס בואט וכבר קפצו עלינו הסוחרים, מנסים למכור לנו בעקשנות רבה מכל הבא ליד -; עיסת נייר, פשמינות, פסלי עץ, פירות, שוקולד, ממתקים. לקח זמן להבין שככה זה עובד כאן: אתה תייר מערבי - משמע אתה ארנק. הסוחרים לא מתייאשים מהר ואם לא קנית מהם משהו היום הם ישובו ויפקדו את הסירה גם מחר ומחרתיים. יום למחרת יצאנו לסיבוב באגם נאגין ואגם דאל. נהג השיקארה שלנו גם דאג כמובן להכניס אותנו לכל מיני חנויות בדרך כדי שנתרשם ונקנה. מהר מאד הבנו את הקטע ופשוט ביקשנו ממנו שלא יעשה את זה.
לי היה מאד קשה להתחבר לאווירה הזאת. שלוקחים ומחזירים אותך, שעושים בשבילך, שמנסים לגרום לך לפתוח את הארנק ולקנות מזכרות כאילו אותנטיות. כששאלתי אם יש אפשרות להגיע עצמאית לכפרים באזור (פאלגם וארו) בעל ההאוס בואט ענה לי שאין דבר כזה וההגעה היא בג`יפ בלבד. רק כעבור כמה ימים הבנתי שהוא די עבד עליי ופשוט רצה שאני אוציא 5000 רופי על ג`יפ.
מקשמיר ללאדאק
אחרי אי-מיצוי החוויה הקשמירית, לקחנו אוטובוס ממשלתי (Government Bus) ללה (Leh). הנסיעה מסרינגר ללה אורכת יומיים כאשר חניית ביניים מתבצעת בעיר קרגיל (Kargil). זו לא נסיעה פשוטה, אבל יפה מאד. עלות הנסיעה באוטובוס ממשלתי היא 620 רופי. כדאי להכין את הדרכונים בשלוף כי יש ביקורות רבות בדרך. כמו כן לקחת בגדים חמים כי ככל שעולים נהיה יותר קר. העצירה בקרגיל היא למשך 10 שעות בלבד, ואין מה להתרוצץ בין גסט האוסים אלא פשוט להתמודד עם מה שמוצאים... מיטה לשים עליה את הראש וזהו בערך.
כשמגיעים כל האווירה מתחילה להשתנות. הדרך ללאדאק יפה, מעניינת, עוצרת נשימה וגם קצת מייגעת. גם כאן התבצעו ביום הראשון 4 ביקורות דרכונים, בתחנות ממשלתיות קטנות בין הפסגות המושלגות, הנחלים, הכפרים ועדרי הכבשים. בין לבין עלו מקומיים והצטופפו בין הנוסעים, שלא לומר עליהם. אם יש דבר שלמדתי בנסיעות בהודו זה שהמרחב האישי מקבל כאן משמעות שונה לגמרי. בהתחלה זה מוזר, לפעמים מעצבן, אבל בסוף מתרגלים וזה דווקא נהייה מעניין להתבונן במי שעולה באיזה כפר נידח אחד, ויורד כעבור 3 שעות בכפר נידח אחר.
חניית לילה בקרגיל לימדה אותי להעריך כל גסט האוס שישנתי בו עד כה. קרגיל היא עיר קצת מדכאת: הסימטאות הצרות שלה מלאות בדוכנים לשחיטת בשר והפגרים ברחוב הם דבר שכיח. גם המקום שבו ישנו היה אחד המקומות היותר מדכאים שישנתי בהם, אבל בשביל 50 רופי ללילה אפשר להסתדר ארבעה אנשים בחדר. על מקלחת אין מה לדבר.
יצאנו בחמש בבוקר לחלק השני של הנסיעה. אני מתחילה להתרגל לנוף המדברי המוקף בהרים מושלגים. חיבור כל כך בלתי נתפס בהתחלה. מדי פעם נגלה איזה כפר ירוק, והאווירה שעד כה היתה יותר מוסלמית -; כתובות בערבית ומסגדים, הופכת להיות יותר ויותר טיבטית -; דגלי תפילה, גלגלי דאהרמה, שרידי מקדשים עתיקים.
וכשמגיעים ללה, צריך לקחת נשימה עמוקה. משתי סיבות. הראשונה היא כי האוויר כאן מאד דליל וכדאי גם לתת לגוף איזה יום-יומיים מנוחה והסתגלות, והשניה היא כי יש כאן כל כך הרבה מה לראות לחוות ולעשות. אני כאן בינתיים כבר עשרה ימים ולא שבעתי עדיין. לא יודעת מה מרגש אותי יותר -; האווירה הבודהיסטית המרתקת, הטבע המדברי שמסביב, הפינות הנסתרות שמגלים במקרה, הקלות שבה ניתן להגיע לכפרים מסביב - ואולי זה פשוט חוסר החמצן שמבלבל אותי.
לרוב הכפרים שבחבל לאדאק ניתן להגיע באוטובוס מקומי - צריך לברר מתי יוצא אוטובוס וניתן לעשות זאת בסוכנויות הנסיעות הרבות שנמצאות כאן. כמעט בכל כפר נמצאת גומפה (Gompa) מרכזית (מקדש בודהיסטי) ובדרך כלל הן מאד מרשימות מבפנים -; ציורי קיר עתיקים שמתארים שלבים בהתפתחות הבודהיזם, פסלים, נרות, עושר של צבע צורה וריח. לעתים נגבה מחיר סמלי בכניסה.
אני ביקרתי, בין השאר, בגומפה שבכפר שה (Shey) בה נמצא פסל ענק של בודהה בין ציורי קיר ושאר חפצי תפילה עתיקים. יצאנו מהגומפה והלכנו לטיול בכפר כשפתאום שמענו מוסיקה שהורכבה בעיקר מתופים וכלי נשיפה. הצלילים הובילו אותנו לעיצומו של טורניר חץ וקשת מסורתי. כל פעם שהתחלף מקצה המוסיקה נפסקה ומזגו למשתתפים תה לאדאקי -; שמורכב מעשבים מלוחים וחמאה. גיל המשתתפים נע, לדעתי, בין 18 ל88. כשהכריזו על הקבוצה המנצחת הקימו אותי ואת הבנות שהיו אתי, הלבישו עלינו צעיפים והובילו אותנו להצטרף לריקודים טיבטיים איטיים והזויים להחריד. היה שמח.
יום למחרת יצאתי עם עוד כמה בנים חסונים לטרק בן שלושה ימים מהכפר ספיטוק (Spituk) לכפר סטוק (Stok). היום הראשון כלל הרבה הליכה בשמש במדבר ואת הלילה עשינו בכפר זינצ`ן (Zinchen). בעצם, זה לא בדיוק כפר, אלא שני בתים ליד נחל, שבאחד מהם ישנו את הלילה אצל זקן חביב בלי שיניים. צורת הטיול הזו, שנקראת Home-Stay, נותנת הצצה אמיתית לחיי הכפר בלאדאק. אחד הדברים שאני שמתי לב אליהם הוא קיומה של תערוכת סירים וקומקומים המסודרים בשלוש קומות בכל מטבח.
ביום השני הלכנו לאורכו של אחד מיובלי נהר האינדוס (Hindus) עד לכפר רומבאק (Rumbak). אחרי מקלחת סטייל פוקהונטס וארוחת ערב בהום סטיי אחר, שלמרבה ההפתעה גם בו מצאנו תערוכת כלים במטבח וזקנה בלי שיניים, עשינו טיול לילה לאזור קמפינג שנמצא 20 דקות מהכפר. המדבר בלילה אף פעם לא מאכזב. שמיים מלאים כוכבים וירח חצי מלא מאירים לא רק את הדרך.
היום האחרון היה למעשה טיפוס לגובה 4800 מ`, אל סטוק לה (Stok-La). זהו היום הקשה ביותר מבחינה פיזית. כאן ממש אפשר להרגיש את המחסור בחמצן. הבנים החסונים עשו את זה בשלוש שעות. לי זה לקח שעה וחצי יותר. לא האמנתי איך נגמר לי הכוח כל פעם אחרי חמישה צעדים ואני צריכה להתיישב לחמש דקות. הרגע על הפיסגה היה פשוט מדהים. שכחתי שאין לי אוויר ובאופן הכי לא צפוי צרחתי הכי חזק שאני יכולה לעמק החדש שנגלה לפניי. אחרי זה הירידה עד לסטוק נמשכה כשלוש שעות.
אחרי לילה בסטוק וביקור בגומפה שבכפר, לקחנו אוטובוס לוקאל לכפר האמיס (Hemis), שם התקיים פסטיבל צה-צ`ו (Tse-Chu Festival). זהו פסטיבל שנתי המסמל את לידת השליח שהביא את דת הבודהיזם לטיבט. דוכני מזכרות, הימורים, אוכל ותחרויות שונות נמצאים בדרך המובילה לגומפה המרכזית בהאמיס, בה מתקיימות הופעות נזירים בתלבושות שונות בריקודים טיבטיים מסורתיים. כל זה קורה בליווי תזמורת חיה המורכבת מתופים, מצילות, כלי נשיפה וסולן שמזמר פסוקים בסנסקריט. התנועות חוזרות על עצמן ומתבצעות במעגלים גדולים וקטנים. הפסטיבל מתקיים, כאמור, מדי שנה באזור סוף יוני ונמשך יומיים.
נסיעה על גג אוטובוס מהאמיס ללה חתמה ארבעה ימים של טבע כפרים ופסטיבל. מוזר פתאום לחזור לעיר, אבל לא להרבה זמן, עמק נוברה (Nubera Vally) שנמצא צפונית לעיר, מחכה לי. המשך יבוא.
