מדלהי ללה
אחרי ארבעה ימים בדלהי קמנו מוקדם בוקר על מנת להגיע לטיסה של חמש וחצי ללה. הטיסה בחברת Jet Airways היתה חוויה מרתקת, החל מהשירות הנהדר על ידי אנשים מקסימים וכלה בטיסה עוצרת נשימה. חשוב מאוד לשבת ליד חלון, רצוי בצד שמאל ולא ליד הכנף, וכמובן לא לעצום עיניים במהלך הטיסה. השמיים היו בהירים, אור ראשון של בוקר, ואנחנו מגביהים טוס מעל לעננים. לאט לאט הופכים העננים לשטיח יפיפה הפרוס לרגלינו ואנחנו "בשמיים". אחרי כחצי שעה מגיחים מביינות לעננים הפסגות המושלגות של ההרים, והמראה עוצר נשימה. המטוס מתחיל להנמיך וההרים נחשפים במלא עוצמתם. לפנינו שרשרת הרים מדבריים עם פסגות מושלגות, נהרות זורמים, עמקים ירוקים, ונוף מדברי מגוון. הטיסה הכי יפה שהייתי בה. ירדנו מהמטוס ואויר הרים רענן וצונן קיבל את פנינו. נשמתי לרווחה וחיוך ענק התפשט על פני.
משדה התעופה לקחנו מונית לגסטהאוס של מריול (טלפון: 252994 Maryul)שנמצא בכפר קרזו (Karzoo). קרזו הוא כפר קטן, שקט ונחמד, 10 דקות הליכה מעל המרכז של לה. הגענו אליו בהמלצה של חברים והזמנו חדר מראש. למרות שיש באזור הרבה מאוד גסטהאוסים, ישנם גם הרבה מאוד מטיילים ולכן אם רוצים מקום מסויים כדאי לשריין אותו מראש. היגענו למקום יפיפה, ששייך למשפחה מאוד נחמדה, במקום גינת פרחים מקסימה, חדרים משופצים עם מקלחת ושרותים חדשים, מרפסת קטנה ונחמדה צמודה לחדר והמון שלווה. על החדר שילמנו 700 רופי ללילה. החיסרון היחידי של המקום הוא שהוא קצת רחוק מהמרכז, בו נימצאות המסעדות, כך שאם בא למישהו לאכול חייבים לרדת למרכז, ולא מתאפשר חופש לילדים. עם זאת אחרי כשבוע מצאנו דרכי קיצור לצ`נגספה (Changspa), האזור התירותי מעל העיר, ועדי וגילעד קיבלו בטחון וכבר ירדו למסעדות ולקניות לבד.
ההגעה ללה (Leh) היתה אכן עוצרת נשימה, ולקח לנשימה כשבוע לחזור אלינו. כבר בשדה התעופה מיה הקיאה, אבי, אני ועדי הרגשנו חולשה וכאב ראש, ולמחרת גם עדי הקיא כמה פעמים. בהמשך חווינו לראשונה את עניין השילשולים - התסמינים של מחלת הגבהים. מומלץ מאוד לקחת כשבוע מנוחה לתת לגוף להתרגל לגובה, לתת לנשימה לאט לאט להסתדר ורק אחרי זה לאמץ את הגוף או לצאת לטראק. יש המון מה לראות בלה, אין מה למהר. אנחנו לא היינו מספיק חכמים ויצאנו לטראק אחרי ארבעה ימים.
סגרנו על הליקיר טראק (Likir Track), או בשמו האחר הבייבי טראק, שנחשב הקל מבין שני הטראקים המומלצים, ונימשך לפי ההמלצות בין 3 ימים ל- 6 ימים. מפה של הטראק עם פירוט המסלול, כולל מידע כתוב על הכפרים, בעלי החיים ועוד ניתן להשיג בסוכנויות הנסיעות. אחת מדרכי הלינה החוויתיות והמומלצות בטרקים היא האירוח הביתי - home stay, וישנם כפרים שזוהי הדרך היחידה, כיון שאין שם גסטהאוסים. home stay זו תוכנית תיירותית המאפשרת אירוח אצל משפחות בכפרים לאורך טרקים שונים, אירוח שכולל לינה וארוחות ערב ובוקר, והכל ביחד עם המשפחה המארחת. בדרך כלל אין עוד אורחים מלבדכם, דבר המאפשר היכרות עם המשפחה המקומית. אנחנו תיכננו לנסוע מלה לליקיר, לדלג על התחנה הראשונה המומלצת להתחלה, משם להמשיך ל-ינגטנג (Yangtang) ואז לעלות לכפר אוליי Ully)). שם להישאר אצל משפחה ב-home stay עוד ארבעה לילות. אבל תיכנונים לחוד ומציאות לחוד, "הדרך חכמה מההולך בה", ולמדנו שלנו כמשפחה, יש את הקצב שלנו והרבה הפתעות בדרך. השיעור הראשון שלנו כאן היה להקשיב לתנאי הדרך ולזרום איתם.
משדה התעופה לקחנו מונית לגסטהאוס של מריול (טלפון: 252994 Maryul)שנמצא בכפר קרזו (Karzoo). קרזו הוא כפר קטן, שקט ונחמד, 10 דקות הליכה מעל המרכז של לה. הגענו אליו בהמלצה של חברים והזמנו חדר מראש. למרות שיש באזור הרבה מאוד גסטהאוסים, ישנם גם הרבה מאוד מטיילים ולכן אם רוצים מקום מסויים כדאי לשריין אותו מראש. היגענו למקום יפיפה, ששייך למשפחה מאוד נחמדה, במקום גינת פרחים מקסימה, חדרים משופצים עם מקלחת ושרותים חדשים, מרפסת קטנה ונחמדה צמודה לחדר והמון שלווה. על החדר שילמנו 700 רופי ללילה. החיסרון היחידי של המקום הוא שהוא קצת רחוק מהמרכז, בו נימצאות המסעדות, כך שאם בא למישהו לאכול חייבים לרדת למרכז, ולא מתאפשר חופש לילדים. עם זאת אחרי כשבוע מצאנו דרכי קיצור לצ`נגספה (Changspa), האזור התירותי מעל העיר, ועדי וגילעד קיבלו בטחון וכבר ירדו למסעדות ולקניות לבד.
ההגעה ללה (Leh) היתה אכן עוצרת נשימה, ולקח לנשימה כשבוע לחזור אלינו. כבר בשדה התעופה מיה הקיאה, אבי, אני ועדי הרגשנו חולשה וכאב ראש, ולמחרת גם עדי הקיא כמה פעמים. בהמשך חווינו לראשונה את עניין השילשולים - התסמינים של מחלת הגבהים. מומלץ מאוד לקחת כשבוע מנוחה לתת לגוף להתרגל לגובה, לתת לנשימה לאט לאט להסתדר ורק אחרי זה לאמץ את הגוף או לצאת לטראק. יש המון מה לראות בלה, אין מה למהר. אנחנו לא היינו מספיק חכמים ויצאנו לטראק אחרי ארבעה ימים.
סגרנו על הליקיר טראק (Likir Track), או בשמו האחר הבייבי טראק, שנחשב הקל מבין שני הטראקים המומלצים, ונימשך לפי ההמלצות בין 3 ימים ל- 6 ימים. מפה של הטראק עם פירוט המסלול, כולל מידע כתוב על הכפרים, בעלי החיים ועוד ניתן להשיג בסוכנויות הנסיעות. אחת מדרכי הלינה החוויתיות והמומלצות בטרקים היא האירוח הביתי - home stay, וישנם כפרים שזוהי הדרך היחידה, כיון שאין שם גסטהאוסים. home stay זו תוכנית תיירותית המאפשרת אירוח אצל משפחות בכפרים לאורך טרקים שונים, אירוח שכולל לינה וארוחות ערב ובוקר, והכל ביחד עם המשפחה המארחת. בדרך כלל אין עוד אורחים מלבדכם, דבר המאפשר היכרות עם המשפחה המקומית. אנחנו תיכננו לנסוע מלה לליקיר, לדלג על התחנה הראשונה המומלצת להתחלה, משם להמשיך ל-ינגטנג (Yangtang) ואז לעלות לכפר אוליי Ully)). שם להישאר אצל משפחה ב-home stay עוד ארבעה לילות. אבל תיכנונים לחוד ומציאות לחוד, "הדרך חכמה מההולך בה", ולמדנו שלנו כמשפחה, יש את הקצב שלנו והרבה הפתעות בדרך. השיעור הראשון שלנו כאן היה להקשיב לתנאי הדרך ולזרום איתם.
הליקיר טראק
קמנו בבוקר יום שני, אני עדיין חלשה ולא מרגישה הכי טוב, אבל כבר רוצה לצאת להרים מתוך מחשבה שאין מרפה כמו הטבע. בשעה 13:00, אחרי שארזנו את הדברים ואכלנו צהריים, היינו בדרך לליקיר. הגענו לאחר נסיעה של כשעתיים במונית, במחיר 1070 רופי מלה לליקיר (המחירים אחידים). הגסט האוס שלנו היה נורובו -; Norboo Guest House , שם קיבלו את פנינו בתה, עוגיות, ומישמישים. מקום חמוד מאוד: חדרים פשוטים עם שירותים לדקיים בחוץ (חור בריצפה בקומה שניה, מסביב אדמה ואת חפירה, וכאשר מסיימים לעשות את הצרכים שופכים לבפנים חול), ו"חדר ארוח" בסגנון לדאקי - מזרונים על הריצפה ולפניהם שולחנות נמוכים. האורחים יושבים שם בעיקר בשעות הערב כשחשוך בחדרים, ובחוץ מרפסת הפונה אל נוף מקסים. כשאנחנו היגענו התארחה בגאסט האוס משפחה ישראלית, הורים וארבעה אחים בגיל הנעורים שהצטרפו לאח הבכור שמטייל כבר 8 חודשים בהודו לאחר שירותו הצבאי והיה מאוד יפה לראות את הדינמיקה ביניהם. בכלל, החשיבה שנערים יוצאים עם ההורים לטיול כזה מאוד ריגשה אותי והעלתה שאלות ומחשבות. בשעה רבע לחמש החלטנו לצאת לטיול בכפר, אל הגומפה היפה שנימצאת במרחק של שעה הליכה. בדרך נודע לנו שהגומפה ניסגרת בשעה שש בערב, אבל בכל זאת החלטנו לצאת לדרך על צלע ההר, לשמאלנו נעימת הנחל הזורם, ופנינו אל הגומפה. הגומפה נימצאת בראש ההר, כשהגענו למרגלותיו וראינו שיש לנו עוד עליה רצינית ואין לנו זמן, והחלטנו ברוב קולות לרדת לנחל. בעקבות זאת אנחנו ממליצים לקחת את המונית או האוטובוס מלה לליקיר קודם לגומפה ורק אחר כךכ להגיע לגסטהאוס. עצרנו בפינת חמד מדהימה, הילדים הורידו מיד בגדים וטבלו במים הקפואים. גילעד הגדיל לעשות וניכנס עם כל הגוף. אני ישבתי בצד על אחד הסלעים מביטה בהם בהנאה. באוויר היה ריח החופש. לפנות ערב חזרנו לגסט האוס. ישבנו בחדר האירוח כולנו יחד. שיחקנו קלפים כשברקע מתנגנת מוסיקה של ארץ ישראל היפה שהביאו החבר`ה. ארוחת הערב הייתה אורז טעים עם ירקות, מאכל שנאכל בהמשך לאורך כל הטראק. ארוחה טעימה ומשביעה. למחרת היינו בדרך לינגטנג.
מליקיר לסומדו
התכנון היה להגיע ליאנגטנג. העמסנו את התרמילים על גבינו. תרמיל גדול (80 ליטר) לאבי על הגב, התרמיל השני (60 ליטר) עלי, והילדים מתחלקים בינהם בתרמיל קטן. בחרנו לצאת לטיול בלי פורטר או חמור, החלטה שגבתה את המחיר שלה בהמשך. לפי המפה ההליכה בין ליקיר לינגטנג היא הליכה של יום (כ-5 שעות הליכה). הנופים מדהימים - בתחילה בתוך הירוק של הכפר שבנויי בתי אבן ובוץ, עם נחלים זורמים והמון ירוק, לאחר מכן משתנה הנוף לחולות מידבריים אהובים ומוכרים לנו כל כך מהארץ, ומסביב הרים מלאי עוצמה בצורות מדהימות שפיסל הטבע. ירידה ואחריה עליה ממש מתישה.
מיה התעייפה ולא יכלה להמשיך ונאלצנו להרים אותה על הידיים בעלייה. המשימה הייתה קשה מאוד עבורינו, גם כך העליה עצמה הייתה קשה ועצרנו כל כמה דקות להסדיר נשימה, ועכשיו עם תרמילים כבדים על הגב ומיה מקדימה על הידיים זה היה ממש אתגר. כמו תמיד, הקשיים שבדרך מאירים את הכוחות שלנו. היה מרגש לראות איך כולם נרתמים למשימה. אבי ואני התחלפנו בלהחזיק את מיה ועדי וגילעד התנדבו כל הזמן לעזור, אם זה בלהרים את מיה (עדי עשה את זה בצורה מדהימה בעליה), ואם זה בלהרים את התיקים הכבדים. בכוחות משותפים ובלי אוויר הגענו בשעת צהריים לכפר Sumdo, כפר שבו שני בתים והמטיילים בדרך כלל פוסחים על פניו. ניכנסנו לבית שהיה בדרכינו ואישה נחמדה ופשוטה עם אנגלית בסיסית ביותר קיבלה את פנינו, הכניסה אותנו למטבח שלהם וכמיטב המסורת כיבדה אותנו בתה ולאחריו באורז עם ירק. בתחילה היה לי קשה מאוד עם הליכלוך, למרות הרעב לא רציתי לגעת בכלום. מהר מאוד הבנתי שאין ברירה והתעלמתי, בהמשך למדתי להבין שמיותר לצפות לניקיון אמיתי בהודו בכלל ובטראק בפרט, אכלתי את הכל ואפילו מאוד נהנתי.
בערב הייתה לנו חוויה נהדרת עם המשפחה. ישבנו איתם הכנו ביחד ארוחת ערב, דיברנו עם קצת מילים והרבה סימנים. מבחינתנו זו הייתה חוויה מדהימה, ממש לקוחה מסרט. מסתבר שבשבילם היה אותו הדבר. הם הסתכלו עלינו כאילו אנחנו לקוחים מסרט, כאשר הוצאנו מצלמה כולם הצטופפו סביב לראות את הפלא. אכלנו איתם יחד מהמרק הלדאקי שעזרנו בהכנתו והלכנו לישון.
מיה התעייפה ולא יכלה להמשיך ונאלצנו להרים אותה על הידיים בעלייה. המשימה הייתה קשה מאוד עבורינו, גם כך העליה עצמה הייתה קשה ועצרנו כל כמה דקות להסדיר נשימה, ועכשיו עם תרמילים כבדים על הגב ומיה מקדימה על הידיים זה היה ממש אתגר. כמו תמיד, הקשיים שבדרך מאירים את הכוחות שלנו. היה מרגש לראות איך כולם נרתמים למשימה. אבי ואני התחלפנו בלהחזיק את מיה ועדי וגילעד התנדבו כל הזמן לעזור, אם זה בלהרים את מיה (עדי עשה את זה בצורה מדהימה בעליה), ואם זה בלהרים את התיקים הכבדים. בכוחות משותפים ובלי אוויר הגענו בשעת צהריים לכפר Sumdo, כפר שבו שני בתים והמטיילים בדרך כלל פוסחים על פניו. ניכנסנו לבית שהיה בדרכינו ואישה נחמדה ופשוטה עם אנגלית בסיסית ביותר קיבלה את פנינו, הכניסה אותנו למטבח שלהם וכמיטב המסורת כיבדה אותנו בתה ולאחריו באורז עם ירק. בתחילה היה לי קשה מאוד עם הליכלוך, למרות הרעב לא רציתי לגעת בכלום. מהר מאוד הבנתי שאין ברירה והתעלמתי, בהמשך למדתי להבין שמיותר לצפות לניקיון אמיתי בהודו בכלל ובטראק בפרט, אכלתי את הכל ואפילו מאוד נהנתי.
בערב הייתה לנו חוויה נהדרת עם המשפחה. ישבנו איתם הכנו ביחד ארוחת ערב, דיברנו עם קצת מילים והרבה סימנים. מבחינתנו זו הייתה חוויה מדהימה, ממש לקוחה מסרט. מסתבר שבשבילם היה אותו הדבר. הם הסתכלו עלינו כאילו אנחנו לקוחים מסרט, כאשר הוצאנו מצלמה כולם הצטופפו סביב לראות את הפלא. אכלנו איתם יחד מהמרק הלדאקי שעזרנו בהכנתו והלכנו לישון.
סומדו לינגטנג
בוקר יום שלישי מיה התעוררה עם חום. לפנינו עמד יום הליכה מאתגר, עליה חדה, מעבר של פס, והגעה לינגטנג. איך עושים את זה עם מיה חולה? היה ברור שהיום היא כל הדרך על הידיים. ידענו שאנחנו יוצאים לדרך אבל לא היה ברור איך נעשה את זה. מהר מאוד התשובה הגיעה אלינו - אבי יצא לשטוף פנים וראה מרחוק את הזוג הצרפתי שהכרנו לפני יומיים בליקיר, וידענו שהם מטיילים עם פורטר וחמור. אבי ירד אליהם וביקש מהם להעמיס את התיקים הכבדים שלנו על החמור. הזוג הצרפתי שמח לעזור, בעל החמור שקיבל עוד סכום נכבד שמח גם הוא ויותר מכולם אנחנו שמחנו. שוב קיבלנו הוכחה שניסים קורים כל יום בחיים צריך רק להיות פתוחים לראות אותם.
יצאנו לדרך, מודעים ומוכנים להתמודד עם הקושי. העליה הייתה לא קלה. אבל הנופים המהממים נתנו לנו כוחות להמשיך. גם היום נירתמו כולם למאמץ. התבוננתי באבי ובילדים שלי והרגשתי איך אני מתאהבת בהם מחדש. מידי פעם עצרנו להפסקה, הוצאנו את העוגיות של סבתא אתי שהיו ממש בבחינת הצלה. שלחנו לסבתא את אהבתינו חוצת הגבולות והתמלאנו אנרגיות להמשך הדרך. אחרי הליכה של כארבע שעות היגענו לינגטנג. מימיננו למטה השתרע כפר ירוק, כמה בתים, רחוקים האחד מהשני, טבולים בירוק ולרגליהם זורם בעוז הנחל. משמאלנו מקבץ של בתי אבן לבנים. מרחוק זה ניראה כמבנה, אבל מאוחר יותר הבנו שזהו הכפר ינגטנג שבנוי בצורה מאוד מיוחדת. ירדנו לכוון גן העדן מימין. בדרך חיכתה לנו ילדה שהובילה אותנו לארוח הביתי אליו היינו מיועדים. בית יפה, מוקף בירוק עם גינה גדולה. הובילו אותנו לחדר עם מיזרונים ושולחנות לדאקיים שהיה חדר השינה שלנו. לכפר הזה קוראים טוקפו (Tokpo), כפר שמונה 3 בתים מרוחקים זה מזה, כעשר דקות הליכה מתחת לינגטנג. השהייה עם המשפחה הייתה חוויתית, שוב ישבנו איתם לארוחת ערב מקומית טעימה. התקלחנו לראשונה, כולנו בנהר, לעיניהם וקול צחוקם המתגלגל של בעלי הבית, כשחצי דלי של מים חמים מחמם מעט את המים הקפואים של הנהר.
החלטנו להישאר עוד יום במקום, הן בגלל מצב בריאותה של מיה והן בגלל שרצינו להנות מיופיו של המקום. ירדנו למרגלות הנהר הגועש, מצאנו פינת חמד ובילינו שם את שעות הבוקר במשחק קלפים, בשכיבה על הסלעים וסתם בלהיות עם הטבע. מיה עדיין הייתה עם חום ולכן החלטנו לא להמשיך את הטרק, כמו בתוכנית, ולחזור למחרת ללה. את הלילה הבא בילינו ב- Norboo גאסטהאוס בכפר ינגטנג אצל בחור מקסים. בגסטהאוס היו 5 חדרים, אנחנו ישנו בשניים והשלושה האחרים היו מאוכלסים במטיילים אחרים. ארוחת הערב היתה טעימה, ישבנו בחברת האורחים האחרים וניהלנו שיחות מעניינות.למחרת עלינו על אוטובוס מקומי (שילמנו רק על המבוגרים, כלומר על אבי ועלי, 120 רופי סה"כ) מינגטנג, שלוש שעות נסיעה, בחזרה ללה.
יצאנו לדרך, מודעים ומוכנים להתמודד עם הקושי. העליה הייתה לא קלה. אבל הנופים המהממים נתנו לנו כוחות להמשיך. גם היום נירתמו כולם למאמץ. התבוננתי באבי ובילדים שלי והרגשתי איך אני מתאהבת בהם מחדש. מידי פעם עצרנו להפסקה, הוצאנו את העוגיות של סבתא אתי שהיו ממש בבחינת הצלה. שלחנו לסבתא את אהבתינו חוצת הגבולות והתמלאנו אנרגיות להמשך הדרך. אחרי הליכה של כארבע שעות היגענו לינגטנג. מימיננו למטה השתרע כפר ירוק, כמה בתים, רחוקים האחד מהשני, טבולים בירוק ולרגליהם זורם בעוז הנחל. משמאלנו מקבץ של בתי אבן לבנים. מרחוק זה ניראה כמבנה, אבל מאוחר יותר הבנו שזהו הכפר ינגטנג שבנוי בצורה מאוד מיוחדת. ירדנו לכוון גן העדן מימין. בדרך חיכתה לנו ילדה שהובילה אותנו לארוח הביתי אליו היינו מיועדים. בית יפה, מוקף בירוק עם גינה גדולה. הובילו אותנו לחדר עם מיזרונים ושולחנות לדאקיים שהיה חדר השינה שלנו. לכפר הזה קוראים טוקפו (Tokpo), כפר שמונה 3 בתים מרוחקים זה מזה, כעשר דקות הליכה מתחת לינגטנג. השהייה עם המשפחה הייתה חוויתית, שוב ישבנו איתם לארוחת ערב מקומית טעימה. התקלחנו לראשונה, כולנו בנהר, לעיניהם וקול צחוקם המתגלגל של בעלי הבית, כשחצי דלי של מים חמים מחמם מעט את המים הקפואים של הנהר.
החלטנו להישאר עוד יום במקום, הן בגלל מצב בריאותה של מיה והן בגלל שרצינו להנות מיופיו של המקום. ירדנו למרגלות הנהר הגועש, מצאנו פינת חמד ובילינו שם את שעות הבוקר במשחק קלפים, בשכיבה על הסלעים וסתם בלהיות עם הטבע. מיה עדיין הייתה עם חום ולכן החלטנו לא להמשיך את הטרק, כמו בתוכנית, ולחזור למחרת ללה. את הלילה הבא בילינו ב- Norboo גאסטהאוס בכפר ינגטנג אצל בחור מקסים. בגסטהאוס היו 5 חדרים, אנחנו ישנו בשניים והשלושה האחרים היו מאוכלסים במטיילים אחרים. ארוחת הערב היתה טעימה, ישבנו בחברת האורחים האחרים וניהלנו שיחות מעניינות.למחרת עלינו על אוטובוס מקומי (שילמנו רק על המבוגרים, כלומר על אבי ועלי, 120 רופי סה"כ) מינגטנג, שלוש שעות נסיעה, בחזרה ללה.
