לדאק - בדרך למעלה והימים הראשונים בלה

כמו כל דבר, גם שלב ההכנות מגיע לקיצו ומשפחת רוטר עולה על המטוס להודו. הטיסה של חברת אוסבקיסטאן דווקא עוברת בנעימים ושדה התעופה של דלהי מדהים את הרוטרים. משם הם ממשיכים בטיסה נוספת ללה. על ההתאקלמות למקום ולגובה, על הטיפוס לשנטי סטופה ושאר חוויות, בכתבה שלפניכם.
משפחת רוטר
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: לדאק - בדרך למעלה והימים הראשונים בלה
Thinkstock Imagebank ©

הכנות אחרונות לפני הנסיעה

דבר אינו הופך מציאותי עד אשר חווים אותו.
אפילו פתגם אינו פתגם עבורך
עד אשר חייך מאיירים אותו
(ג`והן קיטס)

הימים האחרונים שלפני הנסיעה הזכירו הכנות למלחמה. ניצלנו כל עזרה אפשרית לשמירה על הילדות ועבדנו מהבוקר עד הלילה. היו לנו שתי משימות חשובות, לארוז התיקים לנסיעה ולפנות את הדירה השכורה משאר הרכוש וכמובן שגם רצינו לבלות כמה שיותר זמן עם האנשים האהובים עלינו. יום לפני הנסיעה הצלחנו לפנות זמן, לארוחת פרידה, במסעדה הודית נחמדה ברמלה, עם כמה זוגות חברים ללא הילדים כמעולם אוכל הודי לא היה טעים כמו באותו יום.

וכמו כל דבר, גם שלב ההתארגנות הגיע לסיומו והנה הלילה האחרון ואנו ישנים אצל הוריי. אנחנו מתקשים להירדם וכדי להוסיף מתח ועניין, ילדה אחת הקיאה והשניה עשתה פיפי במיטה. ב-5 בבוקר שלפתי סןף סוף את שקית הבגדים שהוכנו מראש לנסיעה והינה הצרות מתחילות, נעלמו המכנסים של הילדה הקטנה. בעלי מילא את ריאותיו באוויר ופתח את תיק הבגדים הגדול בו קיווינו לא לגעת עד ההגעה ליעד הסופי. המכנסים לא נמצאו גם שם. עברתי על שקית הבגדים שהבאתי לאימי לכביסה אך המכנסים לא היו גם שם. חסרי נשימה ומעוצבנים הסתובבנו לכיוון הבגדים שהכנו מראש ופתאום ראיתי שהמכנסים החליקו להם לרצפה ושכבו שם בנחת לא מבינים על מה כל המהומה.

הגענו לשדה התעופה רגועים ומלאי תקווה שהצרות מאחורינו אולם פקיד הצ`ק אין חשב אחרת. לאחר ששקל את שלושת תיקי היד שתכננו להעלות למטוס, הוא אמר לנו בפנים חסרות הבעה שעם כזה משקל הוא לא יוכל להעלות אותנו למטוס. כל תחנונינו לא עזרו וההוראה היתה חד משמעית להוריד במשקל ולחזור אליו. בדיעבד הוא עשה עימנו חסד גדול כי היינו אמורים להתנייד עם 3 תיקי יד אלו ועם 2 תיקי הגב של הילדות ועם 2 ילדות קטנות ב-24 השעות הקרובות. אז התאוששנו מההלם וניפינו דברים שלא היינו חייבים לקחת, חלק השלכנו וחלק מסרנו להורים. חלק מהניפוי כלל גם אוכל שלקחתי כצידה לדרך ככל אמא יהודיה טובה.

אנו בחרנו לטוס עם חברת התעופה של אוזבקיסטן כי בכך חסכנו כ-500 דולר לעומת החברה הירדנית ולוח הטיסה שלהם גם אפשר לנו לטוס באותו הלילה מניו-דלהי לעיר לה, ייעדנו הסופי. צוות הדיילים תפקד למופת והידע שלי ברוסית זיכה אותי בהטבות נוספות. המטוס היה חצי ריק וזה איפשר לילדות לשחק במגרש המשחקים הענק שצף לו באוויר. חניית הביניים של 5 השעות בטשקנט חלפה ביעף ואף סעדנו את ליבנו באוכל אוזבקסטני שהוגש במסעדה המקומית. כשעלינו למטוס שיקח אותנו לניו-דלהי הבנות נרדמו והידע שלי ברוסית זיכתה אותי בהכוונה לבבית למקום פנוי שבו יכולתי להשכיב את שתי הבנות.

והינה הגיע הרגע שכל-כך חיכיתי לו וחששתי ממנו בעת ובעונה אחת, הפגישה הראשונה שלי עם הודו. קראתי רבות על הריח המסריח שמכה באפיהם הרגישים של המערביים. הכנתי לכך אפילו את ילדתי הגדולה. והינה אני עומדת בפתח המטוס וממלאת את ראותי באוויר המקומי וטועמת טעימה ראשונה של הודו. לשמחתי לא חשתי כלל בסרחון המצופה. הריח היה אמנם שונה אך כלל לא דוחה. ההפתעה לטובה נמשכה בשדה התעופה עצמו. בדיקת הדרכונים היתה מאורגנת ויעילה להפליא ונמשכה דקות ספורות בלבד. פנים השדה היה נקי, מואר ורחב ידיים ועגלות המתינו בסדר מופתי לנשיאת התרמילים. יכולתי לדמיין את עצמי בכל מקום אחר בעולם ולאו דוקא בהודו.

גם הניסים התחילו להתחולל מרגע הנחיתה. כמה חברה ישראלים שהכרנו במטוס עזרו לנו עם חפצינו, שהרי ידינו היו מלאות ב-2 ילדות ישנות. ברגע הנחיתה עצמו, הכרנו את הישראלי היחיד אשר אמור היה להמשיך איתנו ללה. שמו היה משה ויותר מאוחר הסתבר שהוא מזרם חסידות נחמן מברסלב ונמצא בשליחות כדי לאתר מקום עבור הבית היהודי שאמור להפתח בלה. מאותו רגע ועד להתמקמות בגסט-האוס בלה הוא הגיש לנו עזרה מופלאה והמשיך להיות חבר יקר בכל ימי ההתאקלמות הראשונים.

כדי להסיר מאיתנו כל ספק שהגענו להודו, ניסו לעבוד עלינו בשדה תעופה. כדי לטוס ללה היינו צריכים להחליף לשדה תעופה לטיסות פנימיות. ניסו לשכנע אותנו לקחת מונית ב-400 רופי (כ-40 שקל). רק במקרה ארז הבחין שיש העברה מסודרת ובחינם אל השדה השני ולמרות זאת ניסו אותם אנשים לטעון שזה רק בבוקר. עד היום לא פענחנו את הטענה שלהם. כשנכנסנו לאולם ההמתנה לאוטובוס המקשר, נפערו לסתותינו בתדהמה. האולם היה מפואר ומרוהט בריהוט עור מהודר. השרותים היו מעוצבים בעיצוב שכל בית קפה יוקרתי בתל-אביב יכול רק לחלום עליו שלא לדבר על העובדה שהיו שם גם מקלחות משגעות. לא ניסיתי רק שטפתי את העיניים.

 קרן התעוררה ושאלה לאן אנו לוקחים אותה והשבנו שיש לנו עוד טיסה. היא התעצבנה ואמרה שהיא לא רוצה לטוס יותר. הסברתי לה שזו הטיסה האחרונה להרבה זמן והיא נרגעה. לילך נלחמה בי קשות כשהגיע הרגע לעלות לאוטובוס, דורשת להחזיר אותה למיטה/כיסא הנוחה, אך אני לקחתי אותה לידיים למרות ההתנגדות.

 בדיקות הביטחון בשדות התעופה בארץ, צריכות לעבור קורס השתלמות בהודו. התיקים שלנו נבדקו, נסרקו והוחתמו בחותמת מאשרת כמה וכמה פעמים כל כמה מטרים. אנחנו גם כן נסרקנו מספר פעמים ולנשים ולילדים אף יש תא מיוחד סגור, שבו עוברים בדיקה קפדנית. לאחר שנמצאנו חפים מכל פשע עלינו למטוס. איך עברה הטיסה ללה, אין לי שמץ של מושג כי ישנתי. בדיעבד היסתבר לי שהילדות קיבלו חבילות במתנה, כמויות של סוכריות ואוכל. והנה אנו בלה. כל-כך קריר ונעים כאן ואיזו שימחה שאנו לא צריכים לטוס יותר בזמן הקרוב.

לתחילת הכתבה

ימים ראשונים בלה

הסתבר שלמרות שרשמית העונה בלה התחילה, מישהו שכח לספר על-כך למזג האוויר. בלילות מאוד קר וביום מזג האוויר מאוד לא יציב ובמשך שעה אחת ניתן לקבל מכת שמש ולהרטב בגשם. ברגע שהשמש מציצה נעשה חם וברגע שהעננים מסתירים אותה נעשה קפוא. בחרנו ללכת בעיקבותיהם של משפחת תבל והתמקמנו באוריינטל גסטהאוס ואף ביקשנו את אותו החדר. ואכן לא התאכזבנו (תודה חמה לתבלים). החדר מרווח עם שרותים צמודים ומקלחת עם מים חמים ללא הגבלה. החדר גם מעוצב בצורה מאוד נעימה והבנות התאהבו בו מהיום הראשון והחלו לקרוא לו הבית שלנו. עלות החדר 400 רופי (כ-40 שקל) ויש תוספת של 150 רופי עבור תנור חימום שלקחנו עקב הלילות הקרים. בגסטהאוס מכינים ארוחות בוקר וארוחות ערב. ארוחת בוקר משביעה עולה 35 רופי. ארוחת ערב צימחונית עולה 50 רופי. בכל יום מכינים משהו אחר ונותנים תוספת עד לשובע. המקום מנוהל על ידי משפחה שמקרינה חיוניות, שמחת חיים והמון רצון לעזור. יש להם ילדה קטנה בת 2.5 שהפכה להיות חברה של הילדות שלי ועקב כך בכל ערב פורשים שטיח באמצע המסעדה, שופכים צעצועים והן משחקות עד שמגיע הזמן לישון. בשעות המעטות שחווינו שמש ישבנו בחצר קטנה והנוף להרים המושלגים פשוט עוצר נשימה. בינתיים אנו הישראלים היחידים כאן (מלבד משה שהוזכר לעיל) וזה די מוזר לי כי מהתרשמותי הווירטואלית חשבתי שהודו מוצפת ישראלים בכל מקום ובכל עונות השנה. היתרון בכך הוא שאנו מכירים אנשים מעניינים מכל רחבי העולם, חלקם נמצאים פה מספר שבועות ופשוט מכורים למקום.

כבר ביום השני הלכנו ללה עצמה. העיר עמוסת שיפוצים, בניה ותיקוני כבישים והרושם הראשוני (שישתנה מאד בהמשך) היה כשל מחנה פליטים גם נוכחות בולטת של הצבא, עקב הקרבה לגבולות הרגישים עם פקיסטאן וסין, הפך את הרושם הזה לממשי. האנשים עצמם מאד ידידותיים וחובבי ילדים, לעיתים בצורה מוגזמת. כולם מנסים לגעת לבנות בלחיים, ללחוץ להם את היד ולפעמים אף להרים אותם על הידיים. אנו מפעילים שיקול דעת ולפעמים מבקשים בנימוס "לא לגעת". הפרות המשוטטות הפכו לאטרקציה רצינית וכל שניה אנו שומעים: "אמא, אבא, תראו פרות". אטרקציה נוספת היא ערמות החול הפזורת ברחבי העיר, לצורך הבניה, והבנות נהנות לטפס ולרדת עליהן.

העיר נראית כמו בחזרה הגנרלית לקראת ההופעה. חלק מהגסטהאוסים סגורים וכנ"ל חלק מהחנויות. יש לפעמים שילוט על מסעדות שעדיין לא נפתחו. אין כלל קבצנים ברחובות, אולי גם הם מחכים לעונת התיירות. באותו יום היינו עוד די מטושטשים מחוסר החמצן והתעייפנו די מהר. כתגמול לנועזות שלנו חטפנו כולנו כאב ראש. ביומיים האחרונים אנו מתפנקים בגסטהאוס, קוראים ספרים, מנהלים שיחות עם אנשים מכל העולם ונוסעים לעיר רק כדי לאכול צהריים ולערוך קניות.

לתחילת הכתבה

חווית טיפוס לסטופה "שאנטי"

(ארז מספר) "ביום השלישי לשהותינו בלה החלטתי לקחת את הבנות לטיפוס המומלץ למקדש השאנטי סטופה (Shanti Stupa) הנמצא בראש הר הסמוך ל-Oriental House. למקדש מובילות לפי הסיפורים כ-550 מדרגות. אנחנו ניסינו לספור אבל בגלל קוצר הנשימה התבלבלנו בספירה וויתרנו. את לילך הטענתי למנשא וקרן עלתה בכוחות עצמה. העליה אורכת כ-20 דקות אבל אנו נאלצנו לנוח כל כמה דקות. באחת העצירות לילך רצתה לצאת מהמנשא והסכמתי, אולם כשראיתי שאין לה כח הטענתי אותה בחזרה. היא כמובן לא רצתה ונלחמה בי קשות מה שמאד הכביד על העליה. חווית העליה מלווה בנוף המרהיב שהולך ונגלה ככל שמעפילים, נוף של הרים מושלגים ועמק ירוק שמשתרע ביניהם ובתוכו משובצת העיר לה. בפיסגה שני מבנים עיקריים אחד מבנה עגול ומלא בתחריטים ותבליטים של האל בודהה במצבי מודעות שונים. המבנה השני הוא סטופה (מקדש) קטנה וקסומה מעוצבת בהרמוניה מוחלטת. משני צידי החדר הקטן מוצבים שני תופי ענק שמשמיעים צליל עמוק וחושני ואנו ערכנו סדנת תיפוף קצרה..."

דבריה של קרן:
 בהתחלת הטיסה כמעט לא לעסתי מסטיק וכאבו לי האוזניים. לא הייתי חרשת, רק כאבו לי האוזנים. והיו שם דברים נפלאים. חשבתי שאני אגיע מיד להודו ופתאום אני רואה שאני לא בהודו, אני רק בשדה התעופה של הודו. וכשהגענו להודו אז חשבתי שבהודו הבוקר מתחיל ממש מהר. הטיסה היא הטיסה הכי מגעילה שראיתי בחיי. בהתחלה היה לי הכי הכי כיף ואז היה לי מסריח ומגעיל ומעצבן. בטיסה האחרונה גם היה לי מעצבן אבל אז ראיתי שאנחנו מגיעים להודו.

תודה לכם ילדים, כיף לי בהודו. אני מתחילה להכיר חברים חדשים וקרתה לי מחלה קטנה שקראו לה "כואב לי הלב" וגם קוראים לזה "מחלת גבהים". הודו זה המקום הנפלא ביותר שראיתי בחיי. החדר שלי קטן. יש בו מיטה, כריות ומזרון קטן שהביאו. אנחנו צריכים ללכת למסעדות כי אין לנו אוכל בבית. בחדר הקטן יש כל מה שאנחנו צריכים.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על לה