הטיסה ללה
את הדרך ללה, בירת חבל לאדאק, עשיתי בבואינג 737 של חברת Jet. רוב הטיסה הייתה מעל מעטה עננים סמיך, אך כשהתחלנו להנמיך לכיוון לה חדרנו דרך העננים ואז נגלה לעיניי רכס הרי ההימלאיה במלוא תפארתו. הרים ענקיים מכוסי שלג בראשם ועמקים שוממים ומדבריים למרגלותיהם. כשהתקרבנו ללה כבר ניתן היה להבחין בכתמי ירוק פה ושם ומעט בתים. היה לי קשה להאמין שאנשים מצליחים לחיות ולהיאחז באדמה הקשה הזו.
לאדאק כבר הייתה קיימת כממלכה עצמאית מהמאה התשיעית לספירה. היא שימשה במשך מאות שנים צומת מסחר חשוב בין הודו למרכז אסיה ומונגוליה. בסוף המאה ה-14 קיבלו על עצמם את הבודהיזם הטיבטי (גאלופקה) בהנהגתו של הדאלאי למה ה-I. הממלכה הפכה למדינת חסות של האימפריה המוגלית, אשר גם בנתה מסגד גדול בלה. אולם עד היום רוב האוכלוסייה בלאדאק הינה בודהיסטית ממוצא טיבטי למרות השתייכות החבל למדינת ג`אמו וקשמיר המוסלמית ברובה.
לאדאק נחשבת לאחד מאחרוני השנגרי-לה (גן עדן בודהיסטי בהרי ההימלאיה) - חבל ארץ מנותק, שהגישה הקרקעית אליו אפשרית רק במשך שלושה חודשים בשנה, עם מנהגים ותרבות ייחודיים ומיוחדים.
לה, עיר הבירה, הינה עיירה קטנה של 15,000 תושבים. בעונת הקיץ ניתן לראות בה זרים רבים, בתי אירוח ומסעדות. בחורף, כשהטמפרטורה הממוצעת היא מינוס 30 מעלות, מתרוקנת העיר מתיירים, ורק המקומיים נשארים להעביר את החורף.
על העיר שולט ארמון המלוכה שבו שכנה משפחת המלוכה עד 1830, אז הוגלו לכפר סטוק שנמצא 25 ק"מ מחוץ ללה. ארמון המלוכה נטוש ברובו כיום, אך ניתן להיכנס אליו תמורת מחיר מופקע של 250 רופי ולהתבונן בחדר התפילה העתיק ועוד. כ-100 מטר מעליו נמצא המבצר של העיר, שתלוי על צוק וצופה אל כל העמק. במבצר ישנו חדר תפילה קטן עם פסל ענק של בודהה בגובה של 12 מטר. בעודי יושב על הפסגה בצל עשרות דגלי תפילה בודהיסטים מתנופפים ברוח, הגיע לשם תייר יפני. התחלנו לדבר קצת והוא סיפר לי על מסלול הטיול שלו (שאותו עושים הרבה יפנים, כך מסתבר, אחרי האוניברסיטה), שהתחיל באינדונזיה, תאילנד, הודו ועכשיו לפקיסטן, אירן, תורכיה ומזרח אירופה עד לונדון. הוא הקציב לצורך העניין שנה, ואין ספק שזה נשמע כמו מסלול מרתק.
באותו היום, בשעות הבוקר עם הגעתי ללה, הגעתי לגסט האוס בשם גונבו בו מצאתי לשמחתי את ידידי הטוב, משוש נפשי, גידי "קינג" ברגר, ישן על מצעי סטן כחולים בחדרו. הוא כבר היה בלה כחודש לפניי ועדכן אותי רבות מי נגד מי וכו`. יחד איתו יצאתי לקראת השקיעה לטפס על מדרגות גומפת שאנטי. גומפה הינה מנזר בודהיסטי וכמעט בכל כפר ועיר בלאדאק ניתן למצוא גומפה. גומפת שאנטי ממוקמת מעל לה וצופה אל כל העמק. 550 מדרגות תלולות מובילות אליה ובגבהים האלה זה לא צחוק. טיפסנו למעלה באיטיות עם הפסקות מנוחה רבות, והנוף שנגלה למעלה היה שווה את הדרך. מסתבר שניתן להשכיר שם חדרים עם הנוף הכי יפה בהימלאיה. החיסרון היחיד הוא ההגעה והעזיבה. באותו ערב הלכנו לאכול במסעדה הודית בעיר תאלי משובח ולקינוח גולאב ג`מו - מעין מאפה מתוק טבול בהרבה דבש וחמאה - תאווה לחיך.
לתחילת הכתבה
הכפרים טיקסי וסטוק
למחרת בבוקר יצאתי לסיור בכפרי האזור. עליתי על מיניבוס הודי עמוס לעייפה ונסעתי דרומית מלה לכפר טיקסי (Thiksy) . הנסיעה (17 ק"מ) ארכה כ-45 דקות בנוף יפהפה של שדות חיטה ירוקים והרים צחיחים משני צדי העמק. לצד הדרך זרם פלג של מי קרחונים שתושבי המקום משתמשים בהם להשקיית היבולים. האוטובוס הוריד אותי בצד הכביש למרגלות הר קטן שבראשו ניצבת לה הגומפה של Thiksey. התחלתי בטיפוס המפרך וכעבור 10 דקות הגעתי לשערי הגומפה. בכניסה גובים ממך "תרומה" של 20 רופי ואז אתה נכנס בשערי הגומפה לחצר סגורה, יפה וצבעונית. כל גומפה מורכבת מחצר פנימית אחת או יותר, חדר תפילה והתכנסות, גדוש לרוב בציורים ופסלי בודהה וספרייה שמכילה את הכתבים החשובים של המנזר. מלבד זאת קיימים עוד חדרים רבים בגומפה אך הכניסה לרובם אסורה למבקרים. בגומפה זו הבחנתי בחבורת נזירים באולם התפילה הראשי שהיו עסוקים בסוג מעניין של מדיטציה. ארבעה נזירים מבוגרים רכנו סביב שולחן קטן וציירו עליו בעזרת חול צבעוני צורות הנדסיות מהממות בשלל צבעי הקשת. הם שרו שירים תוך כדי, מה שיצר אווירה קסומה שכזו. בסוף, אחרי שהשקיעו עשרות שעות עבודה, מערבבים הנזירים את היצירה ומתחילים מחדש, וזאת משום שליצירה אין שום ערך בעיניהם ברגע שהיא גמורה. רק לשלב ההכנה והיצירה יש ערך. קצת שונה ממערכת המושגים המוכרת לנו במערב...
עם שובי ללה הסתבר לי כי "נפלתי" על החג השנתי של איגוד נשות לאדאק. מדובר בארגון של 5,000 נשים מ-800 כפרים שונים בלאדאק שהחליטו לשנות ולשפר את חייהן. הן פועלות לטובת שימור אקולוגי ומודעות סביבתית לנוכח שטף התיירות המציף את לאדאק. לפני שנתיים הן הצליחו לאסור על השימוש בשקיות ניילון בלה, וכיום אף סוחר בלה לא יארוז לך סחורה בשקית שכזו. כמו כן הן מספקים שירותי כביסה אקולוגיים שלא מזהמים את נחלי הסביבה ומילוי מים מורתחים בבקבוקי מים משומשים. אני הגעתי בדיוק ליריד השנתי שלהם ומצאתי את עצמי טובל בתאווה לחם טיבטי בריבת משמשים טרייה ומנסה להתענג על צלילי מוזיקה מקומית צורמת במיוחד.
אחרי יום שבת של מנוחה, התחרדנות בשמש והתענגות על מיני מאפה מה-German Bakery הסמוכה, החלטתי לצאת לטיול בעמק נוברה. זהו עמק שנמצא מצפון ללה ולמעשה מהווה את הנקודה הצפונית ביותר בהודו אליה ניתן להגיע כתייר. כדי להגיע לעמק יש צורך באישור ממשרד הזרים בלה, וזה לוקח כיומיים.
כדי להעביר את הזמן החלטתי לקפוץ לסטוק, כפר קטן מדרום ללה, בו נמצא ארמון המלוכה הנוכחי ובו גרה המלכה האם (המלך האחרון מת לצערי בשנת 1974). עליתי על מיניבוס מפוצץ באנשים וירדתי כעבור שעה בפאתי הכפר. מסטוק מתחיל טרק לכיוון ההר סטוק קאנגרי (6120 מטר) וכך למרות שהיו איתי עוד מספר תיירים באוטובוס, כולם התחילו לטרק במהרה ורק אני נכנסתי לכפר השליו שהיה נראה כאילו אין בו איש. הכפר בנוי במפוזר ובין הבתים יש שדות חיטה ירוקים ופה ושם איזו איכרה שעובדת בשדה. כשהגעתי לארמון שבנוי על צוק, מתנשא מעל הכפר, הרגשתי כאילו חזרתי 200 שנה בזמן. זוג נזירים לבושי אדום פתחו לי את הדלת ועשו לי סיור בארמון המאובק שנראה כאילו לא נגעה בו יד המודרניזציה. אחרי הסיור המקיף התיישבתי לי בצל על גג הארמון והתחלתי לנמנם קצת מול הנוף המדהים. פתאום הגיח מולי תייר עמוס מצלמות והתחיל לצלם אותי עם הנוף. מפה ושם הסתבר שקוראים לו מיקלה, הוא מנאפולי שבאיטליה, ולמרבה השמחה הוא שכר ג`יפ עם נהג לסיור בכפרי הסביבה ומחפש חברה. אז כמובן שהתנדבתי... וכך העברנו את שארית היום כמו אריסטוקרטים בג`יפ פרטי מגומפה לגומפה. היינו בשישה כפרים שונים ובסך הכל אני חייב להודות שרוב הגומפות היו דומות זו לזו ואין מה לפרט יתר על המידה.
עמק נוברה
האוטובוס השבועי שלנו היה אמור לצאת ב-6:00 בבוקר. בפועל הנהג הואיל בטובו להופיע רק לקראת 7:00 וכך יצאנו בשעה 7:30 לדרך הארוכה. הדרך לנוברה עוברת במעבר ההרים קאנגרה לה, בגובה 5,600 מטר, ולכן היא מהווה את הדרך העבירה לרכבים הגבוהה ביותר בעולם. הדרך היא צרה ומתפתלת והאוטובוס נוסע בה לאט ובזהירות (לרוב). לצדי הדרך ראינו מדי פעם חבורות של מתקני כבישים הודיים שנראו במצב עלוב במיוחד, לבושים בחולצות דקות וכפכפים בקור של 5,000 מטר, ומתקנים את הכביש בעזרת מעדר ועבודת ידיים מאומצת. לצדי הדרך הבחנו גם בשלדים של אוטובוסים ישנים על המורדות התלולים של ההרים, דבר שלא הוסיף להרגשת הבטחון שלנו. הנוף היה מדהים, הרי ענק בגובה של מאות מטרים ורק כביש צר וקטן שמתפתל לצדם. עברנו בדרך 5 (!) נקודות שבהן נדרשנו להציג דרכון ואת אישור הנסיעה, כדי שחייל הודי משועמם יוכל להעתיק אותם למחברת הענק שלו.
הדרך הייתה מדהימה ועם הירידה מהפס נגלה לעיננו עמק נוברה כמו נוף חייזרי מ"חולית". מדובר בעמק לא רחב במיוחד עם נהר רחב בשם נוברה בצבע אפור בוצי. הנוף הוא מדברי ולולא הפסגות המושלגות מעל, ניתן לחשוב שאתה במדבר סהרה. מדי פעם יש כתמי ירוק באזורי הכפרים שבעמק.
ירדנו מהאוטובוס בכפר הראשי של העמק-דיסקיט אחרי 8 שעות נסיעה סוחטות. התמקמנו בגסט האוס קטן עם גינה פורחת והרים נישאים מכל צד. עדי שנסעה באוטובוס נעלמה לנו והיינו צריכים לערוך סיור מקיף בכל שלושת הגסט האוסים שבכפר על מנת למצוא אותה.
אחרי ארוחת ערב הודית משובחת במלון שכללה מעדנים כמו מלאי קופטה (תפו"א ברוטב שמנת, קשיו ותבלינים) ודאל-באט משובח (אורז עם שעועית וכו`) ושנת ישרים איכותית, יצאנו בבוקר (בצהריים ליתר דיוק...) לסיור רגלי בדרך לכפר הבא במורד העמק - הונדר. מרגע שיצאנו מתחומי הכפר הנוף הירוק ופלגי המים פינו את מקומם לדיונות חול חלק וחם. כמעט ולא הבחנו בצמחיה מסביב ולולא ההרים הענקיים המושלגים שסביבנו אפשר היה לחשוב שאנחנו במדבר סהרה. אחרי הסתובבות בחולות שבמהלכה ניסינו למצוא גמלי פרא דו יבשתיים שחיים בסביבה, הגענו סוף סוף לכפר הונדר (בו גילתה עדי כי היא איבדה את משקפי השמש שלה, ומשלחת החיפוש שלנו חזרה בידיים ריקות). התיישבנו במסעדה קטנה ואכלנו ארוחה משובחת עם הרבה מאכלים שונים ומשונים וכמובן הרבה צ`אפטי חם מהתנור. אחרי ביקור קצר בגומפה המקומית ומתן תרומה לנזיר האחראי, תפסנו טרמפ על ג`יפ מקומי וחזרנו דרך הנופים הקסומים אל דיסקיט ואל הגסט האוס העטוף פרחים שלנו.
למחרת, אחרי ביקור בחוות הרבעת גמלים בדיסקיט ומפגש ראשון ומרגש ביותר שלי עם גמל דו דבשתי אמיתי(!), נסענו בג`יפ מקומי אל העמק הצפוני, לכפר סומור. הנסיעה הייתה מדהימה ביופייה ובסופה הגענו לגסט האוס קטן בפאתי הכפר. פתחה לנו איכרה שמנמנה וחייכנית שמיד כיבדה אותנו בתה מנטה וזכתה לתואר "מאמא". ביתה הקטן שכן בתוך גן ירק ענק של ירקות ופרחים צבעוניים, ובשילוב עם ההרים מכוסי השלג שבאופק הרגשנו כמו בגן עדן. הסתבר שהם ממוצא נפאלי, וכי בעלה הוא המפקח של החינוך בעמק נוברה. היא סיפרה לנו על תנאי המחייה הקשים בחורף הקר (במשך 8 חודשים ארוכים ומושלגים!) ועל האופי השמח של האנשים המקומיים - "עניים ומאושרים", כלשון בנה. לארוחת ערב היא בישלה לנו אורז וירקות ואנחנו הרגשנו כאילו הגענו הביתה...
בבוקר קמנו ליום קייצי נפלא ויצאנו לתור את הכפר. עברנו בכל המשעולים הקטנים עם פלגי מי השלגים שמפכים בכל פינה. הגענו לבית הספר המקומי ונכנסנו לביקור בכיתות. הילדים קיבלו אותנו בהתלהבות וקמו לברך אותנו ב- good afternoon, sir אחיד בקול צווחני. הם ידעו אנגלית ברמה מפתיעה וביקשו בנימוס שנשלח להם את התמונות שצילמנו. למרות התנאים הגרועים שבו היה שרוי המקום, הם היו יותר ממושמעים מכל כיתה שראיתי בארץ אי פעם.
ביקרנו גם כמובן בגומפה המקומית (איך לא?) שמשמשת כבית ספר לנזירים צעירים, וזכינו לראות זוג נזירים בני שלוש רבים ביניהם...
אחר הצהרים היה גדוש בפרחים ומשמשים בחצר המטמטמת של המאמא שלנו. המאמא די התאכבה מהעובדה שאנחנו חוזרים ללה והחליטה לצ`פר אותנו במיני פיצוחים וסלט, שאנחנו, הגוזלים שלה, לא הכרנו...
חזרנו למחרת ב-6:00 בבוקר באוטובוס מקומי צפוף. היינו חבורה עליזה ואני התחייבתי להזכיר את שמותיהם מעל דפי האינטרנט כדי שיזכו לתהילת עולם... ולכן אני רוצה להודות לאייל הרפלקסולוג המהולל, לעדי המקסימה, לגוטה הזמיר, לנועה ודורית ולצחי הרוטן על שבוע קסום בעמק נוברה.
זהו. שבנו ללה. עכשיו צריך להחליט מה הלאה - אולי לטפס איזה הר או לרדת למנאלי. ימים יגידו...
יאיר, כוס צ`אי חם, לאדאק.
