החיפוש אחר הרכב המתאים
כפי שהצהרנו טרם הנסיעה להודו, אנו מעוניינים לרכוש רכב ולסייר "עצמאית בשטח". ולכן, כבר ביום הראשון שלנו בדלהי התחלתי להתרוצץ ולחפש רכב מתאים. שני מקומיים עזרו לי, אחד סוכן נסיעות בשם חביב, מוסלמי נחמד מקשמיר שמשרדו צמוד ל"ג`רמן בייקרי" והשני סיקי מקומי, שמשרד הנסיעות שלו יושב במלון מהראג`ה.
הייתי בחמישה מגרשי רכב ואצל שני סוכנים המייצגים מוכרים תמורת עמלה. ראיתי כ-20 מכוניות מסוג טאטה סומו ומהינדרה ארמדה, שני הסוגים בערך באותו הגודל ויש בהם 7 מושבים, מנוע דיזל וגימור הודי צנוע עד להדהים. רוב הרכבים היו במצב נואש כשההודים נוקטים בשיטה מקורית- משהו מתקלקל אז מסירים אותו וכך נהגתי ברכבים שההגה נתקע בהם בעת הסיבוב או הבלמים לא יודעים שהם צריכים לבלום, רכבים נטולי בלם חניה ומערכת חשמל מתפקדת בחלקה אם בכלל.
לאחר שמצאנו בשעה טובה את הכלה המיועדת לחתונה ואבי הכלה הסכים לגובה המוהר, שאגב היה הרבה מעבר לאינפורמציה שבידינו (מסקנה שהמחירים בהודו עלו בצורה משמעותית ), נותר לנו "רק" להנפיק את המסמכים המתאימים. אני מרגיש צורך לציין שהתעקשתי על חוקיות המסמכים בלי "פטנטים" הודיים למיניהם, שעיקרם לרמות את כולם ובעיקר אותי. כמו המשפט "אליה וקוץ בה", הקוץ שלנו היה הניירת. מסתבר שלזרים, או אם נדייק- מי שאין לו כתובת קבועה בדלהי, אינו יכול לרכוש רכב בדלהי אלא אם הוא דיפלומט.
התייעצנו בשגרירות עם מקומי שעובד שם והוא הפנה אותנו למשרד התחבורה. בנוסף, הגענו למומחה הגדול ביותר בדלהי לממכר אופנועים שהוא האורים ותומים בכל הנוגע לחוק וכולם אמרו אותו דבר: אין כתובת מקומית- אין רכב. נותר לנו מפלט אחד והוא למצוא מקומי שיסכים "להשאיל" לנו את כתובתו ושוב הסתבכנו, מכיוון שאז הרכב יהיה רשום על שמו ובמקרה של תאונה חלילה או בעיה אחרת המשטרה תבוא אליו. בעיה זו כמעט ונפתרה בעזרת סכום כסף לא מבוטל ואז רכבת השדים הבירוקרטית ההודית היכתה שנית: הביטוח מסתיים עוד 6 חודשים וזה אומר להגיע עם הרכב לדלהי על מנת לחדשו. וכאילו כדי להרגיז, אני לא יכול למכור את הרכב ללא הסכמת הבעלים, משמעו שאני צריך לחזור לדלהי ולמכור שם או לשלוח את המסמכים לאחר שמצאתי קונה, ולהמתין עד כחודש על מנת שהם יגיעו חזרה, ולמי יש כוח וזמן לכל הסירבול הזה?
בשלב הזה אחרי שישה ימים בדלהי, נסיעות אין ספור לכל רחבי העיר, ניסיונות להבין איך הם מוכרים וקונים אותי בהינדית כשאת האנגלית של רובם כמעט בלתי ניתן להבין בגלל המבטא הכבד, ואחרי התחמקות אינסופית מניסיונות סחיטה שלהם בכל צורה ודרך אפשרית, הבנתי שרכב אולי ניתן לקנות בהודו אבל לא בדלהי. החוקים פשוט אינם מאפשרים זאת ללא עזרה ממקומי. נכון שיש ישראלים הרוכשים בדלהי רכב ללא המסמכים המתאימים, אנחנו בחרנו לשמור על החוק. הפתרון למי שמתעקש הוא לשלוח קרוב משפחה שיעבוד בשגרירות ויתחייב לא לעזוב את דלהי למשך כל שהותו בהודו ואז ניתן בקלות יחסית (יומיים עד שלושה של בירוקרטיה) לאחר מציאת רכב מתאים לצרכיו ולכיסו לקנות בדלהי רכב.
במהלך הבירורים והריצות הבנתי שבכל מדינה יש חוקים מעט שונים ויתכן שבמהלך הטיול נרכוש רכב. נכון לעכשיו אין באפשרותנו מבחינה חוקית להחזיק ברכב, האופציה של שכירת רכב יקרה עד להדהים ומבחינתנו אינה באה בחשבון. האמת היא שבחישוב מהיר נראה לי שעדיף לשכור רכב עם נהג וזה ישתלם יותר מרכב לנהיגה עצמית.
סריקה קצרה על סוגים וגדלים
- הרכב הכי נפוץ היום הוא טאטה אינדיקה עם מנוע דיזל מקביל לפז`ו 206 מבחינת הגודל. הדגמים הישנים בני כ-5 או 6 שנים מגיעים עם גיר בעל 4 הילוכים קדמיים ולחלקם אין מזגן. היותר חדישים מגיעים עם 5 הילוכים וברובם יש מזגן. המחיר 2300 דולר ומעלה, כמובן תלוי במצב הרכב.
- רכב יותר קטן הוא הסוזוקי מרוטי שהיה ניסיון לייבא אותו לארץ. הרכב מאד קטן, בעל מנוע בנזין בנפח 800 סמ"ק, מתאים ל-4 אנשים ללא ציוד בעיקר לנסיעות בעיר.
- סוזוקי אומני שהוא בעצם מיקרו מסחרית, מנוע בנזין בנפח 800 או 1000 סמ"ק, מתאים בעיקר לעיר.
- טאטה סומו והמקביל שלו טויוטה קוואליס- שניהם באותו הגודל, ניתן לדחוס עד 9 מבוגרים אירופאים בצפיפות רבה (או 52 הודים). הרכב הכי זקן שנתקלתי בו הוא טאטה מודל 95, המחיר לגרוטאה הכי זקנה לא ירד מ-2300$ והמצב בהתאם. הטויוטה מגיעה בדגמים חדישים יותר ומחירה מתחיל בכ-6000$ למודל 99. הטאטה המקבילה בשנתון ובמצב לטויוטה תעלה כ-10% פחות, המזגן וההגה כוח מופיעים החל ממודל 96 כפרט סטנדרטי, הרכבים כמובן כולם עם גיר ידני בעל 5 הילוכים.
- מהינדרה ארמדה הוא בעצם שילדה של ג`יפ סיקס עם מרכבים שונים, מנוע דיזל ללא הגה כוח, גיר ידני 4 הילוכים, המון רעש בתא הנוסעים וללא מזגן. בדגמים אותם ראיתי (95 עד 99), טווח המחירים נע החל מ-2200$ .
- מהינדרה מרשל מעט גדול יותר, כנראה מעט חדיש יותר ואותו לא בדקתי.
קיימים עוד סוגים רבים ושונים של רכבים ואין צורך להרחיב את היריעה על המגוון הרב, בייחוד לאור הקושי בקניית הרכב. אם למישהו יש שאלה אנא ישלח לי מייל ואשמח לענות מידיעותי הצנועות או לברר אצל המאכערים המקומיים.
למי תודה, למי ברכה:
האדם שעזר לי רבות בכל הבירורים היה סוכן נסיעות שמשרדו ממוקם ליד "המאפיה הגרמנית" שבמיין בזאר. הוא נרתם מיד לעזרתי ללא בקשת תמורה ולמרבה הפליאה היה הוגן מאוד ולא ניסה לסחוט אותי בשום צורה. שמו חביב והוא מוסלמי מקשמיר, אצלו אגב רכשנו את חבילת הנסיעה לשימלה לאחר שנואשנו מרכישת הרכב. למי שמעוניין הרי פרטיו:
כתובת- akash tour & travels, main bazaar
טלפון- 9811543861 (הטלפון הוא נייד ואם מתקשרים מחוץ לדלהי צריך להוסיף 0).
משפחת עדוי בבגסו
אנו כרגע בבגסו בסמוך לדרהמסלה. אני מסיים את הכתבה הזו כשבוע לאחר שהתחלתי אותה מסיבה מאד פשוטה: המחשב הנייד שלנו התחיל לקרטע יום לפני הטיסה ולא היה באפשרותינו לשלוח אותו למעבדה, גיבינו הכל על דיסקים, החזקנו אצבעות ויצאנו לדרך. בשימלה, לפני כשבוע, המחשב הודיע לנו חגיגית שהוא פורש לפנסיה מוקדמת, רצנו מהר לחנות המחשבים היחידה במקום וביקשנו לראות מחשב נייד. ברוב טקס וכבוד הם הראו לנו את המחשב היחיד בכל שימלה. לאחר מספר שאלות ובירורים, הבנו שזוהי האופציה היחידה שלנו לרכישת מחשב נייד בחבל ארץ זה, שגדול בערך פי מליון מארצנו הקטנטונת. לחזור לדלהי לא רצינו, ולהשאר בלי מחשב זו בעיה. לכן הוצאנו הארנק, המרנו מעותינו לרופיות מבריקות ובצער רב נפרדנו מחבילה עבה ועסיסית של שטרות בתמורה למחשב שאין בו עברית. בדחילו ורחימו פנינו לאחד והיחיד שעשוי להושיענו, ואדים המדהים, שנרתם מיד והפתרון בדרך, כרגע אני מתקתק במחשב של משפחת אהרוני ומקווה שהכתבה הבאה תקרום עור וגידים במחשבנו החדש לתפארת מדינת ישראל בגולה.
ועוד בענייני רכבים, רגע לפני סיום: בהגיענו לבגהסו השתכנו לאחר כבוד במלון AKASH DEEP ,על המלון וקורותינו בו נספר בכתבה הבאה. רק אציין שבעל המלון הוא המאפיוזו המקומי. פניתי אליו לראות האם קשריו המרובים יעזרו לי למצוא מפלט בירוקרטי בנושא רכישת הרכב. לדבריו, רק בגואה יכול תייר לרכוש רכב בצורה חוקית וכשרה וזאת מכיוון שגואה היתה עד לא מזמן קולוניה פורטוגלית וחוקיה מעט שונים, וגם אז ניתן למכור אותו רק בגואה. כל שאר הודו חסומה, נכון לידיעותיו, עבור התייר המבקש לחבוק גלגל הגה ולהפגין כישוריו אל מול מערכת הכבישים המדהימה של הודו ואל מול נהגיה.
האמינו לי, שכל נהג מונית תל אביבי עם שנות ותק רבות מספור, המיומן בעומסים של רחוב המסגר, אינו מסוגל שלא להחסיר פעימת לב אחת מתוך שלוש לנוכח הוירטואוזיות שהנהג ההודי הממוצע מפגין בכל רגע נתון, גם לאחר 9 שעות נהיגה רצופות ללא הפסקה, כאשר כל שבא אל פיו זה חבילה של טבק לעיסה אותו הוא יורק לכביש מדי מספר דקות (מה שמחייב אותנו, הנוסעים, לסגור את החלונות שמא התוצרת הטריה תמצא את דרכה הישר אל חיקנו).
