דלהי
11.1.2005: כל השרירים שלי מכווצים וזועקים מרה, אחרי שאתמול הלכתי ברגל איזה 20-15 ק"מ, וזה אחרי שבוע או יותר של בטלה נעימה ומתוקה (ע"ע פושקאר) כן, מה לעשות, אבל היה יום טוב אתמול, מעייף אבל חזק, ואיכשהו אני מרגיש עכשיו הרבה יותר קרוב לעיר העמוסה והדחוסה הזאת, דלהי, עיר ענקית, שחיים בה איזה פי שניים אנשים (ועד שאנחנו מדברים, אולי כבר יותר), מאשר בכל ארצנו הקטנטונת... ואם מדברים על ארצנו, אז הלילה אני מתחיל את מסעי חזרה לארץ! כן, כן, גם לי קשה להאמין, אחרי יותר מחודשיים וחצי כאן בהודו. אתם יודעים, מתרוצצות אצלי בראש המסכן שלי טונות של מחשבות, שלוקחות אותי לכל הכיוונים... אני מת כבר לחזור הביתה לבני המשפחה שלי, מת כבר לפגוש את קסי, שכרגע בלוס-אנג`לס, וזה בלי לדבר על עבודה (סטודנטים שמחכים, קורסים שכבר התחילו, פרוייקטים, וכל זה), אבל לא פחות אני רוצה שהמסע הזה לא יסתיים... כן, נשמע אולי מוזר, אבל ככה זה; בזמן הזה של חיי, כשאני מרגיש ש`כל עוצמתם של הכוכבים` (אם להשתמש במילותיו של קואלו), הופכת להיות חלק ממני, הייתי רוצה להמשיך כאן עוד כמה חודשים, וללמוד עוד כמה דברים חדשים; דברים שבעצם כבר התנסיתי בהם בעבר, במהלך חיי, אבל הם עברו עלי מבלי שאבין אותם, כנראה בגלל שהייתי רגיל אליהם... כן, בסופו של דבר כשאתה עוזב הכל באמצע ויוצא למסע כזה, זוהי החלטה ובחירה שעשית, בחירה בין מה שאתה מכיר, וכבר התרגלת אליו, ונוח לך, ובין מה שאתה באמת רוצה בו, גם אם לא כל פרטיו ברורים לך, אך מה שאתה כבר יודע מספיק מסקרן ומלהיב כדי שתרצה לצאת לדרך, ואחרי שקרעת את עצמך מהיום-יום ובחרת, ויצאת לדרך, קשה לעצור באמצע, גם אם תשכנע את עצמך שזו רק הפסקת ביניים, ועוד מעט המסע יימשך...
כשאתה נוסע ממקום אחד למקום אחר, אם להישען על פרוסט, צריך להחריף ככל האפשר את ההבדל בין היציאה להגעה, כי התענוג של הנסיעה אינו בכך שתמיד תוכל לעצור בדרך ולרדת כשאתה עייף; לא, התענוג הוא בהבדל המובחן והברור שנוצר בין היציאה להגעה, כדי שתוכל לחיות אותו כל כולו, שלם ולא נגוע, `כפי שצוייר במחשבתך, כאשר נשא אותך הדמיון מן המקום שבו חיית אל ליבו של מקום נכסף`... והמקום הנכסף הוא חלום, שמתחרה בדעיכת הדחף היוצר, בחוסר הרצון לשנות, בהשלמה עם מה שיש, ובנטיה לחפש את המאמץ המזערי שיאפשר לנו להמשיך ולנהל את חיינו. יש אנשים שחוששים להגשים את החלום שלהם, כי אולי אחר-כך כבר לא תהיה להם סיבה להמשיך לחיות, כך הם אומרים, אבל אני בוחר ללכת בעקבות החלום, כי החלום מכריח אותי לראות את כל האפשרויות העצומות שעומדות בפני, את הדרכים והמראות שמעולם לא הכרתי, ואת הקולות שעדיין לא שמעתי, ואני כבר חסר סבלנות לצאת לדרך, לפגוש, להכיר, להבין עוד, לחזור ולהיות ילד, ונער...
כן, בני הנעורים אינם פוחדים לחלום ולהשתוקק לכל מה שיקרה להם בחיים, וגם להצהיר על כך בראש חוצות, רק שבהמשך הדרך, כשהם מתחילים להתבגר, איזה כוח מסתורי מתחיל לשכנע אותם שזה בלתי אפשרי, שאין אפשרות שיוכלו להגשים את יעודם, ואז הם מתרגלים למה שיש, למה שכבר הושג, למה שמוכר, מאבדים את התשוקה, וההתלהבות, ומוותרים... מדי פעם אני פוגש אנשים כאלה שוויתרו, שהילדות נטשה אותם בלי להשאיר זכר, אנשים בלי שום סקרנות, בלי שום ספקות; האנשים האלה תמיד נראים לי מבוגרים להבהיל, הם משקיפים על העולם בתחושה של שביעות רצון עצמית, ואינם תוהים אפילו לרגע כיצד הוא פועל, הם יודעים, הם הלא מפעילים אותו... ואם תחזרו אלי, כי כבר עייפתם מלרוץ ולחפש, ולשאול, די, אתם כבר רוצים לנוח, ולהתרגל, ותשאלו מה מרפא מהחלום, אולי לא תאהבו את התשובה שלי, כי התשובה שלי היא לא פחות חלום אלא דווקא יותר חלום, כל החלום כולו!...
יש בדלהי אתר, שתמיד כשאני עומד בכתה ומדבר עם הסטודנטים שלי על מנהיגותו של מהאטמה (`נפש גדולה`) גנדי, אני יודע שאני רוצה לבקר בו, חייב לבקר בו, והיום, ביומי האחרון (בינתיים) בדלהי ובהודו, אני הולך לעשות את זה; האתר הזה הוא בעיקר סמלי, אך עבורי יש בו כדי לבטא את הכבוד וההערכה העצומים שיש לי למנהיג הזה, גנדי, שהצליח לסלק את הבריטים מהודו, אחרי איזה 300 שנות שלטון, בעזרת מדיניות אי-האלימות וההתנגדות הפאסיבית (סאטיאגרהה) בה נקט, וכמובן בעזרת אישיותו החכמה והצנועה, והדוגמה האישית שנתן לכל מאמיניו. גנדי אמנם לא הצליח למנוע את חלוקתה של הודו לשתי מדינות, הודו ופקיסטאן, שמשמעותה היתה שההינדים והמוסלמים אינם מסוגלים לחיות יחד (דבר שהוא לקח ככשלונו האישי), אך השפעתו העצומה על הודו, הדמוקרטיה הגדולה בעולם, עדיין ניכרת בכל מקום ובכל פינה, (על כל שטרות הכסף בהודו, למשל, מצויירת דמותו), והוא הדמות הנערצת והאהובה ביותר על ההודים, כפי שגם יכולתי לשמוע בשיחות עם רבים מהם במהלך מסעי כאן...
הפסל של גנדי
טוב, אתם בטח כבר `מתים` מסקרנות על איזה אתר אני מדבר, אז כדי שלא תמותו לי בידיים דווקא בפרק האחרון של המסע, אחרי שהחזקתם מעמד באופן מעורר הערצה, האתר הוא פסל `צעדת המלח של גנדי`. למי שמרים גבה אספר, שבראשית 1930, בגיל 61(!), יזם גנדי את פעולת ההתנגדות המוצלחת ביותר עד אותה עת כנגד השלטון הבריטי וכנגד המונופול הממשלתי על ייצור מלח ומכירתו, כאשר הוביל את `צעדת המלח` מהעיר אמדאבאד במדינת גוג`אראט, שם פעל, אל חוף מפרץ קאמביי; אל גנדי הצטרפו אלפי תומכים שצעדו אתו במשך 24 יום, לאורך 380 ק"מ, ועם הגעתם לחוף הפיק גנדי באופן סמלי מלח, באמצעות אידוי של מי ים, כמחאה על `מס המלח` השנוא, המונע מההודים את ייצור המלח שלהם... גנדי נכלא על-ידי הבריטים, שוב, וכפי שעוד ייכלא בהמשך, אך הצעדה שהוביל שבתה את דמיונם של ההמונים, עוררה את רגשותיהם הלאומיים, והיתה צעד נוסף בדרך הארוכה, רצופת האכזבות האישיות של גנדי כמנהיג, להשגת עצמאותה של הודו...
גם אני צועד ברגל, מהמיין-באזאר לאנדרטה, אולי כהזדהות עם צועדי `צעדת המלח`, וגנדי בראשם, רק עכשיו בעצם אני חושב על זה האנדרטה נמצאת בקצה המערבי של הראג`פאת, `דרך המלך`, אחרי אחוזת הנשיא, משכנו הרשמי של נשיא הודו, אבל מעט נחבאת אל הכלים, צנועה כמו גנדי עצמו, וגם בשעה או יותר שהייתי לידה הגיעו אליה רק מבקרים בודדים. אני מסתובב סביב האנדרטה ומנסה לקלוט את כל מה שיש בה, קבוצה של עשרה אנשים צועדים, ובראשם גנדי, עם מקל ביד, ממש כמו רועה, מוביל קדימה; קבוצת האנשים מייצגת כנראה באופן כלשהו את תושבי הודו ומעמדם, ויש בה שתי נשים, אחת מהן צועדת אחרי גנדי, בעמדה מובילה, ואחריה קבוצה, שלפי לבוש אנשיה מייצגת הודים, כומר נוצרי, ואיש מוסלמי, כשאחד מחבריה נתמך בהליכתו; בסוף הקבוצה מישהו שהתיישב, כבר אין לו כוח ללכת, וזה שלידו משכנע אותו להמשיך, וגנדי הולך קדימה, נחוש, בגלימה וסנדלים, על פניו ניכר המאמץ שבהליכה, והביטחון שבדרך מרשים, אין מה להגיד! אולי מבחינה אמנותית זה לא נחשב משהו יוצא דופן, לא יודע, אבל כשאני יושב על הדשא ליד, ומביט באנדרטה, אני ממש יכול לחוש את הקושי של האנשים, את המאמץ, ואת הנחישות, כאילו גם אני צועד אתם כנראה אך סמלי הוא שביומי האחרון בהודו, במסעי זה, אני נמצא בחברתו של גנדי, האיש שמייצג יותר מכל אדם אחר את הודו החדשה, האיש הגדול הזה שאלברט איינשטיין אמר עליו, ש"הדורות הבאים יתקשו להאמין שאדם כמו גנדי התהלך פעם על פני האדמה הזאת"
לבסוף אני נפרד מגנדי, והאנדרטה, וחוזר ברגל לפאהארגאנג`; בגני טאלקאטורה אני עושה הפסקה ומתיישב לנוח על אחד הספסלים; יום ראשון היום והפארק מלא קבוצות שמשחקות קריקט, הספורט הלאומי כאן, אהבתם הגדולה של ההודים... רבים באים עם תלבושות מקצועיות כאלה, צבעוניות, וכל הציוד הנלווה, וכולם משחקים בהתלהבות, שחבל לכם על הזמן. ואני? אני צופה בשחקנים, מנסה להבין את החוקים, וחושב על הסמליות המקרית הזאת, שקודם ביקרתי את גנדי, ועכשיו אני רואה קריקט, שניים מהדברים היותר משמעותיים בחיי ההודים; תוך כדי צפיה אני `יורד` על פאפאיה שקניתי בדוכן פירות לא רחוק (נהייתי מכור הא?), והפאפאיה הזאת פשוט מצויינת, הכי טובה שאכלתי בהודו עד עכשיו; האם למדתי סוף-סוף לבחור אותן, אני שואל את עצמי, או שפשוט היה לי מזל היום?..
במיין באזאר ההומה והדחוק, שמקבל אותי אליו חזרה אחר-הצהריים, אני יוצא לסיבוב קניות אחרון, אולי אצליח לדוג עוד משהו נחמד; אתמול בערב עוד הספקתי לקנות תליון ועגילים מכסף לקסי אחרי שבחור נחמד שכנע אותי לבקר בחנותו הצדדית ("רק שתי שניות, רק תסתכל..."). האמת שאני מחפש משהו כזה כבר כמה ימים, אבל עשיתי את עצמי שאין לי עניין בקניה, וזה המצב האידיאלי, כי אז קל לך לקום וללכת, והמוכר מתחיל להוריד מחירים בטרוף, ורץ אחריך, כדי לא לאבד אותך... לומדים, לומדים הא? חוץ מזה אני גם קונה כמה קופסאות סיגריות מקומיות, `גולד פלאק` (צבע זהב, מכסה אדום, כל מי שהיה כאן מכיר...), מין משהו קטן שאוכל לתת מתנה לחבר`ה ה`הודים` שלי בארץ, שנהגו לעשן אתי כאן בלילות הארוכים שבילינו בדהבות ובבתי הקפה (והפעם בלי תוספות), ובסוף אני גם קונה עוד כמה שטויות קטנות, שיהיה לחלק לכל מי ששכחתי.
זה הזמן להיכנס ל`הארי רמה` ולהזמין מונית שתקח אותי יותר מאוחר לשדה התעופה, וגם לשלם (170 רופי), לשלוח מיילים אחרונים ("עוד יומיים אני מגיע!"), וללכת לאכול ארוחה הודית אחרונה להפעם. כן, אז בואו ניפרד כמו שצריך מהאוכל ההודי, הא? וזה אומר מנה תאלי (איך לא?), עם צ`אפאטי כמובן, ולאסי בננה קר ומרענן; המילוי מחדש (רה-פיל) לתאלי כאן לא משהו, בקמצנות (איפה `מאמא` מרישיקש???), אבל כנראה שמההתרגשות אני לא ממש רעב, אז בסדר... זהו, אני חוזר לגסט-האוס שלי לקחת את `הבית` שהשארתי בבוקר ליד דוכן הקבלה, ועובר ללובי של `הארי רמה`, לחכות למונית. עכשיו הזמן לסיים את העמודים האחרונים של `פלקסוס`, ספר שהיה לי תענוג לקרוא (ובגלל זה לא רציתי לגמור), ולכן גם אסחוב אותו על כל 600 העמודים שלו חזרה אתי, ולהתחיל את הספר האחרון שהבאתי אתי, `דגלים בעפר`, של ויליאם פוקנר, עוד סופר שכה אהוב עלי. את הספר הזה כבר קראתי פעם, אבל אני חוזר אליו כמו סוס לאורווה, כמו שחזרתי ל`חומסים` ול`בלתי מנוצחים` שלו, כי לדברים טובים אני אוהב לחזור (ע"ע `סיינפלד` למשל, שכל פרק שלו ראיתי כבר כמה פעמים), ונותן לו את הכבוד לסיים אתי את המסע להודו, אחרי שהמתין, מסכן, כל-כך הרבה זמן בתרמילי...
בדרך לשדה התעופה
במונית לשדה-התעופה אני נוסע עם ליאורה, צעירה תל-אביבית שמטיילת בהודו ובנפאל כבר 5 חודשים, ועכשיו היא בדרך לתאילנד, סוחבת אתה גיטרה שקנתה כאן; "היא נראית לי קצת יותר קטנה מהרגיל", אני אומר לה, בוחן את הגיטרה, "כן, היא מתאימה לידיים הקטנות שלי...", היא אומרת בחיוך, ומספרת לי שהיא רוצה להגיע לעיירה פאי, בצפון תאילנד. פאי הא? מה תגידו? אם יש מקום בתאילנד שאני מת, אבל ממש מת עליו, זו העיירה פאי, המקום אולי הכי מקסים עלי אדמות (שהוא לא חוף או משהו), עם מועדון ה`בי-בופ` ומוזיקה חיה בערבים, אוכל מטורף בגרושים, וגסט-האוסים שבא לך לבכות... "אין, אין, את תהני שם, אני בטוח, מקום מה זה שווה...", אני אומר לליאורה כשהמונית שלנו דוהרת בדרך לשדה התעופה, והיא מחייכת אלי שוב, ומזיזה הצידה את הגיטרה...
כשאנחנו מתקרבים לשדה הבינלאומי על-שם אינדירה גנדי אני נזכר בנסיעה לשדה התעופה בבנגקוק, לפני שנה, כשהמונית נתקעה לנו איזה ק"מ לפני השדה, וכולנו העמסנו את הציוד על הגב והתחלנו לצעוד ברגל... הרמנו ידיים, ניסינו לעצור טרמפים, מונית, אוטובוס, משהו, אבל כולם דהרו על ידנו כאילו סוף העולם מתקרב, ולא חשבו אפילו לעצור; כן, נקווה שהיום נגיע בשלום... בינתיים ליאורה מספרת לי שעבדה כסלקטורית בנתב"ג, ומאז היא אוהבת שדות תעופה, ובאמת כשאנחנו מגיעים בסוף לשדה, בשלום, היא כולה התלהבות ומרץ, נראה לי שתכף היא תתחיל גם לבדוק מזוודות לאנשים פה... שנינו מורידים את הציוד, מעמיסים כל אחד את `הבית` שלו על הגב, התרמיל הקטן מקדימה, גיטרה ביד (אצלה), מאחלים אחד לשני הצלחה בהמשך, ונבלעים בתוך הטרמינל, היא ל`אינדיאן אירליינס`, ואני ל-ק.ל.מ...
האמת היא שגם אני מת על שדות תעופה (מודה, מודה, ליאורה את לא לבד), וגם לי קורה משהו כשאני רק מריח את השדה, כנראה זכר לימים שהייתי מבלה בטיסות הלוך וחזור במשך שבועות וחודשים, `בשרות הוד מלכותה`... הטיסה שלי יוצאת לאמסטרדם בשתיים לפנות בוקר, ועד אז אני משלים את הצ`ק-אין, שהולך ממש מהר, ושולח את `הבית` ישירות לארץ, שלא אצטרך להתעסק אתו באמסטרדם, די, אין לי כוח אליו; מכאן אני עובר לדיוטי-פרי, ומסתער על חבילה ענקית מלאה חטיפי `קיט-קט`, בשני דולר (הם מוכרים בדיוטי-פרי רק בדולרים, איפה הגאווה ההודית?!), ומתחיל לבלוס; עכשיו אף אחד לא מסוגל לעצור אותי, עד שאני אגמור את כולם, גם אם אני אחנק או אקיא אותם אחר-כך...
כן, זה הזמן לתפוס איזה כורסא בחדר ההמתנה, לשקוע בה, לעצום עיניים, ולהתחיל להביט אחורה, על כל המסע הזה; יהיו לי הרבה שעות טיסה והמתנה ביממה וחצי הקרובות כדי לחשוב, ולהיזכר באנשים, שמראה פניהם מציף אותי עכשיו מכל כיוון, וגורם לעיני לדמוע, וטוב לי בדמעות האלה, כי אלה דמעות של אושר, ושל תודה, על מה שכל האנשים האלה היו בשבילי לאורך כל המסע, ועל מה שזכיתי בו, ועל מה שהארץ הזו, הודו, היתה בשבילי. הודו, הודו, אני אומר לעצמי בקול, מנגב את הדמעות בכף היד, ואחר-כך במכנסיים, ובראש מיד חולפים להם מראות שונים של הארץ הזאת ושל אנשיה, שאינם עוזבים אותי, מראשית המסע, ומהמשכו, תמונות ממקומות שונים ומרגעים מיוחדים.
בהתוודעות לארץ הזאת, הודו, כמו בהתוודעות לכל יצירה, או לכל אשה (אם תרשו לי), כרוך גם הרבה עצב, כפי שקורה לכל דבר שמתממש בזמן; ככל שאתה חושף בה פנים ורבדים חדשים, כך כל מה שהבחנת וגילית בה קודם, וכל-כך הלהיב אותך, מתחיל לחמוק ממך, נגרף ממך והלאה בכוח השיגרה, וההרגל, ואתה הולך ומאבד אותו... כמו יצירות מופת גדולות, גם הודו אינה מעניקה את מיטבה תחילה, אולי אפילו להפך, ודרוש לך זמן. פיסות היופי הנחשפות ראשונות כשאתה מגיע לכאן, הן גם אלה המעייפות אותך ראשונות, בדיוק מאותה סיבה, שהן כבר פחות שונות ממה שהכרת וידעת עד שפגשת אותן; ואז, רק אז, אתה פנוי לגלות את אותם דברים שלא הבחנת בהם עד כה, שעברת לידם כל יום ולא ראית אותם, ויופיים נותר סמוי מן העין; וכשאתה מגלה אותם סוף-סוף, ואת יופיים, אתה מתאהב בהם, עוד הרבה יותר מכפי שאהבת את כל מה שגילית בהתחלה, אהבה ארוכה וחזקה יותר, כי לקח לך הרבה זמן לגלות אותם ולהתאהב בהם.
קוראים לטיסה, ואני מנער מעלי את הזכרונות והמחשבות, בקושי רב, אוסף את עצמי מהכורסה (יחד עם עוד כמה קיט-קטים שעדיין לא הצלחתי לגמור), ויוצא בדרך למטוס; כבר אחת וחצי בלילה או משהו, אבל שדה התעופה פעיל כאילו אמצע היום, וגם אצלי האדרנלין
משתולל, זהו אני עוזב את הודו... אני נפרד במבטים מכל מה שסביבי, זה אמנם שדה תעופה, כבר לא ממש הודו, אתם יודעים, ובכל זאת האנשים, האווירה, כל מיני כתובות ושלטים, ומה שאפשר לראות מחוץ לטרמינל, בלילה המואר שמסביב... כשהמטוס מתחיל לרוץ על המסלול, בדרך להמראה, אני רוצה לצעוק ת ו ד ה ה ו ד ו , ל ה ת ר א ו ת ! ! ! , אבל אני לא צועק, רק עוצם עיניים, וחושב על איתקה, ועל שירו של קונסטאנטינוס קוואפיס, ששמור אצלי תמיד בכיס, והולך אתי לכל מקום, והנה חלק ממנו, כמו שרשום אצלי על דף מקומט, חצי קרוע:
`אם אתה יוצא לדרך לאיתקה
בקש כי יארך מסעך מאוד
שופע הרפתקאות, שופע דעת.
אל תירא את הלסטריגונים והקיקלופים
אל תירא את פוסידון הזועם.
לעולם לא תפגוש אותם בדרכך
אם מחשבתך נשאת, אם רגש מעולה
יפעם בנפשך ואת גופך ינהיג
בקש כי יארך מסעך מאוד.
כי בבקרים רבים מאוד של קיץ
תכנס בחדווה, בפליאה רבה כל-כך!
לנמלים שלא ראית מעולם
וכל הזמן חשוב על איתקה
כי יעודך הוא להגיע שמה.
אך אל לך להחיש את מסעך
מוטב שיימשך שנים רבות
שתגיע אל האי שלך כשאתה זקן
עשיר בכל מה שרכשת בדרך.
אל תצפה שאיתקה תעניק לך עושר,
איתקה העניקה לך מסע יפה
אלמלא היא לא היית כלל יוצא לדרך
היא לא תוכל לתת לך יותר.
וגם כי תמצאנה ענייה - לא רמתה אותך איתקה.
וכאשר תשוב, ואתה חכם, רב-ניסיון,
אזי תבין היטב מהי איתקה.`
אפילוג
התהליך שבו העליתי מהיומן את המילים למחשב, כדי לשלוח אותן לנטע (`נטע יקירתי`) מצוות למטייל ברשת, היה עבורי תהליך שקשה לי לתאר אפילו; כל שורה שקראתי ביומן החזירה אותי אחורה, ולא פעם מצאתי את עצמי עוצם עיניים באמצע ההקלדה, ושוקע בהרהורים וזכרונות, או מנגב דמעה של געגועים, עד שמשהו היה מעיר אותי ומחזיר אותי להקלדה (בדרך כלל קסי, שבאה לראות מה קורה אתי)... לפעמים לקח לי זמן להפריד בין עבר להווה, ולעתיד, או להבין למה בעצם התכוונתי, או סתם לפענח מה כתבתי בשתיים בלילה, שרוע על מזרון באיזו דהבה, ולפעמים הייתי ממש חייב להרים טלפון או לשלוח מייל, או SMS למישהו שבדיוק עכשיו אני כותב את הסיפור שלו, שלנו. החוויה שחוויתי, אני נשבע לכם, היתה כאילו אני מטייל מחדש בהודו, וזה לבדו היה שווה את המאמץ, את הכל! חזרתי להודו, יום אחר יום, שמעתי את הקולות, הרחתי את הריחות, וראיתי את המראות. התעוררתי בבוקר לקול קריאת התרנגול (או החמור, העורבים, היונים, או הקופים המקפצים על הגג), נשפתי ממאמץ בעליה על ההר, קפאתי מקור כשבחוץ שלג, שכבתי על הדרגש, מנסה להירדם, בקרון השינה ברכבת השועטת, הייתי עם החבר`ה, באיזה דהבה או קפה, מאוחר בלילה, אכלנו בנופי, או `שלום למלכה`, ודיברנו על מהות האושר והחיים, ישבתי על מדרגות הגאט ליד נהר הגאנגס, שואל ולומד תרבות, ומסורות, ומנהגים שנפלאו ממני, שוחחתי עם הודים בכל מקום, מקשיב לדרך שבה הם מבינים את העולם, והמראתי למעלה בטקס הפוג`ה הראשון שלי...
ועכשיו, ממרחק הזמן שחלף מאז שבתי ממסעי להודו, אני מבקש להאחז במילותיו של מילר, כפי שכתב אותן אחרי שחזר ממסע שערך ביוון, ומבטאות כה יפה את מה שאני מרגיש, ולהגיד משהו על היומן הזה, שכתבתי במשך יותר מחודשיים וחצי, משהו קטן. לא כתבתי את כל מה שגיליתי ומצאתי במהלך מסעי להודו כתרומה לידע האנושי, ממש לא, מפני שהידע שלי מועט וחסר חשיבות; כתבתי את היומן שלי כתרומה לנסיון האנושי. בטח עשיתי טעויות פה ושם כשתארתי לכם ארמונות ומבצרים, או תרבויות, מסורות, ומנהגים, אבל האמת היא שקרה לי משהו במסע הזה, ואת זה ניסיתי למסור בנאמנות, כמיטב יכולתי...
ועוד דבר קטן אחד; אנשים נראים מוקסמים ואחוזי פליאה כאשר אני מספר להם על ההשפעה שהיתה למסע בהודו עלי. הם אומרים שהם מקנאים בי, ומי ייתן ויוכלו לנסוע לשם בעצמם יום אחד. מדוע שלא ייסעו? כל מי שאומר שהוא משתוקק לעשות משהו שונה ממה שהוא עושה, או להמצא במקום שונה מזה שהוא נמצא בו, משקר לעצמו. להשתוקק אין פרושו לרצות בלבד; להשתוקק פרושו להפוך למה שאתה בעצם מהותך...
צרור תודות
תודה ענקית לנטע מצוות למטייל ברשת, שהיתה קשובה לי ולסיפורי, נתנה לי הרגשה של בית אמיתי בלמטייל, עם מקסימום לב ורגש ומינימום אגו, וגרמה לזה שהצלחתם לקרוא את כל סיפורי, הגיגי ומחשבותי, וגם לראות את התמונות, שהפכו את הסיפור למוחשי יותר, כך אני מאמין, למשהו שאפשר לגעת בו... המון תודה גם לשאר חברי צוות למטייל ברשת (שהרי תמיד, בסופו של דבר, זוהי עבודת צוות), שיחד עם נטע גרמו לכך שכל יום ראשון תוכלו לראות פרק חדש בסיפור שעלה לאוויר...
ועוד תודות: המון המון תודה, מעומק ליבי, לכל הקוראים שהתמידו וקראו, שבוע אחרי שבוע, במשך קרוב לחצי שנה, ולאלה ששלחו תגובות, אלי ישירות או לאתר (אסתר, אסנת, לימור, שלי, עירית, פנינה, עדי, מיכל, רחל, אפרת, דני, אסף, אורי, שיר, ועוד אפרת, עוד אורי, ועוד מיכל, בני, אריאל, שחר, איציק, דודו, יובל, גלי, אורי, רעיה, צילו, דליה, `קשת בענן`, ארול, מצדה, מגור, יולנדה, ראובן, אליה, שלומית, רון, באבאג`י, מורדי, נמרוד, `אינדיאן-סטאר`, עמיר, רוני, חגית, איתן, שרה`לה, אלי, חזי, אבנר, לילך, ענת, גבי, ועוד ענת, שימי, גיל, חגית, חוה, טובה, חנן, משה, יהודית, ציפי, אירית, ערן, עפרה, דורית, עוד דני, עוד רחל, תמר, ורד, אמנון, ועוד אמנון, הדס, מיקי, ועוד פנינה, קוקה, יעל, מירון, עמי, והאחרים), תגובות שחלקן ריגש אותי עד דמעות, חלקן עודדו אותי ופרגנו באופן שבא לי לחבק את מי שכתב אותן, לו רק הייתי יכול, וחלקן גם ביקר ותיקן, אבל תמיד ממקום חיובי, כך לפחות הרגשתי. תודה מיוחדת לשתי הקוראות הכי נאמנות שלי, פנינה ועירית, ששלחו לי תגובה אחרי כל פרק; מה אני אגיד לכן, זה היה חשוב לי!
זהו, תודה גדולה לכולכם על החוויה, על העידוד, על הפירגון, על הכל, ואם כל הסיפור הזה יצא יום אחד בספר (מי יודע?), אני מבטיח לכל אחד מכם עותק חינם עם תודה אישית, כולל לך ערן, שכבר אחרי הפרק הראשון כתבת שתרכוש את הספר הראשון אחרי שיתפרסם, (אתה לא מתאר לעצמך איזה עידוד זה)...
ת ו ד ה ! ! !
