עד שייצא עשן לבן
בשנת 1978 התרחשו מספר אירועים היסטוריים משמעותיים: זכינו באירוויזיון, אני נולדתי, והאפיפיור, ראש הכנסיה הקתולית, הלך לעולמו. מייד החל נוהל מות אפיפיור- כל שטיחי הקיר הורדו מקירות המוזיאונים בותיקן, האבק נשאב, הם הועברו אחר כבוד לקפלה הסיסטינית, זו נסגרה לקהל, הותקנה הארובה המפורסמת והקונקלבה, מועצת הקרדינלים, התכנסה וישבה וישבה עד שיצא עשן לבן. כך הוסמך האפיפיור יוחנן פאולוס הראשון. המועצה התפזרה, הארובה פורקה, השטיחים נשאבו מהעשן והוחזרו אל קירות המוזיאון, הקפלה הסיסטינית נפתחה לקהל הרחב. לאחר כחודש, בנסיבות פתאומיות, הלך האפיפיור יוחנן פאולוס הראשון לעולמו (מוות טבעי? דן בראון- אני מריחה קונספירציה...). שוב הורדו השטיחים ונשאב האבק, שוב הותקנה הארובה, שוב התכנסה מועצת הקרדינלים, שוב נסגרה הקפלה הסיסטינית, וכשיצא עשן לבן היה לכנסיה הקתולית אפיפיור חדש, יוחנן פאולוס השני. באיטלקית- ג`ובני פאולו סקונדו. באנגלית- ג`ון פול ג`וניור (סתם, המצאה שלי). זהו האפיפיור הפולני הראשון, שדיבר לטינית במבטא קראקובי. ג`ובני שלט בכנסיה הקתולית ביד רמה מאז שנת 1978, אולם, בשבוע בו ביקרנו אלון ואני ברומא, הלך האפיפיור יוחנן פאולוס השני לעולמו, וכך לגמרי במקרה היינו עדים להיסטוריה וזכינו לצפות בחוויה דתית מיוחדת וחזקה בעוצמתה, הפאפא מת. ושוב, מורידים את השטיחים מקירות המוזיאון, עושים אבק ומתקינים את הארובה בקפלה הסיסטינית, עד שיצא עשן לבן.
הותיקן- מדינה בתוך מדינה
44 קמ"ר- זהו גודלה של מדינת הותיקן (הוכחה לכך שהגודל לא קובע). ב-44 קמ"ר אלו מתרכז המון המון יופי והון של אוצרות אמנות. המבקרים בותיקן מבקרים למעשה בשני מוקדים חשובים: המוזיאונים וכנסיית סן פייטרו (הוכחה לכך שהגודל כן קובע). המוזיאונים של הותיקן עצומים בגודלם ודורשים, בהליכה מהירה ומבלי להתעכב הרבה על מוצגים, קצת יותר מחצי יום. המסלול במוזיאונים הוא חד כיווני, משמע חלפת פיספסת. אי אפשר לחזור לאחור. קראו ותכננו מה ברצונכם לראות, אחרת תגלו שפספסתם דווקא את התצוגות שסיקרנו אתכם. אני לא אנסה להיות מקורית, כמובן מה שהרשים אותי במוזיאונים הם למעשה הדברים שאותם הלכתי לראות- החדרים אותם צייר רפאל והקפלה הסיסטינית. עוד לפני אציין כי מגניבה היתה גם Galleria delle Carte Geografiche, ציורי קיר ענקיים של מפות בהן מופיעים חלקים שונים של איטליה. התרגשנו מאוד לראות מפה של בולוניה, או בשמה הקדום בונוניה, ולהיווכח שהיא לא השתנתה הרבה בחמש מאות השנים האחרונות. תערוכת שטיחי הקיר העצומים העלתה בי מחשבות על אבק ועל האנשים שיסחבו את כל השטיחים הכבדים הללו לקפלה הסיסטינית לאחר מות האפיפיור. החדרים אותם צייר אמן אנונימי בשם רפאל שעה שמיכאלאנג`לו עמל על הקפלה הסיסטינית יפהפיים, וביחוד הציור La Scuola dAtene שבו שילב רפאל את פניהם של גדולי הדור בתוך הסצינה שצייר, מעניין ויפה.
האחת והיחידה, הקפלה הסיסטינית, סוחטת קריאות התפעלות וגורמת לכיווץ שרירים בעורף, מגמדת את כל ציורי הקיר והתקרה הכי נפלאים שראיתי. הקפלה עצמה מוצפת תיירים מצלמים למרות השלטים הברורים לפיהם הצילום אסור. פעם בכמה דקות עובר שומר מסכן, שצועק שאסור לצלם אך זוכה להתעלמות בין לאומית. אני לא צילמתי, הייתי ישראלית טובה. אחר כך יוצאים עם המצלמה הדיגיטלית (של אלון) החוצה ומצלמים את הגלויות- התוצאה לא פחות טובה. על התקרה צייר מיכאלאנג`לו סצינות- הכל מבריאת האדם (המפורסמת) וכלה בסיפור נוח. לדעתי היפה ביותר היא הגירוש מגן עדן, אדם וחווה שנשארים ערומים גם לאחר אכילת פרי עץ הדעת ולעומתם שליח אלוהים הלבוש והנחש, שחציו אדם. על הקיר מצוירת סצינה ענקית של יום הדין על רקע כחול, כמעט כ-300 דמויות של משתתפים בסצינה המרתקת הזו. בנוסף מעטרים את קירות הקפלה ציורים מחיי משה וישו, שצוירו גם הם על ידי כמה מהשמות הגדולים (כגון בוטיצ`לי) וציורים יפים של תרי עשר הנביאים (שלנו), אבל הכל הכל מתגמד ליד הגאונות של מיכאלאנג`לו. לתפוס כיסא ולבהות. ביציאה ממוזיאוני הותיקן יש סניף דואר לשלוח גלויה הביתה עם בול של הותיקן (לדעתי מגניב ביותר), וגרם מדרגות מתעגל עם שמותיהם של כל האפיפיורים עד כה, יפה.
סן פייטרו, הבזיליקה, נמצאת במרחק הליכה. הרעיון בסן פייטרו הוא הגודל. הכל בגדול: הכיכר ענקית, הפסלים ענקיים, העמודים ענקיים, החלל ענקי, הכיפה ענקית וכל הדברים נשזרים זה בזה ויוצרים שלם אחד ענקי ומרשים. הכיכר מתוחמת בשתי שורות עמודים אותם עיצב ברניני, ובפסלים של קדושים. על גבי הבזיליקה עצמה מתנשאים פסליהם של שנים-עשר השליחים. בכיכר עצמה ישנו אובליסק ענק ושתי מזרקות יפות, ותצפית טובה אל החלון ממנו נושא האפיפיור את דבריו למאמינים. הכיכר יפה ומיוחדת גם בלילה, התאורה של המקום משווה לה נופך מסתורי, שווה לחזור. בכניסה לבזיליקה עצמה ניתן לראות את משמר הותיקן השוויצרי. השומרים לבושים בטייץ כחול, צהוב ואדום ומין עליון נפוח ומתנפנף. לפי השמועה, שומרים אלו מאומנים להרוג ביעילות של רוצח שכיר קטלני במיוחד. אבל אחרי הכל, כמה מרתיעים יכולים להיות גברים שוויצרים בטייץ כחול אדום צהוב?
הבזיליקה עצמה גדולה גדולה וכמה דברים יש לראות... הפייטה המפורסמת של מיכאלאנג`לו, פסלו של פטרוס הקדוש שהמאמינים מנשקים את רגלו וזו שחוקה כולה מרוב שפשוף, ה-Baldacchino המרשים שעיצב ברניני, היונה היפה שעל הטריבונה (שאורך מוטת כנפיה הינו 1.70 מטר והיא נראית כל כך קטנה) וכמובן, כמובן, הכיפה הנהדרת שעיצב מיכאלאנג`לו. בסן פייטרו מורגשים היטב יתרונות הגודל, הכל כל כך גדול וזה כל כך מרשים. בדרך החוצה עוברים במערות הקבורה היפות שמתחת לבזיליקה ואני ממליצה לעלות לגג הביזיליקה. נכון, הטיפוס לגג לא קל בכלל, אבל בקומה הראשונה אתם זוכים לראות מקרוב את הכיפה היפהפיה של מיכאלאנג`לו ובקומה השניה נוף יפהפה של רומא על רקע הכיכר ושנים-עשר השליחים. שווה את המאמץ.
מות הפאפא, ומבוא בנצרות ואמונה למתחילים
עצוב להגיד, אבל עד אותו שבוע מקורות הידע שלי בנצרות בכלל ובקתוליות בפרט היו 90% מסרטים אמריקאים, 8% מספריו של דן בראון (לא ממש מקור מהימן הייתי אומרת), 1% מהספר "השטן ממוסקבה", שמספר את סיפור מות ישו, בואו נגיד, קצת אחרת... ו- 1% מחברי לתוכנית (הידעתם שבמקור סנטה קלאוס היה בכל צבעי הקשת והוא הפך לאדום-לבן בזכות קמפיין אגרסיבי מאוד של קוקה-קולה?). פתאום, במהלך שבוע אחד, קיבלתי זריקת ידע על נצרות, קתוליות ובעיקר מוסד האפיפיורות. מעניין, אבל כל הידע בעולם לא ישתווה לחוויה שקיבלתי באותו היום בכיכר. עוצמת הרגשות, ההבעות על פני המאמינים, המסירות, הציפיה, מעבר לידע שכתוב בספרים. לדעתי קיבלתי שיעור במהי משמעותה האמיתית של אמונה.
אבל דבר דבר. אחרי הדיווחים שהלכו והתרבו בדבר מצב בריאותו של האפיפיור, החלטנו אלון ואני אחרי התייעצות קצרה להקדים ולבקר בותיקן ובמוזיאונים ביום הראשון לשהותינו ברומא, שזהו בדיעבד היה גם היום בו מת האפיפיור. הגענו לכיכר בשעות אחר הצהריים המוקדמות, והדבר הראשון בו נתקלנו היתה התקשורת. עשרות מצלמות, צלמים, כתבים, עיתונאים, ראיונות. במורד הרחוב לכיוון מבצר סנט אנג`לו הקימו רשתות התקשורת במה ועליה עמדת שידור מאולתרת, ואנחנו הסתובבנו לנו בין כתבי CNN, BBC, NBC שראיינו קודקודי כמרים בגלימות אדומות וחיפשנו את ערד ניר (אני הימרתי על ערד ניר, אלון דווקא היה בטוח שנזכה לראות את יואב טוקר). הכיכר היתה מלאה במאמינים. זוגות שהתחבקו והתבוננו בעיניים דומעות בחלון (ממנו נושא האפיפיור את דרשתו), הורים שהסבירו לילדיהם מיהו ג`ובאני פאולו, קבוצות של נזירות מכל רחבי העולם בתלבושות שונות, נושאות דגלים, מתפללות, שרות, מנגנות. מאמינים יושבים ומחזיקים את הצלב, מתפללים חרישית בינם לבין עצמם. קבוצות של בני נוער (למעשה הרבה מאוד בני נוער) הגיעו לכיכר והדליקו נרות. קבוצה של מאמינים פולנים, שהתגודדו סביב דגל פולין ענק, מחאו כפיים וקראו בפולנית לג`ובאני פאולו שישמע אותם ויצא אליהם. עיני כולם היו נשואות אל החלון. אנחנו הסתובבנו שעות, מתבוננים, מצלמים, מרותקים מעצמת הרגשות שהיו בכיכר. אנשים הגיעו מכל קצוות תבל לחזק את האפיפיור, להתפלל. אלפי בני העם הפולני נסעו שעות בשביל להיות ביום ההוא בכיכר ההיא. כולם קראו לו, התפללו בשבילו, שיתחזק, שיבריא. ככל שעברו השעות הכיכר הלכה והתמלאה. בשעות ערביים הכיכר היתה גדושה עד אפס מקום. "ג`ובאני פאולו", קריאות קצובות על רקע של תפילות חרישיות, כמה כוח יש בהמון.
עזבנו את הכיכר בשעות ערב מוקדמות. אני חזרתי אליה בעשר בלילה, אחרי שהודיעו על מותו של האפיפיור. עמדתי בינות 70,000 נוצרים קתולים, שהתפללו אווה מריה. כאשר הקהל הצטלב יחדיו חלפה בי צמרמורת. היה שקט. שקט שגורם לאי שקט. תמונותיו של ג`ובאני פאולו הונחו בכל פינה והוקפו מייד בנרות, פרחים, מכתבים. דגל פולין עוטר בסרט שחור והונף בכיכר, הקהל התקבץ לקבוצות קטנות שהתפללו בשפות שונות. אחרי חצות הכיכר היתה עדיין מלאה, אנשים ישבו ובכו. כמה עוצמה היתה באותו יום בכיכר.
למחרת חזרתי לכיכר, שהיתה מלאה באותה מידה. העצב קיבל צביון לאומי. בנוסף לדגל פולין התנוססו בכיכר דגלים של אומות שונות, מעוטרים בסרטים שחורים. קבוצות קבוצות ישבו המאמינים סביב הדגלים ודיברו חרישית. כולם נשאו שרשראות חרוזים מעוטרות בצלב, התפללו, חיפשו נחמה. גופתו של האפיפיור הוצגה בקתדרלה ביום למחרת. החלטתי שוב לנסוע לכיכר, רק שהפעם זה היה מבצע הרבה יותר קשה. מיליוני אנשים הציפו את רומא. הכניסה למטרו היתה בלתי אפשרית, האוטובוסים היו עמוסים לעייפה. נמרחתי על דלתות שלושה אוטובוסים שונים על מנת להגיע לכיכר, וירדתי בפיאצה נבונה שעה ומחצה לאחר מכן. החלטתי להמשיך ברגל. באותו היום חלפו על פני גופתו של האפיפיור מיליון מאמינים. לא הגעתי לכיכר, לא הצלחתי להגיע אפילו לחצי הרחוב המוביל אליה. מאמינים הפכו את העליה לותיקן בכדי לחלוף על פני גופתו של האפיפיור למין מסע צליינות קטן ופרטי משלהם ועמדו שעות בתור, תור צבעוני שהורכב מנזירים, נזירות, כמרים ועשרות אלפי מאמינים. על מסכי ענק שהוצבו משני צידי נחש האדם הוקרנו תמונות מחיי האפיפיור, ותפילת אווה מריה בקעה מהרמקולים. הכיכר נראתה מרחוק כשטיח ראשים מתנועע. עזבתי מלאת מחשבות. שלושה ימים עמוסים. אפילו שזו לא הדת שלי, מיליוני אנשים סביבי סערו והפכו את מות האפיפיור בעבורי לחוויה חזקה ומרשימה בעוצמתה, מפגן של אמונה.
ולמה שלא נלמד משהו מאחינו הקטנים? מותו של האפיפיור שטף בעצב המוני נוצרים קתולים בכל רחבי העולם, גם את הנוצרים החילוניים שביניהם. שיחת לילה עם חברה קתולית חילונית להפליא הבהירה לי שאצלם, דתיים, חילונים- לא משנה. בשביל כולם האפיפיור הוא הפאפא, האבא הרוחני עלי אדמות. כל אחד זקוק להדרכה רוחנית מדי פעם, בעיקר החילונים. לא צריך להיות דתי בשביל להרגיש קשר עם הפאפא. כמו אבא טוב, הוא נותן לך לבחור את דרכך בעולם, גם אם דרכך חילונית. אך כמו כל אבא, הוא שם בשבילך כשתצטרך, יש לך על מי לסמוך. גם חילונים הם נוצרים קתולים, מעניין. אני חשבתי מייד עלינו, היהודים. איך הרגשתי שהלך לעולמו הרבי מלובביץ`? איך ארגיש כאשר יגיע יומו של הרב עובדיה יוסף (יבדל"א)? בטוח אף אחד מהם לא מהווה בשבילי אבא רוחני, ודווקא הייתי שמחה אם היה לי אחד כזה. למה ביהדות אנשי הדת "נועדו" רק לדתיים, והחילונים, שבחרו להיות כאלה, שיסתדרו בכוחות עצמם? (או שזו רק ההרגשה שלי). בתור יהודיה חילונית גם לי לא תזיק מדי פעם הדרכה רוחנית, אבל למה מוסדות הדת יהודית מעוררים אצלי כזה אנטגוניזם? יוחנן פאולוס השני היה האפיפיור הראשון שביקר בבית כנסת (ברומא), ואף כינה את היהודים "אחינו הגדולים". בואו נלמד משהו מאחינו הקטנים, גם חילונים הם יהודים.
מעוזים של נצרות מחוץ לגבולות הותיקן
כנסיות, כנסיות ועוד כנסיות. יצירות האמנות הגדולות מכולן שוכנות בתוך כנסיות. יופי נהדר, פיסול, ציור, אדריכלות. אי אפשר לוותר על ביקור בכנסיות ברומא, זהו חלק מהאופי של העיר, ממש היכלים של אמנות. סן פייטרו בותיקן היא הגדולה והמרשימה מכולן, אך תופתעו לגלות כי לעתים הכנסיות הקטנות דווקא הן המקסימות והבלתי נשכחות. ביקור בכנסיה לא צריך לקחת שעות- אפשר להכנס, להתרשם, להתבונן בפריט אמנות מיוחד זה או אחר, אם מרגישים שרוצים לראות עוד אפשר להתעמק, אבל כדאי להכנס לכנסיות גם סתם בכדי להתרשם. לדעתי, כל כנסיה שאני אזכיר בהמשך הכתבה היא בגדר Must, וזו הרשימה הכי מקוצרת:
- Santa maria dellaVittoria- ולו רק בשביל הפסל של ברניני, האקסטזה של תרזה הקדושה (קרוב לתחנת הרכבת טרימיני).
- Chiesa del Gesu- הכנסיה הישועית, מקושטת ומצויירת להפליא (קרוב לפנתיאון).
- קתדרלת Santa Maria Maggiore- גדולה ויפה בעלת שלוש קפלות מרשימות. מענין לראות שבקתדרלה ישנם תאי וידוי בשפות שונות (קרוב לתחנת הרכבת טרימיני).
- Santa Maria Sopra Minerva- אם הייתי צריכה לבחור כנסיה אחת, זו היתה הנבחרת. הפסל של הפיל עם האובליסק בכניסה חמוד חמוד (תכנון של ברניני). שימו לב לפסלו של מיכאלאנג`לו, ישו הערום (הוא כבר לא ערום... לא רק אצלנו יש משמרות צניעות) נושא את הצלב (קרוב לפנתיאון).
- San Pietro in Vincoli- פטרוס הקדוש בכבלים. חוץ מהכבלים בהם נכבל פטרוס אפשר למצוא בכנסיה את פסליו היפהפיים של מיכאלאנג`לו, משה, לאה ורחל. משה מפוסל להדהים וההבעה שעל פני האמהות ריתקה אותי דקות ארוכות (קרוב לקולוסיאום).
- Sata Maria del popolo- (שמתם לב למוטיב חוזר בשמות הכנסיות?) ניתן למצוא כאן יצירות של כמה שמות גדולים. רפאל עיצב את הקאפלה, ויש בה שני פסלים לא רעים בכלל של ברניני ושני ציורים יפים של קרווא`גו בצבעים כהים (נמצאת בפיאצה די פופולו).
- הקפוצ`ינים- Santa Maria della Concezione. הקפוצ`ינים היו (או עדין?) מסדר בנצרות, וברומא ישנה כנסיה ומנזר שלהם המצויים באותו מקום. הכנסיה סתמית, המנזר מבחיל אך מרתק. מתברר, שכנראה היה יקר מדי לקנות פח צבע לצורך קישוט הקירות, אז הם חפרו את כל גופות הנזירים מקברם וקישטו את הקירות בשלדים של הנזירים בדימוס. ככה מסתובבים בחדרים ומתפעלים מפרסקאות עשויות עמודי שדרה, עיטורים מעצמות אגן וקשתות העשויות גולגלות. חולני, לא להפסיד (קרוב לתחנת המטרו ברבריני).
המדריך למטייל בגלקסיה- הותיקן ורומא הנוצרית
- לא לפספס- הקפלה הסיסטינית, הקפלה הסיסטינית, הקפלה הסיסטינית.
- שמעתי ששווה אבל לא הייתי- גני הותיקן, דרוש תיאום מראש לסיור מודרך.
- לחובבי הצילום- אנשים זזים, עוברים, משנים הבעות. אם אתם רואים משהו שמוצא חן בעינכם צלמו ומהר. אל תנסו לכונן קומפוזיציה, התמונה תתפספס.
- לשים לב- כמה גדול ה- Baldacchino של ברניני כשעומדים לידו, וכמה קטן הוא נראה כשמסתכלים עליו אחרי שעולים אל הכיפה.
