עלייתה של הממלכה הנבטית
ארץ ישראל אירחה רבים וטובים לאורך ההיסטוריה, ממלכות, שבטים, עמים, לאומים, עוברי אורח וכובשים. ביניהם גם הנבטים, שהיו שבטים נודדים, (במקור מחצי האי ערב - חיג`אז) נשבו בקסמיה וישבו בה. הנבטים, כמו הבדואים של היום, המשיכו את חייהם כשבטים נודדים באזור הנגב, סיני ועבר הירדן המזרחי, בהדרגה עברו מרעיית צאן כעיסוק עיקרי להתעסקות במסחר. בגלל יכולות ההישרדות המרשימות שלהם בתנאי מדבר, שליטה בדרכים, מציאת מים ותמרון גמלים, השתלטו במהרה על נתיבי הסחר העוברים מאפריקה וחצי האי ערב לאירופה.
באותם הימים, ימי האימפריה ההלינסטית (המאה ה-4 לפני הספירה), היו סעודיה ותימן בחצי האי ערב, סומליה ואתיופיה במזרח אפריקה, יצרניות גדולות מאוד של בשמים ותבלינים. כמו כן אלו היו ממלכות נגישות יותר מהודו שבמזרח הרחוק. אירופה, לעומת זאת היתה קניינית גדולה של מוצרים אלו בהם היתה חסרה. הסחורות היו מגיעות מאפריקה, דרך הים במיצר עדן, לתימן, ממשיכות דרך ערב הסעודית, בשיירות גמלים ארוכות למדבר סיני ומשם לנמל היצוא לאירופה- נמל אל עריש. באותה דרך הסיעו הנבטים גם חומר (אספלט) שחצבו בים המלח לחונטים במצרים. מאוחר יותר כשהורדוס עלה לשלטון בארץ הוא איפשר לנבטים לעבור עם שיירותיהם בנגב ופתח להם את נמלי מישור החוף הדרומי. שיירות הגמלים צעדו אז דרך המדבר הירדני, מירדן כבר עברה הסחורה לרוחב הנגב ומשם לנמל עזה.
עם השנים וההתמקצעות התפתחה הדרך ולצידה תחנות שירות לשיירות. התחנות בוצרו וניצבו במרחק של יום הליכה זו מזו (בערך 30-40 ק"מ) וסיפקו לעוברים ושבים מים, מקום לינה והצטיידות. תחנות אלו שימשו גם הגנה מפני שודדים ומעין סניפי בנק בו היו מפקידים הסוחרים הנבטים את כספם, כך שהשיירה לא היוותה פיתוי לשודדים לאורך היום. גם התחנות עצמן תוחזקו בידי הנבטים, בתחילה נראו כמחנות צבא קטנים אך בהמשך הפכו המתיישבים גם מומחים באורחות חיי הקבע במדבר, שכללו: ניצול מי שטפונות ואגירתם ופיתוח חקלאות מדברית. בהדרגה הפכו תחנות הדרך לכפרים קטנים בעלי אוכלוסיה מכובדת.
ככל שהלכו והתעשרו כך הרחיבו את אזור השליטה שלהם ומיגנו את הכפרים במצדיות וביצורים. כתוצאה מכך ההספק המסחרי גדל והיה צורך ליצור מרכז כלכלי מסחרי. במאה ה-3 לפני הספירה נכבש אזור פטרה על ידי הנבטים והעיר הפכה לבירת הממלכה הנבטית. דרך פטרה עברו הסחורות מצפון לדרום וממזרח למערב, כך שבנוסף למרכז שילטוני, היתה פטרה גם מעין בורסה גדולה ומרכז כלכלי אדיר. הנבטים השקיעו מאמציהם לפאר את העיר ואת רוב מרצם השקיעו בחציבת חזיתות מרשימות לקברים חשובים, לבתי האוצר שלהם וכמובן למקדשים, סביבם היו מתקיימים בעצם החיים של הנוודים. במקדש היו הנוודים נפגשים, סוחרים, מנהלים את עניניהם הכספיים, לעיתים גם לנים אך בעיקר מתפללים לפני אליהם להגנה בדרכים המסוכנות. (עוד על הנבטים בפטרה עיין כאן).
כמו רוב העמים שחיו באותה תקופה היו גם הנבטים עובדי אלילים ולהם אלים משלהם, ביניהם: האל עבדת, האל דושרא, האלה אלעזא וכו`. הנבטים נהגו להציג את אליהם במצבה דמויית קוביה, בגדלים משתנים. לימים הופיעו גם קוביות שבראשן מצויירות עיני האל המיוצג או האלה. מקומות הפולחן שלהם היו בעיקרם נטולי פסלים ועיטורים מיוחדים למעט אותן מצבות מוזרות של אלים.
הממלכה הנבטית היתה עשירה וחזקה וכל נסיונות מצד אויביה להרוס או לכבוש אותה עלו בתוהו. בסוף המאה ה-1 לפנה"ס הלכה האימפריה הרומית והתעצמה מנגד והרחיבה את כיבושיה סביב הים התיכון. לאחר שכבשו את מצרים שלחו צבאות גדולים לכבוש את "הערים המבורכות של ערב", כלומר הערים הנבטיות עמוסות הסחורה והאוצרות. הכיבושים נכשלו והנבטים החזיקו מעמד, אך לא לזמן רב. הרומאים ששלטו במצרים החליטו שאם הם לא יכולים לכבוש את הנבטים הם פשוט יחסלו אותם כלכלית. בעזרת פיתוחים משוכללים השכילו הרומאים לנצל את רוחות המונסון בים סוף (ומאוחר יותר גם באוקיאנוס ההודי) והשתלטו על המסחר הימי של התבלינים ממיצרי עדן ומהמזרח הרחוק. כמו כן את דרכי המסחר דרך היבשה היטו כך שנתיבן עבר צפונה לממלכה הנבטית, דרך צפון הארץ, או מזרחה לה, מאילת של היום לכיוון נמל אלכסנדריה שהיה בשליטתם. כך הלך והדלדל גם תזרים המזומנים של הנבטים. הממלכה נחלשה כל כך עד ששבטים ערביים פורעים התפשטו בה לכל עבר, ישובים רבים ננטשו ונחרבו והמצוקה היתה קשה.
הנבטים שאיבדו בעצם את המונופול על המסחר פנו להציל את מצבם הכלכלי בדרכים אחרות, הם טיפחו זן מיוחד של סוסי תחרות (שמאוחר יותר נקרא "הסוס הערבי"), הם פנו לפיתוח החקלאות המדברית, ובמקום להשקיע בבניית מקדשים חדשים וקברים מפוארים, הם עזבו את מגוריהם באוהלים ופנו לבנות לעצמם מבני מגורים גדולים ומחסנים לרכוש ולמקנה.
נפילתה של הממלכה הנבטית
קיצה של הממלכה הנבטית המפוארת הגיע בסוף המאה הראשונה לספירה כאשר נפטר מלכם, רבאל השני, והרומאים הצליחו ברגע של חולשה נבטית, להשתלט עליהם ולספחם כפרובינציה לאימפריה. הנבטים בתחילה עוד השתמשו בשפתם אך לאחר זמן מה גם זה אבד יחד עם ספירת השנים הנבטית שהוחלפה בספירה על פי לוח השנה הרומי. האלים הנבטים הפכו בהדרגה מזוהים עם האלים הרומאים, האלה אלעזא למשל הפכה במהרה לאפרודיטה. הישובים הפכו ממחנות אוהלים ומקדש לערים של ממש.
השינוי המשמעותי באורחות חייהם של הנבטים והתבוללותם במפת עמי העולם התקיימו באמצע המאה הרביעית לספירה, אז קיבלה על עצמה האימפריה הרומית את הנצרות ובעצם הפכה לאימפריה הביזנטית. אל הערים הנבטיות הגיעו מיסיונרים נוצריים שלימדו את הפגאנים אמונה באל אחד מהי. ולא עברו שנים רבות עד שנבנו כנסיות בערים המרכזיות, והנבטים היו למאמינים בנצרות. באותה תקופה החלו הנבטים גם בגידול הגפנים ובייצור יין.
כיוון שהנבטים ישבו באזורי ספר של האימפריה הביזנטית הם קיבלו זכויות והקלות במס כך שיכלו לנהל את חייהם בנוחות ובאין מפריע. אך תחת הכיבוש המוסלמי מסוף המאה השביעית, הפסידו הנבטים את זכויותיהם המיוחדות ולא עמדו במיסוי הכבד שהטילו המוסלמים על גולוגולתיהם. רובם נטשו לצמיתות עקב המצב הכלכלי ויש האומרים גם שינויים קיצוניים במזג האוויר. את שרידי הישובים (בעיקר מהתקופה הביזנטית) אפשר למצוא לאורך דרך הבשמים העתיקה בנגב: חלוצה, ניצנה, שבטה, עבדת, ממשית, קצרה, מואה, כמו כן בפטרה אשר בעבר הירדן ובחגרה בערב הסעודית.
