אוטובוס לעמק פרוואטי
כמובן שהכל שוב התחיל בהכנות לנסיעה. הגענו לסוכנות נסיעות כדי לברר איך מגיעים למניקאראן. הציעו לנו לנסוע באוטובוס תיירים שיוצא ב-09:30 בבוקר ועלות הכרטיס 180 רופי לאדם. החלטנו לבדוק חלופות, לא בגלל מחיר הכרטיס אלא בגלל שעת היציאה התובענית. בסופו של דבר הרווחנו ובגדול (גם כספית). הלכנו לתחנת האוטובוס והסדרן הסביר לנו שיש אוטובוסים מקומיים במשך כל היום. אוטובוסים אלו עוברים בעיר צומת בשם Bhuntar ושם מחליפים לאוטובוס שנוסע לאורכו של עמק פארוואטי. החלפת האוטובוס לא ממש הפחידה אותנו כי יצאנו לדרך קלילים כסירת מרוץ עם תיק גב גדול ותיק גב קטן. את שאר התיקים איחסנו במלון בואשישט.
הגענו בשאנטי, בסביבות 11:00, לתחנת האוטובוס. הסדרן הצביע על אוטובוס שעמד לצאת לדרכו ואנו מיהרנו לעלות. הנסיעה ל- Bhuntar ארכה כשעה ומחצה ועוד בטרם הספקנו לצאת מהאוטובוס הותקפנו על ידי כרטיסן חולף ששאל אם אנו בדרכנו למניקארן. התקשינו להאמין לגודל ההצלחה. הוא הוביל אותנו לאוטובוס ממתין שיצא לדרכו מייד אחרי שעלינו. באותה נסיעה קרן מאוד כעסה עלינו. תחילה לא קנינו לה גלידה למרות שהתכוונתי אך הכרטיסן פשוט חטף אותנו לתוך האוטובוס, וגם לא עמדנו בהבטחה לנסוע על גג האוטובוס. לך תסביר לה שהנסיעה ארוכה ואני פשוט קיבלתי רגליים קרות.
זו היתה הנסיעה הראשונה שבה נכנסנו לאוטובוס מפוצץ בהודים. אחרי כמה דקות של התאוששות הבחנו שההודים מקבלים את המצב בשלווה האופיינית להם, לא כועסים אחד על השני, לא נלחמים על המרחב. להפך, הם משתדלים לפנות עוד מקום כדי לאפשר גם לאחרים לשבת. החלטנו גם אנו להיות קצת הודים, נדחסנו, התיישבנו על קצה המושב, שמנו את תיקנו במעבר והתמסרנו לנסיעה. התיקים והחבילות שמונחים במעבר לא עוצרים את ההודים מלנוע ולמצוא את מקומם. הם, כמו מים, תמיד מוצאים מעבר ואם חוסמים להם פתח אחד הם ימצאו פתח אחר ופשוט יזרמו הלאה. מעניין לראות גם שיחסם למגע שונה ממה שאנו רגילים. רואים את זה בעיקר אצל הגברים, שיושבים אחד על הברכיים של השני, מחזיקים ידיים תוך כדי הליכה ויכולים להניח ראש אחד על השני ואין לזה כל משמעות.
מניקארן
היגענו למניקארן לאחר כשעתיים, מוכנים ומזומנים לארוחה. עצרנו לאכול בדאהבה קטנה שליד תחנת האוטובוס. אכלנו אוכל הודי פשוט (אורז עם Dal Makhani שמבוסס על שעועית אדומה ברוטב סמיך ו-Jeera Alu, שזה תבשיל תפוחי אדמה עם תבלין מיוחד בטעמו), ובטננו שרה לנו שיר תודה. לאחר הארוחה הלך ארז לבדוק את Guest House Padha Family, שהומלץ על ידי משפחת פלג היקרה, ולשם המשכנו. במניקארן יש מרחצאות חמים לרוב וכמעט כל גסט-האוס מתהדר בפרסום לבריכה פרטית ממי המעיינות. נוסף לכך יש גם בריכות ציבוריות במקומות מקודשים הפזורים במקום. הדרך למלון עברה בשוק ארוך ומלא פיתויים קטנים ומגרים כמו צמידים וצעצועים. לא התאפקתי וקניתי לילדות מעין יויו מכדור גומי המלא במים. במלון עצמו יש בריכה של מעיינות מים חמים אך היא היתה ממוקמת בחדר קטן וחשוך בשעות בין הערביים ולא עשתה לי חשק להיכנס. לעומת זאת, מקדש הסיקים הענק שסמוך לגסטהאוס נראה מאוד מיוחד ומאוד משך אותי. על-אף העייפות ארגנתי בגדים להחלפה וכלי רחצה, לקחתי את הבנות והלכנו לשם.
בכניסה למקדש משאירים את הסנדלים, נכנסים פנימה בזהירות רבה כי הרצפה רטובה וחלקה. המשימה היא למצוא את המרחצאות של הנשים. כל המקום אפוף אדים ואנשים בלבוש מוזר, בעיקר גברים, משוטטים במסדרונות צרים שמובילים למקומות לא ברורים. בסופו של דבר עוזר לנו אחד מעובדי המקום ומוביל אותנו אל חדרון קטן שמיועד לרחצת הנשים. האיש הזה דורש התייחסות. הוא ללא רגליים, מושך את את פלג גופו התחתון אחריו ובעצם הולך עם כפכפים על הידיים במהירות מדהימה. קרן קראה לו "איש-כלב". במקום דלת בחדר הנשים יש רק בד. אנו לבד שם. אני נוגעת במים ומגלה שהם רותחים. קראתי במדריך שאפשר לבשל בהם אורז אך לא האמנתי שהם יהיו חמים עד כדי כך. אני מוצאת ברז של מים קרים, לדילול, אך אין זרם. אז מה עושים? מתרחצים, באיטיות ובזהירות רבה. בסופו של דבר כולנו נקיות ושמות פעמינו למלון. לפני שאנו יוצאות מהמקדש אני מציצה לגשר שמעל נהר פארוואטי, הזורם במהירות מטורפת מתחת, ורואה תנועה ערה של אנשים היוצאים ונכנסים למקדש.
חדרנו בגסטהאוס ממוקם בקומת הגג והיתרון בכך התגלה בבוקר בדמותה של מרפסת שמש מקסימה, המשקיפה אל הנהר ואל הכפר שמתחת. במרפסת שולחן וכסאות ולאחר שארז סיים אימון טאי-צ`י יצאנו להתפנק בשמש הבוקר המלטפת וכך גם שכנינו משני החדרים הסמוכים. הבוקר עובר לו בעצלתיים, כרגיל בהודו, ובזמן שתיית הצ`אי או הקפה מדברים על איפה כל אחד היה ומה הוא עשה בארץ. השיחה מתגלגלת לכך שב"טוש", אחד מהכפרים בעמק פארוואטי, יש מסיבה בלילה ואולי מזג האוויר הקיצי הוא הזדמנות פז להגיע לאזור. לא ראינו את עצמנו מתהוללים כל הלילה במסיבה אך הטיעון עם השמש שיכנע גם אותנו ומצאנו את עצמנו אורזים לנסיעה לקאלגה, כפר הסמוך לטוש, כדי להמשיך משם לקיריגאנגה, עליה מסופר שהיא גן-עדן עלי אדמות.
איחסנו את תיק הגב הגדול בגסטהאוס ויצאנו רק עם תיק הגב הקטן, מצלמה ותיק יד לנישנושים ופירות כי הרי מדובר ביומיים ואין טעם לסחוב יותר מזה. וכך מתחיל הסיפור על היומיים שתפחו לשבועיים והכל עם תיק גב קטן, מצלמה ותיק לנישנושים. יצאנו יחד עם שכנינו מהגסטהאוס לכיוון תחנת האוטובוס. התכוונו לנסוע ביחד אך התעכבנו כי רצינו לצלם ילדים משחקים ברחוב ועדר פרות, שהשתרע לו בנחת על הגשר שמוביל לתחנת האוטובוס מצידו השני של הנהר. כאשר הגענו סוף סוף לתחנה לא היה כל זכר לשכנינו. התיישבנו לחכות לאוטובוס וחולפות להן שעה ושעתיים והאוטובוס לא מגיע. מי שכן הגיעו הם אחינו הישראלים בדרכם למסיבה וכמותם הולכת וגדלה בכל רגע. קרן ולילך מיד מתחברות עם כולם ומציעות נישנושים לכל מי שחפץ. כך חולף לו הזמן ורעבוננו גדל, שהרי אכלנו רק ארוחת בוקר מאוחרת והשעה מתקרבת ל-4 אחר הצהריים. החלטנו שחיכינו מספיק והלכנו לאכול בדאהבה שהיכרנו אתמול, כל אחד כבר ידע מה הוא מתכוון להזמין.
בזמן הארוחה נפלה החלטה מהפכנית. אם קאלגה הולכת להתמלא בגלל המסיבה וקאסול התרוקנה מאותה סיבה, הרי שאנו "נוותר" על המסיבה (חה חה) ונלך לקאסול. כן, נלך ברגל שהרי קאסול נמצאת במורד הדרך, לכיוון בונטר, במרחק הליכה של שעה עד שעתיים ממניקארן. שוב חוצים את השוק הארוך, חולפים על פני המקדש ומגיעים לנהר. התכנון המקורי הוא ללכת מצידו הימני של הנהר דרך היער אך אמא עם שתי בנותיה, ששמו גם הן פעמיהן לקאסול, פוגשות אותנו בתחילת הדרך ומודיעות לנו שהדרך נחסמה על ידי מפולת סלעים. בדיוק באותה נקודה יש גשר עץ צר ורעוע שעובר לצידו השני של הנהר. מהירות הנהר ועוצמתו היא בלתי נתפסת והרעש שהוא עושה מפחיד את לילך. הרעש בנקודה זו מתגבר מכיוון שמבנה הסלעים מצר את נתיב הזרימה עד למשפך צר והנהר נורה ממנו כמו מלוע של תותח הישר למפל של כמה מטרים.
עברנו לצידו השני של הנהר והתחלנו לרדת במורד הכביש לכיוון קאסול. הדרך יפה מאוד ומוקפת ביערות העד הקסומים של עמק פארוואטי. אנו הולכים בנחת ומדי פעם עוצרים להתרשם מגובהם ורוחבם של העצים או מעץ עצום שנטוי על צידו בצורה מפחידה וכמעט כל שורשיו חשופים באוויר, או עומדים מהופנטים מול הנהר האדיר שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. לקראת החשיכה הגענו לקאסול.
קאסול
הגענו לקאסול ביום שישי בערב. בקאסול יש בית חב"ד ואנו שמחנו שנוכל לקבל את השבת ולאכול ארוחת ליל שישי בחברה של עשרות ישראלים מטיילים. בית חב"ד ממוקם על הכביש הראשי בכניסה לקאסול וזו היתה תחנתנו הראשונה. בעלת המקום המליצה לנו על גסט-האוס סמוך בשם Pinki, וארז בדק ואישר את המקום. משם המשכנו לארוחת הערב החגיגית שנערכה באולם גדול יותר עקב ריבוי הקהל. שם פגשנו מכרים ממנאלי והם עדכנו אותנו על טרגדיה שהתרחשה בכפר סמוך וגרמה להם להאריך את שהותם. שבוע קודם לכן, בחור ישראלי צעיר יצא לטיול בוקר עם כפכפים, תיק קטן ומצלמה, ומאז נעלמו עקבותיו. בשבוע שחלף התארגנו משלחות רבות של חיפושים והרבה ישראלים התעכבו בקאסול כדי להושיט יד לעזרה.
מאוחר בלילה שרכנו את דרכנו לגסט-האוס סוחבים בקושי את עצמנו ואת הבנות, וכאן נודע לי שאין בחדר שירותים ומקלחת צמודים. "הצילו" צעקתי בליבי אך ארז הפנה את תשומת ליבי לנקיון המופתי ששרר במקלחת והשירותים המשותפים ולעיצוב המקסים של החדר, והוא צדק כרגיל. מחיר החדר הוא 100 רופי ולחדר עם שירותים ומקלחת צמודים משלמים 200 רופי. בבוקר יצאתי החוצה והתפנקתי בשמש הנעימה, בעל הגסט-האוס החביב הגיש לי תה, הסתכלתי מסביב וראיתי יערות ירוקים, הרים מתנשאים ושקט שמופרע רק על ידי ציוץ הצפורים ושירת הצרצרים, ואז התחוור לי סופית שהחיים שלי נפלאים.
יחסנו עם מקומות חדשים דומה ליחסנו עם אנשים. לעתים יש חיבור מיידי ולפעמים זה לוקח זמן, במקרים אחרים מגלים עם הזמן שההתלהבות הראשונית היתה מוטעית וכן הלאה. עם קאסול היה לנו חיבור מיידי וכבר לקראת הצהריים הודענו לבעל הגסט-האוס שאנו נשארים לכמה ימים ולא ללילה אחד כפי שחשבנו תחילה. השינוי היחיד שביצענו עוד באותו היום זה לעבור לקומה השניה שבה זוכים ליותר פרטיות ולקצת יותר נוף. אז מה היא בעצם קאסול? פעם זה היה כפר קטן מאוד שהתרחב עם הזמן ומי שהיה בקאסול לפני 3 שנים בקושי מצליח לזהות את מודל 2005. כיום קאסול חצויה על ידי נחל צלול שנשפך לכיוון נהר Parvati האדיר. מצידו האחד קאסול הישנה ומעברו השני קאסול החדשה, שהגסט-האוס Pinki מסמן פחות או יותר את סופה. מה שמושך את העין הן מסעדות איטלקיות, ישראליות, גדולות וקטנות ודאהבות שנחבאות אל הכלים בגלל המבחר המערבי השולט. בין המסעדות חנויות של בגדים, מעליהן ומאחוריהן גסט-האוסים לרוב. בכל מקום מוצגים שלטים בעברית. ב-"סמי בורקס" תוכלו לשמוע קלטות של "ארץ נהדרת" וכמובן שיש שלט שמדגיש מיהו ה-"סמי בורקס" המקורי, שלא תטעו ותלכו חס וחלילה למזויף. יש את מסעדת "באדולינה" שמנוהלת על ידי זוג ישראלים נחמדים ושם תוכלו להרגיש כמו בבית עם מוזיקה ישראלית גזעית ואוכל ישראלי מגוון.
כאשר מתרחקים מכל הפיתויים מגלים טבע מדהים שמקיף את קאסול מכל הכיוונים. יש שני פתחי מילוט מהמולת הרחובות: הראשון נמצא בקאסול החדשה. קצת לפני הנחל פונים ימינה, חולפים על-פני מאפיה גרמנית וממשיכים ללכת מימין לנחל עד לנהר המטורף אותו חוצים על גשר צר ומתנדנד, שכנראה היה מקור ההשראה ליוצרי הסרט "שרק 1". לאחר שחוצים את הנהר פונים שמאלה והולכים ביער משגע לכיוון כפר קטן ויפה בשם ג`אלאל, מרחק של כחצי שעה עד שעה הליכה. הכפר הזה מספק גם אוכל ואפשרויות לינה ומהווה פתרון אידאלי למי שמעדיף מקום מנותק עם אפשרות גיחה "לעיר הגדולה". פתח המילוט השני נמצא מצד שמאל, מייד לאחר שחוצים את הנחל, לקאסול הישנה. הלכנו בשביל, בוססנו והתרחצנו קצת בנחל, המשכנו עוד קצת והשביל נכנס לעובי היער, הלכנו עימו עד שהגענו לגן עדן מבודד עם אפשרות לרחצה במים הצוננים (מאוד). בנקודה זו יש גזע עץ שמחבר את שתי הגדות, למי שמעונין להמשיך בטיול. אנו בחרנו להישאר בצד הבטוח. כשעה לאחר שהגענו, בעודנו מתרווחים לאחר הרחצה המרעננת, צפינו מרותקים בזקנה הודית עם ערימת עשב ענקית על גבה, מגיעה מצידו השני של הנחל ועוברת על בול העץ בלי להניד עפעף.
אז איפה אכלנו? בבוקר בחרנו מקום אחר בכל פעם. פעם ב"ליטל איטלי", שזוכה לפופולריות וביקורים חוזרים בזכות הפיצות הטעימות שלהם, פעם במסעדה הצמודה ל"באדולינה" עם נוף יפה לנחל, אך רוב הזמן בילינו ב"ever green". יש להם מקום נוח לישיבה בחוץ עם מזרונים, יש להם אוכל טוב והם הכי קרובים ל-Pinki. זה מאוד נחוץ בערב כי הבנות יכולות להרדם על המזרונים ואנחנו להישאר ולדבר עם אנשים אל תוך הלילה. ולא פחות חיוני בבוקר, כאשר כולנו מתים מרעב ומשתוקקים לטרוף ארוחת בוקר עסיסית.
במקום זה פגשנו את עמית. עמית הוא הודי השולט שליטה אבסולוטית בשפה העברית, וביקר מספר פעמים בישראל. הוא גר בבית שהוא בנה, ביערות שמעל קאסול, בתחילת הדרך לג`אלאל. אחרי טיפוס קטן זוכים לראות נוף יפהפה ולהקשיב לשקט של היער. עמית מתפרנס מבניה של תופים אפריקניים ומלימוד תיפוף. המפגש המרתק נוצר בזכות סדנת תיקשור שרציתי לפתוח במסעדת "באדולינה", בעידודה של מנהלת המקום שהתנדבה לפרסם ולארח את הסדנה במסעדתה. עמית, שמתעניין בנושא, יצר עמי קשר ובילינו ערב נפלא בשיחה מרתקת על נושאים רוחניים. בסוף הערב הוזמנו להמשיך את המפגש בביתו. למחרת בילינו אצלו אחר-צהריים קסום, אני תיקשרתי לו על נושא שהיה חשוב לו והוא לימד אותי להשתמש במטוטלת ואף העניק לי אחת במתנה. לאחר כמה שעות המשכנו לארוחת ערב ב-"ever green". עמית גם סיפר לנו על מקום שמכונה "לחם ארז", שמנוהל על ידי 3 אנשים ומציע כמובן סנדוויצ`ים ערבים לחך. מה שמייחד את המקום הוא שבעליו חיים לפי אורח חיים הקרוי "ראג`ה יוגה" ("ראג`ה" = מלך). הם אינם דואגים למחר, לא צוברים רכוש וממון והכסף משמש להחזיק את המקום ולקיים אותם. הכסף מוחזק בתוך קופה ומשם לוקחים את הסכום הנדרש עבור מצרכים וקניות בסיסיות. עמית חי איתם בצורה זו במשך 3 שנים.
ומה עוד אהבנו בקאסול? פרפרים. בחיים לא ראיתי כאלה פרפרים גדולים וצבעוניים שהתעופפו בכל מקום. המצלמה עבדה שעות נוספות בנסיון נואש להנציח את היופי המיוחד הזה.
ומה עם הבנות? הבנות פשוט פרחו. גם בגסט-האוס ובכל מסעדה שבה אכלנו הן התיידדו ושיחקו עם עשרות ישראלים נחמדים. יצירת הקשר היתה מיידית וחסרת פניות. הכרנו את יכולתן המופלאה להתחבר עם אנשים חדשים אך בקאסול זה הרקיע שחקים. עוד אירוע משמעותי קרה ב-Pinki כאשר חבורת בנות עליזה לימדה את קרן את משחק הטאקי והעניקה לה במתנה שתי חבילות של קלפי טאקי. ואם לפעמים אנחנו מסתכלים בתסכול איך מתנות מפוארות מעלות אבק מחוסר שימוש, הרי שהפעם קרן החלה לוקחת את חבילת הקלפים איתה לכל מקום ואירגנה משחקי טאקי עם כולם ועד מהרה הפכה לאלופת קאסול הבלתי מעורערת, מותירה אחריה שובל של עשרות חברה מובסים.
אחרי שבוע בקאסול (במקום יום אחד) המשכנו ליעד הבא, לקאלגה (או פולגה), שני כפרים סמוכים, במרחק שעה נסיעה מקאסול, ועליהם ידענו שהם בסך הכל תחנת מעבר בדרך לקיריגאנגה המופלאה.
קאלגה
בדרך לקאלגה החלטנו שהגיע הזמן להגשים את החלום הנועז של קרן (ושלנו) ולנסוע על הגג של האוטובוס. הילדות המאושרות טיפסו בקלילות ומיומנות שנרכשה בגני משחקים ואנו טיפסנו אחריהן. עוד בנסיעה למנאלי תידרכו אותנו שכלל זהירות מספר 1 למי שרוצה לנסוע על הגג זה להתכופף עקב סכנת הענפים וחוטי החשמל. כשעלינו לגג גילינו שהוא כמעט ריק מלבד שותף אחד לנסיעה, שהכריע בעצם את יעד הנסיעה. עקב הריקנות המפתיעה החלטתי לחסוך מעצמי את טרחת ההתכופפות וישר השתטחתי על הגג. מי צריך לקחת סיכונים... במקום להתכופף עדיף לשכב, כך אני מבטיחה את עצמי מחוויות בלתי צפויות. על הילדות לא דאגתי, הגובה שלהן היה הרבה מתחת למעקה ובכל מקרה קרן נשרטה באחת הנסיעות מענף שובב שהחליט להציץ לה דרך החלון. הכבישים כאן מאוד צרים כך שנסיעה בתוך האוטובוס לא מבטיחה כלום.
ככל שחלף הזמן הבנתי שלנסוע בשכיבה זה א. לא נוח, ב. אני מפספסת את כל החוויה ו-ג. ראיתי ששותפינו למסע יושב לפני כך שאם הוא יתכופף יהיה זה סימן שגם עלי להתכופף ואם הוא יקבל מכה אז אני אספיק להתכופף. סיקרן אותי לראות שהוא יושב עם הגב לכיוון הנסיעה ומבחינתי עם הגב אל הסכנות. זה העיד על-כך שהוא רגיל לנסוע בכביש המסוים הזה. לשותף שלנו קראו מייק ואכן צדקתי, הוא מאנגליה ואשתו מצרפת והם גרים כבר 5 שנים בקאלגה, מייצרים תכשיטים ומדי פעם קופצים לסידורים בקאסול. הוא המליץ לנו בחום להתחיל את הביקור בכפרים מקאלגה מכיוון שהיא ממוקמת במקום הכי אסטרטגי ומשם ניתן להמשיך לכל כפר אחר באזור. ובכל מקרה, כשרוצים להמשיך לקיריגאנגה חייבים לעבור בקאלגה.
לאט לאט התמלא הגג באנשים. גם אם לא הייתי מתיישבת עד עתה אז צפיפות האנשים היתה מאלצת אותי להתיישב. המקומיים ממש לא מתרגשים מסכנות הפגיעה- או בגלל שהם מאמינים בקארמה או בגלל שהסכנה לא רצינית. בכל מקרה, חלקם הגדול יושב על המעקה עם רגליים בחוץ, כלומר שאם הם ייאלצו להתכופף הם יעופו קדימה. ברגע שנרגעתי התחלתי להנות מכל העניין. רוח נעימה מצננת אותי, מתחתיי נופים ירוקים, נחלים, פרות ולפעמים אנשים. אני מרגישה כמו על גג העולם, צופה מסביב על כולם אך אף אחד לא רואה אותי.
בנסיעה על הגג חוויתי תחושה נהדרת של חופש שתמיד מלווה אותי כאשר אני מתגברת על הפחד, והפעם זה הצטרף ליופי של עמק פארווטי. הרגשתי כשיכורה והתרגשות הציפה אותי. די מהר התחלתי להרגע והישבן התחיל להתלונן על חוסר נוחות וכך גם אצל ארז. לשמחתי הנסיעה היתה קצרה ותוך פחות משעה כבר הגענו לווארשאני, שממנה הולכים ברגל לקאלגה. עוד לא הספקנו לעצור ולידי הציץ פרצוף של זקן חסר שיניים, שטיפס על הגג כדי לשאול האם אני מעונינת בפורטר בכלל ובו בפרט. סירבתי בנימוס. ירדנו למטה והוקפנו בפורטרים רבים נוספים, שגילם נע בין 10 ל-100, אך הפעם לא נזקקנו לסיוע כי הרי היינו קלים כציפורים עם תיק גב קטן ושקית עם נישנושים. מייק הוביל אותנו, אך מי יכול לעמוד בקצב של שתי ילדות קטנות? רק הוריהם או אנשים עם עצבים מברזל. מייק הסביר לנו לאן ממשיכים, המליץ לנו על גסטהאוס ואץ לו בקצב של בן-אדם רגיל. תחילת הדרך בירידה לכיוון הנהר ולאחר שחוצים את הגשר מתחילים לעלות לכיוון "קאלגה". אנחנו כמובן לא מתרגשים מעליות אחרי כל הפסים שחצינו בלדאק.
תוך כדי שאנו עולים מתחילים לצעוק לנו להאיץ. מה קרה? אחד העצים העצומים שלצד הדרך היה בשלבי ניסור מתקדמים והיה אמור ליפול תוך מספר דקות. ארז עוצר מהופנט ומוציא מצלמה כדי לתפוס, מקרוב, את רגע הנפילה. אני והבנות ממשיכות. העננים לא מצאו חן בעיני. אחרי 5-10 דקות ארז נשבר ומשיג אותנו. הגשם מתחיל וארז מוציא מעילי גשם. אני מסתובבת כדי להשגיח עליו ו... רואה את רגע נפילת העץ. ארז והבנות רק שומעים את הרעש וזה נורא מאכזב אותם.
אנו ממשיכים בטיפוס והתמונה מזכירה את הטרק של Markah Valley, מטפסים ויורד עלינו גשם אך לא לגמרי דומה... הפעם חם. אני וארז אפילו לא טורחים לפתוח מטריות. הגשם מצנן אותנו ובאיזה מקום מקל עלינו את העליה. פרות מציצות משום מקום וחוסמות לבנות את השביל הצר. ארז צועק להן משהו שנשמע כמו "איהו" והן מתפנות בעצלתיים. כאשר הטיפוס, שהיה די תלול לקראת הסוף, נגמר, גילינו מקום שבו הבתים פזורים בתוך חורש ומטעים של תפוחי עץ וגידולי חיטה, בננות ושאר ירקות. הגסטהאוס שהומלץ לנו דרש המשך טיפוס וכאשר הגענו לבסוף קבלה את פנינו אווירה של חאפלה ומוזיקה ישראלית רועשת. היה ברור לנו שכאן אנחנו לא נשארים. אני נותרתי עם הבנות והתיק בזמן שארז הלך לבדוק עוד גסטהאוסים באזור. לפעמים כדי למצוא את מה שאתה מחפש לא צריך להתרוצץ הרבה. בזמן שחיכיתי ניגש אלי בחור חביב בשם דבי, שהיה פורטר מקומי עליו המליץ מייק בחום, ושאל האם אני מחפשת גסטהאוס. אישרתי את העובדה וברגע שארז חזר מאוכזב מחיפושיו, לקח אותנו דבי למקום סמוך שנקרא BRAHMA. חדרים די גדולים, שירותים נקיים בחוץ ומקלחת- הוט באקט. מסעדה צמודה למקום שנראית כמו זולה בסיני ועל כל האושר הזה מחייבים אותנו ב-50 רופי ללילה.
נשארנו בקאלגה 3 ימים. ביום אני סרגתי והילדות שיחקו עם חבר`ה מקסימים שחלקנו איתם את הגסטהאוס, שניים מהם במקרה תיקלטו את המסיבה ב"טוש" לפני כשבוע. ארז התחפש ליערן ושיטט ביערות שהתחילו ישר מאחורי הבית. בערבים היו מבעירים טנדורי במסעדה והיינו מדברים שעות בחום הנעים, מובדלים מהטבע רק על ידי בד דק. יום אחד ירדנו לאינטרנט וגילינו שבתוך השממה הירוקה הזו יש אינטרנט מאוד מהיר. מוקדם בבקרים היינו מטפסים על סלע בולט שממנו יכולנו לראות את הסביבה וההרים וקרני שמש ראשונות היו מלטפות אותנו שם. הפינוק כלל גם כוס תה של בוקר שהיו מגישים לנו לשם.
הגיע הרגע שלמרות היופי והשלווה הרגשנו שצריך לזוז הלאה. סגרנו עם דבי המקסים, שהתגלה בינתיים כאיש שמח עם אנרגיה בלתי נדלית, שידו בכל ויד כל בו, שיהיה הפורטר שלנו ויעזור לנו עם התיקים והילדות בדרכינו לקיריגנגה. זוג שהיכרנו בקאלגה בשם נטע ועומר החליטו לצאת איתנו אך לקחו פורטר אחר כי גם להם היה תיק והם ניחשו שללכת בקצב שלנו ידרוש מהם מאמץ רב ולאו דווקא פיזי. אחד מתקליטני המסיבה נתן לנו במתנה תיק גב קטן כדי לשכלל לנו את תיק הנישנושים וכך יצאנו לדרך.
קיריגאנגה
רצינו לצאת מוקדם בבוקר כי למזג-האוויר היתה נטיה להתקלקל לקראת אחר הצהריים, אך לא קל לצאת ממקום כל-כך מפנק מהר. אכלנו ארוחת בוקר, שתינו תה וב-10:30 אמרנו: "קדימה זזים". העמקנו לתוך מעבה היער, מסביבנו עצים ענקיים שגדלו מאות שנים. לקיריגנגה צריך לטפס. הולכים בשביל מאוד צר שמצידו האחד יש תהום. השביל היה רטוב וחלק. אני החלקתי כמה פעמים ורגלי התקרבו לאזור המסוכן. בנקודה כלשהי ראינו שלט: "כאן נהרג..." ושם של בחור שגילו היה קצת מעבר ל-20. השלט ביקש לא לנסות לקצר את הדרך כי די מסוכן. החוויה של לעלות לקיריגאנגה היא די מיוחדת כי הולכים בתוך יער אמיתי ולארז ולבנות שנולדו בארץ זו היתה חוויה בתולית. יש גם פינוקים בדרך, מעין צ`אי שופס, שאפשר לשתות בהם משקאות קרים וחמים ולקנות נשנושים. יש מקומות יותר רציניים שאפשר גם לאכול בהם. אנו שתינו בדרך את הצ`אי הטעים ביותר שטעמנו עד היום. דבי הסביר לנו שזה מכיוון שהוא עשוי מחלב בפאלו. שעה לפני הגעתנו התחיל גשם טורדני. דבי לקח את קרן על כתפיו כי היא היתה כבר עייפה ורצינו להגיע כמה שיותר מהר. הדרך הסתיימה בקטע של טיפוס רציני ואנו הגענו מותשים לאחר 6 שעות, נוחתים במסעדה הראשונה בקיריגאנגה ששם כבר חיכו נטע ועומר. תנור חם היה בצד השמאלי של המסעדה. הבנות הלכו להתחמם ואני הזמנתי משהו טעים לאכול.
קיריגאנגה היא מקום די בתולי מבחינת התיירות. פסגת הר שמעניקה תחושה של גג העולם עם נוף שמחבק אותך מכל הכיוונים ובריכות של נביעת מים חמים בנקודה הגבוהה ביותר בהר. כמה מסעדות וגסטהאסים פזורים על הפסגה כדי לשרת את התיירים, שהגיעו לחוות את היופי הזה. אין שם גסטהאוסים נוחים. מה שיש זה חדרים בסיסיים באשראם או חדרונים הצמודים למסעדות. החלטנו להתחיל מהאשראם. ארז שכר שם חדר וכולנו מיהרנו לגולת הכותרת של המקום- המרחצאות החמים. הבריכות נפרדות כאשר הגברים נהנים מיתרון משמעותי כי הבריכה שלהם פתוחה והם מתרחצים תחת כיפת השמים, כשהנוף כולו פרוש לעיניהם. גם הבנות נהנות למרות שהבריכה שלנו נמצאת בתוך צריף. קודם כל זה כיף להיות רק בנות, בלי שהגברים יכולים להקשיב לשיחותינו וגם יש חור ענקי בתקרה, דרכו רואים שמיים וכוכבים ומשם גם מטפטף הגשם על הבנות שבבריכה, וזה מעצים את החוויה. בדרך חזרה כדאי להיזהר לא לדרוך על הקקי של הפרות. יש לא מעט מוקשים כאלו שמסתתרים בחושך וזה לא בדיוק תענוג לדרוך עם רגליים שנוקו לא מכבר.
בלילה צנחו הטמפרטורות וכשהחום שספג גופנו בבריכה החמה התחיל להתפוגג, גילינו שקר ועוד הבנו שאנו אמורים להדליק בעצמנו את הטנדורי שהיה לנו בחדר באמצעות שק של עצים, שקנינו מבעל המקום. החדר עצמו היה חלל גדול וריק עליו שילמנו 60 רופי ולאחר שהוספנו 5 רופי עבור כל מזרון דקיק ושמיכת צמר שקיבלנו, הגענו למחיר די מופקע של 125 רופי עבור חדר מלוכלך שאין בו אפילו מזרון. שמענו מאנשים אחרים על עכברים שביקרו אותם במהלך הלילה כך שאנו ממש לא ממליצים לישון שם. מה שחימם את הלב היתה חגיגה בזעיר אנפין, שהתקיימה במאהל שצמוד לאשראם, ובה הפגין דבי את יכולת התיפוף והשירה האדירים שלו ופורטר כחוש נוסף הפגין זריזות ידיים מדהימה כשליווה אותו בכלי מקצב מרשרש.
התעוררנו מוקדם בבוקר וישר התארגנו להליכה נוספת למרחצאות. שכחתי להזכיר אך הביקור עם הבנות בערב הקודם היה חוויה די מעצבנת. כולנו היינו עייפות והן רצו לחזור 5 דקות אחרי שנכנסנו. אני רציתי להשאר עוד קצת במים החמים ולהירגע מההליכה. לבסוף הפלתי זוג גרביים לתוך המים ואם אתם זוכרים היינו רק עם תיק אחד, אז זה אומר שנשארתי בלי גרביים בערב. בכל אופן הליכת הבוקר היתה חוויה מתקנת. היינו כמעט לבדנו שם. שהינו במים, יצאנו לנוח ושוב נכנסנו ובכל פעם הקרירות שבחוץ מרעננת והכניסה מחדש, למים המפנקים, מענגת. לאחר רחצת הבוקר הלכנו לאכול רעננות ומרחפות. מומלץ להגיע למרחצאות מוקדם בבוקר, בשעות הקרירות, אחרת יש סיכוי להרגיש רע מחום המים והשמש.
במסעדה יש תפריט מגוון ומרפסת שמש עם נוף להרים ויערות מ-3 כיוונים. ליד המסעדה יושב באבא. באבא זה כינוי לאיש קדוש שוויתר על כל תענוגות החיים על-מנת להקדיש את עצמו לתפילה והתקרבות לאלוהים. הסבירו לנו שאנשים קדושים, באבות אמיתיים, לא נמצאים בקרבת אנשים, אלא שוהים בהרים מרוחקים וביערות. אז לבאבא המזוייף הזה היה מראה מאוד אותנטי וכל היום הוא ישב בשמש ורקם או עישן סמים. בכל פעם שהוא התחיל לעשן מקטרת חדשה הוא זעק זעקת הודיה שלא היתה מביישת את טרזן בימיו המפוארים, ויצא לנו לשמוע אותו מודה לאלוהים גם ב-5 בבוקר.
שעות בין הערביים הן השעות המיוחדות ביותר. לפעמים ירד גשם ואז זכינו לראות קשת מהממת, שהקיפה את כל האופק והיתה בהירה כל-כך שגם הקשת המשנית נראתה בבירור. כשיורד גשם הופכת חווית הרחצה בבריכה לתענוג מיסטי, כאשר גופנו טובל במים החמים והמלטפים וראשנו נרטב מהגשם, וכשיוצאים להירגע מהחום אז הטיפות הקרירות מצננות את הגוף עד לכניסה הבאה. אחרי שמפסיק הגשם והעננים מתחילים להתבהר אז זכינו לראות את השקיעות המהממות ביותר בעולם. בלילה השני גם עברנו לחדרון שצמוד לאחת המסעדות. החדרים מכוסים בניילון כמו אוהל, החדר עצמו בגודל של מיטה ועל המיטה... שמיכות פוך מפנקות. ממש נהנינו מהתנאים החדשים.
קיריגאנגה היא אכן גן עדן אמיתי אך דבי הפורטר שלנו אמר שבונבוני היא המלכה הבלתי מעורערת של האזור וביום הרביעי, אחרי 3 ימים מפנקים, החלטנו להמשיך. נוסיף ונאמר כי לחובבי הטרקים יש אפשרות להמשיך מקיריגאנגה כ-50 ק"מ לכיוון אגם יפהפה, המקורות של נהר פארוואטי, וזה נשמע לנו טרק מאוד מיוחד. מי שמעונין יכול להתייעץ עם דבי על הפרטים.
לתחילת הכתבה
בומבוני
היה קשה לנו להאמין לדבריו של דבי, אחרי כל היופי של קיריגאנגה, שבומבוני היא היא המקום היפה ביותר באזור. אך אני סומכת על אנשים ואחרי 3 ימים של עונג מצאנו את עצמנו עורכים קניות במכולת המקומית לקראת המסע. דבי אמר שהדרך תארך 5-6 שעות ואם לא נביא איתנו אוכל נשאר רעבים כי אין בדרך יישובים, רק טבע פראי. בומבוני עצמה היא לא כפר אלא מאהל של רועי בפאלו שנמצאים שם בקיץ ובחורף חוזרים הביתה. רוב התיירים שמגיעים לשם לא נשארים ללון אלא ממשיכים עוד כשעתיים ויורדים לכיוון קאלגה. אנו החלטנו מראש שנישאר ודבי אמר שהוא יכול לסדר לנו לינה בטיפי של אנשי הבפאלו.
הפעם אנו יוצאים לדרך לא לבד. איתנו באים עוד שני זוגות חברים. נטע ועומר אותם אנו מכירים עוד מקאלגה וזיו וענבל, שאיתם נפגשנו בקיריגאנגה. יש לנו למבוגרים קליק נהדר ביחד והמון נושאים שמעניין לנו לדבר עליהם. הילדות גם כן מאוהבות בהם ולילך מכריזה שעומר וזיו הם התינוקות שלה. להפתעתי הרבה אני חשה אושר מכך שאנו יוצאים לדרך. אומנם חיינו באמצעו של טבע קסום אך הצורך לגלות ולחוות מקומות חדשים אף פעם לא מסופק. המסע מתחיל בעליה. כל טיפוס, כל פניה מגלים לנו זוית חדשה על ההרים שהיו מוסתרים מאיתנו. יש ראות מדהימה, שמיים כחולים בלי אף כתם לבן שמלכלך את המראה המושלם ופסגות מושלגות הבולטות במיוחד על הרקע הכחול. יש גם חיסרון בשמיים הבהירים (האם יש מצב שבו האדם רק מאושר?), זה מקשה עלי את הטיפוס.
מתישהו אנו נכנסים לסבך העצים וזוכים לקצת צל. יש גזע עץ שגדל באלכסון ומאפשר טיפוס עם תהום מתחת. אני רואה שעומר טיפס עליו ונראה מאוד מרשים, כמו מגלה ארצות שצופה אל האופק. כל אחד מטפס בתורו וכולם מתים מפחד. ענבל מפילה את הטבעת שלה בזמן הטיפוס ומיד שוכחת את פחדיה. היא נכנסת לתוך השיחים בנסיון לאתר את הטבעת וצדה אותה בהצלחה. בסוף הטיפוס אנו יוצאים למשטח חשוף לשמש מלא דשא ופרחים. זה מקום מושלם לתצפית כי רואים ממנו ל-4 כיוונים וכמובן שבחרנו לעצור שם לפיקניק. הכלבים שמלווים אותנו מאז שיצאנו מקיריגנגה מתיישבים לידנו בסבלנות, מחכים שנשבע וניתן להם שאריות. מכאן מתחילה ירידה ובסופה מחכה לנו קרחון שיש לחצותו. הוא נראה די עלוב, מלא טחב וצבעו השתנה לאפור כהה. ושוב עליה, אך הפעם אנו מוקפים בפרחים שצובעים לנו את המאמץ בכל צבעי הקשת. ניסיתי לספור כמה סוגים שונים יש אך די מהר נואשתי. אין סוף לגיוון שיש בטבע והבנות לא מפסיקות ליצור להם שילובים מענינים של זרי פרחים. בסוף העליה שוב מנוחה והפעם קצרה כי אנו חוששים להיכנס לחשיכה, רוצים כבר להגיע, לנוח ולאכול. ממשיכים ללכת, נכנסים לשעת הדימדומים והנה רואים סימני בומבוני באופק. אנו מגיעים לטיפי שבו נישן הלילה, קורסים בכניסה, שמחים שקיבלנו החלטה להישאר.
זה הזמן להציג את ה"גסטהאוס" שלנו: אוהל ארוך בנוי עצים, החלק המרוחק מהכניסה יכונה "סלון". מדורה עליזה ומחממת, מקומות ישיבה וכלים לבישול. החלק הקרוב יותר לכניסה יכונה "חדר השינה". הכוונה היא לא רק לחדר שינה לאנשים. האנשים ישנים משמאל לכניסה ו... העגלים הקטנים של הבפאלו ישנים בצד השני. האמת היא שעגלים נראים מתוקים מאוד בגלויות או ממרחק בטוח, ולא כאשר אמורים לישון איתם ראש ליד ראש. עוד נחזור ונרחיב על הלילה המשותף ובינתיים אנו רעבים ועייפים ומתיישבים ב"סלון" להתחמם ליד האש בזמן שבאוהל השכן נעשות ההכנות לארוחה. אנו ממעיטים בשיחה אך מאוד מאושרים להיות כאן ביחד, כי למרות הייחוד של המקום יש לי תחושה ברורה שלא הייתי רוצה להיות כאן לבד.
האוכל מגיע ואנו מתנפלים עליו: עדשים עם גבינת פניר שהוכנה כרגע מחלב בפאלו חם. במקום כפות אנו משתמשים בצ`פאטי ונהנים מכל ביס. אחרי הארוחה עוברים ל"מיטה" שהיא מעין הגבהה, שבנויה מעשב יבש מכוסה בשמיכות. מאוד קר ואחד העגלים סובל מקילקול קיבה ומשפריץ קקי ירוק בתוך המתחם שלו, שמרוחק כמה ס"מ מאיתנו. בעליו בתור תרופה נותן לו טפיחה קלה על הישבן. מאוד קשה לישון בתנאים האלו אפילו לי, שמצליחה לישון בכל מצב. העגלים מעלים גירה כל הלילה וזה נשמע כמו שילוב של קולות לעיסה, נחירה והקאה (איפה הנימוסים שלהם?). כנראה שבכל-זאת נרדמתי כי התעוררתי מקולות צעקה רמים. פתחתי את עיני וראיתי אישה הודית כועסת וצועקת ואולי אף מקללת, אותנו את בעל האוהל ואת דבי. הסתקרנו מה קרה ודבי סיפר שהיא מאוד כועסת כי אחד הכלבים שהצטרף אלינו מקיריגנגה אכל בלילה חלב וחמאה שנועדו למכירה. דבי ניסה להסביר לה שהכלבים אינם שלנו אלא החליטו על דעת עצמם להצטרף למסע, אך היא לא נרגעה. לבסוף, חוסר הענין של שאר המשתתפים צינן אותה והיא התרחקה מאיתנו זועפת.
יצאנו החוצה והבנו מיד מה היתה המטרה של הלילה הסיוטי הזה, בנוסף לחוויה שהעשירה את מאגר החוויות שלנו. נוף מדהים שצבוע בצבעים חדים ובאוויר הצלול של בוקר טרי. עדר הבאפלו מלחך את העשב הירוק-עז. נשי השבט חולבות אותם בניחותא כאשר אחת מכנסת נקבות לחליבה, השניה מחממת להן את הפטמות והשלישית חולבת מלוא הדלי. האווירה פסטורלית והכל מסביב נראה כמו גלויה. זיו פורט על הגיטרה, הבנות ליד הבאפלו בוחנות בענין את החליבה וארז מסתובב ומצלם. בדיוק בזמן מגיעה ארוחת הבוקר, גבינת פאניר טריה, צ`אפטי וצ`אי להחליק הכל פנימה. אנו מזמינים את הפורטרים לחלוק איתנו את ארוחת הבוקר, אך הם מסרבים. יותר מאוחר הסתבר שהם נעלבו מיחסה של אותה אישה, כנראה שהיא השתמשה בשפה קשה מאוד ואנו שמחים שלא יכולנו להבין.
נפרדנו לשלום משבט הבאפלו. כל זוג שילם סכום הוגן של 150 רופי, למרות שבעל המקום שאף לסכום גבוה יותר. הדרך חזרה לקאלגה היתה יפהפיה והתפתלה במורד המדרון בתוך היערות הסבוכים. עצרנו לארוחת צהרים בקאלגה ומיד המשכנו לווראשני כדי לתפוס את האוטובוס שנוסע לקאסול. באיזשהוא שלב בירידה לקאלגה רקמנו עם דבי תוכניות מגלומניות על יציאה לטרק שמתחיל מקאסול, מטפס דרך ג`אלל עד למלאנה ויורד לכיוון ג`ארי. טרק של של שלושה ימים, המומלץ על ידי כל מי שעשה אותו, אך אחרי שסיימנו לסגור את כל הפרטים הבנו שאין בנו כוח להרפתקאה נוספת והגיע הזמן לסיים את הביקור בעמק פארוואטי. בדרך לקאסול עצרנו במניקאראן והתאחדנו עם תיק הגב השני. נשארנו בקאסול עוד יומיים למנוחה וחזרנו למנאלי.
לתחילת הכתבה
>>
