הדרך
טסנו בשבת בטיסת ארקיע מוקדמת (6:30) למינכן. שכרנו רכב (ב.מ.וו) ושמנו פעמינוו סנט אנטונה. כאן המקום לציין את נוקשותם של נציגי חברת ההשכרה במינכן, שטענותיהם בדבר הפער בין הציפיות של הישראלים לבין המציאות מצלצלות עדיין באזננו. אנחנו הזמנו רכב אוטומטי, קיבלנו רכב עם גיר רגיל, שהוחלף באחר אחרי בקשה מנומסת והצגת הוואוצ`ר של סוכן הנסיעות. הרכב היה מצויד בצמיגי חורף וויתרנו על שרשראות השלג. משום מה, בחלק גדול מההזמנות של הישראלים לא צוין ששרשראות השלג, הגיר האוטומטי או הגגון לציוד יינתנו בתוספת תשלום. עדין לא פענחנו את מהות הפער. האם מקורו בסוכני הנסיעות הישראלים, או שמא בניסיונות העממיים לשדרוג הרכב החבילה מול נציגי חברת ההשכרה?
הכנה מוקדמת של המסלול נעשתה כמו שצריך, עם מפות, סיפור דרך של google-earth ומה לא! בפועל, הנביגייטורית (GPS עם קול נשי) התעקשה להסיט אותנו מהמסלול שלמדנו בנכונות גדולה. בפועל – יצא שהיא צודקת. במקום לנסוע באוטוסטרדות העמוסות לכיוון אינסברוק, נסענו בדרכים כפריות מהממות על פי הנחיית ה- GPS. אני מתקשה לשחזר אותן על המפה. אציין רק שהנוף עוצר הנשימה, הכפרים הציוריים ושמיכות השלג שעטפו הכל מסביב היו פיצוי הולם לזמן שלקח לנו להגיע. מאחר שלא ממש מיהרנו, זה לא שינה לנו הרבה. בתיאוריה, נסיעה על האוטוסטרדות אמורה לארוך כשלוש וחצי שעות. בפועל, זה לוקח קצת יותר זמן בגלל עומסי תנועה. לנו, בדרכים צדדיות, זה לקח כמעט 5 שעות (כולל עצירות לקפה ואוכל בדרך). חשוב לציין כי נסיעה באוטוסטרדה האוסטרית מחייבת רכישה של מדבקה בסך 7 יורו. מאחר שאין מעבר גבול מוסדר, חייבים לשים לב לשילוט שמורה על המעבר לאוסטריה. המדבקה ניתנת לרכישה בתחנות הדלק. הגענו לסנט כריסטוף בסביבות ארבע וחצי אחה"צ.
אפשרויות הגעה נוספות, שלא טרחנו לבדוק לפני הנסיעה (וחבל שכך), הן נסיעה ברכבת משדה התעופה של מינכן עד סן אנטון. תחנת הרכבת של סן אנטון נמצאת קרוב מאוד למרכז העיירה. הנסיעה אורכת כשלוש וחצי שעות (+-) ועלותה כ- 100 יורו לאדם. אל ומשדה התעופה של ציריך ניתן להגיע גם באוטובוס (תחנה לשדה התעופה הייתה ממש מתחת למלון שלנו בסנט כריסטוף). על גבי התחנה מפורט לוח הזמנים של האוטובוס, ויש לא מעט אוטובוסים על הקו הזה.
סנט כריסטוף
עם כל הרצון הטוב לפאר את המקום, מאוד קשה לכנות את סנט כריסטוף "עיירה". בית קברות קטן יהיה תואר ראוי יותר. למעט בתי מלון, בית ספר לסקי ושתי חנויות של ציוד אין בה דבר. יחד עם זאת, לאור העובדה שהיינו ממונעים, המרחק הסביר מסן אנטון לא היווה כל בעיה. נהפוך הוא. לאור מצב הנזילות הפיזית בו היינו שרויים בסופו של יום – בחרנו טוב. השקט של המקום התאים לנו מאוד. מסתבר שבשעות הלילה המאוחרות, עת חוזרים הגולשים השיכורים לחדריהם במלונות סנט אנטון, לשלווה של החור בו היינו היה ערך מוסף.
שירות האוטובוסים המקומי סיפק מענה למגבלת המרחק עד לשעה 18:00 בערב. מעבר לזה – הרכבים העבירו אותנו ממקום למקום בנוחיות רבה. ישנם שני סוגי העברות במקום. האחד – אוטובוס הסקי שהנסיעה בו חינם היא אמנם יתרון בולט, אך הצפיפות בו היא כמעט בלתי נסבלת, בעיקר בשעות החזרה העמוסות במיוחד, והשני - ה – postbus, שהנסיעה בו כרוכה בתשלום (כ- 2.5 יורו לכל כיוון). יש גם מוניות ספיישל שעלותן גבוהה. אגב, סנט כריסטוף מחובר היטב באמצעות רכבלים ומסלולי גלישה לסן אנטון ולשטובן (Stuben), כך שאפשר בהחלט לגלוש בחזרה למלון, ואם רוצים לסיים את יום הסקי בכל מקום אחר, ניתן לחזור באוטובוס ללא שום קושי.
לתחילת הכתבה
מלון וולוגה (Valluga)
ההזמנה נעשתה באמצעות הדואר האלקטרוני והטלפון מבעוד מועד. מדובר בשלה אלפיני חביב, הכולל 14 חדרים (שני חדרי סינגל, שתי סוויטות משפחתיות ועשרה חדרים זוגיים) ומנוהל על ידי משפחה מקסימה. ראש המשפחה (אדי) הוא מנהל בית הספר לסקי לילדים באתר. הוא גם משמש כמדריך סקי למבוגרים והוא זמין להתייעצויות והמלצות על מסלולים. המלון מנוהל על ידי אשתו, בתו (יוהאנה המופלאה), בנו, המשמש גם כשף הבית וכמדריך סקי, וכלתו. באופן מפתיע (או אולי לא), התברר לנו שאנחנו האורחים הישראלים הראשונים המתארחים במלון. יתכן כי הסיבה לכך נעוצה במרחק ממוקדי הבילוי של סן אנטון או בנטיית הרוב לחפש מלונות גדולים ומפנקים יותר. לנו, בכל אופן, הייתה תחושה נעימה, רומנטית וקסומה. הרכב האורחים היה ערב רב של תרבויות ושפות, וכלל אורחים מאוסטריה, שהיעדר הפורמאליות בינם לבין המארחים העיד על כך שלא הייתה זו הפעם הראשונה בה התארחו במקום, מגרמניה ומאנגליה. המלון נמצא בנקודה הגבוהה ביותר בסנט כריסטוף, במרחק הליכה קצרצר מחנות ה- Intersport ומתחנת האוטובוס.
במלון מוגשות ארוחת בוקר טובה (ביצים, נקניקים, גבינות, לחמים טריים,ועוד), וארוחת ערב מעולה, הכוללת 5 מנות המגיעות לשולחן בהקפדה ובחן מעוררי השתאות. מדי ערב הופתענו מחדש מהמנות המצוינות והמגוון המפתיע. צלעות עגל, נתחי רוסטביף עסיסיים, פירות ים ודגים, קרפצ`יו שנמס בפה – כל אלה היו מנת חלקנו (בטננו) במשך השהות שם.
מחלונות חדר האוכל נשקף נוף עוצר נשימה של ההרים מסביב, והאווירה במקום חמימה ומשפחתית. במלון סאונה קטנה (הגברים בילו בה מידי יום) וחדר סקי עם מתקני ייבוש וחימום לנעליים. למעט אחד מאיתנו, לא עשינו שימוש בחדר הסקי כיוון שנוח יותר היה להשאיר את הציוד בחנות ה"אינטרספורט" , שגם בה יובשו וחוממו הנעליים, והיא ממוקמת קרוב יותר למעליות ולבית הספר לסקי. במלון יש גם בר קטן ונחמד, שנעים לשבת לידו בסוף יום גלישה ולהשיב את הנפש במשקה חם או אלכוהולי וחניה מקורה. כדאי לקחת בחשבון שבקבוקי היין והמים המינראלים (מוגזים תמיד – משום מה) המוגשים לשולחן בארוחת הערב אינם כלולים במחיר. כמוהם גם המשקאות המוגשים בבר והקפה בסוף הארוחה. לנו זה עלה עוד 119 יורו לזוג לשבוע.
החדרים נעימים ומרווחים. בכל חדר יש מבואה, מעין סלון קטן עם מיני בר, טלוויזיה, שולחן ומושבי עץ מרופדים בכריות, וחדר שינה מרווח הכולל מיטה זוגית (עם מזרונים רכים מדי!) וארונות. האמבטיות אמנם מעט מיושנות, אך הן נעימות ונקיות. בגלל שהמלון קטן, שקט ואינו סמוך למוקדי הבילוי, נסענו לבלות במקומות אחרים (על כך בהמשך). בערבים בהם יצאנו לשרוף את רחבות הריקודים (6 – 7 דקות נסיעה לכל כיוון) לקחנו איתנו את מפתחות החדר, המשמשים גם כמפתחות הדלת הראשית של המלון. אנא מכם, לא משנה כמה מתודלקים או שמחים אתם חוזרים, השתדלו להיכנס בחזרה בשקט. אחרי הכל, מלבד האורחים האחרים השוהים במלון, גרה שם המשפחה המורחבת המנהלת אותו.
יוהאנה המופלאה הייתה קשובה מאוד לבקשות / גחמות האורחים. כך, למשל, אחרי ששמעו של האפפל שטרודל המקומי המשובח הגיע לאוזנינו, שאלנו אותה אם הקינוח הזה מוגש גם במלון. לתדהמתנו ולשמחתנו, בערב הבא היא הגישה לנו אותו בחיוך רחב ואמרה שזה רק בגלל שביקשנו. מיותר לציין כי הקינוח הזה היה המתוק מכולם, ולו בגלל העובדה הפשוטה והמאוד לא מובנת מאליה שהכינו אותו במיוחד בשבילנו. המחיר לשבוע הוא 830 יורו לאדם. המחיר כולל סקי פס. מומלץ מאוד למחפשי השקט. לא מומלץ למי שאינו נייד או למי שמחפש אקשן.
אתר האינטרנט של המלון: www.arlberg.com/gesthof-valluga
לתחילת הכתבה
אתר הסקי
רבות כבר נכתב על איכות ומגוון מסלולי הסקי באתרים האוסטרים בכלל וסן אנטון בפרט. אין מה לומר – צדקו מי ששיבחו אותם. המסלולים רחבים, מסומנים היטב ומתוחזקים בצורה יוצאת דופן. סימון המסלולים שונה במעט מהסימון הצרפתי המוכר יותר ונע מהקל (כחול) דרך הבינוני (אדום) לקשה (שחור). חשוב לומר כי מגבלה מנטלית (ביטוי הולם וחלופי לפחד) מנעה ממני להתקרב למסלולים השחורים בתחילת השבוע. משהבנתי שלמרות היותם צבועים בשחור על המפה הם עדיין רחבים דיים, פקדתי גם אותם ללא קושי (פיסי. מהפחד היה לי קשה להשתחרר לגמרי). ישנם מסלולים אדומים ושחורים מקווקווים, והם האתגר האמיתי למחפשי האקשן. בעוונותיי הסכמתי לרדת במסלול אדום מקווקוו, וגיליתי שגם שם השד לא נורא.
אפשרויות הגלישה הן אין-סופיות. כמה מסלולים ומקומות שאהבנו במיוחד:
מסנט כריסטוף לסן אנטון: עולים עם הרכבל- St. Cristoph ל- Galzig. לסולידיים אני ממליצה בחום על ירידה במסלולים הכחולים (מ- 9 דרך 4 ועד ל-1 שיורד עד לסן אנטון). אופציה חביבה נוספת ומעט פחות סולידית היא ירידה במסלול 8 הכחול עד למפגש עם המעלית הגדולה שעולה ל- Valluga, המתחבר למסלול 2 השחור הרחב ואחר-כך מסלול 1 הכחול. הערה לגבי מסלולים 4 ו- 1: הם מאוד מאוד צפופים החל מהשעה 15:00, כיוון שאליהם מתנקזים כל הגולשים לכיוון סן אנטון, ואלה רבים ולעיתים הלומי אלכוהול. מה גם, שבאחד הסיבובים של מסלול 1 נמצא הבר החביב עד מאוד – ה"קרייזי קנגרו" האוסטרלי המפורסם, שהוא בבחינת אבן שואבת לכל חובבי המוסיקה הטובה, האלכוהול והמלצריות הלבושות, בהתאם למזג האוויר, בביגוד עליון סמלי בלבד. אחלה מקום! אפשרות נוספת, ארוכה ויפהפיה היא לעלות ל- Schindler Spitze ולרדת ממנו על ה- 14 האדום, להתחבר ל- 12 הכחול וממנו ל- 1 הכחול.
לחובבי האקסטרים: שני מסלולים שהביאו את הגברים חזרה עם אור בעיניים ותחושה של התעלות אמיתית: האחד - עולים עם ה- Valluga 1, יורדים במסלול 19 עד ל- T בר, שמוביל למסלול 16 מקווקוו (אדום), המתחבר ל- 4 ול- 1 הכחולים המפורסמים. על מסלול 16 המקווקוו שמענו לא מעט ותמיד עם חיוך גדול של סיפוק. השני – מ-Stuben עולים עם ה- Valfagehr (רכבל לשישה עם מושבים מחוממים!) ויורדים עם מסלול 18 השחור המקווקו והחביב על נטולי הפחד.
קיר המוות: מיועד למתאבדים שיעים בלבד. מדובר במסלול אוף פיסט בשיפוע מטורף מלא במוגולים אימתניים. המסלול (מסלול?!) יורד מפסגת שינדלר. חותכים שמאלה ועומדים ברומו של אחד המסלולים המפחידים והמאתגרים שיש. הסימונים עליו העידו שהפחדנים אינם רבים.
רנדל (Rendl): אל תחמיצו! ניתן להגיע לרנדל באוטובוס סקי חינמי מסנט כריסטוף, או לחלופין באמצעות מסלול חתחתים הכולל היאחזות בחבל ארוך, מסוע קטן וצעידה עם ציוד (חפשו את השילוט). חיבבתי במיוחד את 1R ו- 7R האדומים. באחד מהם היה מסלול סלאלום עם שעון עצר. לא ניסיתי. קטונתי...
Zurs ו- Lech: גם שם הספקנו לגלוש – לטעמנו לא מספיק. בנינו תכנית מצוינת ל"תפירה" של המסלולים הלוך-חזור, אבל מזג האוויר הסוער וסגירת חלק מהרכבלים הוכיחו לנו (שוב) שלטבע תכניות משלו. בצורס אהבנו מאוד את מסלולים מספר 6 ו- 7 האדומים והמעולים (מגיעים אליהם באמצעות ה- Trittkopf), שבתחתיתם יש בר קטן שמגיש, בין היתר, יין חם משובח. כשהגברים לא התאפקו מלרדת את המסלולים האלה שוב, חיכיתי להם בבר, כשבין ידי הקפואות (4- מעלות בשמש!) כוס מהבילה, ריחנית וחמימה של המשקה החביב הזה. ב-Lech הספקנו (הנשים) לגלוש במסלולים כחולים ורחבים כחצי יום, כשאת רוב הזמן העברנו בסתלבט אמיתי ב-Oberlech על כיסאות שיזוף ונוף אנושי מרהיב! שם גם גילינו את פער המעמדות, כשאת המדרונות והמסעדות מקשטים בעיקר אנשים העטויים בבגדי סקי ואקססוריז של מיטב המעצבים. ה-כ-ל שם יקר יותר. בעיקר בקבוק המים שהזמנו ב- 8 יורו! מעבר לזה, מדובר בעיירה ציורית מקסימה, עם נחל מפכפך הזורם לאורכה, בתי קפה נעימים ואווירה יוקרתית ונהדרת.
מהתרשמות קצרה עולה כי מארבעת האתרים שפקדנו במתחם ארלברג, Lech הוא המתאים ביותר לגולשים מתחילים. המסלולים בו תלולים פחות ורחבים יותר – לפחות בחלקו התחתון של האתר. לחלקו העליון לא הספקתי להגיע. צורס, סנט כריסטוף וסן אנטון מתאימים יותר לגולשים מנוסים, ולו בגלל הקצב המסחרר הפועם בהם. המתחם כולו הוא בבחינת חלום רטוב של גולשי האוף פיסט. מלא מעט מעליות במתחם כולו יוצאים מסלולים מקבילים, הנבדלים האחד מהשני בדרגת הקושי. כך, למשל, מה- Kapall יוצאים המסלולים 35 (שחור), 36 (כחול) ו- 37 (אדום). הם מתחברים מדי פעם בנקודות מסוימות, וזה איפשר לנו לגלוש יחד, כשכל אחד בוחר את דרגת הקושי המתאימה לו ולהיפגש שוב בתחתית המסלול. יופי של דבר, שחוזר על עצמו בלא מעט פיקים. מדגישה שוב שמגוון המסלולים רחב וכמעט אין-סופי. כולנו הרגשנו שאילולא התשישות ולמרות הניסיונות ההזויים שלנו להספיק כמה שיותר בשבוע אחד, היינו יכולים לגלוש שם עוד ועוד. אין ספק כי האתר מתאים מאוד גם לגולשי סנו-בורד, ויש בו מגוון מסלולי קרוס קאנטרי. המעליות נסגרות בשעה 16:15 (אמורות להיסגר ב- 16:00 כש- 15 הדקות הנוספות הן בבחינת "מערוף" לגולשים האחרונים, וטוב שכך), אבל בסביבות 15:30 רוב הגולשים כבר גודשים את הפאבים במורדות המסלולים – בעיקר את אלה המצויים בסן אנטון.
עיקרון ה"סקי אין – סקי אאוט" המקודש בעיני גולשים רבים אינו מתקיים. זה לא הפריע לנו ולא גרע מההנאה, וההליכה עם הציוד התגלתה כפשוטה משזכרתי. כולם כך ולאף אחד זה לא ממש מפריע. פתאום, כשאתם שם, זה כבר לא אישיו (ומשם זה אפילו נראה קצת קטנוני). למרבית הגולשים הייתה הבעה של: "יאללה, בואו נעמיס ציוד ונתגלגל הלאה". ואכן התגלגלות התגלתה כלא מעיקה.
הדרכה
במרחב כולו יש מספר בתי ספר לסקי (למיטב ידיעתי מדובר באותו בית ספר במיקומים שונים). אני לקחתי שלושה ימי הדרכה (מומלץ בעיקר למעלי החלודה ולמי שרוצה לשפר טכניקה) בעלות של 139 יורו. ככל שלוקחים יותר ימי הדרכה כך יורד מחירם ליום. מדובר בהדרכה של יום מלא (9:30 – 15:00). בתחילת השבוע מתקיימים המבחנים המסורתיים, בסופם מחולקים הגולשים לקבוצות על פי רמת הגלישה שלהם. אנחנו (שתי הנשים) גלשנו בקבוצה של חמישה אנשים – קבוצה קטנה לכל הדעות. המדריך עשה עבודתו נאמנה באנגלית סבירה, אך גילה בורות גדולה (לא שזה משנה) בנוגע לפרובינציה ממנה באנו (בישראל מדברים ערבית, נכון?). ראינו לא מעט קבוצות של ילדים, למרות שהרוב המכריע גלש עם ההורים. אין דבר מתוק, מקסים או מחמם לב מדרדס חבוש קסדה יורד במהירות מסחררת, בפישוק רחב ובהבעה מרוכזת מסלול שחור אימתני.
לתחילת הכתבה
אפרה סקי
סנט כריסטוף הוא לא מקום לבלות בו. כדי לבלות באמת צריך לנסוע לסן אנטון או לצורס ולך – שם מתקיים אפרה-סקי מצויין! העניין הוא, שלפחות בסן אנטון, לא מדובר באפרה שהוא "אחרי" בלבד, שכן המדרונות מלאים בגולשים מתודלקים (בעיקר בני הממלכה המאוחדת, שיכולת ספיגת האלכוהול שלהם היא נושא למחקר מדעי). הפאבים והמועדונים מרוכזים במדרחוב של סן אנטון והאקשן בהם מתחיל אחרי 22:00 וצפונה. נחילי אנשים נוהרים למעוזי הדיסקו / טרנס / you name it, ומפזזים עצמם לדעת עד לשעות הקטנות של הלילה (או עד לשעות הבוקר המוקדמות). אנחנו פקדנו את ה"פיקדילי" שבסן אנטון, שחלקו האחד משמש כמועדון / דיסקוטק ובחלקו השני מתקיימת הופעה חיה של להקה שמנגנת הכל-מכל-וכל. אחלה מקום. צפוף ודחוס, בר אלכוהול מצוין, והרבה הרבה שמייח. לא נתקלנו בבעיה במציאת חנייה. בכל פעם שהגענו, חיכתה לנו חנייה קבועה (יד הגורל?) ממש בכניסה למדרחוב. החנייה הינה בתשלום עד לשעה 19:00 וניתן לרכוש כרטיס חניה במדחן הסמוך. מ- 19:00 ואילך החנייה היא חינם.
המסלולים מנוקדים במסעדות וברים לרוב. האוכל נע מפשוט אך משביע לטוב מאוד. המחירים – בהתאם. המוסד הפופולארי ביותר הוא, ללא ספק, ה"קרייזי קנגורו" – מכל הסיבות האפשריות. המקום נעים ומזמין, האווירה בו מקפיצה ומחויכת, וכיף לשבת שם באמצע או בסוף היום. למרות הכל, דווקא במקום הנחמד הזה "נהניתי" מאפפל שטרודל מפוקפק שהרס לי את הערב. בסך-הכל, בהיותנו בני תמותה מותשים, לא בילינו יותר מדי. אולי זה עניין של אופי, אולי זה המרחק ואולי אפילו העייפות הגדולה בסופו של היום. ברוב הערבים מצאנו את עצמנו יושבים סביב השולחן בחדר, משחקים "צ`יט" ולוגמים בנחת אלכוהול משובח שהכנו מבעוד מועד (מומלץ להצטייד בדיוטי פרי בישראל בכמה בקבוקי אלכוהול. שם זה פשוט יקר מאוד!). בנוסף, מעבר לסקי, זאת הייתה גם חופשה אמיתית מהכל, בכלל זה שני בנדיטים קטנים שהשארנו בפעם הראשונה עם סבא-סבתא בארץ. סוף סוף היה לנו השקט והזמן להיות ביחד כזוג, ליהנות מספר טוב ומשקט אמיתי. תענוג צרוף!
לתחילת הכתבה
אטרקציות
לא בדקנו אותן לעומק. לא הרגשנו צורך. אבל מבדיקה קצרה עלה כי סן אנטון משופעת בכאלה. יש הלי-סקי, קרוס קאנטרי, מצנחי רחיפה, בריכת שחייה, מרכז ספורט, ספא – ומה לא? בערבים נערכו תחרויות של מזחלות שלג, אבל גם עליהן שמענו ולא הספקנו לראות.
בשבוע בו שהינו בסן אנטון התקיים שבוע האישה. את האינפורמציה הזו קיבלנו בתחנת המידע במרכז העיירה. הנשים קיבלו פנקס עם שוברי הנחה וכל מיני "חינמים" במקומות אטרקטיביים (משקאות וכניסה חינם בכמה מן המקומות ה"שווים"), לב אדום עם ג`ל חימום ורצועה לנשיאה של הציוד. שווה להיכנס לתחנות המידע ולהתעדכן באירועי השבוע. אני בטוחה שהאטרקציות רבות ומתעדכנות מדי שבוע וחבל לפספס אותן.
לתחילת הכתבה
טיפים והמלצות
- חשוב להצטייד במזומנים מדי יום. ברוב המסעדות הפזורות על המסלולים לא מכבדים כרטיסי אשראי. אני נשאתי עימי 30 יורו. זה אמור להספיק לאדם ממוצע.
- הפרשי גובה זה עניין שלא עושים ממנו עניין – וחבל. אסור לשכוח שאנחנו מגיעים ממקום נמוך יחסית, והטיפוס, בעיקר לפיקים הגבוהים בכל אתר, יוצר עומס על הגוף שאנחנו, הישראלים, לא ממש מורגלים בו. אין תחנות ביניים ולרוב העלייה והירידה מהירות. תעצרו מדי פעם, ולו בכדי לאפשר לגוף להסתגל (וגם כדי לשטוף את עיניכם בנופים המרהיבים). את זה, אגב, למדתי מאיש מקסים ששהה במלון וראה כמה רע הרגשתי באחד הערבים, אחרי גלישה אינטנסיבית מה-Valluga הגבוה. אם הראש מתחיל לכאוב או להסתובב, תעצרו כדי לנשום קצת. זה לא מזיק וזה לא באמת ימנע מכם לכבוש את המסלול הבא. זה רק יספק לגוף שלכם את היכולת להתמודד עם מה שאינו רגיל לו.
- הכנה מוקדמת: חשוב מאוד להכין את הגוף למאמץ הנדרש בסקי. רובנו עושים את זה פעם בשנה, וכדי למזער נזקים כדאי להקדים תרופה למכה באמצעות חיזוק השרירים הרלוונטיים, ששכחתם שבכלל קיימים ותיזכרו בהם רק אחרי יום גלישה מאומץ. זה לא מצריך מאמץ מיוחד ורק יעשה את העבודה שם לקלה יותר. חשוב גם להקפיד על תרגילי שחרור בכל סוף יום. זה הדבר הקטן שעושה את ההבדל בין סבל להנאה לאורך השבוע. באותו הקשר יש לומר כי לגוף זיכרון תנועתי. כשסבתא אומרת ש"זה כמו לרכוב על אופניים" היא יודעת בדיוק על מה היא מדברת. מי שיסודות הגלישה מוטבעים בו, גולש בסדר גמור גם אחרי הפסקה ארוכה. ולראיה – אנוכי, שלא גלשתי 6 שנים, התחברתי למגלשים כאילו לא הסרתי אותם מעולם. למרות הביטחון שהזיכרון התנועתי מעניק, כדאי לקחת את הדברים באיזי, לפחות ביום הגלישה הראשון.
הדרך חזרה
בדרך חזרה למינכן נסענו על האוטוסטרדה. עניין של 3.5 שעות של נהיגה בשלג כבד (שלא מפחית את מהירות הנסיעה המותרת בגרמניה!). יצאנו בחמש בבוקר מסנט כריסטוף בשל החשש להיתקע בעומסי תנועה. הגענו למינכן במועד, החזרנו את הרכב לחברת ההשכרה, ושמנו פעמינו לטרמינל ממנו יוצאות הטיסות לישראל. אם אתם בונים על דיוטי פרי – תשכחו מזה. הטרמינל מרוחק ומבודד וחנות קטנה לממכר קשקושים ובית קפה סביר הם כל מה שתקבלו בשדה התעופה. אם אתם בענייני קניות – זה לא המקום. עדיף להשלימן בדרך או באתר הסקי (שוקולדים, למשל, היו זולים יותר בסופר מרקט בסן אנטון מאשר בדיוטי פרי במינכן).
החופשה באוסטריה הייתה הטובה ביותר מכל חופשות הסקי שלי בקלאבים השונים. מתחם הסקי העצום, האווירה הקסומה והתוססת, החברה הנפלאה, המלון הקטן והאינטימי והסקי (אוי, הסקי...) היו הפיק האישי שלי. לא נותר לי אלא להתחיל לפנטז על השנה הבאה בסן אנטון, שם הייאוש נעשה (הרבה יותר) נוח.
לתחילת הכתבה
