אגם ואקאטיפו
עופר התעורר מוקדם בבוקר, בקמפינג אליו נכנסנו בלילה, כשהתגבר השלג והקור וכשהעייפות התגברה עלינו, ומיד המשיך בנהיגה לכיוון קווינסטאון. אנחנו, החרפנים, התעוררנו לאחר כמה שעות, קצת לפני קינגסטון, ישוב קטן הממוקם על גדת חלקו הדרומי של אגם וקטיפו Lake Wakatipu. כשהתעוררתי מיד צבטתי את עצמי כדי להיווכח שאומנם התעוררתי ואיני ממשיכה לחלום חלום בו נשלחתי למשימה חשובה בגן עדן: השמש משתקפת במים כחולים אותם מכתרת שרשרת הרים גבוהים ה"צומחים" מתוך המים, ההרים מרופדים בצמחיה ירוקה ומגובה מסוים הופכת הצמחייה לשמיכה לבנה שנוצרה מהשלג שירד בלילה. (לא לחינם שמם של ההרים הללו הנו "רימרקבל" ובעברית : ראויים לציון). אפשר להסתכל על הנוף ימים על ימים ולא להתעייף, אך לנו יש תוכניות נוספות ולפיכך אכלנו ארוחת בוקר גורמה, שהורכבה בעיקר מדגנים וחלב והמשכנו בנסיעה לכיוון קווינסטאון.
הנסיעה לצד האגם משאירה את כולנו דרוכים ומתחרים זה בזה מי יפנה את תשומת הלב של האחרים ל"אטרקציות" טבעיות בצידי הדרך: מפל מים, עץ שהרוח עיצבה בצורה מעניינת, נחל קטן שנשפך לאגם, לגונה ציורית ובית שאנחנו החלטנו שהוא בית קיט המשמש לצילום סרטים על חיי המאורים. ליד הבית הזה עצרנו כדי להמשיך באליפות הקפצת האבנים על פני המים (עופר, המחזיק בתואר אלוף , הגן על תוארו...).
לתחילת הכתבה
קווינסטאון
בהמשך הדרך לקווינסטאון עצרנו שוב והפעם באתר בניה, לא אנחנו לא חושבים להשתקע בניו-זילנד, אלא מבצעים ריטואל קבוע במשפחת סייר. אתם לא יודעים אך בכל טיול שלנו לחו"ל, עופר, ואני נגררת אחריו, משקיעים כמה שעות לביצוע סקר נדל"ן במסגרתו עופר בודק מהם סדרי הגודל של המחירים, עושה הכרה ראשונית עם חוקי המיסוי ומקבל מושג על שוק המקרקעין באזור ביקורנו.
בודאי שניו זילנד היא מקום חשוב מכדי שיפקד מסקר הנדל"ן ולפיכך בקרייסטצ`רץ עופר ביקר במשרד תיווך והתעניין במחירי השכירות וכעת נכנסנו למשרד מכירות של קומפלקס בתי יוקרה הנבנה ממש אל מול נוף האגם. (אם הנכם מעוניינים, להלן תוצאות הסקר: חלקה בת כ-4 דונם, עליה בנוי בית מרשים בשטח של כ-320 מ"ר עולה כ-620,000 דולר אמריקאי, כולל מיסוי, שכ"ט ועמלות תיווך, כמו כן יש לשלם לחברת הניהול של האתר כולו, סך של כ-1,000 דולר לשנה וסכום דומה לשנה לרשות העיר קווינסטאון. החלטנו לסרב להצעת הרכישה ה"אטרקטיבית" ולגמוע את קטע הדרך האחרון המפריד בינינו לבין קווינסטאון.
מיד כשהגענו לעיר הרגשנו שאנו מגיעים למקום בו הקצב שונה מהקצב המאפיין את ניו זילנד, שהוא, איך נאמר, קצב איטי ולעיתים עייף מדי. בקווינסטאון החנויות (הרבות!) מוארות יותר והאנשים הולכים מהר יותר - לא בטוח שזה טוב, אך בטוח שזה שינוי מרענן לעומת כל המקומות בהם ביקרנו, שם מקובל לסגור את כל החנויות בשעה 18:00 ולהכריז על כיבוי אורות כללי בשעה 19:00.
קווינסטאון ידועה בתור ה"לונה פארק" של מחוז אוטגו והיצע הפעילויות בה עולה על כל דמיון, הכלל המנחה הוא: אם אי אפשר לשוט על זה, להקיף את זה או לעלות על זה ברכבל, אז בוודאי שאפשר לטוס מעל זה... ומגוון האופציות בלתי נתפס: אפשר לקפוץ בנג`י, לטוס בהליקופטר או במטוס קל או אפילו, תמורת 2,000 דולר ניו זילנדי לשעה, במטוס קרב. אפשר גם לדוג, לעשות סקי מים או סקי הרים, לשוט ביאכטה או בקטאמארן או בג`ט בואט או באבובים. אפשר לרכב על סוסים או על אופנועים או על אופני הרים או לנהוג בטרקטורונים, או לגלוש בגלשן גלים או בגלשן נהרות (גלישה על מין רפסודה קטנה מקלקר בנהר גועש). אפשר לצנוח צניחה חופשית או במצנח רחיפה או, אפשר פשוט לצנוח באפיסת כוחות.. מן הראוי לציין כי כל הפעילויות הללו אינן בחינם ויש לשלם תמורתן, אך גובה התשלום נמוך באופן משמעותי בהשוואה למה שהיינו צריכים לשלם בארץ, לו היה אפשר לעשות חלק מהנ"ל בארץ. ועדין, קווינסטאון מוכיחה את המימרה הידועה: The Difference Between A Man And A Boy Is The Price Of Their Toy.
רק לכתוב על כל הנ"ל מעייף, שלא לדבר על ממש לעשות. רק מלעמוד מול הסטנד העמוס פרוספקטים, (המוצב בכל מסעדה, סוכנות תיור, מלון וכו`) מתמלאים לי מצבורי האדרנלין לשנה שלמה. כך שהחלטנו לעשות משהו רגוע ופנינו לרכבל הגונדולה, התיישבנו בקרון התלוי על כבל והעפלנו לראש ההר המשקיף על קווינסטאון. הנוף היה מרהיב והראות נהדרת, הגענו למעלה ושם חיכה לנו מסלול קרטינג מתפתל באורך של כ-1 ק"מ מראש ההר למטה. לנהוג במכונית היה ממש כיף וחוויה לכל בני המשפחה. במהלך כל הבילוי לא הפסקנו להשוות בין הרכבל + מסלול הנהיגה בצוק מנרה לבין האתר בקווינסטאון ואני חייבת לומר, בגאווה ציונית, כי התחרות בין האתרים הייתה מאוד קשה- שניהם ממש מוצלחים!
אחרי כל הפעילות ישבנו אל מול הנוף לאכול משהו ונוכחנו בתחום בו ניו זילנד עדיפה גם עדיפה על ישראל: בניו זילנד כמעט לא נתקלנו במקום בו הפקיעו מחירים. כמובן שיש חנויות זולות יותר ופחות, אך גם במקומות בילוי וגם באתרי תיירות מובהקים המחירים סבירים ולא ממש שונים מהמחירים בכל מקום אחר. אנו שרגילים לשלם על בקבוק קולה (קטן!) במסעדה 8 ו-9 ¤, ו- 10 ¤ לכוס קפה בתיאטרון, היינו המומים לגלות כי טילון וניל של נסטלה (הגלידה המועדפת על ירדן ורותם) שעולה כ-2 דולר ניו זילנדי בסופר מרקט עלתה 2.5 דולר ניו זילנדי במסעדה שבקומפלקס התיירות בפסגת ההר. העניין אינו הפרש הכסף אלא ההרגשה הכללית שלא מנסים לסדר אותנו, התיירים, כל הזמן.
בערב טיילנו ברחובות המוארים ונהנו מכך שהכל פתוח ושוקק חיים וזאת למרות שאנו, כזכור לכם בודאי, מחוץ לעונת השיא ומספר המבקרים בעיר פחות בהרבה מהמקובל (ממוצע המבקרים בעיר, שמספר תושביה הקבועים 7,500, עומד על כ-15,000...).
הלכנו לישון בקמפינג מקסים ששמו "קריקסקייל"- הקמפינג גדול ושייך לרשת (Top Ten) ולמרות זאת מדובר במקום נוח, נקי, מסודר, נעים, מטופח למשעי וממוקם נהדר בטווח הליכה ממרכז העיר. אנו ממליצים על המקום בחום ! היה לנו כל-כך נעים בקמפינג עד שבבוקר למחרת, כשראינו והרגשנו עד כמה קר בחוץ ויורד גשם, החלטנו לקחת יום חופש מהטיול, קמנו מאוחר ואחרי ארוחת מלכים בילינו יום שלם מול האח בחדר האירוח: קראנו, שיחקנו, עשינו עבודות יד, הקלדנו על המחשב ו... היינו מרוצים מהחיים הטובים. הלכנו לישון באותו קמפינג. מחר אנו מתכוונים לנסוע לכיוון וואנאקה ובדרך לבקר ב"ארוטאון" - עיר כורי הזהב המשוחזרת ולראות איך אנשים משוגעים עושים בנג`י.
