יפנים בלונדון
גולשים יקרים,
אני חוזר אליכם ממקום אחר (לונדון למי שלא יודע), בפורמט מעט שונה ומקווה שהרענון הזה יעשה לי ולכם רק טוב. חבר שלח לי אי-מייל השבוע. הוא רצה לדעת איך הולך לי באנגליה וכיצד אני מסתדר עם הלימודים. הוא אמר שנראה לו שזה זמן טוב לעזוב את הארץ ולחיות קצת בחו"ל, כי זו תקופה לא כל כך שמחה לעם היהודי, ואז הוא נזכר שאותם דברים נאמרו לו לפני שהוא עזב ללימודים בחו"ל לפני יותר משלוש שנים.
האמת היא שהמציאות הדינמית (לאופטימים) או המטורפת (לפסימים) בארץ טופחת בפרצופי פעם בשבוע שאני מקבל את הדואר. לפני שנסעתי, חברות ילדות של אמא שלי החליטו להעניק לי מנוי שבועי ל"הארץ", ששולח מקבץ מכתבות השבוע פלוס מוסף סופ"ש לכל רחבי העולם. הבעיה היא שחדשות יום ראשון, שני ושלישי של השבוע הקודם הן כל כך לא עדכניות וזה מדהים כמה באמת קורה בארץ הקודש בשבוע. "זאבי נרצח" זעקה הכותרת בעיתון לפני חודש אך במציאות כבר הטנקים הספיקו לכתר את בית לחם (וגם לצאת)... פשוט עד שהדיו מתייבש על העיתון בדרכו ללונדון כל כך הרבה משתנה...
למה אני מספר לכם את כל זה? אני לא ממש יודע אבל אני מניח שאם ענבל יכול להתבכיין על היבלות שלו בגאנה, אני גם יכול לשתף אתכם במקצת מהמחשבות, הרגשות וההרהורים שעוברים על כתביכם בגולה.
אינני מסתיר את העובדה שאינני עוד תרמילאי חסר דאגות ומחוייבויות (בואו נקרא לזה "תרמילאי מודחק" לעת עתה). אני רשמית סטודנט במשרה מלאה, לומד יפנית, וחברים, זה הרבה יותר ממשרה מלאה, במיוחד עבור מישהו שלא הרגיש ספסל לימודים תחת עכוזו יותר מחמש שנים וגם אז נוכחות לא בדיוק היתה הצד החזק שלו. אי לכך והתאם לזאת קצב הכתבות יהיה איטי יותר מבעבר אבל כולי תקווה שתהנו ותשכילו מהכתבות שלי על לונדון, אנגליה ואירופה (תרמילאי מודחק, זוכרים?) ובפעם הבאה שתקפצו ללונדון, אולי תגלו מקום אחר כמו שאני מגלה מחדש כל בוקר.
לתחילת הכתבה
ילדי התוף
ועכשיו הגיע הזמן לפתוח את הכתבה על ילדי התוף...אחד מהיתרונות המרכזים של לחיות בלונדון זהו ההיצע. בין אם אתם מתעניינים במחול בנגאלי, קרמיקה סינית או מוזיקת טכנו תוכלו למצוא בלונדון הכל מהכל והבעייה היחידה היא לפנות מספיק זמן ולארגן את כל ההיצע הזה לסדר עדיפויות. כמו בד"כ, במקרה לגמרי שמעתי על קודו Kodo. "עוד שבועיים באה קבוצת מתופפים מיפן- משהו מיוחד", הבטיחה לי אחת ממכרותיי. מכיוון שקצב תמיד מדבר אליי ויפן היא היעד הבא שלי החלטתי שהדבר שווה בדיקה מעמיקה ומשם הדרך לאולם ההופעות נסללה.
ל-Kodo ביפנית יש שתי משמעויות. הראשונה היא "פעימת לב" שהיא המקור הראשוני לכל קצב. התופים הענקיים של הלהקה, תופים יפנים מסורתיים שנקראים "Taiko" דומו בעבר לפעימת הלב של האם כפי שנשמעת ע"י העובר. המשמעות השניה יכולה להתפרש כ"ילדי התוף", מושג שמתעורר לחיים כשרואים את 14 המוזיקאים מקפצים על הבמה כאילו זו הפעם הראשונה שלהם.
האורות נחלשו וכל האולם המרכזי על מאות יושביו דמם. הם התחילו בשקט ובעדינות, טופחים בעור התוף בעדינות וברגש כמו אם שמחתלת תינוק. ארבע עשרה מוזיקאים בהרמוניה מושלמת מתופפים על תופי הטאיקו הנעים בין גודל של מלווח תימני לתוף אחד ששווה ערך למנוע של מטוס ג`מבו. הקצב התגבר וללא הכנה מראש היינו מוקפים כולנו בסימפוניה של קצב, רגש וזיעה. כמו הרבה דברים בתרבות היפנית כמעט ואין אינדיבידואל בקרב הנגנים וכולם מנגנים, כך נראה, אחד בשביל השני. כולם בשביל כולם.
לא רק תופים היו שם. מצילתיים, חלילים ואפילו גונג שהרעישו והחזיקו את הקהל ברוך במשך יותר משעתיים. הניסיון של קודו בדרכים בא לידי ביטוי בשליטה בקהל, כשבכמה מהקטעים הקהל מופעל ומשותף במוזיקה באופן אקטיבי. Stomp בניחוח יפני, אם תרצו, אך עם הרבה יותר עוצמה ודיוק.
שוב חשכה, מנוחה קצרה לנגנים לא להרבה זמן. יפני אחד, לבוש בד לבן שכיסה את חריץ עכוזו עלה לבמה וטיפס לכיוון במת התוף הגדול שהיה בקוטר של שני מטרים לערך. במשך 15 הדקות הבאות כשכל מכה בתוף באה מהלב ושרירי הגב של המתופף זועקים לעזרה האיש נתן קטע מוזיקלי נוגע ללב ומלא עוצמה שכשהסבר היחיד שאני יכול לתת לרמת הריכוז, המקצב והכוח הפיזי שהושקע היא שהמתופף נכנס לסוג מסוים של מדיטציה אקטיבית.
המופע הסתיים בקטע נוסף בהשתתפות של הקהל שנפרד בהתלהבות, בעמידה ובתשואות בלתי פוסקות ולצוות היפנים המופלא שהרעיד את לונדון למשך סוף שבוע אחד.
לתחילת הכתבה
