איך הגענו ללה טוויל

יצאנו לחופשת סקי משפחתית באתר סקי בלה טוויל (La Thuile) אחד מאתרי סקי באיטליה, בסוף חודש דצמבר 2011. יצאנו לחופשה זו, עם קבוצת הדרכה בעברית של חברת סקיטריפ (קשרי תעופה). הילדים שלנו הם בני 11, 8 ו-3 וזאת החופשה השמינית שלנו עם קבוצות הדרכה בעברית. כשבוע לפני הנסיעה נערכה פגישה לקבוצה, שם קיבלנו הסברים ופגשנו חלק מהאנשים. טסנו עם אלעל לשדה התעופה בעיר מילאנו. הטיסה הייתה נהדרת וכך גם הנסיעה באוטובוס לאתר הסקי (כשעתיים וחצי). מרבית הדרך אל אתר הסקי נעשית על אוטוסטרדה ורק הקטע האחרון הוא טיפוס תלול לאתר (בדרך הלוך הקטע הזה ארך רבע שעה. בחזור, כשירד שלג, זה לקח שלושת רבעי שעה...). הגענו מוקדם למלון (פירוט עליו בהמשך) ולדעתי זהו יתרון -; אין לחץ לשכור ציוד, מתקלחים ומתארגנים בנחת בחדרים, כך שאחרי ארוחת ערב אפשר ישר ללכת לישון. חציה השני של הקבוצה הגיע דרך ג'נבה. הנסיעה משם הנסיעה היא קצרה משמעותית, אבל זה היה כרוך בטיסת המשך ובמזוודות שלא הגיעו, כך שחצי מהקבוצה הגיע רגוע ושמח וחצי שני הגיע עצבני.

מעלית בלה טוויל. צילום: מיכל עמעלית בלה טוויל. צילום: מיכל ע


 ביומיים הראשונים לחופשה היה עוד אפשר להבחין בין נוסעי שתי הטיסות השונות: אלה שהגיעו איתנו בטיסת אלעל למילאנו היו מרוצים והאחרים קיטרו. אבל אחרי השמש של יום הגלישה השני הרוחות נרגעו... כיוון שבעלי ואני הזדכינו על ההדרכה, התחברנו פחות עם אנשי הקבוצה, אבל יום אחד חברנו לקבוצת גולשים נחמדה וגם האנשים שיצא לנו להכיר במלון היו מאוד נחמדים. נציג החברה תמיד נמצא בסביבה, מנסה לעזור ופתוח לביקורת. אם הבית היתה מקסימה ויעילה (ועם גישה לילדים).

על העיירה והמלון

כמו רוב עיירות הסקי, מדובר בעיירה של רחוב ראשי אחד, עם כמה חנויות, כגון חנות שוקולד, קרפים, מעדנייה, חנויות סקי וכו'. ישנם גם כמה רחובות נלווים, מה שמקנה לעיירה מראה של מקום די גדול, כאשר צופים עליה מההר. בתוככי העיירה זורם נחל ובגלל ששהינו במקום בתקופת חג המולד, הרחובות היו מקושטים, כך שמראה העיירה היה משובב נפש. במרכז העיירה ישנה זירה קטנה להחלקה על הקרח. בקרבת מסלולי המתחילים יש מסלול אבובים (תשלום לגלישה חד פעמית או לשעה) וגם מסוע קטן, עליו אפשר לעלות בחינם עם מזחלות (לא בדקתי מאיפה אפשר להשיג מזחלת).

אנו התארחנו במלון פלאניבּל (Planibel, אתר: www.hotelplanibel.it). בית המלון הזה היה פחות טוב ממלונות קודמים, בהם שהינו עם קבוצות, אבל זה כמובן התבטא גם במחיר הנמוך יותר. מיקומו של המלון מעולה: ממש ליד המעליות (גונדולה ומעליות כיסא) וליד מסלולי הגלישה של המתחילים (עם מסועים). המסלולים שיורדים מההר לבסיס הגונדולה הם אדומים ושחורים, כך שגולשים מתחילים או מתחילים פלוס ירדו מההר עם הגונדולה. בצמוד למלון יש חנות להשכרת ציוד, סופרמרקט וכמה חנויות נוספות. המלון נמצא במרחק כמה דקות הליכה מלב העיירה.

ארוחת הערב הוגשה במזנון ולכן הכל היה מהיר ונוח (לפחות למי שרוצה לסיים מוקדם וללכת לישון, כמונו). האוכל היה בסדר ואף הוצע גם אוכל לילדים הישראלים (פיצה, פסטה בלי כלום, שניצלונים, צ'יפס). החדרים סבירים, אבל לא יזיק שם איזה שיפוץ קטן. החדר שקיבלנו לא תאם את מה שהזמנתי ולכן מאוד נלחצתי (מבנה החדר מאוד קריטי לנו, כי לכולנו לוקח זמן להירדם ורובנו מתעוררים מרעשים), אך החדרים הוחלפו לבקשתנו. חדר הסקי היה להפתעתי די נוח, עם תאים נעולים לכל חדר. אומנם היתה מעלית אחת, לא גדולה, לחדר הסקי, אבל איך שהוא זה הסתדר. במלון קיימת בריכת שחייה די גדולה וגם בריכת פעוטות מכובדת. כובעי ים הינם בגדר חובה (גם לבנים) ומגבות אפשר לשכור בתשלום של 3 יורו (1 יורו לחברי הקבוצה). הבת שלי אמרה שהמים בבריכה הגדולה היו קרים מדי, אבל שבבריכת הפעוטות היה נעים. המלון ענק ואומנם הוקצו לנו שטחים נפרדים, אבל אני בכל זאת חושבת שעדיף מלון קטן יותר, אותו הקבוצה יכולה למלא. זהו גם לא מלון שהייתי בוחרת לחופשה עצמאית (למרות שהמיקום באמת מעולה), אבל לקבוצה הוא בסך הכל התאים. אגב, בחנות ההשכרה היה צוות אדיב ודובר אנגלית. קיבלנו ציוד מצויין בעלות של כ-400 יורו, לשני מבוגרים ושני ילדים.

מסוע באתר. צילום: מיכל עמסוע באתר. צילום: מיכל ע

רשמים מאתר הסקי

אתר הסקי של לה טוויל (אתר אינטרנט: www.espacesanbernardo.com) הוא חיבור של אתר איטלקי ואתר צרפתי. יש בו, בסך הכל, כ-160 ק"מ של מסלולים. סקיפאס ל-6 ימים כולל גם אפשרות לגלוש יומיים באתר סקי בקורמאייור השכן, אלא ששעות השירות של הסקיבאס שנוסע לשם לא התאימו לנו (היו רק חמישה אוטובוסים ביום, האחרון בבוקר יצא ב-9:17 והראשון לחזור היה ב-16:00). אתר לה טוויל מתאים לכל הרמות - יש מסלולים לשבוע ראשון (שלושה מסועים בלה טוויל, מעליות כפתור בלה רוזייר וכמה מסלולים כחולים קלים בכל אחד מהאתרים). רוב המסלולים אדומים, יש קצת שחורים (לא משהו מאוד מאתגר) והמון אפשרויות לאוף פיסט. החיבור בין שני האתרים לא מאוד נוח (זה מרחק לא קטן) ומחייב שימוש במעלית כפתור, ארוכה ומעצבנת.

ביום הראשון, שהיה מושלג וקר, לא הצלחנו למצוא מעליות כסא עם מגן רוח (בהמשך השבוע ראינו אולי שלוש מעליות כיסא עם מגן רוח בכל האתר, אבל לא בצד הקרוב ללה טוויל) ולכן חזרנו שוב ושוב לגונדולה, שהיתה מהירה ונוחה. אל הגונדולה יורדים מספר מסלולים. אנחנו אהבנו את מסלול מספר 2. בעיה נוספת היא מחסור בשילוט. המסלולים אומנם תחומים במקלות, אבל לא היו כמעט סימונים למספר המסלול ואפילו לא לצבע שלו! ייתכן וזה היה כך משום שהעונה רק נפתחה, כי בהמשך גילינו שנוספו כמה סימונים (שלטים שתוקעים בשלג ולא שלטי קבע). יחד עם זאת, הרי נסענו כבר בתוך העונה (הכריסמס) ולא בטרום עונה, כך שהתשובה לא ידועה. למעט הקירוי החסר, המעליות היו ברובן בסדר, אבל יש כמה ישנות. ממעליות כפתור אפשר להימנע, למעט החיבור בין שני האתרים (וזאת מעלית סיוט). עם מזג האוויר היה לנו מזל -; נהנינו מארבעה ימי שמש, שמים כחולים וטמפרטורות סבירות (קצת מתחת לאפס). ביום האחרון התחיל שוב להתקרר ומהצהרים נעשה קר ומושלג, כך שלקראת השעה 15:00כבר חזרנו למלון.

 המסלולים שיורדים ללה טוויל עוברים בין העצים. מסלול מספר 6 הוא מסלול שביל (אדום). מסלול 7 הוא מסלול כביש -; כן, כביש אמיתי שסגור בחורף ומשמש כמסלול גלישה (זה משעשע לראות את התמרורים בדרך). מסלולים 2 ו-3 הם שחורים, אבל לא קשים (ובקטעים הקצת יותר קשים יש מעקפים). מסלולים נוספים שאהבנו: מסלול 9 בלה טוויל והמסלולים שיורדים לצידו השני של ההר (8, 25 ,23 ועוד) ומסלול 1 בלה רוזייר. בתחילת השבוע (ה-24/12) האתר היה די ריק, אבל במהלך השבוע הוא התמלא בצורה משמעותית. למרות זאת, רוב הזמן לא היו תורים של יותר מדקה או שתיים ומי שהתרחק מהמסלולים המרכזיים, נהנה גם ממסלולים ריקים. אנחנו אהבנו הרבה יותר את החלק של לה טוויל, שהוא גם גדול יותר ושם גם איכות השלג היתה טובה יותר.

מסעדות על ההר: ברוב המסעדות יש אפשרות לארוחות מלאות (בשר או פסטות) או בר של כריכים. המסעדה שאנחנו אהבנו יותר מכל שוכנת בתחתית מעלית Ecudets, שנמצאת בחלק השמאלי ביותר של האתר (במבט על המפה). זו אינה מסעדה במלוא מובן המילה, יש בה מקומות ישיבה בודדים (כולל אוהל אידיאני), אבל זה מקום נחמד ומרק הגולאש היה מצויין. לצערנו, בכל המסעדות בהן אכלנו היה רק מרק אחד בכל יום וגם הוא ממש לא היה זול - 8-9 יורו, לקערת מרק צמחוני (איפה מגוון המרקים המעולים שבאוסטריה...).

הדרכה ופעילות חברתית

בזמן החופשה שלנו, היו 8 קבוצות סקי לילדים, 5 או 6 קבוצות סקי למבוגרים (כששתי הקבוצות המתקדמות היו עם מדריך מקומי) ו-4 קבוצות סנובורד. מספר הגולשים בכל קבוצה היה בין 6 ל-8. נטע, בת ה-11, שובצה בקבוצה מתקדמת, אבל אחרי נפילה ביום השני היא התקשתה לעמוד במהירות ולבקשתנו היא הועברה לקבוצה אחרת, ברמה נמוכה יותר. היא חזרה למדריך מצויין (בשם אריק), איתו כבר גלשה בעבר. יואב, בן ה-8 (שזה היה השבוע השלישי שלו), היה שנה שנייה ברציפות עם מדריך בשם ערן, רכז ההדרכה (בחור מקסים, שמתבזבז בהיי-טק במקום לעבוד עם ילדים). ערן עשה להם במהלך השבוע תחרות שבה הם צברו נקודות על: בדיחה מצחיקה, חידה שענו עליה נכון, נפילה מצחיקה, עזרה לחבר שנפל וכו'. הדרכה מקומית, לשעתיים וחצי ביום ל-5 ימים (ב' עד ו') עולה 150-160 יורו. הקבוצות המקומיות שראינו בתחילת השבוע לא היו גדולות, אבל כשהתמלא האתר הקבוצות גדלו (11-12 בקבוצה, לפי הילדים האנגלים שתחקרתי במעליות...). שיעור פרטי עולה לשעה 34-46 יורו (תלוי בשעה ובעונה), כשכל אדם נוסף עולה 10 יורו.

הדרכה לילדים. צילום: מיכל עהדרכה לילדים. צילום: מיכל ע


 סתיו, בת ה-3, נשארה במלון עם עוד שלושה ילדים בני 3-4 ושתי מדריכות מקסימות (אחת מהן גננת גם ביום יום). כל יום הם יצאו לשחק בשלג ובמתקנים המתנפחים שבשלג, שיחקו במלון, הכינו עבודות יצירה, אכלו ביחד ארוחת צהריים ואפילו ישנו קצת (השלג עייף אותם...). כל יום, כשבאנו לאסוף אותה, היא לא רצתה ללכת וביקשה להישאר לפעילות של הגדולים. אפילו היה ערך מוסף לגן הפרטי הזה: סתיו למדה לצייר בתוך הקווים. כשהגדולים הגיעו, חיכו להם פעילויות שונות (הכנת חנוכייה, יצירת איש שלג, בינגו, הכנת כדורי שוקולד) ובמקביל הוקרנו סרטי ילדים על מסך ענק.

לתחילת הכתבה

מידע נוסף על לה טוויל וסקי שיעניין אותך:

יעדי הכתבה