ההכנה לטיול
נתחיל עם כמה עצות כלליות לגבי טיול שכזה בדרום בולגריה. ההכנה בארץ - כדאי מאוד ללמוד כמה מילים בסיסיות בבולגרית, במיוחד אם אתם שוכרים רכב ותנסו לקבל הכוונה ממקומיים בבולגריה. כדאי עוד יותר, גם אם לא למדתם מילים, להכיר את האותיות הקיריליות ולדעת מינימום של קריאה. בעניין העונה ומזג האוויר - בסך הכל, מזג האוויר היה קריר-נעים ונוח לטיול. היתרון המשמעותי של עונה זו היא השלכת האירופאית המדהימה שצובעת את הכל בגוונים של ירוק-צהוב-אדום-כתום. החלפת כסף - לא כדאי להחליף כסף בשדה התעופה, משום שהשער הניתן בשדה התעופה הוא ממש לא משתלם. בכל עיר ישנם דוכני change כדאיים יותר. במהלך שהותנו בבולגריה, שער קניית הדולר היה כ- 1.54 לב ושער קניית היורו היה 1.95 לב. אנחנו לא נתקלנו בבעיה בהחלפת כסף גם בימי ראשון. שערי ההחלפה בבנק, לפי נסיונינו, טובים.
נהיגה - קודם כל, יש להקפיד ולהישמע לשלטי המהירות. במקומות בהם יש הורדה דרסטית של המהירות, לפעמים ללא כל סיבה ניכרת לעין (40 קמ``ש על הכביש המהיר, למשל) יהיה שוטר באזור. כך גם בכניסות\יציאות מערים \ עיירות עומדים שוטרים במקרים רבים, כך שכדאי להישמע לשלטים ולנהוג במהירות של 50 קמ``ש בשטחים בנויים. לעיתים כשנכנסים לעיירה אין שלט, אך ביציאה יש. השוטר לא יתעניין לשמוע שנהגתם במהירות הגבוהה מהמותרת כי לא היה שלט.
כמו כן, הרמזורים בבולגריה היו, מבחינתי כישראלית, אתגר. כאשר האור הירוק מתחלף, לרוב יש אור ירוק לתנועה הזורמת לשני כיוונים מנוגדים (כמו בארץ) וגם לתנועה שחוצה את המסלולים (פניה שמאלה). מה שעושים, לפי חוקי התנועה אם ברצונכם לפנות שמאלה: בעיקרון יש לחכות עד שהמכוניות בנתיב הנגדי יעברו את הצומת, כשהצומת מתנקה -; תורכם. ומה עם התנועה צפופה והצומת לא מתפנה? יש להתקדם לאזור ההפרדה בין המסלולים, למרכז הצומת ולחכות. אם יש רווח סביר בתנועה- עוברים. אם לא- מחכים לקבל אור אדום ואז (בלי לחלום!) עוברים. ההנחיות התקבלו מסוכנות השכרת הרכב.
רכב שכרנו עוד מהארץ, דרך סוכנות בולגרית עליה כבר המליצו כאן- Tany rent (אתר אינטרנט: www.bulgariarentalcar.com). בעצם ההזמנה הייתה רק על ידי התכתבות באינטרנט מבלי שהיינו צריכים לתת מקדמה. אני מקווה שאף אחד לא יינצל זאת לרעה. הסוכנים אדיבים ויודעים אנגלית טובה. בסוכנות רכבים ממגוון שנים והמחירים נוחים. המחירים המפורסמים באתר, נכון להיום, כוללים את כל הביטוחים והתוספות (נהג נוסף, ביטוחי כיסוי השתתפות עצמית מורחבים וכו`) , כך שאתם בעצם רואים מייד את השורה התחתונה. אני ממליצה בחום לא להתפשר ולקחת רכב יחסית חדש ורצוי שיהיה כזה עם גלגלים רחבים ואחיזת כביש טובה, להתמודד עם תלאות הכבישים הבולגריים. אנחנו שכרנו טויוטה קורולה עם מנוע 1.6, שנת 2001. כשהגענו לסוכנות הסתבר שהיא עדיין לא הגיעה מהשוכר הקודם (דברים כאלה קורים, לא צריך ישר להחליט שהסוכנות לא שווה כלום ולא עומדת בהבטחות שלה, כפי שיש כאלה שכתבו) והציעו לנו במקומה פז`ו 406 שנת 2001 מנוע 1.6. המכונית התגלתה כמתאימה מאוד לצרכינו. נעימה לנהיגה ועמדה בגבורה בכבישים שבהם התנאים דומים יותר לנהיגת שטח. לסוכנות יש סניפים גם בשדה התעופה של סופיה ובעיר פלובדיב. שימו לב שיותר משתלם לשכור ל-8 ימים מאשר ל-7, מבחינת עלות.
כיוון שנחתנו בסופיה באמצע הלילה, גם אכסניה ללילה הראשון שכרנו מהארץ דרך אתר www.hostels.com. האתר מועיל בכך שנותן דירוג של אכסניות מפי אנשים שהתאכסנו בם, מצב החדרים הפנויים באכסניה ומחיר. באופן כללי אין צורך, לדעתי, להזמין מקומות מראש אם בכוונתכם לנסוע ברחבי בולגריה, זה עלול להגביל ולפגוע בספונטאניות. אנחנו הזמנו מקום באכסניית The rooms שהייתה בהחלט חביבה ועלתה כ-40 לבה (20 יורו) ללילה לזוג. האכסניה קטנטנה והחדרים זעירים, העיצוב שלה נחמד, הצוות מקסים ודובר אנגלית טובה. האכסניה היא מקום טוב לפגוש בו מטיילים ממקומות אחרים בעולם.
שימו לב לא להזמין הסעה דרך האתר הנ``ל לאכסניה- הם גובים 20 יורו, בעוד שנהגי המוניות היקרנים של מוניות המצויות ליד השדה תעופה (מוניות צהובות שקרויות OK סופרטראק) רוצים 10 יורו. כן, גם 10 יורו זה יקר לעומת מה שיבקשו ממקומי, אבל אם אתם לא דוברי בולגרית סביר להניח שבפחות מזה לא תגיעו עם מונית לעיר. בהקשר זה- ניתן להגיע משדה התעופה לעיר ובחזרה בשני אוטובוסים, כל אוטובוס עולה, נכון להיום, 70 סטוטינסקי. את הכרטיסים צריך לקנות מראש בקיוסקים שפזורים ברחבי העיר, אני מניחה שגם בשדה התעופה יש מקום בו ניתן לקנות כאלה. עולים על אוטובוס מס` 84, יורדים בתחנת אורלוב מוסק ומשם לוקחים אוטובוסים מס` 213 או 315 למרכז העיר. אופציה נוספת היא להגיע עם קו 84 עד האוניברסיטה. את הכרטיסים צריך לנקב על האוטובוס, לא אצל הנהג אלא במין קופסאות כתומות כאלה התלויות ליד החלונות. יש פקחים שעולים ובודקים מדי פעם, ומי שאין בידיו כרטיס מנוקב משלם קנס. אי ידיעת השפה לא תפטור אתכם מעונש.
התחזית לשבוע בה נסענו הייתה קודרת וצפתה גשמים כל השבוע. אכן, כבר בלילה בו נחתנו קידם אותנו גשם שוטף, מה שלא תרם למוטיבציה שלנו להתווכח עם נהג המונית, שכאמור, דרש 10 יורו לנסיעה לעיר. הגענו לאכסניה הנחמדה, בה קידמה את פנינו נערה שעובדת שם וחיכתה לנו עד שעה 1 בלילה בה הגענו. זה הלילה בו התוודענו לראשונה לאסון שקרוי ,מערכות הניקוז והמקלחות הבולגרים. מה שמצאנו שם, כמו במרבית האכסניות האחרות בהם היינו, הוא שירותים שהוסבו לצורך מקלחת, ובהם אין קשר בין מיקום חור הניקוז למיקום ראש, כך שהמים מתנקזים, על פי רוב לאיזו נקודה קרובה מדי לפתח הדלת ומאיימים להציף את החדר. כמובן שאין מה להזכיר וילון או כל חציצה אחרת בין המקלחת לשאר חדר האמבטיה, כך שבעצם כל מה שבאמבטיה, כולל מגבת ובגדים להחלפה, נרטבים. קמנו למחרת מוקדם בבוקר, ואת פנינו קידם גשם זלעפות. עובדי האכסניה, שהשתתפו בצערנו, הסבירו לנו איך להגיע לסוכנות השכרת הרכב. הלכנו במהירות לחברת ההשכרה תוך הצצות חטופות בסופיה היפיפייה. מהסוכנות נסענו לעופר המקסים , לסטארה זגורה. יחד איתו עשינו את המסלול, עליו הוא המליץ פה באתר למטייל.
סטארה זגורה ואסנובגרד
ראשית נסענו לקבר המלך התראקי שהיה מעניין. משם המשכנו הלאה לכנסייה הרוסית בשיפקה שהיתה התחנה הבאה. הכנסייה היתה מרשימה וצריחיה המוזהבים נראים למרחקים גם בימי גשם. לאורך כל הדרך אפף אותנו ערפל כבד, כך שאת הנוף מעבר לשיפקה לא זכינו לראות, אך הערפל נתן לכל הנסיעה נופך חלומי. נסענו דרך יערות בשלכת עד בית המפלגה הקומוניסטית המדהים. המקום הוא חוויה דרמטית. המבנה העצום, החייזרי, שנראה בימי ראות טובה כבר מהכביש התחתון, והמדרגות המובילות עליו מעידות על הכח הרב שהיה למפלגה הקומוניסטית בזמנו. עופר הראה לנו את חלון הכניסה, המצוי מימין למבנה. נכנסנו פנימה דרך הזכוכית השבורה, עלינו במדרגות השיש השבורות כשעוטפים אותנו קירות שיש מסוגננים, ומעלינו תקרה ועליה עוד נותרו שאריות מבד הקטיפה האדום המקורי. הגענו לאולם עצום בגודלו, בו היו נטועים פעם מושבים. לאחר שכל מה שהיה על התקרה נשדד, הבידוד מהתקרה נחת והוא כרגע מצוי על הרצפה בערימות רטובות. עדיין ניתן לראות על התקרה את סמל הפטיש והמגל העצום. הקירות מכוסי הפסיפס, שנותר כמעט בשלמות, מדהימים. משם חזרנו ללילה בסטארה זגורה.
בבוקר עשינו סיבוב בעיר העתיקה של סטארה זגורה. אחד הדברים המרתקים, והמכעיסים לפעמים, הם האופן שבו הבולגרים בונים חדש על ישן. כך למשל ראינו עתיקות רומיות בתוך סניף בנק. כך גם יש בתים רבים שהבסיס שלהם הוא מבנה עתיק. המסגד המקומי מימי הטורקים, גם הוא בנוי על עתיקות רומיות. לאחר סיור במקום עבודתו של עופר, המשכנו לעיר פלובדיב. אני חושבת שזה היה המקום הראשון בו נתקלנו בנוהג במסעדות ובתי הקפה הבולגריים- אתה מקבל בדיוק מה שהזמנת, לא פחות לא יותר. הזמנו טוסט עם גבינה, ומה שקיבלנו היה לחם ועליו מונחת חתיכת גבינה וזהו! לא רוטב ובטח שלא ירקות. במקרה אחר הזמנו נס קפה. את החלב צריך להזמין בנפרד. יש אנשים שמתעצבנים מזה. אם אתם מהזן שמתעצבן- אל תשכחו שבחשבון הכולל, גם אם אתם מזמינים כל פריט בנפרד ותחויבו על כל פריט בנפרד- עדיין מחיר הארוחה יהיה מגוחך. הרי גם בארצנו הקטנטונת, כשהמנה כוללת כל מיני תוספות ה``כלולות במחיר``, הרי שאתם בעצם מקבלים ומשלמים על דברים שלא הזמנתם ולא תמיד מעוניינים בהם, מה שמייקר את המנה. בכל מקרה, את מחצית היום שנשארה לנו העברנו בשיטוטים בפלובדיב העתיקה.
בחלק הזמן שבו לא היינו עסוקים בלבדוק אם יש מדרכה תחת רגלינו (בבולגריה מדרכה היא אינה פריט מובן מאליו!) התפעלנו מהמבנים היפים הרבים. מבני העיר העתיקה, הבנויים בהשראת תקופת התחייה הלאומית, מתאפיינים בבסיס צר וגוף מתרחב כלפי מעלה. הבתים צבועים בצבעי פסטל שונים, מה שנותן למקום אווירה שמחה. בעיר העתיקה יש המון מוזיאונים, כנסיות ובתים עתיקים אליהם ניתן להכנס (אנחנו לא נכנסנו). בעיר העתיקה ישנו גם האמפיתיאטרון הרומי היפה, בו עדיין מתקיימות הופעות. משם עלינו לעתיקות התראקיות המצויות על מצוק מעל העיר. מהעתיקות קצת קשה להתרשם, כיוון שהן מכוסות גרפיטי וקשה לראות מה היה שם פעם, אך הנוף יפה.
כיוון שלא התחשק לנו ללון בפלובדיב המשכנו בערב דרומה ולנו באסנובגרד. זוהי עיירה למרגלות הרי הרודופי. אני נהניתי מנוף ההרים המקיפים אותה. בעיירה יש לא מעט מלונות 3 כוכבים חביבים. אנחנו התארחנו במלון קוסמוס, שעלה לנו 60 לב ללילה. המלון מציע חדרים הכוללים מיטה זוגית+מיטה בודדת או 3 מיטות בודדות, והמחיר הוא לחדר. יש גם חדרים ב-80 לב הכוללים ג`קוזי. לחדרים מרפסת הפונה להרים. יש גם מלונות זולים במידה משמעותית בעיירה (30 לב ללילה).
בבוקר המשכנו למצודת אסנובגרד הבנויה על מצוק, מדרום לעיר. ליד המצודה עומדת כנסיה מרשימה, והנוף הנשקף ממנה יפה וירוק. בהתחלה קשה לתפוס כמה גדולה הייתה המצודה. משם המשכנו למנזר בצ`קובו. אנחנו לא התרשמנו ממנו יותר מדי. מצחיק שבכנסיות ובמנזרים בבולגריה ניתן לראות חריטות של שמות ומיני שטויות, שכך נראה, חרטו בני הנוער המקומיים, על הציורים בני מאות השנים.
לפני המנזר נוהגות לעמוד נשים, לרוב מבוגרות, המוכרות ריבות ועוד מצרכים. אנחנו עשינו לנו מנהג וקנינו מהן ריבות ופרחים במקומות שונים. נכון שאין מה לעשות עם פרחים בטיול, ונכון שהפרחים לרוב לא נראים טוב, אך תמורת לב אחד עשיתם מעשה טוב, גם משהו, לא? אחרי שיצאנו מהמנזר ישבנו לאכול במסעדה המצויה סמוך לו (פונים מהמנזר שמאלה). שם המסעדה- ג`אמורה. לפי המלצתו של עופר, הזמנו שם כרוב ממולא שהתגלה כמוצלח.
תחנתנו הבאה במסלול הייתה הגשרים המופלאים. לאחר נסיעה ארוכה הגענו לשלט שמעיד על כך שהנה, הגענו לגשרים המופלאים. ירדנו מהאוטו והבטנו משתוממים בבית מוזר שעמד שם. זה היה נראה כמו משרד (עם חדר ישיבות גדול) אבל הוא היה ריק לחלוטין. בכל מקרה ראשית הלכנו לאורך הגדר הירוקה המצויה מעל הבית ההוא, משם ראינו את תופעת הטבע המעניינת הזו. למזלנו ראינו קודם את הגשר הפחות מרשים, שהיה יפה בזכות עצמו. משם ירדנו ועלינו על הגבעה המצויה מצידו השני של הבית, שוב לאורך גדר ירוקה. הגשר השני הוא עצום ומדהים. לא ברור מה יצר את תופעת הטבע הזו. ניתן לחזור שוב לבית ולרדת ממנו למטה, להיות הפעם תחת הגשרים- כדאי! בדרך חזרה עברנו דרך שירוקה לוקה. לא עצרנו בו אלא עלינו לגלה, כפר זעיר (אולי 20 תושבים. לא משפחות, תושבים!) המצוי על פסגת הר. בכפר יש מלון גדול בו ניתן להבחין מיד בכניסה. לא נכנסנו אליו אך זכינו לחוויה מעניינת יותר. בהמשך הכביש, מצד שמאל, ליד חניה גדולה, יש בית עץ ובו גר בולגרי דובר צרפתית. את הבית, כך נראה, הוא בנה לגמרי לבד.
בקומה השנייה של הבית, שהכניסה אליה נפרדת, מצויה ה``אכסניה``- שני חדרים קטנטנים, עם שתי מיטות בכל חדר, ומעין סלון מרווח יותר ובו פינת ישיבה. בחדרים יש חימום אותו הוא הפעיל למענינו מהרגע שהגענו. המקלחת היא בעצם ברז השירותים אליו מחוברים צינור ושפורפרת של מקלחת. להפתעתנו, למרות המראה הלא מבטיח, זו הייתה מקלחת מעולה. לאחר מכן, הזמין אותנו בעל הבית לשבת איתו ובכלל להרגיש בבית- לרדת לראות טלוויזיה ולהשתמש במטבח. באמצעות המילון שהיה במדריך הוא הסביר לנו, שאם אנחנו רוצים יש לחם, גבינה, יוגורט וגם תרנגולת (כך במקור). ביקשנו תה, והוא חלט לנו מעשבים מקומיים. כשעלינו למעלה, ראינו שהוא הניח עבורנו נעלי בית בכניסה. לצערנו לא ממש הצלחנו לפתח שיחה עם בעל הבית בגלל קשיי שפה, האכסניה עלתה לשנינו 24 לב בלבד.
לפני השקיעה עשינו סיבוב קצר ביישוב. אנשי היישוב מגדלים תוצרת לצריכה עצמית בחצרות בתיהם. כך גם הפרות, שנמצאות ליד הבתים, נחלבות בערב. בבוקר ירדנו חזרה לשירוקה לוקה, שם טעמנו לראשונה בניצה (מעין בורקס גבינה ענק, עולה כ-40 סטוטינסקי, אני לא התלהבתי מהטעם). משם נסענו למערת יגודינה. זו מערת נטיפים מרשימה, שאורך מסלול ההליכה בה הוא כקילומטר אחד. את המסלול עושים בקבוצות, ויצא שאנחנו עשינו את הסיור יחד עם כמה כיתות של תלמידי בית ספר רעשנים, כך נראה. עלות הכניסה למערה היא 3 לב. המדריך דובר אנגלית המספיקה להסבר בסיסי בנוגע למראות במערה, וידע גם כמה מילים בעברית. במערה ניתן לראות מספר סוגי נטיפים הכוללים גם מעין מרקם הדומה במראהו לעור נמר ונטיפים בצורת פנינים. בניגוד למערות הנטיפים אצלנו, שם מותר לצלם.
כאשר מסיימים את הסיור במערה ניתן לפנות שמאלה. כמה עשרות מטרים אחרי המערה ישנה מערה נוספת ובה התגלו עקבות של אדם קדמון. ניתן לבקר ולראות את השרידים. הכניסה עולה 1 לב לאדם. משם נסענו, כמו כולם, למערת גרון השטן. המערה היא חלל ענק, שבו זורם נחל. ייחודי ומעניין. ביציאה מהמערה, איך לא, אורבים מוכרי הריבות. הנסיעה לשתי המערות נעשית בפתחה (סדק בין הרים) יפהפיה. הנהיגה מפחידה משום שהכביש, במרבית הדרך, רוחבו כרוחב מכונית אחת. משם, כיוון שהיה רק צהריים, החלטנו שנמשיך לדוספט, ומשם צפונה ללון על גדת אגם. הנסיעה עד דוספט היתה סבירה, והאגם שלחופו היא שוכנת גדול ויפה. הבעיה היא, שצפונה משם הכבישים במצב ירוד מאוד, אם ניתן לכנות את מה שהיה שם ``כביש``.
ולינגרד ובנסקו
הגענו לצידו הצפוני של האגם וגילינו שאנחנו בכפר מוסלמי. החלטנו לא לבדוק מה עמדתם בנוגע לסכסוך במזרח התיכון והמשכנו הלאה לכיוון ולינגרד. הנוף עד ולינגרד היה יפה. נסענו לאורך נחל. הבעיה הייתה שההצפות בחורף כנראה הרסו את הכביש וכך רוב הדרך היא בעצם רק שברי כביש. אינני יודעת איך רכב המנהלים שלנו הצליח לשרוד את הדרך הזו. בשלב כלשהו היינו בטוחים שהלכנו לאיבוד. לא היה נראה לנו הגיוני, שהדרך לעיר גדולה כמו ולינגרד תהיה כל כך רעועה. יש לציין שלא היינו נוסעים בדרכים האלו אם היינו יודעים מה מצבן. כשנכנסנו אליהן פשוט לא הצלחנו להאמין שכך תהיה כל הדרך, ושזה לא רק מקטע לא משוקם.
הגענו לולינגרד בלילה. זוהי עיר המפורסמת בזכות מלונות הספא בעלי הרמה הגבוהה שבה והמעיינות החמים שלה, מה שלא ידענו כשתיכננו את הלינה שלנו שם. כשהגענו שאלנו את המקומיים איפה יש מלונות וכיוונו אותנו למלון ``ולינה``. הגענו לחניון המלון שבכניסה אליו יש שומר, והבנו שאנחנו כמה דרגות מעל המקומות הקודמים. המלון גדול ובו לובי ענק מצופה שיש. ליד הלובי יש פינות ישיבה עם אח בוערת. בחוץ יש בריכות שחיה. מאוחר יותר גילינו כי המלון מצויד גם בג`קוזי, סאונה, חדר כושר- ``קצת`` מעבר לרמה של מלון 3 כוכבים שפגשנו בעבר. גם החדרים היו מפנקים ונוחים. מהמרפסת נשקף נוף של יער. בעבור הפינוק גבו מאיתנו 86 לב ללילה, התשלום כולל ארוחת בוקר. את ארוחת הערב לא מומלץ לעשות במסעדת המלון- יקר ולא מעניין במיוחד. ארוחת הבוקר הייתה גדולה ומשביעה. בגלל שרצינו להספיק לעשות טיולים רגליים בפירין, לא התעכבנו בולינגרד ולא זכינו להכיר מקרוב את הספא שהציע המלון.
הנסיעה בולינגרד לבנסקו היתה כבר הרבה יותר סבירה. לאחר חיפושים מצאנו את מרכז המידע לתיירים בבנסקו, שם ידעו אנגלית מצויין. קנינו שם מפה לטיולים באזור. המפה מתארת מסלולים ברחבי פירין, כאשר ליד כל מסלול מתואר אורך המסלול בשעות, ומיקום של בקתות לינה, כך שניתן לתכנן טיול יום או טיולים מבקתה לבקתה. למטיילים ללא רכב- ניתן גם להגיע מבנסקו למלניק ברגל, למשל. כיוון שהיה כבר מאוחר (צהריים) החלטנו לבחור במסלול קצר המתחיל בבקתת ויחרן ועולה להר ויחרן. לצערנו גילינו קושי אמיתי במציאת הבקתה. השילוט לבקתה לא היה יעיל, ודרך האספלט לבקתה נגמרת בדיוק בסיבוב כך שנראה שהגענו למבוי סתום. לקח לנו זמן להבין שאחרי הנקודה הזו הדרך עוד נמשכת. כבר בדרך לבקתה הנוף מתחלף מנוף החורש לנוף ההר הטרשי. אני אפילו לא אנסה לתאר את הנוף, המדהים לדעתי, שיש שם. כל כך דרמטי. כמובן כשמטיילים באזורים כאלה, במיוחד באוקטובר, מומלץ להתלבש חם. אם בכוונתכם לישון בבקתות בהרים מומלץ להצטייד בשק שינה טוב.
בערב שבנו לבנסקו. העיירה נחמדה ותיירותית מאוד. יש בה ה-מ-ו-ן מלונות, אכסניות ודוכני החלפת כסף. אנחנו ישנו במלון ויחרן (3 כוכבים, 35 לב לזוג) המצוי בשולי העיירה. מלון חביב בהחלט, רק קצת רועש בגלל הקרבה לכביש הראשי. לאחר התארגנות כיתתנו את רגלינו למסעדה עליה המליצו כל המדריכים כבעלת מנות טובות במיוחד. אינני זוכרת את שם המסעדה, אך גם אין לי המלצה מיוחדת עליה, האוכל שם היה כמו בכל מקום אחר. במסעדה התארחה להקה שניגנה במהלך הערב. בהתחלה הופיעה הלהקה במרכז חלל המסעדה ולאחר מכן ליד כל שולחן. אנחנו היינו מאוד נבוכים כשהגיעו לשולחן שלנו, לא ידענו אם מצפים מאתנו לכסף או לא. ליתר בטחון הנחנו לפניהם 2 לב. מסתבר שבזה קנינו עוד שיר.
מבנסקו המשכנו לכיוון גוצ`ה דלצ`ב ומלניק. נראה שבאזור זה סוסים הם תחבורה מועדפת. באזור מלניק הנוף משתנה. אם בדרך למלניק הנוף ירוק- נוף של כרמים בעיקר, את מלניק סובבים מצוקי חול. המיוחד הוא שבראשם של מצוקי החול ישנה צמחיה עשירה וזהו מראה יפה ומרשים. לפני שעצרנו במלניק, המשכנו למנזר רוזן. המנזר חביב בהחלט. לא בטוח ששווה להגיע אליו במיוחד. מה שכן היה שווה במיוחד הוא המקום בו עצרנו לאכול בעיירה רוזן. כאשר נוסעים ממלניק לרוזן, בסוף העיירה רוזן (או אולי כבר מחוץ לגבולותיה) יש שתי אכסניות-מסעדות זו מול זו משני עברי הדרך. זו המצויה מצדה השמאלי של הדרך מומלצת מאוד. שמה כנראה כשם האכסניה -; מלון רוזן. לא לנו שם, רק אכלנו, אבל האוכל שם היה ממש מעדן. אכלנו מרק שעועית מצויין, סלטים עם עגבניות מתוקות מדהימות ומיש מש. אוכל פשוט אבל ממש טוב.
מלניק קטנטונת ותיירותית. נראה שרוב הבתים בה הם מלונות או אכסניות. עשינו בה טיול רגלי קצר- בסוף העיירה ישנם מבצר וכנסיה קדומים שלא נשתייר מהם הרבה. גם כאן נראה שהאבנים של המבנים העתיקים שמשו כבסיס למבנים החדשים. בגלל היעדר השימור, היה לנו קשה להבדיל בין המבצר והמבנים בתוכו לבין מבני הכפר הישנים, שאינם עתיקים אך הם עומדים נטושים והבנויים מאותה האבן. למרות זאת, עושה רושם שהמבצר היה מאוד גדול. לא רחוק מהמבצר ישנה `חנות המפעל` של היקב. היינות נשמרים בחביות בתוך מערה. ניתן להיכנס ולטעום. כוס יין שנמזגת היישר מהחבית עולה לב אחד. בקבוק יין אדום, שגם הוא נמזג ישר מהחבית, עלה 3 לב. אנחנו לא התלהבנו, אבל אנחנו לא מבינים גדולים ביין. הגרמנים שהיו שם לעומתנו, נראו מאוד שמחים.
האדריכלות במלניק הזכירה לי במשהו את האדריכלות של פלובדיב העתיקה- אותם בתים שבסיסם אבן גסה, מעליהם קומות שניה ושלישית ההולכות ומתרחבות, נתמכות על ידי קורות עץ. ממלניק המשכנו למנזר רילה. הגענו למנזר בשעה 5 בערב וכנראה שהרווחנו זמן פחות תיירותי. החניון היה שומם, חנויות המזכרות היו בשלבי סגירה. האיש שגובה את הכסף על החניה כבר לא היה. המנזר עצמו היה שקט. הוא יפהפה בצבעוניותו ושוכן בין הרים. קיווינו לישון במנזר אך בשעה כזו נראה שכבר אין עם מי לדבר במשרד הקבלה. חזרנו לכיוון רילה והשתכנו שם במלון הקרוב ביותר למנזר, אני לא זוכרת את שמו. בכל מקרה המלון הוא גם מסעדת דגים, כנראה מאוד פופולרית בקרב אנשי תיירות הפנים. המלון עלה 40 לב. לקחנו חדר לשני לילות. החדרים היו נעימים והיה בהם חימום שדלק במהלך הלילה, לאחר שביקשנו שיפעילו. מרפסת החדר פנתה להרים. הבעיה היחידה הייתה היתושים, ששפעו בכל האזור. בבוקר יצאנו השכם לטיול בהרי רילה. ממנזר רילה יוצאים מגוון מסלולים. גם כאן סימון השבילים משובח וניתן לבחור מסלולי יום או מסלולים הכוללים מספר ימי הליכה ולינה בבקתות. בחרנו באחד ממסלולי היום. מבחינת רמת קושי, המסלולים קלים למדי, אמנם ההליכה היא בעלייה רוב הדרך, אבל העליה מתונה על פי רוב ובשביל רחב ונוח. הלכנו בתוך יער מקסים בשלכת, כשהשביל לרגלינו מכוסה עלי שלכת כתומים. עם העלייה החל הנוף להתגלות- הרים מיוערים סביב כשהלכנו והתקרבנו לגובה הפסגות שלהם.
חזרנו למנזר והחלטנו לפנק את עצמנו בארוחה. בחרנו מסעדה מהמומלצות במדריך- צ`יקו קירו, המסעדה מצויה אחרי המנזר (צריך להמשיך מהחניה אל השער האחורי, ולהמשיך משם עוד 7 ק``מ, עד סוף הכביש). האוכל היה טוב, הקינוחים אפילו יותר- הזמנו בקלאווה home made מצוינת וגבינת כבשים עם פירות יער שהייתה טובה. המסעדה הסמוכה למלון שלנו הייתה בשני הלילות מלאה עד אפס מקום במקומיים (להפתעתנו בחדרים לא שמעו את הרעש).
באזור רילה ישנן גם פירמידות שכדאי אולי לבקר בהן, אך אנחנו ויתרנו עליהן. למחרת כבר המשכנו לסופיה. הגענו לסופיה ביום בו נערך שם מרתון, כך שכל הרחובות הראשים היו חסומים ולהסיע את הרכב לסוכנות הייתה משימה קשה מאוד. למזלנו מצאנו בולגרייה נחמדה שנכנסה איתנו לאוטו וניווטה אותנו, תוך התייעצות בהולכי רגל ונהגי מונית מזדמנים. לאחר שהחזרנו את האוטו נשאר לנו כמעט יום שלם בסופיה. את המסלול בעיר עשינו על בסיס המסלול שעופר הציע באתר. נכנסנו למוזיאון הטבע, שמהווה בעצם בית קברות ענק לחיות- או אוסף פוחלצים מרשים (תלוי בנקודת המבט). המוזיאון מציג גם זוחלים, אוסף חרקים מיובשים וגבישים מדהימים. סבך הכל המוזיאון מעניין. עלות הכניסה היא 2 לב למבוגר, ולב אחד לסטודנט (תעודה מהארץ מספיקה). המשכנו משם לרחבת בניין הנשיאות וחיכינו לטקס החלפת המשמרות. לקראת סוף השעה החלו להתאסף אנשים ברחבה. השומרים עומדים כל אותה עת כמו פסל בחזית הבניין. את הטקס קשה לי לתאר במילים, רק אבטיח שהוא משעשע.
סופיה היא עיר יפה וכדאי להשקיע בה חצי יום. בתי הקפה שלה, מההתרשמות שלנו, אכן טובים. לסיום, לקראת החזרה הביתה, ישבנו לאכול במקום מפואר באמת- מסעדת `מעבר לסמטה, מאחורי הארון` (otvud aleyata, zad shkafa). זוהי מסעדה שבה מתארחים לרוב שגרירים, דיפלומטים ואנשי עסקים. היא התפרסמה בזכות ביל קלינטון שסעד שם בעת שהותו בבולגריה. המכוניות המפוארות לפני המסעדה העידו שהגענו למקום הנכון. המלצרים, מנומסים לעילא ודוברי אנגלית טובה. עיצוב המסעדה מעניין. המנות עולות למסעדה באמצעות מעלית מהמטבח בקומה התחתונה. המחירים יקרים מאוד לבולגריה, ושווים למסעדה פשוטה בישראל. המנות הצמחוניות בהם התנסינו היו ממש מצויינות. למרבה האכזבה גם במסעדה זו קיבלנו את המנות כמו בכל בולגריה- כולן יחד, ולא לפי הפרדה בין מנות ראשונות ועיקריות. לאחר הארוחה המפוארת חזרנו לשדה התעופה, הפעם באוטובוסים, עמוסי חוויות ותכנונים לנסיעה הבאה שכנראה תכלול הרחבה של הטרקים בהרי פירין.
