הקדמה
בחודש יוני 2005 נזרקה ההצעה לחלל האוויר. "אולי השנה ניסע לבולגריה?" צלצולי הטלפון החלו להדהד בתדירות גבוהה יותר בין המושבה גן-יבנה לעיר ראשל"צ, שם מתגוררים הברנשטיינים, שותפינו העתידיים לטיול. בחירת בולגריה כיעד לטיול היתה הססנית בתחילה ולוותה בתגובות בלתי נלהבות מצד רוב השומעים שאף כמעט וערערו את בטחוננו בבחירת היעד לטיול השנה. משפטים רבים כדוגמת "...שמעתי שחברה של... היתה בבולגריה ומאוד נהנתה" התנגשו במשפטים רבים אחרים כדוגמת "...והוא סיפר שממש, אבל ממש, אין מה לעשות שם." נטע, רעייתי אימצה לעצמה משפט מחץ ובכל עת שנשאלה על ידי בן/בת שיחה: "בולגריה? מה יש לכם לעשות שם?" ירתה את תשובתה המנצחת: "כשאחזור, אספר." אולם, מתוך השיחות הרבות החלה להתגבש דעה אחת ברורה, מוצקה וסופית. זוג החברים הטוב והוותיק שלנו, עליזה וישראל ברנשטיין מראשון לציון, השותפים לכל נסיעותינו לחו"ל, הביעו הסכמתם ליעד. ההחלטה התקבלה פה אחד. כרטיסי הטיסה הוזמנו, הרכב הושכר וזהו. בחודש יולי 2005 אנחנו טסים לבולגריה.
מחיטוט במדפי חנויות הספרים ובאינטרנט התברר כי קיימים שני ספרים אפשריים שנושאם הוא בולגריה. ספרו של לאון אברהמי "ישראלים מטיילים בבולגריה", שמפת בולגריה בקנה מידה של 1:800,000 מצורפת אליה, וספר בהוצאת לונלי פלנט -"בולגריה". מתוך אתר "למטייל ברשת" נשלפו מעט סיפורי גולשים וכתבות נחמדות מאתר YNET השלימו את מעט האינפורמציה על בולגריה שנארזה אל תוך המזוודות. שבועיים מאוחר יותר כבר התגלגלו גלגלי מטוס הבואינג 737 במהירות על מסלול הנחיתה הבולגרי ומשכו את המטוס ואותנו אל עבר נקודת העצירה. ביקורת גבולות. החתמת הדרכון בחותמת הבולגרית וזהו, אנחנו בבולגריה.
ביציאה משדה התעופה המתין לנו נציג חברת ההשכרה ממנו קיבלנו את הרכב השכור ומשם נסענו לכיוון הר ויטושה על פי הכוונתו והדרכתו של מתדלק צעיר בתחנת-הדלק הסמוכה לשדה התעופה. עוד בדקות הראשונות מיציאתנו מאזור שדה התעופה הבולגרי הבנו שאנחנו בצרות. כביש היציאה משדה התעופה אל עיר הבירה הבולגרית סופיה משולט בהרבה שלטי פרסומת ושלטי הכוונה ישנים ודהויים, הכתובים כולם בכתב קירילי שלא סייעו בידנו להחליט האם אנו בכיוון הנכון. הכתיב הקירילי מטעה מאוד את העין המערבית ונדמה כאילו ממציאו חמד לצון והפך על כנו את כל סדר האותיות הלטיניות הכל כך מוכרות לנו. לדוגמא: האות P נהגית כ-"R", האות "B" נהגית כ-"V", האות "H" נהגית כ-"N" וכך הלאה. בכדי להשלים את המבוכה אף צורפו מספר אותיות אותן אף לא יכולנו לזהות בשלב זה.
הכתיב הקירילי הומצא במאה ה-9 לספירה הנוצרית על ידי שני אחים מיסיונרים ביזנטיים קדושים מהעיר סלוניקי שנשאו את השמות מתודיוס וקירילוס (על שמו נקרא הכתב). כתיב זה שהתפתח מהשפה היוונית (בדומה למקור הכתיב הלטיני המוכר שהתפתח כמה מאות שנים קודם לכן), אופייני לארצות בהן נכתבות השפה הרוסית, מספר שפות סלביות והשפה הבולגרית, שאף היא הינה שפה סלבית דרומית.
גם שאלות ההכוונה שהופנו אל התושבים המקומיים בשפה האנגלית נשארו רובן תלויות באוויר. שנים רבות של שלטון קומוניסטי בבולגריה הפכו את השפה הרוסית לשפה הרשמית השניה בבולגריה והיא עדיין נלמדת שם בבתי הספר. רק בשנת 1989 החלה מהפכה שקטה בבולגריה ותוך מהלך התנתקות מהשלטון הקומוניסטי המיושן שארך שנים רבות נפתחו שעריה של בולגריה אל המערב והתאפשרה חדירתם של סממנים והשפעות מערביות אל תוככי בולגריה. זוהי הסיבה שדוברי אנגלית רהוטה פחות או יותר ניתן למצוא בעיקר רק בין הצעירים הבולגרים ומשימה קשה יותר היא למצוא דובר שפה זרה בקרב המבוגרים. אנו, לצערנו בשלב זה, כמעט ולא מצאנו אחד שכזה. לאחר מספר נסיונות כושלים לתקשר עם התושבים המקומיים בשפה האנגלית, צרפתית, סינית, אפגנית, כורדית עתיקה ואפילו בניב פורטוגזי קדום שכמעט ונשכח מאיתנו, הבנו שטיול זה עתיד להיות באמת טיול חוויתי ומהנה, שונה ממה שחווינו עד כה וללא ספק מוצלח במיוחד.
דרך לא דרך, הצלחנו להגיע בסופו של דבר אל פרבריה הדרומיים של העיר סופיה השוכנים על מורדות הר ויטושה. ב-Change המקומי הראשון שמצאנו המרנו כספים למטבע המקומי הנקרא לבה (Leva). שווי הלבה עמד על 1.93 ליורו אחד ושערו מול הדולר האמריקאי עמד על 1.63 לבה לדולר. שער הלבה ביחס לשקל ישראלי חדש עמד על 2.8 ¤ לכל לבה בולגרית.
שלטים קטנים התלויים על עמודי חשמל גבוהים עליהם נכתב בבירור Hotel הובילו אותנו אל מלון דירות קטן ונקי בשם "Hotel Hohideya" שם מצאנו חדרים במחיר של 60 לבה. פקידת הקבלה, אישה מבוגרת חייכנית ונחמדה בשם Ani Vladimirova, שהסתבר שהיא בעלת המקום המנהלת את המלון יחד עם אימה הזקנה ומשמשת בוודאי גם כחדרנית, המנקה ושומרת הסף בנוסף לכל התפקידים האחרים הכרוכים באחזקתו של המלון הקטן, הסבירה בבולגרית ובתנועות ידיים כי המחיר אינו כולל ארוחת בוקר (או שאולי כן) וכי יש מים חמים למקלחת (או אולי לא). הורדנו את המזוודות בחדרים ונסענו עם הרכב לתור את הר ויטושה.
ויטושה (Vitosha)
ויטושה הוא ההר צמוד לדרומה של העיר סופיה. ההר מוקף מצפון על ידי הר בלקן ומדרום על ידי הרי רילה והרי פירין. ההר עשיר במים הזורמים בנחלים שמימיהם הם מים מינרליים לכל דבר ומשופע בעצי יער ובחורשות שכבישים צרים ומתפתלים ביניהם. בחורף משמש ההר כאתר סקי פופולרי ובקיץ משמש רכבל הכיסאות באתר את התיירים והמטיילים המגיעים אל ההר לטיפוס אל רומו ולהנאה מהנוף המיוער הנפרס מטה.
בספר "ישראלים מטיילים בבולגריה" ממליץ המחבר לאון אברהמי לבקר ב"נחל האבנים" היחידי בעולם והנמצא בהר ויטושה. זהו יעד החיפוש אותו לקחנו לעצמנו לסיומו של יום. נהג מונית שחנה על הדרך הסביר לנו בבולגרית טובה ושוטפת כיצד להגיע אל המקום. כשניסה למצוא את מיקומו במפה שהגשנו לו הבנו שבטח כתלמיד הוא נעדר מכל שיעורי הסיירות בבית הספר, אם היו כאלה, ולאחר כ-10 דקות בהן לא מצא את הנקודה בה הוא נמצא על המפה, נפנף בידיו בהתרגשות לכיוון ממנו באנו. הנחנו שזהו כיוון הנסיעה הכללי המומלץ על ידו. עוברי אורח נוספים שפגשנו בדרכנו הנידו ראשם בשלילה כלא מבינים וכלא יודעים במה מדובר ואנו החלטנו לוותר על נסיונות התחקור ולקבוע את דרך הנסיעה על פי כיוון העליה להר. משכנו מעלה.
את "נחל האבנים" (zlatny mostove) לא זכינו לראות באותו ערב וגם לא בערבים לאחר מכן. אולם, גילינו הר יפה ושלו שחלק גדול מכבישיו הצרים מרוצף באבנים כיאה לתקופות קדומות. מלונות קטנים פזורים במורדות ההר מוסתרים על ידי עצי יער ירוקים ונחלים קטנים הזורמים מטה ביניהם. נקודות התצפית הגבוהות אפשרו מבט ממעל אל עיר הבירה הבולגרית. החשכה החלה גוברת ואנו חזרנו בדרך באנו.
בסמוך למלון התיישבנו במסעדה קטנה ואינטימית, מנסים להבין מהן המנות המופיעות בתפריט הכתוב בשפה הכל כך בולגרית. סיכומה של הארוחה הנאה לארבעה אנשים כולל טיפ נאה (למלצרית שהסבירה לנו בסבלנות רבה כמעט את פירושה של כל מנה בתפריט) עמד על 20 לבות בלבד.
סיימנו שתייתו של קפה ראשון של בוקר ישובים מול הר ויטושה המתנשא גאה וזקוף. לאחר נסיעה קצרה של כ-15 דקות בכביש הגישה המוכר לנו מאתמול עלינו אל ההר והנה הגענו אל רכבל הכיסאות. הרכבל בנוי מושבים זוגיים פתוחים התלויים על כבל ענק הסובב מהתחנה התחתונה אל התחנה האמצעית. לאחר תשלום של 2 לבה לכרטיס עליה, נעמדנו על נקודה אדומה שנצבעה על רצפת הבטון. זוג מושבים ריק התקדם במהירות לעברנו מאחור ואסף אותנו בלב דופק מעלה אל עבר פסגת ההר. לא נשארה כל אפשרות לחרטה. אור הבוקר צבע בצבע צהוב רך את צמרות העצים הגבוהים ואנו הבטנו בהם ממעל תוך שאנו נאחזים חזק במוט המרכזי הניצב במרכז המושב. המראה שנגלה לעינינו היה מדהים ביופיו. הצמחיה מתחת כולה ירוקה ורווית מים. עצי יער סבוכים, שרכים, פרחים צבעוניים, והעיקר - ניחוח משכר של אוויר יערות נקי. ממול התנשא לו בכל הדרו ההר על מדרונותיו התלולים, למעט כיפתו הגבוהה שהוסתרה בערפילי הבוקר הסמיכים. העליה נמשכה לאורך זמן ובזווית חדה. כשסובבנו את ראשנו לאחור ראינו את פרברי העיר סופיה מתרחקים יותר ויותר. השיפוע נעשה מתון יותר ואנו התקרבנו לתחנת העצירה.
התחנה אליה הגענו היתה התחנה האמצעית בגובה של 1350 מטר מעל פני הים. בסמוך לתחנת העצירה מוקמה לה מסעדה הבנויה מעצי יער כבדים שמספר נגרים עבדו ושיפצו אותה בוודאי לקראת החורף הבא. את ניסור העץ הם ביצעו באמצעות משור שבוודאי נלקח מתוך מוזיאון לכלי נגרות. המשורית הוחזקה בתוך מסגרת של עץ ונמתחה בעזרת חבל מתוח. מחוץ למסעדה ישבו שני מטיילים משכימי קום על ספסלי עץ ולגמו מרק חם מתוך קעריות כהות ועמוקות שחתיכות לחם הושלכו לתוכן. בכדי להשלים את התפאורה שכאילו נלקחה מתוך סרט ישן, עמד אדם שקצר במגל של פעם (בוודאי גם הוא נלקח מאותו מוזיאון) את העשב שהגביה ראש. השקט של שעת הבוקר המוקדמת בסיוע של ערפילי הבוקר הנמוכים שיוו מראה קסום וסוריאליסטי למקום.
שלט בשפה האנגלית שהוצב במקום הסביר כי שם המקום הוא "Baj Krustjo", על שם מטפס הרים בשם קרוסטיו דימוב שבנה כאן מחסה הרים לתיירים בדרכם ל-Aleko. המקום משמש צומת מעברי הרים מכאן ניתן להמשיך לאתרים נוספים באיזור. בדרך חזרה ראינו לא מעט רוכבי אופני הרים שטיפסו מעלה בעזרת הרכבל עם אופניהם ומשם כנראה ברכיבה הם רכבו מטה. המקום יפה ומומלץ.
לאחר "חיסולו" של סנדביץ בולגרי ספוג בשמן לארוחת הבוקר ארזנו את חפצנו ונסענו דרומה אל עבר מנזר רילה המוגדר כפנינה הבולגרית וכאתר התיירות מספר אחד בבולגריה. עלינו על כביש 79 E, נעזרים במפה ובשלטים המעטים הכתובים אנגלית. הכביש בחלק זה נוח לנסיעה והדרך יפהפיה. צבע המישורים שנפרסו לצדי הכביש שינו אט אט את צבעם מירוק לצהוב. המראה הפך להיות צחיח ויבש ואנו נפרדנו לזמן קצר מהצבע הירוק האירופי האופייני. גם תנועת הרכבים הפכה להיות דלילה ומדי פעם ניתן היה לראות חקלאים בולגרים מעבדים את שדותיהם הקטנים בשיטות ישנות ועתיקות, נעזרים בכלי עץ ישנים וקדומים בעבודתם החקלאית.
בהצטלבות לכיוון קוצ`ירנובו נתקלנו בשלט חום גדול וברור שהצביע על הכיוון למנזר רילה. פסלו הלבן והגדול של איבן רילסקי ניצב דומם בסמוך, רומז על קרבתנו למנזר. מתוך המכונית נדמה היה כי הדבר היחיד שנע במהירות אלו היו אנחנו. חלפנו בנסיעה איטית בכפרים, נשמרים ממלכודות המהירות המשטרתיות הפרוסות כמעט בכל כניסה ו/או יציאה מהכפר. על חלק ניכר מגגות הכפרים ניתן היה להבחין בחסידות גדולות שקיננו להן בתוך ארובות הבתים. שלט לבן ופשוט בכניסה בישר בקירילית ובלטינית את שם הכפר אליו נכנסנו - רילה.
הכניסה לכפר עוברת בין שורות בתים ישנים, היושבים ממש על הכביש. הבתים ישנים וגגותיהם מכוסים ברעפים אדומים. כמעט בכל חצר ניתן היה להבחין בסוכת גפנים המצלה על היושבים תחתה. תופעה נוספת בולטת בה אנו מבחינים הם ריבוי מודעות האבל עם תמונת הנפטר התלויות על דלתות הכניסה לבתים. בבתים מסוימים ניתן להבחין במקבץ של מודעות אבל הסמוכות אחת לשניה. הרבה מהדלתות שנשאו את מודעות האבל "קושטו" בעניבות פרפר גדולות וכהות. הדרך התפתלה ועלתה מעלה אל הרי הבלקן. מעל לצמחיה הסבוכה הגובלת בשפת הכביש ניצב שלט חום גדול שבישר על הגעתנו למנזר רילה.
מנזר רילה
ברכס הרי הבלקן דרום מערבית לסופיה בלב הר רילה המתנשא לגובה של 1147 מטר מעל פני הים, שוכן בעמק צר וחבוי מנזר יפה ומיוחד מנזר רילה (Rila Monastery). המנזר נוסד על ידי איוואן רילסקי במאה העשירית ושימש כמקום מקלט לנזירים. איוואן רילסקי היה נזיר אך גם הוגה דיעות בעל דיעות מהפכניות שבגינן נרדף בחייו. רק כ-500 שנה לאחר מותו (במאה ה- 14) התקבלו דעותיו של הנזיר איוואן רילסקי והוא הוכרז כקדוש ועצמותיו הובאו לקבורה במערה בה הוא חי והסמוכה כשני ק"מ מהמנזר הקיים כיום. מנזר רילה נחשב ונתפס כמקום קדוש לבולגרים ומייצג את אמונתם ותקוותם מאות שנים אחורה עת השלטון העותומני שלט בבולגריה בין השנים 1393 ועד לשחרור בולגריה משלטון העותומני בשנת 1877. באותה תקופה חשוכה סייע המנזר בשמירה על סממני התרבות הבולגרית והדת. המקום היפה שימש כמקום מקלט למנהיגים הבולגרים שניסו להניף את נס המרד בטורקים ואף שימש תקופה מסוימת כמקום משכנם הזמני של משרדי הממשלה הבולגרית.
בתחילת המאה ה-19 אירעה שריפה גדולה במקום אך המנזר שופץ במהירות. אמנים וציירים שהוזעקו והובאו מבית הספר לאמנות מהעיירה סמואקוב השוכנת למרגלות הר רילה, סייעו בשיפוץ ועל קירותיה הפנימיים והחיצוניים של הכנסיה בעלת שלוש הכיפות צוירו 1200 ציורי דת. בכנסיה עצמה ניתן למצוא את קיברו של המלך בוריס ה-3 שמת בנסיבות מסתוריות מיד לאחר ביקורו את היטלר בשנת 1943 ולאחר שסירב לשתף עימו פעולה בחיסול יהודי בולגריה. הקבר המעוטר בדיוקנו הכסוף של המלך אינו מכיל את גופתו של המלך וזאת מאחר ובתקופת השלטון הקומוניסטי הוצאה גופתו של המלך בוריס ה-3 מקברה ונעלמה באופן מסתורי. ליבו של המלך שנשלח זמן קצר קודם לכן לבדיקה רפואית לקביעת סיבת המוות נותר האיבר היחיד שקבור במקום. כשני ק"מ מהמנזר אל תוך היער נמצאת המערה שבה חי איוואן רילסקי, ובה הוא קבור כיום.
ואיך אפשר שלא לקשור למקום אגדה דתית ?! בגג המערה קיים פתח רחב מימדים שעל פי האמונה המקומית מהווה מבחן לנקיון כפיהם של המבקרים במקום. על פי האגדה, מי שיוכל לעבור דרך החור שבגג המערה לא חטא, ואילו כבדי הבשר והשמנים שלא יוכלו, חייבים לחזור העירה ולנקות את חטאיהם.
המנזר עצמו יפה ומיוחד. האיורים על קירות וחומות המנזר, צבעוניותו, דלתות העץ העתיקות והכבדות ומדרגות העץ החומות המקשרות בין קומות המנזר, מקנות שלווה ואווירה קלילה ונעימה למקום. מיקומו המיוחד בלב ההרים על רקע העצים הגבוהים וירוקי העד שנחלי מים צוננים זורמים בסמוך לחומות המנזר רק מוסיפים ליופיו של המקום. אין ספק כי לא לשווא הוכתר המקום כאתר תיירות מספר אחד בבולגריה וכאתר תיירות חובה.
בסמוך ליציאה/כניסה אחורית של המנזר ישנן חנויות קטנות המוכרות מזכרות ואייקונים לתיירים ולמאמינים. החנות הכי חשובה נמצאת ממש מול היציאה. במבנה ישן ואפל הממוקם ממש מול היציאה הקטנה, ישנו בית מאפה קטן שמבעד לחלון קטנטן ונמוך, הפעור בקיר האבן ניתן לקנות ולטעום את המקיצי הבולגרי (Makitzi - בצק שטוח ומטוגן עליו מפזרים אבקת סוכר) בעלות "מזעזעת" של 30 סטוטניקים (אפילו לא שקל חדש אחד) המזכיר בטעמו ובמראהו את הספינג` המרוקאי.
הכביש חזרה מהמנזר לכפר רילה עובר בסמוך למסעדות עממיות וחוות לגידול דגים בהן ניתן לשבת ולהנות מארוחת דגים טעימה וטרייה או מסתם כוס קפה טרי וטעים על הדרך. בכפר רילה התמקמנו ללינה במלון Orbital. למלון שני כוכבים. מקלחת ושירותים צמודים. מחיר לינה ללילה - 52 לבה לזוג כולל ארוחת בוקר. רמת הניקיון סבירה. את הערב באותו יום סיימנו במסיבת הפתעה שיזמו הברנשטיינים המקסימים בחדרם לכבוד יום הולדתה של נטע שחל באותו היום. שיהיה במזל-טוב ויום הולדת שמח. ארוחת הבוקר היתה נחמדה והוגשה על שפת הבריכה במלון (כן, כן. בריכה במלון). העובדה שאנו היינו האורחים היחידים במלון הוסיפה לתחושת הנחמדות במקום. ארוחת הבוקר כללה פרוסות לחם שנטבלו בביצה בטרם טוגנו וכתוספות הוגשו ריבות, גבינה מלוחה ושתייה חמה. משביע וגם טעים.
עם סיומה של ארוחת הבוקר התגלגלנו דרומה מחוץ לכפר לכיוון העיירה Bansko. עגלות רבות הרתומות לסוסים ועליהן משפחות שלמות של צוענים וחקלאים בולגרים חלפו על פנינו עוברות מכאן לשם ולהיפך. מראות אלו הפכו להיות מראה שכיח ומוכר. לחילופין מראה המכוניות החולפות הלך והתמעט. בתוככי כפר קוצ`רינובו דרכו הגענו אתמול מהכיוון השני מראות המקום התבררו כפסטורליים ומיוחדים. עצרנו את המכונית לצד הדרך ושלפנו מצלמות להנציח מקרוב את החסידות הלבנות והגדולות שעמדו בקינן על ארובות הבתים הישנים ופיטמו בדגים מהנהר את דור החסידות הבא שבוודאי יחלוף בדאיה מעל לראשנו בחורף הבא. צועני הנוהג בעגלה מלאה במספוא ירוק ורענן הרתומה לסוסה קטנה, נכנס לחצר בית עם לבנים אדומות. סייח צעיר דהר בעקבותיהם. הרחוב המה ותסס יחסית לכפרים אותם חצינו עד כה. החזות הצוענית האוטנטית של התושבים, בה לא ניתן לטעות, הוסיפה לאווירת המקום.
הכביש הלך ונעשה משובש. בורות גדולים ופעורים בכביש, ללא כל רמז המזהיר מפניהם, חייבו אותנו לנהוג במשנה זהירות ובמהירות בה נוכל לנווט ביניהם בבטחה. לא אחת, הדרך פשוט נגמרה ודרך עפר משובשת הובילה אותנו בצמוד לשדות צמחי הטבק הירוקים שליוו אותנו כמעט לכל אורך הדרך. מתקני עץ לייבוש עלי הטבק שנקטפו ועמדו לצד הדרך כוסו ביריעות ניילון להגנה מפני הגשם שאולי יבוא. בכפרים קטנים אותם חצינו ניתן היה להבחין בריבוי המסגדים הקטנים שמוקמו בלב הכפר. באזור זה חיה רוב אוכלוסייתה המוסלמית של בולגריה. אוכלוסיה זו עיקרה "פומאקית", אותה אוכלוסיה בולגרית שהמירה את דתה לדת האיסלם בתקופת השלטון העותומני. היינו סמוכים מאוד לעיירה Bansko ובאופק כבר ניתן היה להבחין בהרי פירין הגבוהים.
בנסקו
בשם "ערי/כפרי מוזיאון" כונו ערים וכפרים בבולגריה ששימרו ושמרו על חזותם לאורך מאות שנות היסטוריה. למרות הכינוי המרמז על שמרנות וקפדנות, ערים אלו תוססות, מלאות חיות בצבעוניותן וביופיין. העיירה בנסקו היא עיירה שכזו. העיירה שוכנת למרגלות הרי פירין וקשה שלא לאהוב אותה ממראה ראשון. מרכז העיירה מהווה מרכז משיכה לתיירים הבאים לתור את האזור ובניגוד גמור לבתיה הישנים והאותנטיים אך המטופחים, מרכז העיירה משדר חדשנות במסעדות ובבתי הקפה הקטנים הפרוסים והצמודים לחנויות מזכרות לתיירים הרבים, הנהנים מאוויר הרים צונן ונקי. העיירה הממוקמת בין הרי רילה, הרי רודופי והרי פירין, משמשת כאתר סקי מועדף בחורף. ממש למרגלות הרי פירין, בעליה לאתר הסקי ניתן להבחין במלונות חדשים, חדישים ויפים המשמשים את גולשי הסקי הבאים להנות מתנאי גלישה מצויינים בחורף המקומי. בעיירה ובסביבתה מלונות רבים. בעלי התקציב המוגבל יכולים להתארח בבתי ארחה או בבתי משפחות מקומיות המשכירות חדרים סבירים ונאותים לתיירים בעלויות סבירות ואף זולות. אנו השתכנו במלון סופיה הסמוך למרכז העיר הממוקם בכתובת .stadon todev str. זהו מלון יפהפה והדור הנושא בגאווה 3 כוכבים, שהציע לנו חדר מדהים ומפנק כולל ארוחת בוקר בעלות של 48 לבה לזוג (מומלץ מאוד).
יצאנו רגלית לכיוון מרכז העיירה לתור אחר מסעדה ולפתע אנו מבחינים שאנו כבר תיירים משופשפים המזהים את רובן של האותיות הקירליות המצטרפות למילים ואפילו יודעים כבר להגיד Dobre-Den (יום טוב) ו-Blagodaria (תודה). אפילו כשאנו רואים שלט עליו כתוב בקירילית "Pactopaht" אנו לא מתבלבלים וקוראים זאת כיאה למקומיים "Rastorant", שפירושו מסעדה כמו באנגלית (Restaurant). ואם במסעדות עסקינן, אז נדמה שהגיע הזמן להכיר את ה-Mexaha (יש לקרוא זאת בקירילית ולא באנגלית. בתרגום לאותיות הלטיניות יש לקרוא "Mehana"). ה-Mexaha הינה רשת של מסעדות עממיות הפזורות בבולגריה והמציעות ארוחות ביתיות זולות וטובות באווירה בולגרית אותנטית. המסעדה מציעה מגוון רב של מנות ראשונות, מרקים מסוגים שונים, סלטים רעננים וטעימים, מנות בשריות עיקריות ובנוסף את הדבר הכי חשוב - אוירה בולגרית אותנטית ואמיתית.
הבעיה העיקרית בה לבטח תיתקלו לרוב במסעדות הוא הבנת התפריט המוגש לכם בבולגרית (גם אם הוא נכתב בשפה האנגלית). אנו עם הזמן "ננעלנו" על הקבבצ`ה (קבב מבשר כבש/חזיר על שיפוד), הצ`ופקה (סלט ירקות חתוך המגיע עם גבינה מגורדת מעל ולעיתים עם תוספות שונות בהתאם למסעדה), קרטופה (תפוחי אדמה / צ`יפס) עם גבינה מגורדת מעל על פי בחירה, שישליק בשר משופד בשיפוד ענק על משטח עץ ומקושט בירקות ועוד... ובזה פתרנו לרוב את בעית ההבנה. אזהרה קולינרית קטנה. למרות הצליל והשם המעניין רצוי לדעת כי מרק הצ`קמבה הינו מרק העשוי מקיבת פרה. יש האומרים שמי שלא טעם מרק זה חייו עד כה לא היו חיים ויש מי שיאמר שחייו הם כבר לא חיים לאחר שטעם ממרק זה. מחירי הארוחות (ממש מבלי לחסוך) ינועו לרוב סביב 15 לבה לזוג ועד ל-25 לבה לזוג במקרים הקיצוניים יותר (פלוס מינוס).
לאחר הארוחה ב"Mexaha" בעלת השם Cinanicha הנמצאת בפינת הרחוב הראשי בסמוך למלון פירין המפואר, יצאנו לסיור רגלי קצר בהן גילינו לא מעט פינות חמד יפות. בתים ישנים חבויים מאחורי חומות אבן גבוהות, גינות נאות ושימושיות לבני הבית שכללו גידולי גינה לשימושם הפרטי, עצי פרי ובעיקר עצי דובדבן שפירותיהם האדומים הבהיקו כמעט בכל גינה. בכל בית השתרגה לה גפן מעל לפינת ישיבה כמגן מהשמש.
בבנסקו גילינו גם את ה"מכבסה עירונית". המכבסה הינה גיגית עץ ענקית אליה מובלים מים זורמים הנשפכים מגובה ובזרם עז על הכביסה שהוטלה אל תוך הגיגית. הכובסת שופכת חומר ניקוי מתוך בקבוק מודרני על הכביסה ובעזרת מקל ארוך היא מסובבת את הכביסה מתחת לזרם המים החזק והתוצאות נקיות ומפתיעות.
נסיעה קצרה ממרכז העיר לכיוון הרי פירין תוביל אתכם בדרך יפה אל יער אורן פיני מרשים ביופיו. העצים סדורים, וגזעיהם ישרים, זקופים וגבוהים. כניסה אל תוככי היער והליכה רגלית נעימה בשבילים המוצלים מובילה אל סבך היער וצמחייה עשירה בה ניתן ללקט תותי בר אדומים וקטנים ואל מקומות ישיבה מסודרים ונוחים הסמוכים לפלג מים שרעש מימיו נעים ומרגיע.
לארוחת הבוקר במלון הנחמד התייצבו בדיוק בשעה 08:10 כל אורחי המלון. ארבעה במספר. שוב נוכחנו כי אנו האורחים היחידים במלון. צוות מלא ושלם של פקידת קבלה אחת קיבל את פנינו בכניסה אל חדר האוכל עם חיוך רחב שהביע שמחה על תום ציפיה ארוכה ומתמשכת לאורחים המתעוררים. לאחר ארוחת בוקר טעימה וקפה חזק וריחני המשכנו דרכנו דרומה לכיוון העיירות Doshpat ו-Devin הממוקמות בהרי רודופי. שם התכוונו לאתר את הכיוון אל מערת "לוע השטן" ו"מערת התותים", הנמצאות בסמוך לשתי עיירות אלו. הנוף שחלף מול פנינו מחלון המכונית היה נוף הררי פראי. יערות אורן פיני כיסו את מדרונות ההרים ולמטה, ערוצי נחל שסללו את מסלולם הקבוע בין ההרים והצוקים הגבוהים. מרבדים רחבים של פרחי עונה צבעו בגוונים צבעוניים את האדמה הפוריה בסמוך לכפרים הקטנים השוכנים ברובם (אם לא כולם) בסמוך ליובלים ולנהרות העושים את דרכם בזרימה קבועה ושוטפת כל השנה.
בתקופה הלא כל כך רחוקה בזמן השלטון הקומוניסטי נמתחה רצועה של כ-20 ק"מ מהגבול היווני עם בולגריה אל תוך עומק השטח הבולגרי בכדי למנוע כל כניסה של השפעה מערבית. על אזרחי המקום נאסרה היציאה ונמנעה כניסתם של מי שאינו תושב המקום לחבל ארץ זה. האזור בודד לחלוטין. עובדה זו מנעה התפתחות וקידמה מכפרים אלו כך שרוב הכפרים בחבל ארץ זה ממש "נשאו" את העבר אל תוככי המאה ה-21. לאחר התמוטטות השלטון הקומוניסטי הותרה יציאתם של תושבי חבל זה ורוב רובם של צעירי הכפרים נטשו את המקום לטובת פיתויי הערים המודרניות והמתקדמות. כיום, לא קשה להבחין כי רוב רובה של האוכלוסיה שנותרה בכפרים הינה אוכלוסיה קשישה ומזדקנת. כשמטיילים באיזורים נידחים אלו ניתן גם להבחין ביתרונות של "הקפאת" האזור בזמן. אחד היתרונות הבולטים באזור הוא העדרם של מפעלים תעשייתיים מודרניים עם ארובות מעשנות המזהמים את הסביבה, האוויר, מקורות מים וכל מה שניתן לזהם בפיח, בדלקים, חומרים כימיים, רעלים שונים הנספגים באדמה ועוד הרבה צרות שהמודרניזציה קבעה כחלק בלתי נפרד ממנה. העדרם של אמצעי התחבורה מזהמים ושכיחותם הרבה של אמצעי תחבורה קדומים כגון סוסים ועגלות בשילוב של אזור הררי וגבוה המרובה בגשמים ובשלגים רבים המפשירים באביב וזורמים אל הנחלים והנהרות הבולטים בנקיונם מצד שני, הופכים את האיזור למקום רווי במקורות מים מינרלים טבעיים הטובים כל כך לשתיה. יש הטוענים כי אין עיר אחרת (ולא רק ברחבי בולגריה) שיש בה כל כך הרבה מעיינות מים מינרלים טובים ומעיינות מרפא מצוינים כמו שיש בעיר Devin שבהרי רודופי.
מערת התותים (Yagodina Cave) ומערת לוע השטן
שלט חום וחדש עמד על אי תנועה והפנה ימינה בתנועת פרסה קשה ומסוכנת את הנוסעים לכיוון "Yagodina" הלא היא "מערת התותים" ("yagodi" בבולגרית משמעו "תותים"). שם המערה הושאל מהכפר Yagodina השוכן במעלה ההר, מרחק של כ-2 ק"מ, ושתושביו התמחו כאמור בגידולי תות. הדרך יפה ועוברת בקניון צר (trigrad). גשרים קטנים עוברים מעת לעת מעל לנהר החוצה שני מצוקי הרים עצומים הנמצאים מימין ומשמאל לדרך הצרה שבמקומות מסוימים אף אינה יכולה להכיל שני כלי רכב לרוחב הדרך. עצי אורן פיני מכסים כמעט הכל ומעת לעת משאיות ישנות עמוסות בגזעי עצים כרותים חולפות מולנו (נוגעים כמעט דופן בדופן) בנסיעה זהירה ואיטית.
מערת התותים ממוקמת בעמק צר על גדות נהר הבוינובסקה (buinovska) ואורכה כ-10 ק"מ. המערה נחשבת למערה הארוכה ביותר בחצי האי הבלקני וכוללת 5 קומות. הטמפרטורה במערה יציבה ועומדת על כ-7 מעלות צלזיוס בלבד. המסעדה הסמוכה מנצלת את צינת המערה ומשתמשת במערה כבמקרר גדול ויעיל לארגזי השתיה שלה. לאחר תשלום של 4 לבה למבקר עברנו מבעד לאותם ארגזי שתיה צוננים ונכנסנו אל מערה קרסטית עשירה במבוכים ובתהומות. התאורה החלשה מאפשרת בקושי מבט אל הדרך החלקלקה אך מאפשרת מבט ברור אל העמודים, הניצבים והזקיפים הרבים שהתהוו במערה במהלך תקופה ארוכה ונצחית של מליוני שנים. להרבה זקיפים במערה הוצמדו שמות כיד הדמיון הבולגרי וניתן למצוא שם זקיפים המכונים שלגיה וכמובן שבסמוך לה גם את שבעת הגמדים. סנטה קלאוס, הבתולה מריה יחד עם תינוקה ועוד מספר קדושים מקומיים נוצרים מכסים את הפן הדתי של המקום. במקום ניתן לראות גם אזני פיל ייחודיות הצמודות לתקרה, דמות של (כמעט) כריש נטול סנפיר גב, קירות שצבעם ומרקמם כחברבורות עור הנמר, פנינים קטנות וייחודיות בלעדית למקום, בריכת משאלות קטנה אליה נזרקים מטבעות כסף ואף קיר בוצי בו המאמינים נועצים מטבע יחד עם הבעת משאלתם. אם המטבע תישמר נעוצה בקיר תתגשם משאלתם ואם לאו אז... כנראה שלא.
באולם קטן המכיל את הזקיפים המזכירים בחיבורם את "סנטה קלאוס ואייליו" ניתן למצוא עץ אשוח קטן, אמיתי מאוד ומקושט. שמו של האולם הקטן הוא "אולם השנה החדשה". מדי שנה חברי מועדון מקומי מקדמים את השנה הנוצרית החדשה במקום זה בהציבם עץ אשוח נאה כיאה למסורת הנוצרית. לעתים המקום משנה את ייעודו ומשמש כאולם שמחות בו נישאים זוגות לא מעטים. לטענת המדריך שליווה אותנו, מתוך כל אותם זוגות שנישאו במערה לא היה אפילו מקרה אחד של גירושין (טפו, טפו, טפו). אותו מדריך צעיר אף הבטיח כי במידה ויגיע זוג שנישא במקום ויבקש להתגרש מובטח כי טקס הגירושים לא יתבצע במערה זו אלא במערה אחרת הסמוכה לכאן, הלא היא "מערת לע השטן".
מערת לוע השטן (Throat S Devil)), הנושאת את השם מרטיט הדמיון, נמצאת במרחק נסיעה של כמחצית השעה ממערת התותים. מעבר לשמה ה"סקסי" המערה שאורכה כ-150 מטר בלבד, מאפשרת למבקרים בה לראות (בקושי רב, אם בכלל). מפל מים תת קרקעי בגובה של 42 מטר הנחשב כמפל המים התת קרקעי הגבוה באירופה. שמה של המערה ניתן לה בשל האמונה המקומית כי מכאן ירד אורפאוס המיתולוגי אל השאול בחפשו אחר אהובתו ארידיקה שמתה ואף הצליח להחזירה אל בן החיים. יש הטוענים כי השם ניתן למערה בשל פתח עלום ונסתר בתוך המערה ממנו נשפכים החוצה מימי המפל שגבה את חייהם של לא מעט הרפתקנים שניסו למצוא את אותו פתח מסתורי ובמותם ציוו שם זה. מבטן המערה מטפסות מדרגות בטון תלולות ואין סופיות המוציאות את המבקרים החוצה מהמערה מרחק של כ-200 מטר מהכניסה. הכניסה אל המערות מותרת בלווית מדריך בלבד ובתשלום.
במגרש החניה במקום שוחחנו עם רוכב אופניים בולגרי הדובר את השפה האנגלית שהנחה אותנו בדרך ל-Shiroka Luka. הוא אף צירף המלצה חמה להשתכן ב-"מלון גלה" אשר נמצא בכפר Gela המרוחק 6 ק"מ מ"שירוקה לוקה". דרכו אף למדנו מילה חדשה בבולגרית הלא היא ה -"Tuka" (מכאן) שבדרך כלל מגיעה בצמד "Tuka Tuka" (מכאן לכאן). צמד מילים זה, שהתגלגל על הלשון, הצחיק אותנו בכל פעם שבולגרי השתמש בצירוף מילים זה.
הדרך לשירוקה לוקה נמתחת לאורך של 25 ק"מ ועוברת סמוך לשני נהרות ולנוף הרים פראי ויפהפה. הכפרים הקטנים והציוריים מדהימים ביופים ונראים כה נידחים ורחוקים מכל ציוולזציה או מכל סגנון חיים מוכר במאה ה-21. דרך זו הסתיימה לפתע בתלולית עפר בלתי עבירה וללא כל רמז להמשך הכביש. שני ילדים ש"ארבו" לעוברים המעטים בדרך זינקו ממקומם לעברנו בהחזיקם אגד של צמחים ירוק וריחני וניסו לפתות אותנו לרכוש אותם. " This is a local tea. The most delicios tea. You can make a fifty cups of tea." הבחנו באנגלית המשופרת בה הוא שולט למרות ואולי בשל גילו הצעיר. שהבין שבאמת אין אנו יודעים עושים עם אותם צמחים שבידו, הצביע בייאוש שמאלה לעבר דרך עפר שעברה בתוך חלקה של בית סמוך ומשם התחברנו חזרה לכביש הציבורי שנעלם לנו קודם לכן. הנערים חזרו לעמדת ההמתנה שלהם והמתינו בוודאי לעוד לקוח מרוצה שיעבור במהלך היום או למחרת או בזמן כלשהו. השעה היתה שעת אחר צהריים מאוחרת ואנו נכנסנו לכפר שירוקה לוקה.
הכפר Shiroka Luka
המתיישבים הראשונים שהגיעו למקום העניקו ליישוב את שמו שפירושו "כרי מרעה רחבים". הכפר נבנה על מדרון תלול וצר של עמק מעל לנהר הלודג`ה מוקף מכל צידיו בנוף יערות יפה ומיוחד של הרי הרודופי. הבתים במקום מתאפיינים בגגות הרעפים הכהים העשויים מאבני ציפחה שחורות המונחות על גגות העץ. קירות הבתים עשויים מאבן או מצופים אבן ונתמכים על ידי קורות עץ עבות. חלונות גדולים פעורים בקירות הבתים הפונים אל השמש בכדי לאפשר לאורה להכנס אל הבתים. הארכיטקטורה בכפרי הרי הרודופי של המאה ה-19 התאפיינה בשוני ברור מהאדריכלות הלאומית שהתחדשה בשאר המדינה וזאת בעיקר בשל מגבלת המיקום על צלע ההר שלא אפשרה התפרסות של מבנים על שטח רחב. לכן בניית המבנים נעשתה על שטחים קטנים ותוכננו בעיקר לגובה. ואכן במבט אל בתי הכפר ניתן להבחין בסגנון הבניה הצר והגבוה של הבתים הסדורים במעין שכבות שכבות על ההר. בשנות ה- 70 של המאה שעברה הוקם במקום בית הספר למוסיקת פולקלור בולגרית (לשירה ולנגינה), המשמש כמרכז לגאוות תושבי הרי הרודופי, דבר שתרם להתפתחותו של הכפר. הכפר מוכר אף הוא ככפר מוזיאון ששמר על צביונו לאורך מאות שנים. המקום קטן ונעים.
אנו לא שכחנו את המלצתו של רוכב האופניים מחניון "מערת השטן" וטיפסנו מעלה אל עבר הכפר Gela, הממוקם 6 ק"מ משירוקה לוקה בחיפוש אחר מקום לינה. מקום לינה לא מצאנו שם, למרות שהבנו כי ישנם מלונות רבים הפזורים בהרים, המספקים בעיקר בחורף שירותי לינה ואירוח לגולשי הסקי הרבים המגיעים בחורף המושלג, ומן הסתם ניתן למצוא בעונה זו מבחר של חדרים ללא כל בעיה. בפועל, פרט לשני מלונות קטנים שהכילו בקושי ארבעה חדרי אירוח לא ראינו מלונות אחרים בסביבה ועל פי הבנתנו כנראה שגם תושבי הכפר Gela, אותם פגשנו. מה שכן ראינו הוא כפר קטן ויפה המטפס במסלול תלול וגבוה לרום של 1500 מטר מעל פני הים. מיקומו הגבוה יחד עם שילוב רוחות מהים האגאי מייחדים את המקום באוויר הרים צלול ובריא, עד כדי כך שבמקום זה הוקם מרכז הבראה מיוחד לחולים ולסובלים ממחלות ריאה, אותו זיהינו לתומנו בתחילה כמוסד לחולי נפש.
בסופו של יום, וככאשר הייאוש כמעט אחז בנו, חזרנו חזרה לשירוקה לוקה, שם השתכנו בהמשך הדרך במלון קטן בשם "Zgurovska Kusha" בחדרים האחרונים שהיו פנויים במקום. המלון קטן ונחמד ומכיל 5 חדרים קטנים וכל כך צרים שכמעט ולא ניתן היה להניח את המזוודות לרוחב החדר. לאחר שנרגעים מפרץ צחוק היסטרי ובלתי ניתן לשליטה למראה הרוחב האבסורדי של החדר, ניתן להבחין כי החדרים נעימים ונקיים. גזוזטרת עץ ארוכה ונעימה הצמודה לחדרים סיפקה מקום ישיבה ותצפית על הרחוב ועל הנהר המרוחק כ-15 מטרים בלבד. מחיר הלינה שכלל גם ארוחת בוקר והרבה מאוד (באמת הרבה) אווירה מקומית של פעם, עמד על 40 לבה לזוג.
לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לטיול רגלי בכפר הקטן והמיוחד. רחובות הכפר צרים וגובלים מצד מערב בנהר הזורם במקביל לכביש. מספר גשרי אבן עתיקים הבנויים בצורת קשת מקשרים בין שתי גדות הנהר. הצד המזרחי של הכפר מאכלס את עיקר בתי הכפר הבנויים בצפיפות סבירה אחד בסמוך לשכנו ובית מעל בית בהתאם לגובה המדרון. יופיים הבולט של הבתים נובע בעיקר מפשטותם ומהחומרים המקומיים מהם הם עשויים. גם התבוננות בתפאורה האנושית שיצאה אל הרחוב באותה שעת בוקר יצרה תחושה כאילו הדמויות נלקחו מתוך תסריט של
הצגה או סרט ישן.
שני שוטרים במדים כחולים נעמדו במרכז הכביש, מנהלים שיחה בטלה עם אחת מדיירות הכפר, ובסיומה התיישבו על ספסל סמוך קוראים בעיתון היומי. אישה אחרת, מבוגרת על פי צבע שערה הלבן, אך מלאה חיות ובריאות, הובילה שני סוסים גדולים לכיוון בית הדואר המקומי. ברחוב ישבה אישה על ספסל מוצל הנשען על קיר ביתה וניקתה צמר עיזים כהכנה ראשונית לקראת הפיכתו לחוט צמר ארוך. שני בתים משם, קראה אישה לשכנתה בקול והזמינה אותה לשבת עימה על הספסל ולהעביר יחדיו את שעות הבוקר הנעימות. מסמטא אחרת המקבילה לרחוב נשאה אישה זקנה על כפיה בצעדים איטיים ומדודים שטיח ישן לכיוון הנהר. השטיח, במרכזו, נקשר בעזרת חבל ארוך ועבה ובהנפה אחת הוטל אל המים השוצפים, שמדרגה נמוכה לרוחב הנהר יצרה בהם מעין מפל זעיר. לשאלתו של תייר ישראלי דובר בולגרית שנקלע למקום הסבירה האישה שכך היא מכבסת את השטיח. אבקת הכביסה יחד עם מפל המים הקטן המגלגל את השטיח וחובט בו בזרם המים הבלתי פוסק פועלים ממש כמו מכונת כביסה ענקית של הטבע, או שאולי ההפך הוא הנכון, והמכונה המודרנית פועלת ממש כמו מפל המים הקטן השוטף ומסובב את השטיח.
לשאלתו הנוספת של התייר הישראלי, כיצד תרים הגברת את השטיח הכבד והספוג במים מהנהר, חייכה האישה חיוך קטן וענתה שלשמחתה עדיין יש בה את הכוח להרים את השטיח. כשעתיים לאחר מכן עת יצאנו מהכפר אכן ראינו את אותה אישה זקנה ומופלאה עומדת זקופה עם מבט מלא סיפוק, בסמוך לשטיח החום והישן אשר היה תלוי עתה לייבוש על המעקה.
לאחר שהצטיידנו ב-"בניצה" (Banitza) במסעדה המקומית, עלינו על המכונית ונסענו צפונה לכיוון העיר פלובדיב, נפרדים מהמקום היפה והמיוחד כל כך. הכביש לפלובדיב נמתח צפונה במקביל לנהר ה-ווצ`ה (Vacha), הנחסם על ידי סכר ענק בסמוך לעיר קריצ`ים (Krichim). לא הרחק משם הפך הנוף למישורי ואנו הגענו אל העיר השניה בגודלה בבולגריה - פלובדיב.
פלובדיב (Plovdiv)
פלובדיב, העיר השניה בגודלה בבולגריה, ממוקמת על גדות נהר מריצה (Maritsa). מיקומה המיוחד של העיר על צומת דרכים עתיקות שחיברו בין אירופה לאסיה ואפריקה הפכו את המקום למקום מרכזי שהושפע מתרבויות המערב והן מתרבויות המזרח ובכל זאת שמר על צביון וזהות עצמאית משל עצמו. ב"וותק" האירופי נתפסת פלובדיב כאחת הערים העתיקות באירופה . על פי הכתובים, גילה המשוער הוא בין 6000 ל-8000 שנה!!! עובדה ההופכת את העיר לעתיקה יותר אף מרומא ואתונה ואפילו מקרתגו או מקונסטנטינופול. סביר להניח שאם לפני כ-3000 שנה, בתקופתו של דוד המלך, ניתן היה לצאת לחופשת קיץ בחו"ל, אולי נסיעה לפלובדיב, הכוללת סיור מעניין באתריה ובעתיקותיה בנות ה-5000 שנה (דאז) היתה עולה כאחת מהאפשרויות המעניינות עבור המלך הג`ניג`י הצעיר.
לעיר פלובדיב ניתנו שמות רבים כיאה לערים עתיקות שעברו כיבושים וגלגולים שונים וביניהם אומולפיה, טרי-מונטיום (שלוש גבעות) מהתקופה הרומית בשל מיקומה על שלוש גבעות, פילופוליס (בתרגום חופשי - עירו של פיליפ) על שם פיליפ מקדון (האבא של...) שפרץ את חומותיה של העיר, והשם פיליבה (Philibe), כפי שנקראה על ידי הטורקים.
השם "פלובדיב" נמצא בפעם הראשונה בכתובים מהמאה ה-15 וזאת כפי שעולה מתוך ממצאים ארכיאולוגיים. שם זה נשמר למעשה עד עצם היום. פלובדיב היא עיר ציורית עם הרבה פארקים, גנים, מוזיאונים ואתרים ארכיאולוגיים. חלקה העתיק הנקרא "העיר העתיקה" (the old town) משמש כמוזיאון פתוח לתיירים הרבים הסובבים בה. אחד מהאתרים המיוחדים בה הוא התיאטרון הרומי בו נערכים לעתים קרובות קונצרטים, הופעות תיאטרון וכדומה. העיר העתיקה בנויה ממדרחוב רחב הנחצה באמצעו על ידי כביש. במעבר זה נמצא מסגד "דומאיה" המוסלמי, שריד מהתקופה העותומנית המשמש עד היום בית תפילה למוסלמים הרבים המתגוררים בעיר. בסמוך ישנו שריד מהתקופה הרומית שנחשף מתחת למדרחוב. מקום זה שימש בעבר אצטדיון קטן וזירת לחימה לחיות ומעליו מוצב פסלו של פיליפ מוקדון. בהמשך הרחוב ישנו גרם מדרגות (סמוך לפסל ברונזה ה"מקשיב" להמולת הרחוב) ממנו ניתן לטפס אל ראש גבעה ולצפות אל העיר. בשעות הערב הומה המדרחוב באנשים ובתיירים רבים היושבים בבתי הקפה על כוס קפה או משקה קר. בכיוון השני של המדרחוב ישנם דוכני שווארמה טורקית הנמכרת במין לאפה טעימה ושווה.
מבחינתי, לעיר חסרון אחד גדול, מכעיס ומהותי, שפגם מאוד בנסיונותינו להנות ולהכיר את העיר. בעיר הגדולה, הנחשבת כמרכז תיירות חשוב, אין ולו שלט אחד באנגלית המכוון את התייר הלא בולגרי אל אתריה החשובים. גם בקשות להכוונה מתושביה של העיר לא סייעו בידנו בשל מגבלות השפה. למרות מגבלה זו נהנו קמעה מהעיר אך יצאנו ממנה בתחושת פיספוס ענקית. חבל.
העיר הגדולה, סואנת מאוד מאוד, לחה ומתפרסת על שתי גדותיו של "נהר מריצה". כבישי העיר רחבים ומכילים בתוכם אוטובוסים חשמליים, מכוניות ישנות רבות, שאת רובן ניתן למצוא רק בסרטים ישנים בצבעי שחור לבן, ולצידן מכוניות חדישות מאוד. אוטובוסים ישנים ומעשנים, הרבה "לאדות" ישנות, מוניות צהובות המסיעות נוסעים מכאן לשם (tuka tuka .זוכרים?) בכבישים הסואנים. העיר התוססת עמוסה בחנויות מודרניות שפריטי אופנה אחרונים מונחים בחלונות הראווה המהודרים שלהן. העיר משדרת הרבה צבעוניות ומלאה בשלטי פרסום שונים המפוזרים ברחבי העיר כיאה לעיר מודרנית מערבית. מנגד רואים הרבה איים ירוקים של מדשאות וצמחיה.
ברחובות העיר ובכבישיה בפרט תריחו ותחושו כל העת בריח של גז בישול המניע את מנועיהן של לא מעט מכוניות. תחנות דלק (גז) מיוחדות מספקות את הגז לתוך מיכל גז המוסתר בחלקה האחורי של המכונית המונעת בגז במקום בדלק המסורתי.
טיפ קטן לנוהגים: בבולגריה חוקי התנועה זהים לאלו בארץ למעט הבדל קטן. בפניה שמאלה כאשר הרמזור הופך לירוק, יש לזכור ולהישמר מהתנועה הזורמת ממול. גם לנהגים הבאים ממול, האור הירוק דולק וזכות הקדימה היא שלהם (אסור לשכוח).
בניינים גבוהים וחדשים ממוקמים ונבנים כל העת ברחבי העיר כמנסים להסתיר את בנייניה הקומוניסטים והמכוערים מתקופה אחרת של בולגריה. שפע של בתי מלון מציע מבחר גדול של חדרים ברמות שונות של חדרים וכמובן בדרגות שונות של מחירים. אנו התמקמנו במלון "Metropol Hotel", מלון בעל שלושה כוכבים שהציע לנו חדר זוגי גדול, מרווח וממוזג יחד עם ארוחת בוקר במחיר של 70 לבה. המלון נחמד ונקי ומחירו זול בהרבה ממחירי המלונות האחרים מאותה רמה אותם בדקנו. מומלץ ביותר.
לפני לכתנו לישון חשבנו לתלות שלט גדול על דלת החדר "יוחזרו הכפרים אל מסלול הטיול", אולם היינו עייפים מאוד. כיבינו את האור. מחשבותינו נדדו אל יערות ירוקים, מפלי מים צוננים ואוויר הרים קריר ונקי. אפילו לא הבחנו שנרדמנו.
