טיול בקרקוב וביקור ברובע קאז`ימייז`

גם הנוכחות של מבקרים ישראליים רבים היא בעיקרה ראוותנית אך אין בה דו-שיח תרבותי עם הפולנים, למעט אולי מפגשים כביקור של עמוס עוז בצאת ספרו, אבל כמו שחש בעומק נפשו יצחק בשביס-זינגר ברומאן "שושא" - אין המשך ליהדות פולין בשום מקום אחר בעולם ולכן אכן צריך היה להמשיך לחיות בווארשה עד הרגע האחרון מבלי להימלט כי הכיליון הרוחני אינו פחות חמור מהכיליון הפיסי.
אהוד בן עזר והדסה וישליצקי
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: טיול בקרקוב וביקור ברובע קאז`ימייז`
© איתמר ברק

מגיעים לקראקוב

20.5.05. יום שישי. קראקוב. לילה 3. שני במלון נובוטל ברונוביצ`ה. בארוחת-הבוקר מתברר שבמלון נמצאת תמימה לבנון עם בעלה צביקה, שמדריך באופן קבוע קבוצות ישראליות בפולין. היום הוא יצא מוקדם בבוקר עם הקבוצה לאושוויץ. לדבריו זו הפעם השבעים וחמש שלו, והוא כבר מתכונן לסיים את עבודתו, שבה הוא רואה שליחות. הוא עצמו נולד בפולניה ועלה לארץ-ישראל בגיל צעיר. אנחנו פוגשים את שניהם בטיולים ובימי הנופש של גימלאי תל השומר. גם אני מחזיק בכרטיס "גימלאי" של תל השומר, בזכות עבודתה של יהודית שם במשך שנים רבות. צביקה מכיר את הארץ כאת כף-ידו ובכל מקום יש לו סיפורים מרתקים, חלקם עדות ממקור ראשון, בייחוד בנושאי מלחמות ישראל, שמשלימים את דברי המדריך הקבוע שלנו יוסי אבישר, שגם הוא לא קטלא קניא. צביקה היה בין יתר תפקידיו גם מפקד הנח"ל. אני עתיד לפגוש בו רק בערב. הוא גם קרוב-משפחה של משה גרינברג-דגן ז"ל שהיה בעלה השני של אימי, וגם הוא היה מפולניה.

יוצאים במכונית למצודה ולארמון הוואוול, מעל לוויסלה. הדסה ויגאל כבר סיירו שם בביקורם הקודם, ויהודית ואני יורדים מהמכונית ומתחילים לטפס אל הארמון למעלה. היום די חם. אנחנו מסתפקים בראיית החדרים הציבוריים של הארמון, שאינם שונים מארמונות רבים שראינו בעבר. כאן היה משכן מלכי פולין בשעתו. מאות ילדי בית-ספר קטנים, בקבוצות, מבקרים באולמות הארמון. המראה יפה גם מחצרות המבצר – צריחי הבניינים, החומה, מראה הוויסלה המתפתלת למטה, העצים, הדשא הירוק. ממש פנינת חמדה. ובכלל, קראקוב, יותר מכל עיר פולנית אחרת שראינו, מזכירה את ערי הממלכה האוסטרו-הונגרית: וינה, בודפשט ופראג. אבל אולי זה נראה כך רק לנו, לישראלים, שכל מצודה על גבעה מעל לנהר ולעיר נראית להם פלא מאוד עתיק ורומנטי וגם ייחודי, כלומר, שאין כמוהו אצלנו בתל-אביב, ובירושלים כידוע אין נהר.

מסיימים את הסיור ויורדים והולכים בכיוון הכיכר המרכזית, ליד הבסיליקה של מריה, בעלת שני הצריחים. במדריך רוזמרין נאמר כי "בקומתו הראשונה של בניין הסוקוניצה, שמסכות עתיקות מעטרות את קירותיו, נמצא מוזיאון של ציירים פולניים בני המאות ה-18 וה-19, ביניהם סטאניסלאב ויספיאנסקי." מצליחים לגלות בקומה שנייה בבניין הסוקוניצה את המוזיאון הלא-גדול הזה לאמנות פולנית מהמאה ה-19, ואני מתרשם מאוד. קונה גם ספר שממנו אפשר להשלים פרטים. מצויות במוזיאון שתי תמונות של מאוריציו גוטליב, האחת אוטופורטרט, והן מעניינות מאוד. בזכות שני הטלפונים הניידים שלנו, שאחד מהם אנחנו מפקידים בידי הדסה, אנחנו מצליחים לחזור ולפגוש אותם בכיכר ה"שוק", הסוקוניצה; נכנסים לעוד סבב של קניות בשוק המקורה (“אולם הבדים”) הגבוה וההומה, שהבניין המוארך שלו הוא מלאכת מחשבת אדריכלית, בעיקר מבחוץ. אני קונה מתנה לבן, חולצת טי שרט שחורה שבמרכזה שמש לבנה קטנה וכתובת באנגלית "כולם אוהבים את פולניה" ומסביב לשמש, כל קרניה בלבן הם ספרמטוזואים זעירים ששוחים לקראתה, אל המרכז. לי אני קונה פינגווין, שמתברר שהוא עורב, עשוי עץ, שחור עם רגליים, עיניים ומקור בצבע העץ הבהיר המקורי שנותרה בו הטקסטורה העצית. יש ממנו שלושה גדלים. אני לוקח את הבינוני, ולפי ההבדלים ביניהם אני רואה שכולם עבודת-יד מקורית כי הם שונים זה מזה בפרטים קטנים.

לפני שעוזבים את הכיכר עוברים על פני חבורת כליזמרים פולנים עליזה, חלקם מזוקנים, שני אקורדיאונים, חצוצרה ושני חלילים, לבושים בבגדים צבעוניים וחובשים כובעי נוצה, בגדים הנחשבים פולקלוריים-איכריים ומשום מה הם דומים, לפחות בכל אירופה. הדסה תורמת להם זלוטי אחדים ומבקשת שינגנו קראקוביאק, וכשהם ממלאים את בקשתה – היא רוקדת קראקוביאק עם יהודית, להנאת הצופים מסביב. הדסה, יהודית ואני נכנסים לבסיליקה המפורסמת בעלת שני הצריחים הלא שווים. הפ��נים מרשים מאוד ומלא מתפללים. לחלק מהכנסיה לא נתנו להיכנס קודם בגלל התפילה. עולה כסף להיכנס. אני קונה שתי גלויות. באחת מהן רואים את עבודות הזהב המדהימות, שרוזמרין קורא להן יצירת המופת של וייט שטוס, שעשה את מחיצת-הירכתיים המוזהבת, המתנוססת מעל המזבח (האלטר), וזאת לפני 500 שנה. בצד שמאל יש פסל אנושי מאוד של ישו על הצלב עטור זר קוצים והדם נוזל מהחתכים בגופו. אני קונה גלוייה בגלל המבע האנושי מאוד של פניו.

רובע קאז`ימייז`

עולים על המכונית ונוסעים שוב לרובע קאז`ימייז`. המסעדה, בית-הכנסת ושאר המבנים מסודרים סביב כיכר אשר במרכזה נמצא ציון כתוב "לזכר 65,000 יהודי קראקוב והסביבה שנשמדו בשואה". יורדים לבית-הכנסת ברובע קאז`ימייז`, המשמש כיום כמוזיאון להיסטוריה יהודית. לצד הירידה אליו ישנה גדר הברזל העתיקה המשובצת מגיני דוד. בעין בוחנת מגלים בפינות ועל קירות רבים שרידים לחיים היהודיים. מציצים רק בכניסה ואני קונה חוברת עברית על אושוויץ, באותה מתכונת של חוברות בשפות אחרונות שראיתי בחנות המזכרות באושוויץ, אלא שהמהדורה העברית אזלה שם כי כנראה רוב הקונים הם קוראי העברית. אנחנו משוחחים עם המוכרת הבלונדית הצעירה, העובדת בחנות הספרים ומזכרות היודאיקה שנמצאת במבואה לאולם בית-כנסת לשעבר, שבו תצוגה של פריטי יודאיקה. המוכרת הבלונדית לא נראית יהודיה. היא מכירה את השם של מרים עקביא. מדף הספרים הפולניים המתורגמים מעברית שנמצא אצלה דל ומאכזב מאוד. היא מספרת על ההרצאה של עמוס עוז אתמול באוניברסיטה, שהיתה מוצלחת מאוד, לדבריה. לא הרבה ספרים עבריים מתורגמים לפולנית, וחלקם נראה שתורגם ביוזמת סופרים לא-ידועים ובמימונם. אבל ספק אם המבחר בחנות הזו משקף את רוב מה שתורגם לפולנית מהספרות העברית.

לאחר שבועות אחדים, בשובנו ארצה, אני קורא בראיון עם המתרגם הפולני הצעיר של עמוס עוז, לשק קוויאטקובסקי, יליד פוזנן. מסופר שם כי עם צאת תרגום ספרו היה עמוס עוז סופר-אורח מרכזי ביריד הספרים הבינלאומי שהתקיים בווארשה בסוף חודש מאי, שם עמד על הקשר היהודי-פולני שאותו תיאר כ"נישואין בני אלף שנה, רצופי פסגות אור וחושך גם יחד." זה גם מתאים קצת לשם של ספרו. אמר. רק שלא יגיד שמחר לא תזרח השמש, פן על פסגות החושך לעולם לא יגיה אור. שתי אמירות של המתרגם מושכות מאוד את תשומת ליבי. מצד אחד: "מרגיז אותי כשאני שומע צעירים בישראל אומרים שהם רואים את פולין רק כבית קברות אחד גדול." מצד שני: "הפולנים קוראים מעט מאוד.

מבחינת זאת, ההשוואה לישראל מתסכלת. זה פרי ההיסטוריה הטראגית של ארצנו – גם הנאצים וגם הקומוניסטים רדפו באופן שיטתי את האינטליגנציה ופגעו בה. תוצאות הרדיפות ניכרות עד היום. עכשיו אין בפולין הרבה אנשים שבאמת יש להם צורך לקרוא ספרים." ("ידיעות אחרונות", 8.7.05). אני מכיר עוד עם שנרדף לא פחות תחת שלטון הקומוניסטים, ונרצח הרבה יותר ולכל שדרותיו תחת שלטון הנאצים, ובכל זאת מרבית שרידיו, וצאצאיהם, אינטליגנטים לא פחות מאלה שנרדפו ונרצחו, ואשר בוודאי היו ביניהם עוד כמה וכמה איינשטיינים. אבל שאינטלקטואל פולני יגיד דברים שכאלה על בני-עמו, זה ממש מדהים אותי, כי בעיניי הצטיירו תמיד הפולנים כעם בעל תרבות גבוהה מאוד, ולגמרי לא כ"פולאק" סטנלי ב"חשמלית ושמה תשוקה". המתרגם הצעיר מונה בהתלהבות שמות ספרים וסופרים עבריים חשובים שאותם קרא ואת חלקם גם מתרגם. שמו של כותב שורות אלה נעלם מידיעתו, מה שמראה על התערותו המוצלחת של המתרגם הפולני בספרות העברית.

מבקרים בחנות ספרים "ירדן", ברחוב שרוקה 2 בכיכר. רואים גם כאן את הספר המתורגם של עמוס עוז. ליד החנות מסעדה גדולה של אוכל יהודי, אבל אנחנו לשם לא נכנסים, כי קבוצות תיירים רבות זורמות אליה פנימה. לאחר הסיור בכיכר נוחתים שוב על מסעדת אל"ף או אלפא של אתמול בצהריים. אני לוקח רק חמיצה. יהודית לוקחת שוב דג ממולא. אחרי הארוחה מבקרים בבית-הכנסת של הרמ"א, ר` משה איסרליש, (בפולנית מבטאים – רמו) הנמצא כמעט ממול למסעדה, גם הוא בכיכר. וכן בבית-הקברות מהמאה ה-16 שנמצא מאחור ובו מצויות המצבות העתיקות של משפחת מייסדי בית-הכנסת, ואומרים שגם זו של הרמ"א, אלא שאנחנו לא מצליחים למצוא אותה וגם לא רואים איזה ציון מיוחד של נרות ליד קבר מפורסם של קדוש. כל המקום הקדוש מוקף חומה שחלקה נראה עתיק מאוד.

יגאל זוכר לפגוש במקום יהודי קשיש שהיה אחד מ"רשימת שיינדלר", ושמו נזכר בכרך מהוה של הספר המונח על השולחן במבואה. בית החרושת של אוסקר שיינדלר נמצא בקראקוב, ובזכותו הציל כאלף יהודים, וכפי שאני שומע בשובי ארצה, הקהילה היהודית של קראקוב עומדת להפוך את המבנה המוזנח למוזיאון. בטעות אני סבור כי הרובע שבו עומדות רגלינו היה הגטו של קראקוב מעצם היותו אזור יהודי. אך לא. מתברר שאת היהודים פינו ממנו לגטו קראקוב, אזור שבו לא ביקרנו, וכותבת לי על כך מרים עקביא: "כתבת יפה על קרקוב עצמה, עיר שעד היום אהובה עליי (מה העיר אשמה?), וכתבת יפה מאוד על קז`ימייש, אבל לא על פודגוז`ה, שם, מעבר לוויסלה, היה הגטו. אולי היה צריך להזכיר את הרוקח הפולני, תדאוש פנקייביץ`, שאת ספרו `בית מרקחת בגטו קרקוב` תירגמתי אני לעברית. ואולי את מרדכי גבירטיג, שנורה למוות באחת האקציות בגטו קרקוב? – ברור, שלא ניתן לכתוב על הכול. כך גם סיימתי אני את אחד מסיפורי בקובץ `המחיר`: `מי מסוגל לספר הכול? ובלאו הכי אין צורך, כי מי מסוגל להבין?`"

את ימי ילדותו בילה בגטו של קראקוב הילד רומן פולנסקי (שנולד בפריס), והיה עד-ראייה ללקיחתם של הוריו למחנה ריכוז נאצי, שממנו שב רק אביו. הוא-עצמו הסתתר במשפחות קתוליות עד תום המלחמה. הביוגראפיה שלו, יחד עם האווירה הימי-ביניימית שנשתמרה בחלקים ההיסטוריים של קראקוב, מסבירות במקצת את האווירה והתוכן של סרטיו. בייחוד עולים בזיכרוני שניים מן המעולים שבהם: "נשף הערפדים (`סליחה אתה נושך את צווארי!`)" שעלילתו הדימיונית והדמונית מתרחשת בטראנסילוואניה, עם בן-דמות של דראקולה בשם הרוזן פון קרולוק; ו"הפסנתרן", שמראות וארשה וגטו וארשה במלחמת העולם השנייה, המצולמים בו, ליוו אותי בביקור בווארשה המודרנית והיו לי בדימיוני למוחשיים יותר משרידיהם המתועדים והסמליים שראינו, ואשר התסריטאי שלו הוא ידידנו בלונדון רונאלד הארוו�ד (שמחזות שלו הוצגו בארץ ובהם "המשרת"). הכרנו אותו בהיותו נשיא פא"ן העולמי, בקונגרס שהתקיים בגוואדאלאחארה שבמקסיקו בשנת 1996. בקראקוב גר תקופת זמן בילדותו חברי הצייר והסופר אורי שולביץ, יליד וארשה 1935, שנדד במלחמה יחד עם הוריו לתוככי רוסיה, ולאחריה שבו לפולניה, לקראקוב, ומשם לפריס ולישראל. זה כבר יותר מארבעים שנה שהוא מתגורר בניו-יורק, ונחשב לאחד המאיירים הטובים ביותר של ספרים מצויירים לילדים וגם זכה בפרסים רבים. האווירה, הנופים והטיפוסים של פולניה היהודית בולטים מאוד בחלק מהספרים שאייר, בהם גם של בשביס-זינגר וי.ל. פרץ.

האוניברסיטה היגילונית בקראקוב נוסדה במאה ה-14 והיא העתיקה ביותר בפולניה ואחת העתיקות ביותר באירופה. היא נמצאת ברחוב אני הקדושה, ונקראת קולגיום מאיוס. לפי ספרו של רוזמרין, ליהודים יש יחס דו-ערכי לאוניברסיטה זו. הם זוכרים לטובה את מייסדה, ק�ז`ימי�ז` י�גי�לו הגדול, שהיטיב עימם והעניק להם זכויות שונות, ובהן זכות הישיבה ברובע הנושא עד היום את שמו. מאידך, ברחובות הסמוכים לאוניברסיטה השתרע הרובע היהודי שבתוך העיר העתיקה קראקוב, ורוב ההתנכלויות ליהודי העיר מוצאן מהאוניברסיטה והסטודנטים שלה. גם התרחבותו של המוסד היתה תמיד על-חשבון בתי היהודים השכנים. לא הספקנו לבקר בה. אני נזכר כי במגדלן קולג` (האנגלים מבטאים – מו�ד�ל�ין) שבאוקספורד, שנוסד בשנת 1458, החצר היפה ביותר שלו, סנט ג`ונס קוואדראנגל, קרוייה על שם בית החולים של סנט ג`ון (יוחנן) המטביל, שניצב במקום הזה משנת 1180. לפני כן נמצא שם בית-קברות יהודי, שכניראה נמחק עם רדיפת וגירוש היהודים מאנגליה באותה תקופה.

חזרה למלון. בלי לישון אני קופץ מיד לבריכה. פוגש במעלית את צביקה לבנון, שמפציר בנו שלא לדלג על הביקור במכרות המלח, שזה אחד מפלאי עולם. שוחה חצי שעה וזוכה במראה בלתי-נשכח. בדרך-כלל רק גברים מבוגרים שוחים כאן, אם בכלל. והנה במקום קצת גבוה ומואר, שם גם הסאונה שאינני נכנס אליה, מסתובבת בחורה עטופים במגבות, ולרגע אחד היא יוצאת מחדר אחד וגבה אליי וממשיכה לחדר אחר, ומאחר שלא הידקה היטב את המגבת מאחור, נחשף לעיניי חריץ התחת שלה כביום היוולדה, שחום במקצת אולי בגלל צל המגבת. פשוט תחת נהדר וערום שאני רואה להרף עין. אחר כך היא באה לשבת רגעים אחדים לצד הבריכה, בבגד ים שני חלקים, עטופה שוב במגבות ולא מוצאת מנוח לעצמה, ומסתלקת די מהר. את פניה אינני מספיק לראות. נשאר לי רק זיכרון של חריץ התחת הערום המבצבץ מהמגבת הלבנה, באור חשמל, מעל בריכת מלון נובוטל ברונוביצ`ה בקראקוב.

ארוחה בשמאלץ

יוצאים בשבע ורבע למסעדת השמאלץ [השמאואץ], ליד הכיכר המרכזית של כנסית מריצ`קה (מריה) הקדושה והסוקניצה. הזמנו כאן שלשום ארבעה מקומות להערב. את השם של המסעדה קשה לבטא כמו שקשה לפענח גם שמות אחרים, למרות הכתיב הכאילו-ברור: "גרופה רסטורנצי צ`יופסקי ידלו". היא נמצאת ברחוב הקטן אוליצה ג`רודצקי, שמימין לכיכר הגדולה, כשבאים מצד המצודה. Grupa Restauracji Chiopskie Jadlo, ul Grodzka 9, tel: (012)273-73-40

על השולחן ספל אמאיל ישן, הציפוי סדוק למטה, סימני חבטות, כחול, מלא שמאלץ [שמאואץ] עם גריבנז, ועוד ספל דומה מלא ממרח גבינה לבנה רכה אך לא מדי, עם בצל ירוק קצוץ וגם קצת שום. לחם טרי עם קרום עבה וסכין אחת לחתוך אותו וגם לדלות מהשמאלץ [מהשמאואץ] והגבינה על הפרוסות העבות. וכל זה יחד עם בירות מקומיות גדולות. ואנחנו זוללים את הלחם ואת השמאלץ [השמאואץ] אשר במלחייה הגדולה יש פלפל גרוס עבה ומלח אפור נוטה לחום ממכרות המלח ליד קראקוב, שאליהם לא הגענו. מלח נהדר אלא שלא מצאנו כמותו בחנויות. אני מזמין למנה עיקרית מרק ז`ורק חמוץ ובו חצי נקניקיה וחצי ביצה קשה וחצי תפוח אדמה מבושל. טעים מאוד.

יהודית מזמינה כבד מטוגן עם בצל. הדסה – דג כבוש בבצל ובתפוחי עץ ושמנת ומיונז. מעולה. גם אנחנו טועמים. ויגאל – מרק מעיים. הדסה מזמינה גם צלעות, וחמיצה עם קרפלאך. ובסוף מגישים לנו ארבעה ספלים לבנים של קומפוט שאינו אלא המיץ המסונן של עלי ירק הרוברבר שיהודית עושה ממנו קומפוט של ממש. תחילה זה נראה כאחיזת עיניים אבל בסופו של דבר אין מתאים ממנו לשטוף את טעם השמאלץ [השמאואץ], שכמובן בשלב מסויים אנחנו כבר לא יכולים למרוח ממנו יותר על הלחם עם אבקת המלח הגולמי החום-אפור, כי שבענו ממנו. יחד עולה הכול 180 זלוטי, שהם כ-230 שקל לארבעתנו, יחד עם הטיפ. יצאנו מה זה שבעים. לא יכולנו אפילו לסיים את מנת הלחם הטרי הנוספת שהזמנו עם השמאלץ [השמאואץ] החופשי, שזה לבד כמו ארוחה שלמה.

במשך כל הארוחה, ישבנו די קרוב לפתח – נכנסו אנשים, משפחות, עם חיוך על הפנים למראה המזון שעל שולחננו והשולחנות הסמוכים, אנשים אוהבים כנראה מאוד שמאלץ [ש��מ�או�א�ץ]! – ועד מהרה ראינו אותם עוזבים בבושת פנים ובזנב מקופל כי התברר להם שאין מקום, אלא רק אם מזמינים יום או יומיים מראש. המסעדה באמת קטנה ויש בה הרבה אביזרים כפריים מצחיקים. ריהוט עץ גולמי עבה לשולחן ולספסלים. בקצה המרוחק מהכניסה יש שולחן עם מסעד לקיר ומסעד שגבו בכיוון המבוא, שמסודר כמו דופן של מיטה זוגית כפרית מצד הרגליים. כך שמי שנכנס חושב שבקצה המסעדה נמצאת מיטה גדולה שבה אנשים יושבים ואוכלים. בדרך חזרה למלון אנחנו עוצרים בסופרמרקט גדול וקונים שני נקניקים בעטיפת ו�אקום, האחד קראקובסקי, כי איך אפשר בלי.

את הדברים הבאים אני כותב בלילה בקראקוב, לפני שאני נרדם: יש לנו מעין דאבל-סטנדרד, קנה-מידה כפול, בהתייחסותנו לשרידי הקיום היהודי בפולניה. מצד אחד אנחנו מצטערים על העבר המפואר שנעלם, וכאילו שמחים שיש המשך כלשהו, שלושה, שלושים או שלוש מאות יהודים בעיר שבשעתה יותר ממחצית אוכלוסייתה היתה יהודית, מצד שני – אותם יהודים שגרים כאן נראים עלובים כל כך, וכאילו אומרים בעצם הווייתם שאין יותר מקום לקיום יהודי אמיתי בפולין, ולכן הם אפילו מעוררים מעין בוז כלפיהם, ולעיתים כבר פולנים גויים ממלאים את תפקידיהם כמו במסעדות בעלות השמות והתפריטים היהודיים בקאז`ימייז`. גם הנוכחות של מבקרים ישראליים רבים היא בעיקרה ראוותנית אך אין בה דו-שיח תרבותי עם הפולנים, למעט אולי מפגשים כביקור של עמוס עוז בצאת ספרו, אבל כמו שחש בעומק נפשו יצחק בשביס-זינגר ברומאן "שושא" – אין המשך ליהדות פולין בשום מקום אחר בעולם ולכן אכן צריך היה להמשיך לחיות בווארשה עד הרגע האחרון מבלי להימלט – כי הכיליון הרוחני אינו פחות חמור מהכיליון הפיסי. מי שברח בעוד מועד, כמוהו, הציל את הגוף אך לא את הנפש, כי לא בתל-אביב ולא בניו-יורק ולא בשום מקום אחר בעולם יש המשך להווייה היהודית האידישאית הווארשאית שתססה באופן מדהים וגאוני עד שנשמדה כליל.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

נקודות עניין שהוזכרו בכתבה

הזמנת חופשה לקרקוב

כתבות מומלצות עבורך על קרקוב

קצת השראה לטיול הבא

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם