תחילת הדרך
טוענים כי קהילה יהודית היתה בפירנצה כבר מהעת העתיקה, זמן שלטונה של האימפריה הרומית, אך מסמכים ותעודות שמוכיחות קיומה של קהילה נמצאו מהמאה הארבע עשרה. בשנת 1430 הוזמנה קבוצת היהודים הראשונה להתיישב בעיר ולעסוק בפיננסים. המסמכים שנותרו מתקופה זו מציינים באופן ברור כי הבחירה בתפקידם של היהודים, כמלווים בריבית, היא מגמתית. הרצון המובהק היה למנוע מנוצרים ל"לכלך" ידיהם בנשיכת נשך מהאוכלוסיה. בשנים אלו, משפחת מדיצ`י שלטה בעיר, וקיום הקהילה היהודית היה תלוי בחסדיה לחלוטין. בתקופות בהן נחלו המדיצ`ים מפלות, גורשו היהודים מהעיר, וכאשר שבו לחלוש על העיר- שבה הקהילה לפירנצה. באמצע המאה השש עשרה העניק הדוכס של מדיצ`י כתב זכויות נרחב ליהודים ובני עמים זרים אחרים כמו המוסלמים, היוונים, התורכים, הפרסים והארמנים. כולם כונו בפיו "לבנטינים", ובעצת החכם הספרדי יעקב אברבנל השתפר מעמדם ועלה. דבר זה גרם לרבים ממגורשי ספרד להגיע אל פירנצה.
בשנת 1571 נעתר הדוכס לדרישת האפיפיור וסגר אזור בעיר - שם נוסד הגטו היהודי. אזור בו עוברים כיום הרחובות Via Roma, Piazza della Repubblica, Via Brunelleschi ו- Via de` Pecori, הפך למרכז החיים היהודיים. שני בתי כנסת, בתי ספר, קצב כשר, מרכזי ארגוני צדקה שונים ומקווה כולם מילאו את רחובות הרובע בחיים תרבותיים תוססים. הקהילה ניהלה חיים מלאים, אוטונומיים. בית הדין הרבני פתר מחלוקות וסכסוכים, ופסקיו היו קבילים. הגוף המנהיג של הקהילה היהודית מנה 18 חברים, שייצגו את אנשי הקהילה בכל ענין ודבר. חיי הקהילה התנהלו על מי מנוחות. עם כיבושו של נפוליאון את פירנצה, שוחררו היהודים מעול חובת המגורים בגטו. שנת 1815 מאופיינת בכיבוש האזור על ידי בית האבסבורג שציווה על היהודים לשוב אל הגטו, דבר שפגע מאוד בתחושות בני הקהילה. בשנת 1848 בוטל הגטו סופית. במקומו הוקמו בנינים גדולי מידות, ולא נותר זכר לגטו אלא בצילומים בודדים.
המחצית השניה של המאה התשע עשרה היתה עמוסת התפתחויות בכל תחומי החיים. בית הכנסת הגדול הוקם, לתפארת הקהילה, ובני הקהילה השתתפו במאבקם של רבים על זהות לאומית, חירות וזכויות. כוחה של הקהילה עלה מאוד בעולם היהודי, הרב הראשי מרגוליס יסד סמינר רבני בסוף המאה התשע עשרה, ופרסם כתבים רבים שהאדירו את שם הקהילה. תקופת הפשיזם האיטלקי ומלחמת העולם השניה הביאו צער מכאוב ומוות על הקהילה. רבים נשלחו אל מחנות הריכוז והעבודה, נפטרו מחמת התנאים שם או כלוחמי חופש שמרדו במשטרו של מוסוליני. בין הקורבנות- רבה הראשי של הקהילה הרופא והמנהיג נתן קסוטו. בית הכנסת המפואר הפך בידי הצורר הנאצי למוסך, וספג הפגזות רבות שהרסו את רובו. אוצר הקהילה נשדד ונלקח לגרמניה. אחרי המלחמה, תהליך השיקום וההתאוששות היה ממושך. בשנות החמישים והשישים נבנה בפירנצה בית ספר יהודי חדש, ובית אבות. שנות השישים הביאו עימם התמודדות עם השיטפון הנורא שעשה שמות בעיר כולה. בית הכנסת היה בין המבנים שניזוקו קשות, מעל תשעים ספרי תורה, חלקם עתיקים ובעלי ערך לא יתואר נהרסו לחלוטין. תהליך השיפוץ והשיחזור החל מיד בתום השיטפון. כיום קהילת יהודי פירנצה מונה כאלף איש. יש ברשותם בית כנסת ספרדי ובית כנסת אשכנזי, מרכז קהילתי, בית ספר, מועדון ספורט, בית אבות, וסניפים של ארגונים שונים כמו ויצ"ו ובני ברית.
