פולין - אתרי יהודים ברחבי המדינה

הביקור שלנו בפולין מורכב משני חלקים: החלק הראשון ביקור בן שלושה ימים בורשה, במקביל לשהות בכנס מקצועי והחלק השני ביקור בן שלושה ימים באתרים "משפחתיים". חלק זה היה כרוך בנסיעות לאורכה ולרוחבה של פולין. מנסיעותינו בעולם הגעו למסקנה בדבר קיומם של שני סוגי מטיילים: האחד, שלא יעז לעזוב את נמל התעופה בן גוריון ללא מדריך צמוד, שיוביל אותו בכל האתרים הרלוונטיים בעולם, הן במקרים בהם השפות המקומיות אינן שגורות בפיו והן בתואנה שהוא בחופשה ולא מוכן לשבור את הראש עם מפות וספרי הדרכה שונים. הסוג השני, עליו אנו נימנים, מעדיף לעשות זאת בדרכו - לצאת לבד, עם מפות, ספרי הדרכה, טיפים מכל אתר אינטרנט אפשרי ועם תוכנית כללית, הנתונה לשינויים.

זו היתה רק אחת הסיבות שויתרנו על מדריך טיולים צמוד לפולין, בניגוד להמלצות ולאזהרות. סיבה שנייה היתה המקומות אליהם תיכננו להגיע מלבד ורשה, עיר הבירה, אשר כפי שהבנו מראש קלה להתמצאות. בורשה גם יש מיפוי מסודר וניתן למצוא ספרי הדרכה מפורטים. בתיכנון שלנו היו ערים גדולות ולא עיירות או כפרים, בהם יתכן וההתמצאות קשה ומסובכת יותר. מבדיקה ב - Google Maps  הבנו שהכתובות, אותן חיפשנו באותן ערים, הינן שרירות וקיימות והבתים עומדים על תילם ויתרה מזאת - נמצאים ממש במרכזי הערים, כך שהחלטנו לצאת מוורשה עם רכב שכור ולהגיע עצמאית לכל נקודה. מובן שלא התאכזבנו.

גילוי נאות – במסגרת ההתלבטויות בתכנון הביקור, יצרנו קשר עם מדריך טיולים ישראלי המתגורר בפולין ששמו שלומי קמורה מ- Tour Poland. למרות שבסופו של דבר ויתרנו על שירותי ההדרכה הצמודים שלו, עם רכב ונהג ועם הכנת חומר ל"טיול שורשים" כהלכתו, יצא שלומי מגדרו על מנת לעזור לנו בתכנון הביקור העצמאי. שלומי עזר בהמלצות על מסלולי הנסיעה ומזג האוויר ואף במציאת חדר במלון בלובלין, במחצית מהמחיר אותו הצליחה להשיג סוכנת הנסיעות שלנו בארץ.

מלון רדיסון בו התאכסנו היה הפתיע לטובה. הוא ממוקם במרכז, כמו מרבית המלונות, מרחק הליכה ממרבית האתרים החשובים. עלינו על ראש בניין הקונגרסים - התרבות והאומנות, בניין סטליניסטי הגבוה בורשה, לתצפית פנורמית על העיר. מתאים לחובבי תצפיות פנורמיות בלבד. נדהמנו לגלות בכוחות עצמנו את שרידי הגטו היהודי, ממש במרכז העיר, מתחת לאף. מיקום שרידי הגטו במרכז העיר ממחיש את העובדה שהגטו לא היה במקום רחוק מהעין, שניתן היה להתעלם ממנו. הוא היה שם מתחת לאף, גלוי לעין כל, כשהפולנים הלכו לעבודתם, הביאו את הילדים לגן ולבית הספר וערכו את הקניות.

את שריד חומת הגטו ברחוב סיינה 55 כמעט פיספסנו. כשהולכים מכיוון קניון זלוטה טרסה לרחוב סיינה שמאחוריו, ועוברים את בית מספר 51 ואת בית מספר 53 (שאליו צמוד בית קפה קטן, למי שיש חשק לשבת על כוס קפה ליד חומת הגטו...) מצפים שבית מספר 55 יגיע לאחר מכן. למרבית הפלא, בית מספר 55 נמצא בחצר הפנימית של בית מספר 53. הכניסה לחצר חסומה בשער עם אינטרקום, לדיירי הבניין. לאחר שביקשנו טובה מהמוכר בחנות המרפדיה הסמוכה נפתח השער ונכנסנו לחצר. טיפ: בביקור בפולין רצוי שיהיו בתיק נרות נשמה וגפרורים, כיפה, מטפחת ראש וספר יזכור. לצערנו, כפי שנראה בהמשך, יהיה להם שימוש.

בקיר ששרד מחומת הגטו, קיימת מגרעת של שתי לבנים חסרות. אחת נלקחה למוזיאון יד ושם, והשנייה מוצגת במוזיאון השואה בניו יורק. במגרעת שנוצרה דולקים נרות נשמה. נקודה שנייה בסיור הינה בית הכנסת על שם משפחת נוז'יק - זוג יהודים חשוכי ילדים, שתרמו את הכסף לבניית בית הכנסת להנצחת משפחתם. בית הכנסת הוא היחיד בורשה שלא נחרב בזמן המלחמה, מאחר ושימש כמטה איסוף לשלטונות הנאצים. לאחר המלחמה שוקם בית הכנסת, והוא משמש כיום לקהילה היהודית. המיוחד במבנה בית הכנסת הוא שנבנתה בו במה למקהלה, שהנעימה בזמירותיה, לאור האוריינטציה המוסיקלית של החזן. סיפרו לנו שבבית הכנסת חובר והושר לראשונה שיר החנוכה: "הנרות הללו שאנו מדליקים".

לא רחוק מבית הכנסת נמצא מתחם של בניינים, ועליהם תלויים צילומים ענקיים של דמויות, משפחות, גברים, נשים וילדים, שנראים כאילו הוצאו מאלבומים ישנים. זהו עוד שריד שנשמר מהגטו היהודי. רק כשנכנסים לחצר הפנימית, כשהבניינים סוגרים עליך מכל עבר, אפשר להרגיש במועקה ששררה במקום, שבזמנים רגילים הכיל כ-100 תושבים, ואילו בזמן המלחמה נדחסו לתוכו כ-1000 איש, בצפיפות נוראה. ממול למתחם נמצאת כנסייה, אחת משלוש כנסיות, שהיו בתוך מתחם הגטו היהודי, ושימשו את תושבי הגטו הנוצרים, עם שורשים יהודיים, אשר נלקחו אף הם מבתיהם והובלו לגטו, עם כל היהודים. חלקם, נוצרים אדוקים ומיקירי הכנסייה, כלל לא היו מודעים לאותם שורשים יהודיים רחוקים. הנאצים הרי האמינו בדם ולא בדת. גם נוצרי אדוק, הכורע ברך בכנסייה, נחשב בעיניהם כיהודי אם סבו או סבתו היו יהודיים.

ניתן היה להגיע ברגל או במונית לעיר העתיקה, בלי ליווי מדריך. זהו מתחם מוקף חומה וצריחים, המכיל מבנים היסטוריים, כנסיות, גלריות, מסעדות ובתי קפה - מקום מתאים הן לבילוי יומי והן לבילוי לילי, בו אף נהנינו מארוחת ערב במסעדה פולנית טיפוסית (עם מאכלים שהכרנו מבית אמא וסבתא). העיר משדרת אלגנטיות ושפע. האנשים לבושים במיטב האופנה, לא רואים כל סממני עוני ברחובות, הקניונים ענקיים וסופר מודרניים, עם חנויות המותגים הנחשבים ביותר, גם אלה שטרם הגיעו לארץ, וכך גם רחובות הקניות הארוכים. ההתמצאות בורשה קלה ביותר, באוטובוס, מונית וברגל, הפולנים התגלו כדוברי אנגלית (לפחות הצעירים שבהם) וככאלו שמעוניינים לעזור. המסעדות ובתי הקפה ברמה מצויינת, ניתן למצוא כל מטבח שרוצים, החל ממטבח איטלקי, וכלה במטבח יפני. בתי המלון ברמה גבוהה ביותר, ארוחות מדהימות, חדר כושר וסאונה, אינטרנט חופשי בחדרים וכל הפינוקים האפשריים. על פי המלצות מטיילים הגענו גם לרובע פראגה והתאכזבנו. ממש אין מה לראות. אולי באנו ביום לא מתאים.

הנסיעה הראשונה מחוץ לורשה, ברכב שכור, היתה ללודז', מרחק 100 ק"מ לערך, לכיוון דרום מערב. מפת פולין והשילוט לאורך הכבישים הביאו אותנו בקלות לעיר. לודז' היא בין הערים הגדולות בפולין, הן באוכלוסייה והן בשטח הגיאוגרפי. היא שימשה כמרכז טקסטיל מאז המהפכה התעשייתית ועיר הבירה החלופית לורשה ההרוסה, עד לשיקומה. הדרך ללודז' עוברת במישור רחב ידיים, בנוף קודר של כפרים ועיירות, שבתיהם נושקים לכביש. לא ניתן היה להימנע מהמחשבות המטרידות, על הכפרי שהסתיר יהודים באסם הזה, ועל הכפרי שבוודאי הסגיר משפחה שהסתתרה במתבן ההוא, וכן הלאה... הרבה מבתי הכפרים נותרו כפי שהיו לפני 100 שנה ויותר, ללא שינוי, כפי שצרוב בדמיוננו לאחר שנים של קריאת ספרים וצפייה בסרטים על המלחמה ההיא. בצידם של המבנים הישנים נבנו בתים חדישים יותר, כנראה על ידי דור הבנים.

הנסיעה בכביש נראית שונה לנהג הישראלי. באופן מפתיע, הנהגים המקומיים אינם צופרים בכלל. יותר מזה, כשנהג רוצה לעקוף, הרכב שלפניו יורד לשוליים ומפנה לו מקום לעקיפה. ממש חזון אחרית הימים. הכניסה לעיר לודז' קלה ביותר. אין בעייה להגיע למרכז העיר. חנינו ליד הרחוב הראשי, רחוב פיוטרקובסקה. ב- Google Maps  מצאתי כי האזור בו התגוררו סבא וסבתא מצד אבא, לפני המלחמה, ממש סמוך. טיילנו לאורך הרחוב הראשי, ישבנו על קפה ועוגה וניסיתי לדמיין את סבא וסבתא צועדים ברחוב ומביטים בחלונות הראווה.

המשכנו לאורך הרחוב הראשי עד לפנייה לרחוב פומורסקה. מסתבר כי האזור כולו היווה ריכוז של יהודים, שגרו בשכנות, באותו מתחם של רחובות, לפני המלחמה. הופתענו לגלות כי ברחוב פומורסקה 18 נמצאים מבנים המשמשים את הקהילה היהודית של לודז'. נכנסנו למתחם וראינו את האכסניה, משרדי הקהילה, תלמוד תורה, מקווה ומסעדה כשרה, חלבית. כמובן שלא ויתרנו על ההזדמנות לארוחה יהודית חמה. הבלנית, ששמחה לעזור לנו, פתחה בפנינו את המבנה המקורי, ששימש את הקהילה ערב המלחמה, ואשר נשמר באותו מצב עד היום, לרבות החצר האחורית, ששימשה בוודאי לאירועים והתכנסויות.

ממול, הבית ברחוב פומורסקה 25, שם היתה החנות של סבא וסבתא, ששימשה למספרה. הבניין, למרות שמאוכלס, הינו במצב תחזוקה ירוד, וחלק מהחנויות חסומות ונעולות על מנעול ובריח, כאילו ממתינות לבעלים שעזבו במהירות, ועדיין לא חזרו. המראה, המעביר צמרמורת, חזר על עצמו ברחוב קילינגסקיאגו 43, הנמצא בסמוך, שם התגוררו סבא וסבתא, ושם נולד אבא, עד שבשנת 1940, בגיל שנתיים, עזבו הכל וברחו מזרחה. רחוב פולודניובה, שם התגוררו סבא וסבתא רבא, הוא היחיד ששינה את שמו, ונקרא כיום רחוב רבולוציי.

למחרת בבוקר יצאנו שוב מורשה, ברכב השכור, לכיוון לובלין. נסיעה של 150 ק"מ לכיוון דרום מזרח. שוב, ההגעה למרכז העיר קלה מאוד. אין כל בעיית התמצאות. טיילנו ברחוב הראשי, רחוב קראקובסקי, עד הכנסייה העתיקה והגדולה, וממולה - הכניסה לעיר העתיקה, המוקפת חומה. בכניסה לעיר העתיקה נמצאת הלשכה לתיירות, שם ניתן לקבל מידע על מסלול מיוחד, של אתרים ומקומות הקשורים לקהילת יהודי לובלין. המסלול עובר במספר נקודות בעיר, כשליד כל נקודה מוצב שילוט עם הסברים על המקום. חוויות מלובלין שלאחר המלחמה שמעתי מסבתא ואמא, שהתגוררו בלובלין עם תום המלחמה, עם בני המשפחה ששרדו, עד שעלו ארצה. בעקבות הסיפורים הגענו לרחוב לוברטובסקה, פנייה מהרחוב הראשי. שם, בבית מספר 17, נמצא בית המשפחה, ומולו, מוסתר בתוך חצר בניין חשוכה, החדר ששימש כבית כנסת מאולתר ליהודי השכונה. מסתבר כי המדובר באתר ידוע, שכן, על פי השילוט שלידו, הוא מופיע על מסלול האתרים היהודיים המוצג לתיירים.

במתחם העיר העתיקה, המשופע מסעדות וגלריות, קיימים אתרים נוספים, כחלק ממסלול האתרים היהודיים, כדוגמת המבנה ששימש כבית יתומים לילדים יהודיים לאחר המלחמה. כיום המבנה משמש מוזיאון, ונראה כאילו לקוח מספרי צ'רלס דיקנס. אתרים נוספים שבמסלול הינם אנדרטה ליהודי לובלין, וכמובן ישיבת חכמי לובלין המפוארת. בערב, בתוך מתחם העיר העתיקה חיכתה לנו הפתעה - מאחת המסעדות הרבות שבמתחם בקעו צלילי כליזמרים. כשהתקרבנו לברר, הסתבר שזו מסעדה בבעלות יהודים ישראלים, על קירותיה תמונות וחפצים אופייניים מישראל ומדי ערב בסופי השבוע מתקיימות בה הופעות של כליזמרים ושירים ביידיש. המסעדה מהווה מוקד משיכה לתושבי לובלין, הן הנוצרים והן כאלה שדם יהודי בכל זאת זורם בעורקיהם. מאחר ולא הזמנו מקום מראש נאלצנו לצפות בהופעה המלהיבה בעמידה.

למחרת יצאנו את לובלין ברכב, לכיוון מחנה ההשמדה סוביבור, בו (ובדרך אליו) נרצחו רבים מבני המשפחה מצד אמא. השילוט בדרך לסוביבור היה סביר, אולם כשהגענו - לא מצאנו דבר מלבד שלט חלוד, העומד ליד פסי רכבת חלודים אף הם. מסביבנו - יער, ומספר מבנים בודדים, מפוזרים בשטח. בדיעבד התברר כי אחד מהמבנים מכיל את המוזיאון, שכמובן היה סגור. מסתבר כי המוזיאון נסגר בכל שנה ב-14 באוקטובר, שזהו יום המרד, בעקבותיו הוחלט על פירוק המחנה, עד פתיחת המוזיאון מחדש לקהל בחודש אפריל. עם פירוק המחנה השמידו הנאצים את כל מתקניו, ונטעו במקום עצים. מלבד חוטי תיל בודדים שנותרו על חלק מהעצים שהקיפו את המחנה - אין כל זכר לזוועות שהתרחשו בו.

במסגרת שימור הזיכרון, על פי עדויות הניצולים המעטים, הוקם שביל המתאר את המסלול בו עברו ה"אסירים", רובם ככולם יהודים, מרגע שירדו מהקרונות אל רציף הרכבת ועד הגיעם לתאי הגזים. לאורך המסלול מוצבים שלטים, המתארים בצורה יבשה את חלקי המחנה ואת המבנים שהיו בו, על שימושיהם השונים וכך למעשה את כל התחנות במסלול אותו עברו ה"אסירים" עד תאי הגזים.

לאורך ה"שביל לגן עדן", כך נקרא בציניות השביל לאורכו הובלו האומללים לגורלם המר, קיימת הנצחה בדמות מאות אבנים המונחות משני צידי השביל, עליהן נחקקו שמות הנרצחים, ופרטים כמו תאריכי לידה ופטירה, ומקום מגורים, ככל שהפרטים ידועים. ההנצחה הינה אישית, ממומנת מכספי תרומת משפחות הנרצחים ובסיוע ממשלתי. ליד שתי אבנים ללא שמות הדלקתי נרות נשמה. נרות נשמה נוספים הדלקתי על האנדרטה המרכזית, מול רציף הרכבת. את קריאת ה"יזכור" הסריט ותיעד צוות טלויזיה הולנדי, שהגיע במקרה למחנה לצלם סרט תיעודי על סופרת הולנדית, יהודיה, מניצולות המרד.

חמישים ק"מ מזרחית לעיר המחוז לובלין, ליד הגבול עם אוקראינה, נמצאת העיר חלם (Chelm), כשהפעם, בניגוד לשאר פולין שהיכרנו, בנויה העיר על גבעה, ומכאן שמה. בחלם התגוררו עד פרוץ המלחמה כ- 16,000 יהודים, כמחצית מאוכלוסיית העיר, ומרבית הכח הכלכלי והמסחרי שבה. ביניהם עשרות מבני משפחה מצד אמא. רובם נרצחו. כיום מונה העיר כ-70,000 איש. אף אחד מהם אינו יהודי.

לעיר הגענו ביום ראשון בצהריים, וזו כנראה הסיבה שנתקלנו בחנויות מוגפות, שוק פרחים ססגוני ומסעדה מקומית בשם הקוזאק, הנמצאת בקומת הקרקע של מלון קטן, בעל אותו שם. התקשורת במסעדה התנהלה בשפת הסימנים ובתנועות ידיים, שכן מסתבר כי האנגלית אינה שפה מדוברת בעיר, ככל הנראה עקב מיעוט התיירים המגיעים אליה. האוכל הטעים שהוגש לשולחן, עם טעמים מבית סבתא, פיצה על הכל. שוב, קשה להשתחרר מהמחשבות המטרידות, מי מבין הקשישים הסועדים במסעדה עם בני משפחותיהם, בצהרי יום ראשון לאחר הביקור בכנסייה, הכיר את סבא וסבתא, מי הצטער עם לכתם ומי התעשר על חשבונם. העיר כולה בנויה על גבעה, שבראשה כנסייה. בתי העיר נמוכים, לא יותר משלוש קומות, ובמרכזה, כיכר ובה הבאר המפורסמת מהסיפורים על חכמי חלם.

לא רחוק מהבאר, בעזרת המפה שבידנו, מצאנו בקלות את רחוב קופרניקה, שם, בבית מספר 10, גרו סבא וסבתא מצד אמא לפני המלחמה. כשברחו מזרחה, ימים ספורים לפני כניסת הנאצים לעיר, היתה אמא בבטן אמה, ולאחריה - לא חזרה עוד לחלם, כך שכל המידע הקיים אצלנו על חלם הינו מסיפורי סבתא ושאר בני המשפחה, שהצליחו לשרוד את המלחמה. שוב, מדובר במתחם רחובות שהיווה ריכוז יהודי, כשברחוב המקביל, ברחוב שקולנה 13, נמצא בניין עם חצר פנימית ענקית, בו התגוררו עד פרוץ המלחמה סבא וסבתא רבא, במתחם ששימש את המשפחה המורחבת, הורים, אחים וילדים.

נותר רק לעצום את העיניים ולדמיין את סבא וסבתא, בצעירותם, חוזרים הביתה בתום יום העבודה או יוצאים לפגוש את בני המשפחה בשבת ובחגים, בדרך לבית הכנסת. להסתכל מסביב, ברחובות שלא השתנו משך עשרות שנים, ולחשוב שאלו המראות והקולות אותם חוו מדי יום ביומו, ואשר נחקקו בזיכרונם עוד שנים לאחר שעזבו את עיר הולדתם וברחו מזרחה, ואחר כך - לישראל.