פסטיבל רוחות בסינגפור
קורה לכם שפתאום באמצע הלילה אתם שומעים קולות של רהיטים חורקים וזזים אצל השכנים? למי זה לא קרה? אם תספרו על מקרה כזה למקומיים כאן, הרי שתקבלו תשובה אחת ונחרצת לפשר המקרה: רוחות! לנו, כמערביים נשמע מאוד מוזר לדבר על רוחות או לקבל את העובדה שהן בכלל קיימות אבל לסינגפוריים הן מהוות חלק בלתי נפרד מחייהם וההתעסקות בהן היא יומיומית...כמעט כל שיחה עם סינגפוריים איכשהו תמיד גולשת ל"ענייני" רוחות, על התנסויות ו"פגישות" שונות שקרו להם או למישהו ממשפחתם. ברוב הבתים קיים מזבח שמטרתו היא נתינת כבוד לרוחות ומוקדש לו מקום מאוד מרכזי בבית בד"כ בסלון. רבים מהסינגפוריים טוענים שהם מתקשרים עם הרוחות ורבים טוענים שהם לכל היותר מרגישים בנוכחותן..
ב- 6 לאוגוסט נחגג פסטיבל לכבוד הרוחות שנקרא פסטיבל הרוחות הרעבות Hungry Ghost Festival, אשר נמשך לאורך כל החודש.
החודש השמיני, אוגוסט (או החודש השביעי כיוון שהשנה הסינית מתחילה בחודש פברואר) נחשב לחודש לא טוב בעיני הסינים או חודש שמבשר רעות. הסיבה לכך היא שבחודש זה שערי העולם הבא נפתחים והרוחות משתחררות ובאות "לבקר" בעולם החיים בחיפוש אחר מזון (אחרי שנה שהיו כלואות למעלה) ויש המאמינים שהרוחות באות כדי לנקום באלו שגרמו להן עוול בזמן שהן היו עוד בין החיים. מתוך רצון לרצותן (ומתוך פחד) מציעים להן האנשים אוכל, כסף מנייר (Ghost Money), בגדים ומתנות שונות. סביב המנחות מדליקים הסינים קטורות ומתפללים שהרוחות יקבלו "מנחות" אלו ויעזבו אותם במנוחה או שלפחות לא יביאו להם מזל רע.
אחרי נתינת המנחות שורפים את "המתנות" (בעיקר את הכסף) כיוון שמאמינים שכך זה יגיע אל המתים "שלמעלה" מהר יותר. במהלך החודש נמנעים הסינים מקניית דירות ומעשיית עסקים (עד כמה שאפשר) וישנם כאלו שאינם עובדים כל החודש בעיקר אלו העוסקים במקצועות הקשורים בקבורה מכיוון שהם "המרוויחים" העיקריים מהמתים במשך כל השנה וכעת הגיע תורם להחזיר טובה למתים.
קיימות אמונות טפלות רבות סביב חג זה העוברות מדור לדור, למשל: שחייה במהלך אוגוסט נחשבת ללא בטוחה כיוון שרוחות רעות יכולות לגרום לטביעה. אמונה נוספת: הילדים מתבקשים להמנע מלהסתובב בלילה לבדם כיוון שיש חשש שרוחות נודדות "יכנסו" לגופם וישלטו בהם... אין סינגפורי שלא גדל על אמונות אלו ומסתכל עליהן היום בחיוך (מלווה בחשש יש לומר). בשעות הערב של הפסטיבל נערכת לכבוד הרוחות ארוחה חגיגית עם מבחר דליקטסים סיניים, כאשר הרוחות הן אורחות הכבוד ואף מסדרים להן שולחן עם כסאות וצלחת ליד כל כסא (מזכיר קצת את הכסא לאליהו הנביא בפסח - לא?).
לאחר מכן קוראים ברמקול את שמות אלו שעזרו בהכנת "אוהל הכבוד" והמאכלים הרבים - וזאת כדי שהרוחות ידעו מי השקיע רבות כדי לרצותן ויעזבו אותו במנוחה ולא יפגעו בו. אחרי הארוחה מתקיימת מכירה פומבית של חפצים שונים, כמו פסלים של קדושים סיניים מזהב, מזבח מזהב או שרשרת זהב עם תליון של ארון קבורה (...). מיותר לציין שהסכומים מגיעים למאות ואף לאלפי דולרים סינגפוריים כיוון שאף אחד לא רוצה להתעסק עם המתים ולהיראות קמצן בעיניהן...
בערב מתקיימות הופעות על טהרת האופרה הסינית או "אופרת רחוב" ( Wayang) בבמות שונות שנבנות בשכונות ברחבי העיר ופתוחות לקהל הרחב (אם אתם במקרה עוברים באזור שווה לעצור לכמה דקות). השחקן הראשי הוא גבר המחופש לאשה וההופעות המועלות הן דרמות עם טוני שירה גבוהים ביותר (צווחניים מה) שלעיתים קשה לאוזן המערבית לשמיעה ממושכת. התלבושות הן ססגוניות ולרוב משולבים קטעי ריקוד ונגינה לפי מסורת האגדות הסיניות. בחודש זה כל העיר מתכסה בריח חריף של שריפה וקטורת ובאויר מתעופפות חתיכות של נייר שרוף (כסף שרוף - לא אמיתי כמובן..) ולפעמים אפילו ניתן למצוא כמה חתיכות כאלו בסלון בבית... במקביל לפסטיבל, חוגגת סינגפור ב- 9 לאוגוסט 38 שנים לעצמאותה.
סינגפור חוגגת 38
לפני שנגיע לחגיגות העצמאות שיעור קצר בהיסטוריה:
סינגפור היתה בעבר הרחוק תחת שליטה מלאזית. המיקום האסטרטגי שלה והנמל הטבעי שלה גרם לבריטים לרצות למשול על אי זה ולהפכו לקולוניה בריטית. דבר זה התאפשר בשנת 1819 כאשר סר סטמפורד ראפלס (Raffles) הגיע מבריטניה וחתם הסכם עם השלטון המלאזי שקובע שסינגפור מהווה אזור סחר חופשי. ראפלס השקיע רבות לפיתוח הסחר בסינגפור ותרם רבות לפיתוח האי עובדה שמשכה סוחרים רבים, משקיעים זרים ומהגרים רבים בעיקר מסין, הודו ומלאזיה. אחד השינויים שעשה היה לחלק את האי לאזורים אתניים מפורדים עם חוקי ניהול עצמאיים משלהם.
היום ניתן למצוא עדות לכך בצ`יינהטאון (Chinatown) ובליטל אינדיה (Little India) המתאפיינות בריכוז אתני של סינים והודים בהתאמה. האי שימש כקולוניה בריטית עד שנת 1959- ושרידים ארכיטקטונים יפיפיים נמצאים בו עד היום. אחרי שחזרה להיות תחת שלטון מלאזי למשך כמה שנים קיבלה את עצמאותה באוגוסט 1965.
ראש ממשלת סינגפור הראשון Lee Kuan Yew נבחר בשנת 1959 ושימש בתפקידו במשך 31 שנה (!!). רק בשנת 1990 פרש ומחליפו Goh Chok Tong משמש כר"מ עד היום למרות שיודעי דבר טוענים שמי שעדיין קובע בעניינים החשובים ומי שעדיין מנהל את המדינה מאחורי הקלעים הוא דווקא הראשון (Lee Kuan Yew - הקרוי בתואר "שר בכיר" "Senior Minister" למרות שהוא כלל אינו חבר בפרלמנט...)
לכן, מאז בכל 9 לאוגוסט נחגג יום העצמאות המתקשר אצלינו הישראלים לחגיגות ענק ברחובות, דגלים, ריקודים, שמחה רבה ופטישים על הראש... בסינגפור הסגנון קצת אחר. כאן קיימת "במה" אחת מרכזית באיטצדיון National Stadium בחוף המזרחי של האי, והטקס הממלכתי בהשתתפות הנשיא ורה"מ מועבר בשידור חי בכל ערוצי הטלויזיה. כך שאם לא השגתם כרטיסים (קשה מאוד להשיג כרטיסים ומספר המקומות מוגבל מאוד) תוכלו לצפות בחגיגות בטלויזיה.... אבל לא להיות באמת שותפים לחגיגות, בניגוד לחגיגות ההמוניות בארץ.
בשנה שעברה צפינו בנאמנות בטקס בטלויזיה, אבל השנה החלטנו לשוטט בעיר ולראות האם יש תחושת "עצמאות" ושמחה ואולי בכל זאת ישנן "במות" נוספות ... דבר ראשון שגילינו הוא שרוב האנשים לבושים אדום לכבוד החג (דגל סינגפור אדום-לבן) מחזה שהיה חגיגי ומלבב מאוד. זוגות זוגות שלובי ידיים מסתובבים בעיר לבושים חולצות אדומות וברוב החנויות הוצעו מבצעים והנחות לכל הקונה חולצה אדומה או פריט אדום אחר...במשך הטיול הרגלי הגענו לרחבת האספלנד (מרכז אומניות הבמה) ולשימחתינו גילינו די הרבה הפניניג (יחסית לסינגפור) - במת בידור אמיתית אשר אירחה להקות צעירות מקומיות ודוכני אוכל מגוונים (איך אפשר בלי...) ומידי פעם עברו מטוסים בדרכם חזרה מהמפגן האווירי שנתנו באיצטדיון. בשעה 20:00 בדיוק הקרינו על מסכי ענק את ההילייט של הטקס המרכזי מהאיצטדיון: זיקוקי דינור מרהיבים (על המסך אומנם) ושירת ההמנון Majulah Singapura - "קדימה סינגפור".
בלילה חזרנו הביתה עייפים ומרוצים וגילינו את עצמינו מהמהמים לעצמינו את מילות השיר של Stephanie Sun (הזמרת הכי מפורסמת כיום בסינגפור עם השיר הכי מושמע ברדיו ובטלויזיה): One Singapore, One nation, strong and free...
לתחילת הכתבה
