מונאר והאזור
יצאנו מחוות התבלינים למונאר באוטובוס המקומי שאסף אותנו משער החווה. לאחר שעזבנו את המישורים והתחלנו לטפס על ההרים נגלו לעינינו נופים מקסימים: הרים, מפלים, מטעים ויופי מופלא. למונאר הגענו בשעה 14:00 ועל פי המלצה לקחנו רקשה לגסטהאוס בשם Kaipallil Resort, שם מצאנו חדר גדול ויפה עם מרפסת ב-800 רופי ללילה. כמובן שמיד יצאנו לאכול במרכז העיירה הלא מדהים במסעדה מומלצת בשם Rapsi. האוכל היה בסדר, זול מאוד, מסעדה עממית שרוב סועדיה היו הודים ולמרות זאת הם מצליחים לבשל לא חריף מדי עבורנו. אמצנו את המסעדה להמשך שהותנו, כיוון שלא היתה טובה יותר בעיירה. מסעדות טובות זה לא הקטע של מונאר אבל מטעי תה דווקא כן. ב-Rapsi פגשנו זוג ספרדי נחמד שמטייל עם שני ילדיהם הקטנים במשך חודש בקרלה, מסתבר שהם מגיעים להודו כל שנה לחופשה במקום אחר - ממש נחמד.
למחרת בבוקר יצאנו עם נהג הריקשה שהביא אותנו למלון יום קודם לכן לטיול של כ-4-5 שעות לפי דבריו באזור תמורת 400 רופי. הטיול היה מקסים, עברנו לאורך כל הדרך בין מטעי תה יפהפיים שצורתם מזכירה שריון של צב. עצרנו ליד עץ עליו היו המוני כוורות דבורים טבעיות, הגענו לסכר על אגם כחול ומדהים ונסענו לאורכו של האגם. ראינו פילים בדרך עובדים ומרימים עצים ועצרנו במקום שנקרא Eco Point, שם יש הד חזק, וצעקנו במלוא ראותינו על מנת לשמוע את ההד חוזר בדיוק על צעקותינו. עברנו אגם מקסים נוסף ואזור של פילים פראיים (לפחות כך נאמר לנו, כי הם פראיים מדי בשביל לראות אותם) ולבסוף עצרנו בנקודת תצפית בשם טופ סטיישן על הרי הגהאטים המערביים ומדינת טאמיל נדו השכנה. היה יום שמש מקסים ונהננו מאוד מהטיול. בסיומו הודינו לנהג וקבענו טיול נוסף למחר למפלים ולמוזיאון התה.
מוזיאון התה הוא למעשה מפעל קטנטן וישן בו מייצרים מעט תה לשם הדגמת התהליך. היה מעניין לראות מה עושים עם כל כמות עלי התה האדירה שראינו גדלה במטעים, למדנו שעלי תה קוטפים כל 10 ימים ושיח תה חי 100 שנים אבל עובר גיזום חזק אחרי 50 שנים. למדנו גם על תהליך הכנת התה מהעלים והוא כזה: לוקחים את עלי התה שנראים כמו עלים ירוקים פשוטים, מייבשים אותם על מעין רשת שמתחתיה יוצא אוויר כמו רוח שמייבשת ובתקופת המונסון משתמשים ברוח חמה, משם העלים מועברים למכשיר שמסלסל אותם ואחר כך למכונה שקוצצת אותם לחתיכות קטנות מאוד, עד שהם הופכים למעין עיסה. העיסה מתחמצנת והופכת מירוק לשחור, לאחר מכן החומר מועבר דרך אויר חם, הנוזלים מתאדים ואז מפרידים את הסיבים המרשתים את העלה משאר החומר. הסיבים משמשים מאכל לבעלי חיים, ואת שאר החומר מעבירים למכונה שטוחנת את הגרגרים לגדלים שונים, תה גס יותר או דק יותר. ככל שהוא דק יותר כמות הקפאין בו עולה. למדנו, החכמנו והמשכנו למפלים.
כיוון שהיה יום ראשון ולא רק אנחנו בחופש אלא כל ההודים כולם, אפשר לאמר שלא היינו לבד במפלים וחבורות חבורות של הודים עיקרם צעירים באו והלכו. כמובן שחלקם הגדול ניגש אלינו שאל מה שמנו, מאיפה באנו, והאם אנחנו אוהבים את קרלה. הם ניסו לשחק עם הילדים, לרוב ללא הצלחה מרובה, וכך זה חזר על עצמו כאשר בראשון זה בסדר, בשני קצת פחות אבל אם לוקחים את זה בהומור זה נעשה די מצחיק. כולם שואלים בדיוק את אותן שאלות באותו הסדר, כאילו בביה"ס למדו אותם בעל פה שאלות בסיסיות לשאול כשאתה פוגש תייר זר. עופרי קצת התבאסה מזה, אבל זיו ממש נהנה, ותפס איתם שיחות והצטלם ללא הרף כמו שחקן מבוקש.
אחרי שהילדים טבלו מספיק במים (לדעתי, לא לדעתם) יצאנו לתחנתנו האחרונה - שמורת טבע של עזי בר. טיילנו קצת בשמורה ברגל בשביל מסודר, השמורה נקיה ונמצאת גבוה גבוה ממש לקראת פסגות ההרים היפים של מונאר. הנוף הנשקף משם היה מקסים אך לצערנו העננים יצרו מעין ערפל קל באותו היום כך שהראות לא היתה בהירה לגמרי.
עזי הבר אכן לא ממש מפחדות מנוכחות בני האדם, כפי שנאמר לנו, ועומדות חלק ניכר מהזמן כמו פסלים בעשב. הן מזכירות מאוד את האילים במדבר יהודה אבל יש לאמר שאחרי כמה כאלה הבנו את הרעיון ופשוט טיילנו בנוף היפה של השמורה. גם כאן היווינו מוקד משיכה יותר מעזי הבר, ורוב ההודים שעברו בשמורה - בעיקר הצעירים יותר, עצרו לשאול את שלוש השאלות הקדושות ולהצטלם אתנו.
אלפי ושייט בתעלות
למונאר חזרנו אחר הצהריים והתארגנו לנסיעה של מחר לאלפי (אלפאוזה), עיר השיט על התעלות הטבעיות של קרלה, Back Water. האוטובוס לאלפי יצא באיחור בסביבות השעה 12:00 ולמרות היותו אוטובוס מקומי היה נוח למדי. לאלפי הגענו בשעה 17:30 עייפים ורעבים וכיוון שעל פי המלצה של מגלי ולורנט הזמנו מקום בגסטהאוס בשם The Nest, הגענו מהר מאוד ליעדנו. התאכזבנו מאוד מהגסטהאוס. החדר אמנם היה ענק, אבל ריק למדי. לא היו רשתות על החלונות, מה שגרם לנו לסגור מיד את כולם (יתושים זו לא חיה נכחדת בקרלה) ובעל הבית היה אדיש למדי ולא לבבי כפי שציפינו. מים חמים היו רק בדלי שסופק בחוסר התלהבות והאוכל שהיה יקר למדי היה קר ולא טעים במיוחד. בקיצור, התבאסנו ממש, הלכנו לישון קצת רעבים ולא ישנו טוב, חוץ מזיו שישן טוב בכל מקום ובכל מצב. בבוקר החלטנו שלא רק שעוזבים את הגסטהאוס, אלא היום עוזבים את אלפי. הרגשנו כולנו שאנחנו זקוקים למקום מפנק, למלון יפה, אוכל טוב (בעיקר איטלקי) ולנופש - וורקלה, יעדנו הבא הוא בדיוק מקום כזה. לפני שיוצאים לורקלה, שכרנו סירת מנוע ל-3 שעות ומדריך לסיור בתעלות היפות של האזור.
השיט היה מקסים, ישבנו בגג הסירה על כסאות פלסטיק ובאיטיות שטנו בתעלות. חלק מהתעלות רחבות כמו אגם וחלקן צרות כמו דרך בין שני בתים. יש אזורים שעומק התעלות עולה על 100 מטר ויש אזורים שהן רדודות שאפשר לעמוד בהן. אנשים רבים באזור חיים לאורך התעלות ומשתמשים בהן לאורח החיים שלהם: מקלחת, כביסה, דיג לשם מאכל, שטיפת כלים ועוד. בשיט לאורך התעלות יש לעתים תחושה של חדירה לפרטיות של האנשים שחיים שם אבל זה פשוט מרתק לצפות באורח חיים כה שונה משלנו. ראינו אנשים חותכים עלי בננה לעגולים עבור המסעדות של האזור (הרבה מהאוכל מוגש על עלי בננה), אנשים שקוטפים קוקוסים, דייגים רבים וסירות קאנו שמובילות חול, צדפות וחומרי בניה ממקום למקום על התעלות. ראינו נשים זקנות שמשיטות סירות קאנו קטנות וילדים משחקים על התעלות ואף אחד לא דואג שמא הם יטבעו.
תופעה מעניינת נוספת היא בתי הסירה. על התעלות ישנם עשרות בתי סירה שהוכנו במיוחד עבור התיירים. בתי הסירה מפוארים ויפים עם חדר אוכל שהוא מרפסת פתוחה בקדמת הסירה וחדר אחד עד שלושה במרכז הסירה. לחלק מבתי הסירה יש אפילו קומה שניה ותמורת סכום סמלי של 4000-10,000 רופי ל-22 שעות יכול כל אחד להיות מלך ליום אחד. במחיר כלולות 3 ארוחות ושיט לאורך היום ובבוקר. בלילה הסירה עוגנת על מנת לא להפריע לדייגים שפורשים את רשתותיהם ללילה. מעבר לחיי האדם כמובן שיש צפורים רבות בתעלות, המוני שלדגים, עיטים שאוכלים דגים, נחשי מים, צדפות ועוד שפע בעלי חיים. ראינו אפילו צפור אחת שתפסה נחש מים במקורה.
כמה ימים לאחר השיט פגשנו בחור יווני שהכרנו בקוצ`ין. הוא טייל ותיק ומנוסה - מטייל כבר שנתיים בעולם והוא עשה את השיט בדרך יותר יצירתית. הוא לקח כל יום את המעבורת של אלפי- קולאם, נסע איתה לאחת התחנות (תמורת 2-3 רופי), ירד והסתובב בין בתי הכפריים ושם שכר את אחד הכפריים עם קאנו לטיול בתעלות. כך הוא עשה 3 פעמים באזורים שונים ונהנה מנוף והסתכלות לא כל כך תיירותית במחיר זול בהרבה. תמיד מעניין לפגוש עוד מטיילים ולראות כיצד אפשר לחוות את הכל בצורה שונה לגמרי ובמחיר אחר. אנחנו שלמנו על התענוג 1150 רופי. המדריך אמנם לא היה טוב, או כפי שעופרי הגדירה את זה: "היה אתנו מדריך אבל חבל שלא היה לנו מדריך", אבל כששאלנו שאלות הוא לרוב ידע לענות. נהננו, התלהבנו והמשכנו הלאה.
וורקלה
באוטובוס המקומי נסענו מאלפי לקולאם (חלק בעמידה כי היה מלא) ומשם בריקשה מקולאם לחוף וורקלה. בסביבות השעה 17:00 הגענו לוורקלה ואושר גדול הציף אותנו. מצאנו מלון מקסים שנמצא על הצוק במיקום מעולה, חדר מקסים וגדול, אמבטיה יפה ומרפסת פרטית משלנו וכל זה תמורת 950 רופי ללילה. מצאנו שפע מסעדות מדהים, אכלנו, התקלחנו, ראינו קצת טלויזיה ונפלנו לשינה עמוקה וטובה, קצת פינוק ונופש!
אזור התיירות בוורקלה בנוי על צוק (שהזכיר לנו את חוף בית ינאי, מלבד הקוקוסים והירוק שסביב) לאורך הצוק יש שביל יפה שבצדו המערבי נמצא הים הערבי המקסים ובצדו המזרחי שפע של גסטהאוסים, מסעדות וחנויות לתיירים. אפשר למצוא גסטהאוס מתאים לכל כיס, זול או יקר ואפילו מעין חושות נחמדות. חוף הים עצמו מקסים, הים גלי אבל נעים ולא קר, ורדוד למדי באזור החוף- בקיצור, חוף נפלא. על החוף עוברת כל היום אשה נחמדה ומוכרת אננס טרי, אותו היא חותכת ומקלפת עבורנו, חוויה טרופית נהדרת. כאן בוורקלה יש בהחלט תחושה של נופש ובילוי וכולנו מרגישים שאנחנו ממש זקוקים לזה.
בוורקלה למעשה החלטנו להישאר עד נסיעתנו ברכבת לפונדיצ`רי ב-1 לדצמבר. יום יום קמים מאוחר, חוץ מלילך שמשכימה קום מתוך הרגל לא ברור, אוכלים ארוחת בוקר נחמדה, מתארגנים בעצלתיים לירידה לחוף, מבלים שעות על החוף ובין גלי הים, חוזרים למקלחת טובה ולארוחת צהריים-ערב מפנקת, קצת קניות הולכים על הטיילת וחוזרים לנוח בחדר.
חשוב מאוד לציין שהזרמים בחוף וורקלה חזקים במיוחד ויש להיזהר מאוד. אמנם החוף רדוד מאוד לאורך זמן אבל הגלים בהחלט יכולים להפתיע. באחת הפעמים שהיינו על החוף בחור צעיר נסחף לעומק ולא יכול היה לחזור ושני מצילים הודיים קפצו במהירות מפתיעה להחזיר אותו והצליחו, אבל זה לא היה קל. בקיצור אנחנו עם הילדים היינו ממש ממש צמוד לחוף והגלים שנשברים ממש על החוף שעשעו אותם באופן בטוח וכיפי מאוד. בחלקו הצפוני של חוף וורקלה ישנו כפר דייגים חמוד ולידו זורם נחל קטן, טיילנו לשם יום אחד אחר הצהריים, היה מקסים. הילדים קפצו לנחל שעומקו עד חצי הברך, יש שפע סרטנים על הסלעים מה שספק להם ענין רב והנוף מקסים ואקזוטי. אפשר לראות את סירות הדייגים הגדולות והקטנות על החוף ממתינות למזג אויר טוב יותר לדיג והרשתות שעליהן. הדייגים חביבים ושמחים מאוד לשוחח עם התיירים. הסתבר לנו שיש הרבה פחות דגה השנה, מה שמקשה עליהם ומעלה את המחירים אבל כל לילה הם יוצאים לדוג וכך כשמביטים לים בלילה רואים המוני סירות מוארות. ראינו שבאזור זה מעט לפני הכפר יש עוד כמה מלונות נחמדים, אנחנו מניחים שזולים יותר אז שווה לבדוק. וכך נהננו מאחר צהריים רגוע ונעים.
יצרנו לעצמנו מעין שגרה נחמדה ונעימה שמתאימה כרגע לכולנו, פגשנו כאן לא מעט מטיילים ישראלים שבאו להירגע כמונו מהטיול ונשארו כאן מכמה ימים ועד שבועים ויותר, עוד כמה ימים של נופש בוורקלה וממשיכים ברכבת לילה הלאה למדינה חדשה בהודו - טאמיל נדו, מקווים שנאהב אותה.
