הקדמה
הביקור באושוויץ עורר אצלי מודעות גדולה יותר לנושא הקהילה היהודית, ורצון לנבור קצת יותר בהיסטוריה שלה - דבר שאינו קשה כאן, כיוון שהקהילה היהודית הותיקה עדיין חיה במידה מסויימת בצל העבר. בית הספר היהודי באנטוורפן - בית ספר תחכמוני, חגג לא מזמן 80 שנה לקיומו. בית הספר החל לתפקד כבית ספר לבנים, בתקופת המלחמה הוא נסגר והפך למפקדה נאצית, ואחרי המלחמה נפתח מחדש כבית ספר לבנים ובנות. בבית הספר לומדים ילדי משפחות שהן דור שלישי לתלמידים הראשונים. רק לפני כ-4 שנים עבר המבנה שיפוץ מקיף. במקום קיר עם שמות הילדים שנשלחו למחנות ולא חזרו. בבית הספר היסודי התורה, בית ספר שחגג לא מכבר 100 שנים להווסדו, המנהל הפלמי עזר בהסתרת ילדים שלמדו בו.
באזור "היהודי" של העיר התגוררו יהודים עוד טרם המלחמה. גם כיום יש בעיר רחוב בו קיימות חנויות יהודיות שפועלות עוד משנות השלושים. סיור ברחוב, בפרט ביום שישי בבוקר, בו מגיעות הנשים (חרדיות בעיקר) לקנות את החלות והבשר לשבת מעביר אותנו למקום אחר וזמן אחר (כן, וגם אל טעמים וריחות נשכחים, שנעלמים אט אט יחד עם הסבתות ממזרח אירופה...). באזור אנדרטה עם הכתובת "יזכור" לזכר הקורבנות. בתי הכנסת השונים מספרים גם הם את הסיפור של "לפני ואחרי", כאשר רק אחד, בית כנסת קטן שנמצא בדירה בבניין מגורים, נותר כשהיה ולא נפגע או נבזז במהלך המלחמה. במאי 1942, בעקבות בזיזת שני בתי הכנסת הגדולים, החליט גבאי בית הכנסת לסגור אותו באופן זמני לתפילה. הוא יצא ומסר את המפתחות לשכן פלמי למשמרת. שלוש שנים אחר כך, כשחזר כניצול מאחד המחנות, חזר לבדוק מה עלה בגורל בית הכנסת. השכן מסר לו את המפתחות והגבאי מצא את המקום בדיוק כמו שנעזב. השכן סיפר כי הדירה לא עוררה כל חשד כיוון שלא היתה מזוזה בפיתחה (דבר שמותר על פי הדת, כיוון שבית הכנסת עצמו הינו מקום קדוש), וכך "דילגו" עליה הנאצים. אותו השכן הסתיר ככל הנראה בבית הכנסת ילדים יהודיים לתקופה מסויימת, עד לשליחתם למסתור קבע.
בארדנים ישנו מוזיאון המתאר את הקרב האחרון של הגרמנים לפני כניעתם, ובו מתקיימת השנה תערוכה זמנית בשם "I was 20 in 45 in Bastogne המציגה את הקרב, הלוחמים האזרחים וגם את הזוית היהודית והשואה. היא נחשבת לאחת הגדולות שנעשו בנושא מאז תום המלחמה. לאתר התערוכה: לחצו כאן. במוזיאון ההנצחה שבעיר (שגם הוא מומלץ מאוד לביקור) התקיים בדצמבר האחרון טקס רב משתתפים כולל חיילים אמריקאים שהשתתפו בקרב שבעיר. לזכות הבלגים יאמר שהם לא מפסיקים להודות לאמריקאים ששיחררו אותם מהכיבוש הנאצי, ולהבדיל משכניהם הצרפתים, לא מהללים ומשבחים את המחתרת שלהם כאילו היא ורק היא הצילה את מדינתם, או בניגוד להולנדים, לא מסתירים את האמת, תחת סיפורה של אנה פראנק.
עוד ייצוג לתקופה, התווסף למוזיאון הצבאי בבריסל, שכעת לכבוד 60 השנים לסיום המלחמה, נבנה בו אגף המתאר את התקופה, והסיור בו ובמוזיאון כולו הוא חוויה טעונה, אך מעניינת ומיוחדת. לקריאה נוספת על המוזיאון הצבאי - לחצו כאן.
שני אתרי הנצחה נוספים בהם ביקרתי הם מחנה עבודה ומחנה מעבר, בו שהו היהודים וממנו יצאו רכבות המוות למחנות ההשמדה. שניהם משמשים כמוזיאונים והביקור בהם מרגש ולהבדיל - מצמרר.
מעט רקע על יהודי בלגיה
מספרם של יהודי בלגיה לפני המלחמה מוערך בכ-56,000 כאשר רק ל-4% מהם היתה נתינות בלגית. כל השאר היו פליטים מגרמניה ואוסטריה, ומהגרים ממזרח אירופה, ממנה היגרו בגלים עוד מסוף המאה ה-19 בעיקבות פרעות וחיפוש אחר פרנסה. במאי 1940 הותקפה בלגיה ונכבשה על ידי הגרמנים. שלא כמו במזרח אירופה, ובחלק ממדינות מערב ארופה, בלגיה נשלטה על ידי שלטון של מושל צבאי, אך בניהול פקידות בלגית (ששתפה פעולה עם השלטון הנאצי, לרוב). לפיכך רדיפת היהודים לא החלה מיד. כחצי שנה לאחר תחילת הכיבוש פורסמו הצווים הראשונים, שאסרו על היהודים שחיטה כשרה, והורו על סגירת שני בתי הספר היהודיים שפעלו בעיר, ושאר מגבלות. מכאן נחלקת ההיסטוריה לשתי תקופות. הראשונה - בין השנים 1940-1942 - בה רק החלו המגבלות על היהודים אך עדין לא נאכפו במלוא החומרה. בתקופה זו יהודים רבים ניצלו וניסו לברוח לצרפת השכנה, שוויץ וספרד. התקופה השניה - החל מ-1942 - רדיפת היהודים גברה והם נאסרו בהמוניהם ונשלחו למחנות ההשמדה.
מבצר Breendonk - מחנה עבודה
ממוקם באמצע הדרך בין בריסל לאנטוורפן. הסביבה הפסטורלית בה ממוקם המבצר ויופיו הרב, עומדים בניגוד גמור למה שהתרחש בתוכו בין השנים 1940 ל-1944, בהן שימש כמחנה עבודה ומאסר לאסירים פוליטיים, מתנגדי המשטר הנאצי, ויהודים שסרבו להשמע לצווים המגבילים, עוד בטרם נאספו בהמוניהם ונשלחו למחנות ההשמדה. המבצר יפהפה, מוקף במים, ברבורים צחורים משייטים במימיו והכניסה אליו היא באמצעות גשר ביילי. המקום נותר כשהיה ומהווה עדות דוממת ומזעזעת לתנאים בהם הוחזקו האסירים.
האסירים הראשונים הגיעו למחנה בספטמבר 1940. למרות שהמחנה הוגדר כמחנה עבודה הוא תוחזק "כמיטב המסורת הגרמנית" בתנאים סניטריים מחפירים שהפכו לבלתי אנושיים ככל שהתרבו האסירים במחנה. כיוון שמדובר במבצר ישן, האסירים שוכנו בבונקרים מבטון שהיו קרים במיוחד ולחים, תנאים מצויינים להתפתחות מחלות בדרכי הנשימה. טיפול רפואי כמעט ולא ניתן במקום והאסירים החולים נפטרו. רק כשהצפיפות גדלה נבנו גם צריפי עץ. המקום מהווה שם נרדף לתנאים לא אנושיים מבחינת סניטריה, רעב, מגורים ושיטות עינוי (אחד הסיפורים מספר כי מרוב רעב אנשים החלו לאכול את הדשא שכיסה את פני השטח).
הגעתי לביקור במקום ללא תכנון מוקדם. כשבועיים לאחר הנסיעה לאושוויץ ועדין תחת הרושם העמוק של הביקור. בנסיעה בין אנטוורפן לבריסל, עליתי בטעות על הכביש הפחות מהיר. כיוון שנותרו לנו כשלוש שעות פנויות עד סיום יום הלימודים, הציעה חברה שהיתה עמי שנחפש את המקום, שאמור להיות בסמוך לכביש. כשעמדנו בפתחו, הסקרנות גברה והחלטנו שלא לדחות את הביקור ולהכנס. הסיור במקום מלווה באוזניות (באנגלית) ומאפשר בלחיצת כפתור לשמוע בכל חדר את מה שאירע בו. בתחילת הסיור נכנסים לאולם מרכזי בו מוצגות דמויותיהם של מפקדי המחנה ועובדיו, כשכל אחד מתואר כסדיסט יותר מהאחר. הצוות כלל גרמנים ובלגיים, חבורת גברים ואישה אחת שהתנדבה לעבוד במקום והעריצה את הנאצים. משם יצאנו לרחבה בה התבצעו המסדרים היומיים ועבודות הכפיה. במקום נשמר גם חדר ששמש כמפעל בו הועסקו האסירים בחלק מעבודות הכפיה.
אגף המגורים- אין מילים לתאר את עוצמת הזעזוע מהמראה. דבר לא שונה. הקירות לא סויידו. הכל נותר בשלמותו, אותנטי לחלוטין. מדובר בחדרים גדולים יחסית שאת רוב שטחם תופסות המיטות, או ליתר דיוק, דרגשי עץ רחבים בני שלוש קומות עליהם ישנו האסירים. בכל "מיטה" ישנו מספר אסירים. בקצה כל חדר שולחן ועליו כלי אוכל ממתכת. אין חדר אוכל. אכלו בחדר. עוברים בין החדרים. המראות דומים. בחדרים תמונות של אסירים וסיפורם האישי. מהחדרים עוברים למקלחות והשרותים. מחראות ליתר דיוק. הנשימה נעתקת מול עוצמת המראה. בהמשך המסדרון חדרי העינויים. מכשירים שונים ומשונים, תאי צינוק, בנקודה זו יצאנו. לא יכולנו לעמוד במראה. ברחנו שוב לחצר. הפעם היתה זו חצר אחורית. את פנינו קידם עמוד התלייה. שיטות הריגה באמצעות ירי או תליה היו נפוצות במקום. לידו היה חדר ששימש כאורווה. הכתובת על הדלת היתה: "כאן לסוסים היו שמות ולאנשים היו מספרים". אם היה ספק מבחינתי האם עכלתי את מה שראיתי באושוויץ, הוא נעלם בביקור במחנה הזה. כאן לא הותירו שום מקום לדמיון ולפרשנות. אין מדובר במוזאון ואין כל צורך בנסיונות המחשה. הכל מוגש קשה ואותנטי בדיוק כפי שהיה. כאן פשוט רואים... לאתר המוזיאון - לחצו כאן
מחנה המעבר - מכלן
אל מחנה זה הועברו היהודים, שהו בו ימים ספורים ועלו על רכבות המוות ל-6 מחנות השמדה. המוזיאון ממוקם בבניין המקורי, בחלק מהקומפלקס שלמרבה האבסורד משמש היום כבנייני מגורים מודרנים, כשהרחבה המרכזית בין הבניינים היא היום גינה ירוקה ומטופחת. המקום הוסב למוזיאון יהודי, אשר מתאר את ההתרחשויות במהלך תקופת מלחמת העולם השניה ונותן רקע כללי על היהודים.
הסיור במקום מלווה במדריך אשר מסביר את רצף הארועים ומתמקד במיצגים הרבים שבמקום. את הסיור מתחילים איפה שיש מקום. ביקור במוזיאון כלול ומוגדר כחובה בתוכנית הלימודים בבתי הספר התיכוניים הן של משרד החינוך הצרפתי (בבלגיה) והן של הפלמים. לפיכך במשך כל השנה מאוד צפוף ועמוס בו. כיוון שרבים מהמבקרים אינם יהודים, מוצגות בחדר הכניסה תמונות של יהודים, מתחילת המאה בבלגיה, מערב אירופה ומזרח אירופה - מקומות מהם היגרו היהודים לבלגיה. מטרת החדר היא לנפץ סטיגמות על יהודים, שכאן בבלגיה נחשבים לעשירים, ולהציג אותם באור נכון. להראות מהיכן הגיעו, להראות שיש גם יהודים שהיו פועלי יצור במפעלים, יש דתיים (בעיקר במזרח אירופה) ויש חילוניים שנראו בדיוק כמו הגרמנים או האוסטרים, ללא שום חזות יהודית מבדלת. הקומה הראשונה מוקדשת כולה לתעוד, הצגת מסמכים וסיפורה של הקהילה. תמונות של משפחות רבות מוצגות כאשר בכל תמונה מסומנים הנספים לצד הניצולים.
הקהילה- מהגרים ופליטים ממדינות אירופאיות אחרות. באנטוורפן, ערב המלחמה פעלו שני בתי ספר יהודיים, בתי כנסת וכוללים אחדים, מפלגות, איגודים מקצועיים, עיתון של הקהילה, מועדון ספורט "מכבי" ותנועות נוער על פי הזרמים השונים. השלטון שתף פעולה עם הנאצים, העם הבלגי נחלק. חלקו משתפי פעולה. באנטוורפן זכו הנאצים לשיתוף פעולה גדול יותר מצד התושבים המקומיים. ב-14 למאי 1942 הם פרעו ביהודי אנטוורפן, ובזזו שני בתי כנסת. מנגד- אזרחים אחרים מקימים מחתרת המתנגדת לשלטון ומסייעים תמורת כסף להבריח את היהודים לשוויץ ולספרד. 3500 ילדים נלקחו מהוריהם והועברו לבתי ספר קתוליים ולמקומות מסתור אחרים. המחתרת גנבה מהעירייה תעודות זהות, זייפה אותן והילדים קבלו זהויות חדשות. הכנסיה עזרה מתחת לפני השטח.
ב-27 במאי 1942 נקראו היהודים להתפקד ולענוד טלאי צהוב. לא היה שיתוף פעולה מלא, ראש האיגוד היהודי הוחלף, החדש שתף פעולה ונרצח על ידי אנשים מהקהילה. יהודים נעצרים ברחוב. משתפי פעולה עם השלטון (יהודים ולא יהודים) עוזרים לנאצים בזיהוי "פרצופים יהודיים". אלו נעצרים במקום ונשלחים אל מחנה המעבר שנפתח במכלן. 5 באוגוסט 1942- משלוח ראשון של יהודי בלגיה לאושוויץ. באוגוסט 1942 נעצרו וגורשו רוב יהודי אנטוורפן.
במחנה עצמו השהות קצרה ביותר. מקסימום 3 ימים- עד הרכבת הבאה. היעד- אחד מששת מחנות ההשמדה. ובכל זאת: זוג יהודים מחליט כאות מחאה להנשא דווקא במחנה, ואחת העובדות בו- בחורה יהודיה מתארת את הנעשה בו באמצעות עבודות רקמה שהיא רוקמת ומוצגות במקום. לא ידוע על התעללות בצורה מופגנת וברורה במקום. קלסרים המתעדים את רשימות האנשים שעברו במחנה ואת כל מה שהתנהל בו נמצאו במקרה, ברכב שנתקע תוך כדי מנוסת הגרמנים, ומוצגים גם הם. פעולה של פרטיזנים יהודיים מצליחה לעצור את אחת הרכבות ולשחרר את היהודים שעליה. הירידה לקומה התחתונה מתבצעת בצמוד לקיר שבו הושתל קרון רכבת. בקומה התחתונה מוצגות שיטות ההרג. תליה, ירי המוני, חנק בגז ציקלון. בחדר זכרון לזכר הילדים מוקראים שמותיהם.
בחזרה לקומה העליונה, מוקדש החדר האחרון לצפייה בעדות של ניצול. העדות קשה. האדם מספר את סיפורו האישי. הוא איבד באושוויץ אישה ושלושה ילדים. הרציף באושוויץ ליד הרכבת הוא מבחינתו מקום קבורתם. שם ראה אותם בפעם האחרונה. יש בידו תמונה שלו איתם. כוחו לא עומד לו לצפות בה. הוא סופר כל יום שעובר ויודע בדיוק כמה ימים ושעות עברו מרגע הפרידה. הוא חזר לאנטוורפן בתום המלחמה, ביתו אוכלס על ידי מקומיים. הוא לא ביקש לפנותם. השכנים שמרו על אופני בנו הבכור בן החמש, שנותרו בחזית הבית. האדם נפטר לפני שנתיים. הוא לא הקים משפחה חדשה, ואימץ נער שחזר מהמחנה.
בהמתנה ליציאה, עד שיתפנה חדר הכניסה מקבוצת התלמידים שנמצאת בו, שואלת המדריכה באנגלית את התלמידים האם עלה בדעתם מה נעשה עם הרכוש שנותר בבתי היהודים. היא מסבירה לתלמידים כי הבתים נבזזו ותכולתם נמכרה בשוק בשחור, שכן היו אלו ימי מלחמה וכולם סבלו ממחסור. ההולנדים אגב, הגדילו לעשות. שיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים היה מלא (בניגוד גמור לתדמית שלנו עליהם, סיפורה של אנה פראנק היה חריג). בשלב מסויים הם החלו לשלוח את החפצים מבתי היהודים שפונו לגרמניה, שם הגרמנים המסכנים סבלו ממחסור כמעט בהכל...
נתונים מסכמים: מתוך כ-56,000 יהודים שחיו בבלגיה לפני המלחמה 25,257 יהודים נשלחו לאושוויץ, רק 1207 חזרו. 5000 ילדים שיצאו לאושוויץ לא חזרו. כל הילדים מתחת לגיל 13 שיצאו לכלל מחנות ההשמדה לא חזרו. הקהילה היהודית באנטוורפן הושמדה כמעט לחלוטין, רובה באושוויץ. כ-25,000 יהודים הצליחו לברוח בשנתיים הראשונות למדינות אחרות. גם גורלם של הנמלטים לצרפת לא שפר. הם נעצרו עם יהודי צרפת וכמוהם נשלוח למחנות.
זהו מוזיאון מרגש, שהוסיף מבחינתי ידע כללי וידע על הקהילה המקומית. את הביקור במקום יש לתאם מראש בגלל העומס. בחור מקסים בשם טוביה, אשר עובד במקום ועושה זאת עם כל הלב והנשמה ישמח לארגן הדרכה בעברית. לאתר המוזאון: לחצו כאן. טלפון לתאום: 3215290660 + או מתוך בלגיה:015230660 (טוביה צוקרמן), או במייל: [email protected].
ביקור זה סיכם עבורי שנה שבה ראיתי המון, ומבלי להתכוון פקחתי עיניים. מה שנתפס מבחינתי כמובן מאליו ימים ספורים קודם לכן, נתפס פתאום באור שונה. אמירות שנאמרו בנוכחותי מבלי לדעת כי אני יהודיה, בדיחות שמסופרות על היהודים, דעות וסטריאוטיפים המובעים בטבעיות עלינו ובפנינו, גרמו לי להביט מסביב בפחות נאיביות, ולהבין לצערי בצורה מאוד ברורה שלא ממש אוהבים אותנו. נקודה. החיוך המנומס המופנה אלינו הוא חלק מהתרבות הארופאית, אך דבר לא ישנה את העובדה שהיינו ונותרנו נטע זר. סטיגמות לא נעלמות, ובאורח פלא אף עוברות מדור לדור. ואף אחד לא אוהב זרים. גם לא אנחנו... זה כנראה טבעו של האדם.
בחורה צעירה מבית דתי שהגיעה לכאן במסגרת פרוייקט של שגרירים צעירים אמרה לי לפני כחודש כי לא היתה מוכנה לנסוע לגרמניה. כששאלתי למה, והאם לא הגיע הזמן לעבור הלאה, השיבה לי במשפט אחד: "מעשה אבות סימן לבנים". פעם הייתי מבטלת את המשפט הזה במחי יד. הפעם משום מה הוא גרם לי להרהר בו מחדש. האומנם? ימים יגידו.
