שלום חברים,
הרבה זמן שלא כתבתי לכם וישנן כמה וכמה סיבות שהעיקרית בהן שפשוט לא היה בא לי לכתוב. בארבעת החודשים בהם לא כתבתי הייתי בניו יורק ואחרי מזרח אפריקה החיים המודרניים והנוחים נראו לי משעממים, למרות שזו ניו יורק. קיבלתי מעין מחסום כתיבה. אין טעם לכתוב רק בשביל לכתוב, נכון? חוץ מזה, ארה"ב, בגלל האמריקאים, היא אחד המקומות אותם אני פחות אוהב ותחושה זאת התחזקה במשך הזמן שלי שם. שלא תבינו לא נכון, אני מאוד אוהב את ניו יורק אבל זה גם בגלל שאין שם הרבה אמריקאים... בואו נעזוב את ניו יורק עכשיו. אכתוב לכם בנפרד על התקופה שלי שם, שלא נגמרה עדיין, כי קרו לי שם כמה דברים מעניינים.
אירופה. כמה מוזר. הכל כל כך יפה, נקי וחלק. אני נמצא בשדה התעופה באמסטרדם. בקומה מתחת יוצאות רכבות לכל מקום באירופה. כמה קל ונעים. כל דקה נעצרת רכבת למקום אחר. מינכן, פריז, לונדון... והן כל כך שקטות. אחרי הרכבת התחתית הרועשת והחורקת של ניו יורק הרכבות כאן נראות לי כמו פרפרים. חולפות לידך כמעט בלי שתרגיש.
אני כרגע על הרכבת לאנטוורפן, בלגיה. הנוף כל כך יפה וחולף לי במהירות מול הפנים. אני מפחד לפספס משהו בדרך, האף שלי דבוק לחלון כמו ילד קטן מול חנות משחקים ולכן אפסיק לכתוב עכשיו. חולפים בדרך על פני תחנות רכבת - כמו בסרטים (משום מה הסרטים שקופצים לי לראש הם סרטים על השואה) - ישנות כאלו עם מבנים חד קומתיים; חוות גדולות עם סוסי פוני גמדיים (?!), תעלות מים ושדות ירוקים שלא נראה שמגדלים בהם משהו. אנטוורפן עיר ממש נחמדה. הרבה מעבר למה שציפיתי (הטריק הוא לבוא עם אפס ציפיות) אולי גם בגלל המלצרית שפגשתי בג`אז קפה אליו הלכתי. הרבה קישקושים קישקשנו ביחד. פתאום באמצע השיחה היא באה לי ביציאה " תגיד, מה אתה מסתלבט עלי?" בעברית צחה. (מתברר שהיא יצאה עם ישראלי במשך 4 שנים). עכשיו יש לי עוד סיבה לבוא לבקר את אבא...
כולם כאן על אופניים, כמו בהולנד, וגם אני. נוסע לי בסבבא על השבילים המיוחדים לאופניים נהנה מהנוף ומידי פעם עוקפת אותי בחורה אלגנטית בטיסה נמוכה על האופניים שלה. משום מה נראה לי שהם כל הזמן ממהרים להיכן שהוא. חוץ מזה, למה האופניים של כולם נראות כל כך טרנטה? כמו האופניים שיש בסין. כל כך נהנה על האופניים וחושב שחבל שבארץ אין לנו תרבות של אופניים. מה הבעיה לעשות שבילים מיוחדים לרוכבים בת"א למשל? כמה פקקים זה יחסוך. (תרבות של אופניים? טוב, אולי קצת נסחפתי. בוא נתחיל עם תרבויות יותר בסיסיות)
על הרכבת המהירה לפריס. מחלקת עסקים (טוב, זה המחלקה היחידה שיש). בליל של שפות מסביב. פלמית, הולנדית, אנגלית וגם עברית אני שומע באוויר אבל לא מצליח, ולא רוצה, למקם מהיכן היא באה. הרכבת נוסעת/טסה בשקט מוחלט. 370 ק"מ מאנטוורפן לפריז והיא עושה זאת בשעתיים. מסתכל על הנוף דרך החלון ומרגיש כאילו רואה טלויזיה אבל בלי ווליום. קרון 17 כיסא 64. בכיסא 63, לידי, יושבת מוסלמית ענקית שגולשת לי לתוך הכיסא, לוקחת לי את מרחב המחיה ושואבת לי את האוויר. אהה. מה אני בכלל עושה באירופה אתם שואלים? מחר, ה 23.4, Rui מתחתן ואני חייב להיות שם כדי לראות שזה אכן קורה לו. מקווה שהכומר ישאל, כמו בסרטים, אם יש למישהו התנגדות לנישואים. יש לי הרבה מה לומר בנושא...
Rui, who the fuck is Rui? (על משקל אליס) אז ככה: את Rui פגשתי בפריז ב- 93 באכסניית הנוער בה ישנתי ומאז נהיינו חברים בנפש. מוזר איך והיכן החיים מזמנים לנו מפגשים. חוץ מזה זוכרים שסיפרתי לכם שהייתי עם יוקו בפריז אצל חבר? זה אותו אחד. הרכבת טסה עכשיו לפחות ב 200 קמ"ש. וויי איזה כיף. מזכיר את הרכבות בהודו... טוב, אני אוטוטו בפריס ומאחר ובלמטייל לא אוהבים לערבב ארצות באותה כתבה כדאי שאסיים כעת.
נפגש שוב בקרוב
ענבל
