הקדמה
מדי יום חמישי אני קונה את "מדריך הפנאי של ברצלונה" המקבילה ל"עכבר העיר" בתל אביב, ומתעדכן באירועים המתרחשים בעיר בשבוע הקרוב: הופעות בלט, מוסיקה, סרטים חדשים, פסטיבלים, אירועי שכונות, מסעדות חדשות, סיורים מודרכים וכל מידע אחר. הפעם גיליתי שישנם סיורים מודרכים בבית הקברות בשכונת פובלה נואו, מצויד במצלמה בלוק כתיבה ועט שמתי פעמי בבוקר שבת לסיור המודרך. הייתה זו השבת הראשונה בה התקיים סיור ואנחנו היינו המסיירים היחידים שזכינו להסבריה המאלפים של, מרים, המדריכה. זו התעניינה, כמובן, לדעת מהיכן אנחנו וכיצד זה שאנו דוברים ספרדית וקטלאנית. כשאמרנו לה שמבחינתנו היא יכולה לבחור לדבר בשפה שנוח לה נשמה לרווחה. היא בחרה בספרדית.
היסטוריה
בית הקברות בפובלה נואו הוא כעין רסיס מן התנופה שחוותה ברצלונה במהלך המאה ה-19. הסיור בו, חולף בשנים שהפכו את ברצלונה לעיר מודרנית; זהו סיור המתחקה אחר האידיאלים והשאיפות של תושביה, ואחר המכשולים והמאבקים בהם נתקלו. כאשר בשנת 1775 ייסד הבישוף קלימנט, איש בעל חזון ומעוף, את בית הקברות הראשון בפובלה נואו, שעל חורבותיו הוקם בית הקברות הנוכחי, הייתה ברצלונה עיר מוקפת חומה המתאפיינת בחברה מעמדית מובהקת, שמנהגיה מוכתבים על-ידי הכנסייה הקתולית. הגידול בתוצרת החקלאית של קטלוניה והמסחר הישיר עם אמריקה הביאו להאצה חסרת תקדים בפעילות המסחרית בעיר שאוכלוסייתה החלה גדלה במהירות. באותן שנים, כבר החלו לקרוס החומות העתיקות מימי הביניים, שעדיין הקיפו ערים רבות באירופה, כדי לאפשר את גידולן הכלכלי והדמוגראפי. ברצלונה, לעומת זאת, שהייתה נתונה תחת ממשל צבאי, נאלצה להתמודד עם סירובן העיקש של הרשויות, שחששו ממרידות, לאשר את הפלת החומות.
צפיפות האוכלוסין יחד עם היעדר תשתיות תברואה הולמות, כגון ניקוז ומים זורמים, יצרו בעיות תברואה איומות. קבורת המתים שנעשתה בחצרות הכנסיות,המנזרים, ובעיקר בבתי הקברות הקהילתיים שבסמוך לכנסיות, בצמידות לדירות מגורים, חנויות ובתי מלאכה החמירה את הבעיה עוד יותר. קבורת יתר זו איימה על בריאותם של תושבי העיר החיים, מהווה מקור לדלקות ולמגפות. בהקמת בית הקברות הראשון מחוץ לחומות היה פתרון הולם לבעיות אלה. תחילה קיבלו תושבי ברצלונה את הקמתו של בית הקברות החדש בהתלהבות ורבים מהם הגיעו לטקס חנוכת המקום. אבל ההיצמדות העיקשת למנהגים ולמסורות נוצריות הביאה לכך שההתלהבות הראשונית תפנה, עד מהרה, את מקומה להתנגדות.
טקסי קבורה ולוויות נערכו תמיד לצד כנסיות או מנזרים, כך שהמתים נחו תמיד, בצילה של קהילה דתית כלשהי. הקרבה הפיזית והרוחנית בין בית הקברות, הכנסייה ושכונת המגורים שצמחה סביבם העניקה משמעות לחיי הפרט והקהילה. בית הקברות שהוקם בשנת 1775 התבסס על תפיסה שונה. הוא הוקם בשטח בלתי מיושב שלא היווה חלק משום קהילה. הקפלה שהקים הבישוף קלימנט במקום לא היה בה בכדי לפצות על הבידוד של בית הקברות החדש. אין תמה, אפוא, שתושבי ברצלונה סירבו להיקבר או לקבור את קרוביהם במקום כה נידח ושכוח אל. כמו כן, היו להתנגדות גם מניעים כלכליים טהורים. הנהגת קבורה אזרחית איימה על זו הדתית, שהייתה מקור לא אכזב להכנסות. המקום הפך אם כן למתחם קבורה עבור נפטרים ללא שם וללא קרובי משפחה שידאגו לקבורתם בכבוד. בשנת 1807 כבר נמצא בית הקברות של הבישוף קלימנט, כדברי המקורות, "במצב הזנחה מעורר חמלה".
הברצלונאים מיאנו להשתמש בבית הקברות המרוחק וכמרי הקהילה בכנסיות המשיכו לקבור את המתים, למרות האיסור הרשמי, בבתי העלמין המיושנים שהקיפו את הכנסיות בתוך תחומי החומה. בקיץ 1821 פרצה מגפה נוראית של קדחת צהובה. בשלושת החודשים שנמשכה גבתה את חייהם של 8821 בני אדם. רק אז החלו משתמשים בבית הקברות החדש וגם זאת מחוסר ברירה. בכיכרונת הראשונה של הסיור הנפתחת מן הכניסה מתנשא צלב המזכיר את המאורע הנורא. על אחד הלוחות ניתן לקרוא: "מחלה אכזרית המכונה קדחת צהובה גזלה את חייהם של אלפים רבים מתושבי העיר". ברצלונה סבלה מחמש מגפות גדולות במהלך המאה ה-19, כתוצאה מרמת התברואה הנמוכה בעיר.
משנהרס בית הקברות שיזם הבישוף קלימנט והקטל שהסבה המלחמה עם הצרפתים, היה הצורך בבית קברות מחוץ לעיר דחוף מאי-פעם. אדריכל איטלקי צעיר בשם אנטוניו ג`ינסי, נטל על עצמו להקים את מתחם הקבורה החדש. ג`ינסי, אדם נאור ובעל השכלה נאוקלסית, הגה את בית הקברות בהתאם לערכים המוסריים החדשים ולאידיאלים החברתיים שהונהגו עקב עליית מעמד הסוחרים והתעשיינים החדשים. בית הקברות של ג`ינסי מעוצב תוך מחשבה על אותן קבוצות אזרחים חדשות ועל העיר ברצלונה שהם יוצרים. התכנית הראשונית ששרטט ג`ינסי אבדה. נוסף על כך, מותו בטרם עת בשנת 1824 העביר את סיום היצירה לידיהם של אדריכלים אחרים. אלה החלו עורכים שינויים בתכניות הבנייה, כדי להשיג, באמצעות ציפוף רווחיות רבה יותר של השטח. למרות שחלק ניכר מן המאה ה-19 המשיכו החיים והעבודה להתרכז בתוך תחומי החומות מצאו הברצלונאים שעליהם לעבור בכל פעם מרחק רב יותר כדי למלא את דרישות קיומם ולקיים את פולחניהם ומנהגיהם. מתחם הקבורה החדש היה עתה מרוחק יותר מקילומטר מן העיר, מרחק חצי שעה הליכה ברגל בשטח סלעי, קוצני ושורץ זאבים. ריחוקו של בית הקברות יצר תחושת אי נוחות, תלונות רבות ולא מעט שמועות על חילול קברים לצורכי ביזה וכן על שימוש בשיירי גופות לייצור נקניקים וסבון. הקבורה מחוץ לעיר הביאה להופעתו של מקצוע חדש, נושאי המת: חבורת גברתנים נשאה את שרידי הגווייה לבית הקברות על-גבי אלונקה מאולתרת.
משעבר בית הקברות לידי רשויות העיר בשנת 1835 הורה ראש העיר על השימוש בכרכרת מתים להעברת המתים ואסר את ההובלה ברגל. העברת הנפטרים בכרכרה, מהווה את ראשיתה של התפתחות התחבורה העירונית. עד מהרה הפכו פאר רכב הקבורה ועיצובו של הארון לאחד הסמלים המשמעותיים ביותר של העוצמה הפוליטית והכלכלית של המשפחה ומשכו תשומת לב ציבורית. בכניסה לבית הקברות כיכר רחבת ידיים ובכניסה שני פסלים המייצגים אמונה ותקווה. פסל נוסף המייצג מלאך התוקע בחצוצרה, מבשר על יום הדין, מאתר את עמודי הכניסה. זהו פסל יפהפה מעשה ידיו של Agàpit Vallmitjana משנת 1888, שהוצב במקום כדי ליפות את בית הקברות כאשר בית הקברות במונטז`ואיק כבר נחנך וזה הישן ניסה שלא לאבד מחשיבותו.
החידוש שבמבנה הכניסה לבית הקברות לא היה רק בסגנון האומנותי שבחזיתו, אלא גם באולמות ובחדרים ששימשו לפעילות שלפני המוות. בשנת 1860 נוסף חדר לניתוחים שלאחר המוות, אולם הפקדת הגופות, אולם המתנה לבני משפחה וידידים ואולם כנסים. נתיחת הגופות מצביעה על חשיבותו החברתית המתעצמת של מקצוע הרפואה. אף שמדע הרפואה טרם זכה להערכה ממנה הוא נהנה כיום, מהווה קיומו של אולם נתיחת גופות חלק מאותו תהליך של החלפת הסמכות המסורתית של הכנסייה על החיים והמוות והעברתה לידי הרופאים.
אותו סדר, הרמוניה ובהירות בעיצוב החזית חוזר על עצמו גם בתוך שטח בית הקברות. בית הקברות של ג`ינסי שאב את השראתו מן העיר ליבורנו באיטליה, בעל צורה מלבנית ומוקף בגומחות בקומות. מבנה זה, התוחם שטח פנימי רחב ידיים, למרות שאינו מוקף אכסדרות עמודים, מבקש להזכיר את חצרות המנזרים והכנסיות וליצור באופן זה קשר בין אופני הקבורה החדשים והעתיקים. אבל תכניתו כוללת אלמנטים חדשים לחלוטין, כך חלוקת החלל הפנימי סימטרי וסדור לגמרי, באופן שהרציונליזם המושל בתפיסתו ניכר בכל המתחם. טיפול רציונליסטי זה בחלל איפשר לג`ינסי לתכנן בית קברות שוויוני ואישי.
למרות שתכניתו המקורית מעולם לא זכתה לקרום עור וגידים וסבלה שינויים, במטרה למקסם את רווחיות השטח, הניגוד בין מרחב קבורה חדש זה ובין חצרות הקבורה בכנסיות, בו נערמו המתים ללא סדר תחת ערמות של צלבים מדהים. סגנון בית הקברות של ג`ינסי הציע סדר, הרמוניה ושלום, והאינטימיות הקיצונית של צורותיו (קברים קטנים שבמרכזם קפלה וסביבם עצים מוריקים) הציעה מרחב של שלווה ויופי מתון לכאב של בני המשפחה משך ההמתנה לתחייתם של המתים.
הזמן של פאוסטו בראטה, גוש שני, פנתיאון 286: האחים האיטלקיים פאוסטו ואנג`לו בראטו התיישבו בברצלונה; הראשון עסק בפיסול והשני ייבא שיש קאררה וניהל את העסק. פאוסטו בראטה, יוצרו של Geni Català del Pla de Palau, ביצע כמה פסלים המעטרים את הפנתיאונים בבית הקברות הישן, כגון זה, הקרוי זמן, שניצב על קבר ועבר לעירייה כיוון שלא שילם לבעליו וישופץ בעתיד הקרוב.
בית הקברות היה מרחב של רגשות עצורים ועקרונות שוויוניים, שביטא את ההיגיון החברתי והדתי החדש שהחל נותן את אותותיו בקרב המעמדות המשכילים. עקרונותיו האדריכליים של המתחם החדש וסגנונו תאמו את הטעם החדש שהכתיבו החידושים הארכיטקטוניים והעירוניים. גם בעיר עצמה החלה תנופת הפיתוח נותנת אותותיה. רשויות העיר עמלו עתה על שינוי פני העיר למרות המגבלות שהציבה בפניהם החומה והקשיים הכלכליים הקבועים של העירייה. הרחובות הצרים, האפלים והבלתי סדורים, החזיתות הגותיות והבארוקיות, והייחודיות של כל בית שאפיינה את העיר העתיקה, היו עתה מטרה לשיפוץ נרחב. שיפוץ שחיפש את ההרמוניה והסימטריה ברחובות מסלק את הערבוביה שבחזיתות וברחובות הראשיים ומבקש ליצור אחידות.
קלאווה (Clavé) ייזכר לעד, גוש שני, פנתיאון 65: קברו של ז`וזפ אנסלם קלאווה, פוליטיקאי ומוזיקאי, שיזם את המקהלות המפורסמות שעדיין נושאות את שמו. עם מותו בשנת 1874 יצר מנואל פוקסה את פסל החזה שלו הניצב בראש הפנתיאון. הקבר, יצירתו של האדריכל ז`וזפ וילסקה, מוקף גדר קטנה, יצירה מוקדמת של האדריכל המפורסם לואיס דומנך אי מונטאנר. לוח על הכן מזכיר מלאת 125 שנה למותו של קלאווה, שזכרו תמיד היה נצור מאוד בלב העם, להבדיל ממתים אחרים.
הגן של משפחת ריודור, גוש שני, פנתיאון 87: פנתיאון מעניין, דוגמת זה של משפחת ריודור, הכולל גינת צמחים פשוטים, (אחד מבני המשפחה שימש כמנהל מחלקת הפארקים והגנים). בסמוך ניתן לראות את "המלאכים המעופפים" פסל מעניין ביותר, בפנתיאון מספר 61, יצירתו של איטלקי נוסף, פאביאני. בראש קבר מספר 104 ניתן לראות פסל יפהפה של קשיש, יצירתו של וננצ`י ואימיג`אנה.
ברצלונה שבתחומי החומות התאפיינה בבתים דו-קומתיים. בקומת הקרקע נמצא בית המלאכה או החנות ואילו המשפחה התגוררה בקומה שמעל. המשפחה, שלא הייתה הבעלים, נהנתה מזכות שימוש קבועה בדירה ובבית המלאכה תמורת תשלום שנתי. התפתחותם של מפעלי תעשייה גדולים תבעה מספר רב של ידיים עובדות. על גבי הבית המסורתי בן שתי הקומות החלו להופיע קומות נוספות, לרוב מחולקות לחדרים נפרדים, במטרה לספק מגורים לסוג חדש של דיירים, השוכרים. לתושבים חדשים אלה בעיר, הזרים למארג החברתי הישן של בית הסדנא המשפחתי (שהיגרו בדרך כלל מאזורי הכפר בקטלוניה), נפרצה דלת לצד הכניסה לסדנא או לחנות כדי לאפשר גישה לדירות החדשות.
בבניינים רבים בעיר העתיקה ניתן עדיין להבחין בגובה המאולתר של הדירות ובדלת הקטנה של חדר המדרגות מצד אחד של קומת הקרקע. בבתים משותפים אלה, בחדרים קטנים, חשוכים, ללא אוורור וללא מים זורמים או שירותים, התגוררו עובדי המפעלים החדשים בתנאי תברואה מחפירים. מעניין להתבונן בהקבלה הצורנית בין בית הגומחות בבית הקברות לבין בית הדירות העירוני החדש. הקבלה זו מאפשרת להבין את ההתאמה ההיסטורית בין בית הקברות של ג`ינסי לעיר ובאיזה אופן מגיבים שני מרחבים עירוניים אלה לאותם לחצים דמוגרפים וכלכליים.
התכשיט של רפאל סולאניק, גומחה 851: הפסל רפאל סולאניק (ברצלונה 1895-1990) עיצב תכשיט קטן שיעטר את גומחתו האישית, תבליט מקסים המאפיין כל-כך את חושניותו. מנהגו של אומן ליצור לעצמו יצירה שתעטר את קברו.
היירויים מגרסיה, גוש שלישי, חלקה שניה: חואן ספאטרו היה הקפיטן הראשי של קטלוניה שנודע באכזריותו הרבה. בשנת 1856 הוציא להורג בירייה שבעה עשר מתושבי הכפר גרסיה שנאשמו בהמרדה. עיריית גרסיה חרטה, לאחר מכן, בשנת 1868, שנת המהפכה נגד איזבל ה-2, לוח אבן על קיר בית הקברות הישן שהזמן מחה כמעט לחלוטין לזכר אותו טבח, בו כינתה אותו "טעות רודנית".
נשיקת המוות, גוש שלישי: משפחת יאודט (Llaudet) הקדישה לבנם שנפטר בילדותו פסל יפהפה זה המראה את האומלל, עירום למחצה, המקבל נשיקה משלד המוות. הפסל, יצירתו של ז`ואן ברבה, בלט בין הבולטים שבפסלי בתי הקברות בעלי אופי ארוטי בתערוכת צילומים שנערכה בברלין בשנת 1991. ההקדשה כתובה בקטלאנית עתיקה.
הקדוש הקטן, גוש ראשון, חלקה רביעית, פנים: פרנסס קנאלס אמברוס (ברצלונה 1879-1899) היה עובד של מחסני El Siglo והיה אהוד מאוד על חבריו. עם מותו בגיל צעיר מאוד - טרם מלאו לו עשרים - יצאה השמועה שאם מתפללים עבורו ניתן להשיג באמצעות אותה תפילה את מה שמבקשים. וכך החלה אגדת הקדוש הקטן, כינוי שדבק בו מאז. אפילו כיום, יותר ממאה שנים לאחר מותו, דולקים נרות, מנחות תלויות על אילן קרוב ושפע פרחים מעטרים ומקיפים את גומחתו. קל למצוא בכל יום מישהו מתפלל מול הקבר. התצלום של צעיר יפה עיניים ובעל שפתיים חושניות מביט משחר ההיסטוריה במאמינים הללו המתחדשים, דור אחר דור.
התעשיינים הגדולים, קפלות מספר 13, 48 ו- 49: התעשיינים הגדולים של המאה ה-19 קבורים כאן. משפחת ז`אומנדראו מחזיקה באצילות רבה את קפלה מספר 13 (המפעל שהיה בבעלותם הוא כיום משכנו של הגוף העירוני "ברצלונה אקטיבה" ברחוב סנט ז`ואן דה מלטה) קפלה מספר 48 שייכת למשפחת אראניו (המפעל שלהם יועד כנראה למחלקה ללימודים אורקוליים באוניברסיטת פומפאו פאברה ברחוב יאקונה). למשפחת בונפלטה יש קפלה משלה מספר 49 (הם היו הראשונים שהשתמשו בקיטור במפעלם שברחוב טאיירס).
הזווית האישית
מפתיע לראות כיצד הסגנון הייחודי של העיר המתפתחת, הבא לביטוי בבניינים שונים בעיר ובעיקר באלה מתקופת המודרניסמו כמו אנטוני גאודי, לואיס דומנך אי מונטנר, ז`וזפ פויג` אי קאדאפלק ואחרים, בא לביטוי גם בקברים ובעיצוב בית הקברות. פיסול, קישוט, שימוש בחומרים שונים. ואם הודיעו לכם ברגע האחרון על מותו של קרוב משפחה ומרוב צער שכחתם לקנות פרחים, אל דאגה, בכניסה לבית הקברות יש מכונה אוטומטית בה תוכלו להצטייד בזר נאה לטעמכם.
מידע שימושי
כתובת: C/. Taulat 2 טלפון: 93-484 17 10
כיצד להגיע: מטרו קו 4 (צהוב) יורדים בתחנת Llacuna והולכים שלושה רחובות במורד רחוב Carrer de la Ciutat de Granada.
אוטובוסים: 6,36,41,92 וכן אוטובוס התיירים במסלולו הדרומי ויורדים בתחנת: Platja de Bogatell-Cementiri de Poble Nou
שעות פתיחה: כל יום בין השעות 08:00-18:00
סיורים מודרכים: בסופי שבוע בלבד. שבת בשעה 10:30 (אנגלית), בשעה 12:00 (ספרדית), ביום א` בשעה 12:00 (קטלאנית). עדיף לברר מראש האם מתקיים סיור.
