לילה בשטח הפקר, ומסע שלא נגמר!
אחרי סוף שבוע קצבי בביסו (עיר הבירה של גינאה ביסו) תכננתי לנסוע לעיר במרכז גינאה קונקרי בשם מאמו. המרחק בין שתי ההרים לא עולה על 600 ק״מ מה שעדיין לא מנע מהמסע להיות בן שלושה ימים! מביסו דרך ההרים לקונקרי ( עיר הבירה של גינאה קונקרי, כפי שאתם רואים הם לא ממש מקוריים עם השמות במערב אפריקה) ומקונקי אל מאמו, שער אל פוטא דאג׳אלון. אחד המקומות היפים במערב אפריקה. יערות גשם, הרים ירוקים, מפלי ענק , שימפנזות , כפרים מבודדים ומסגדים מפוארים הם רק חלק מהדברים שתוכלו למצוא כאן. המסע שלקח שלושה ימים, התחיל גרוע ובאופן מפתיע לא ממש השתפר.
המונית הראשונה שיצאה מביסו אל קונקרי הייתה טרנזיט רגילה שבמערב אפריקה עשו לה הסבה להכיל 17 אנשים+ 2 על הגג יושבים על ערימה של ציוד. בתוך המונית חוץ מהנוסעים הרגילים היום גם שקים של קמח, דגים מיובשים, ו3 תרנגולות חיות. הדרך שלא נסללה אף פעם מלאה בבורות סדקים והרבה אבק רק אבק. דרך צרה ומתפתלת במעלה ההרים, ונסיעה ממושכת בתוך ענן אבק שאי אפשר לנשום בתוכו, חום בלתי נסבל וריח הדגים שמתערבב עם הזיעה המקומית. וכל זה על מושב ברזל עם ציפוי מזרון ממש דק במהירות של 20 קמ״ש לאורך רוב הדרך. כשסוף סוף בלילה הגענו למעבר גבול בין ביסו לקונקרי המעבר היה ארוך ומסובך עם הרבה בדיקות , וקצת שוחד לשוטרים המקומיים אבל בכל זאת עבר בצורה חלקה יחסית. כ100 מטר אחרי הגבול יש נהר שמפריד בין שתי המדינות ובצד השני של הנהר נמצא המעבר גבול של גינאה קונקרי. כדי לעבור את הנהר יש מעבורת משנות ה20 שמעבירה את המכונית צד על ידי משיכה של חבלים על ידי הנוסעים במעבורת. הבעיה הייתה שהגענו מאוחר בלילה לנהר ,והבחור שמפעיל את המעבורת כבר לא היה בסביבה . מה שתכלס לא כזה סיפור בסך הכל עיקוב של 8 שעות. הבעיה הייתה שלי. שכל ה 16 המקומיים יכלו לחזור לביסו ולישון באיזה כפר אני לא ממש יכולתי . אני הוצאתי לביסו ויזה עם כניסה אחת בלבד , ובגלל שכבר יצאתי מהמדינה לא הייתי יכול לחזור. מה שלא השאיר לי ברירה אלה לפתוח את האוהל בשטח הפקר בין שתי המדינות ולהעביר שם את הלילה, מה שהיה סבבה בסופו של דבר כי הנוף היה מדהים וישנתי בחינם .....
בבוקר של ה 15 לחודש עברנו את הגבול. אני שמח שהם לא ממש התענינו בעובדה שהחותמת יצא שלי מביסו הייתה ב 14 לחודש . כי ממש לא היה לי כח להסביר להם את כל הסיפור ועוד בצרפתית. באופן מפתיע הכבישים בצד של גינאה קונקרי היו גרועים אפילו יותר, יותר אבק, יותר חם, יותר בורות ואפילו עוד תרנגולת אחת שמישהו קנה לאורך הדרך ( 3$ אם זה מעניין משהו). כשסוף סוף בלילה עלינו על כביש ממש כביש , והמרחק מקונקי רק 100 קמ לא יכולתי להפסיק לחייך. לפי החישוב שלי בחצות נגיע לקונקרי ששם אני יוכל לקחת חדר , להתקלח ולאוכל משהו קטן ולהמשיך במסע מוקדם בבוקר. בגלל שלא הפסקתי להזיע ביומיים האלה וכל הזמן נסענו בתוך ענן אבק , כל אבק והחול של מערב אפריקה נדבק אלי ונראיתי כמו בני ישראל אחרי 40 שנה במדבר. להפתעתי ממש לפי קונקרי בסביבות 12 בלילה הנהג עוצר את הרכב, . הגענו למחסום של הצבא דבר די שגרתי במערב אפריקה. מה שהדאיג אותי זה שאף חייל עם פנס לא בא לבדוק את הרכב. אחרי כמה דקות שאלתי את החברים המקומיים שלי למה לא ממשכים לנסוע? מסתבר שיש מצור על העיר בלילה ואף אחד לא יכול להכנס או לצאת עד הבוקר!!!! לא היה לי כח להתווכח או להתעצבן על המצב פשוט נשענתי על הניגרי הענק שישב לידי ונרדמתי.
בבוקר הגענו לעיר , פרידה וחיבוקים מהחברים החדשים והמשכתי בדרך. מפה זה כבר בקטנה 5 שעות על כביש ואני במאמו. שהגעתי בבוקר לתחנת מוניות המרכזית של קונקרי , אפילו אני הייתי מופתע מהכאוס המוחלט. מתחם ענק מלא באלפי מוניות דוכנים קטנים ואנשים. מה שיצר מבוך ענק . כשסוף סוף מצאתי את המונית שלי התברר לי שיש רק שלוש נוסעים חוץ ממני וצריך לחכות עד שהמונית תתמלא. 10 נוסעים בסטיישן ישנה . גם אני לא חשבתי שזה אפשרי . שלוש מקדימה, ארבע באמצע ועוד שלוש מאחורה.
לקח למונית קרוב ל 5 שעות להתמלא. התחנת מונית שהייתה מוצפת באלפי בדים צבעוניים , נשים זקנות שמבשלות אוכל ביתי בסירי ענק ,ילדים שמוכרים קפה, ילדות בנות 14 עם בטן קטנה של הריון סוחבות סלים של לחם עם הראש , הרבה נוכלים שמוכרים שטיות ומקבצי נדבות מכל הסוגים והצבעים. כמה אפילו לא נגשו אלי לבקש כסף בגלל שנראיתי כל כך רע אחרי שלושה ימים בדרכים. כשסוף סוף הרכב היה מלא השעה הייתה קרוב לאחת בצהרים . הטמפרטורה הייתה 35 מעלות לפחות , והיה לי צפוף במושב הקדמי בעיקר בגלל העובדה שהייתי צריך לחלוק אותו עם סיידובאלי, מכונאי שנוסע לקנות חלפים בעיר הגדולה כל כמה שבועות. אבל לפחות יצאנו לדרך, או זה מה שחשבתי לפחות. לצאת מהמבוך של תחנת המוניות הייתה משימה בלתי אפשרית. כל אחד מחנה את המונית שלו איפה שמתחשק לו והולך, דוכנים חדשים קמים בכל פינה ואלפי אנשים . נסיעה קצרה ויוצאים לדחוף מונית חונה , אחורה קדימה מתקדמים קצת מחזרים את המונית למקום וככה ממשכים עד היציאה . לצאת מהתחנת מונית לקח לנו שעה וחצי!!! דבר בשגרה שממש לא הפריע למקומיים. בסך הכל לבנות כביש אחד מסודר מסביב לכל התחנה יפתור את הבעיה, אבל משום מה להם זה לא מפריע... אחרי שסוף סוף יצאנו לדרך עמדנו רוב הזמן בפקקים והיה לנו פנצ׳ר. האא גם ניסו לעצור אותנו שוטרים וכאשר הנהג ניסה לברוח הם פיצצו לו את הרכב עם אלות ואז נכנסו בצד של רכב חונה, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.... בלילה הגעתי למאמו. מלוכלך ועייף אבל עם כמה חברים חדשים ועוד סיפור לספר לכדים....
סוף דבר
כשהגענו למאמו השעה הייתה מאוחרת, אין חשמל ברחובות או בבתים ולכן העיר חושך מצריים. שלושה מהנוסעים הציעו לי לישון אצלם בבית , אחד אפילו ממש התעקש לאור העובדה שמאמו, עיר גדולה ומרכז מסחרי מאוד מסוכנת ,בעיקר בלילה. אני שממש לא התחשק לי להעביר עוד יום בלי מקלחת סירבתי בנימוס, הסברתי להם שיש אכסניה ממש זולה וטובה ולכן ואני מתכון לישון שם. מה שלא ידעתי זה שהאכסניה ממוקמת ביער, 3ק״מ מהעיר ולכן המחיר כל כך זול. מקום נהדר בשביל לראות שימפנזות ולישון בזול, אבל ממש לא בשביל להגיע באמצע הלילה. כאשר המקומיים ראו את השם של המקום והעקשנות שלי לישון שם ( לא ידעתי שהאכסניה ממוקמת 3 ק״מ לפני העיר) הנהג מונית ( מקביל למונית שירות בארץ) סטה מהדרך והוריד אותי בכניסה לאכסניה, כאשר הם ראו שיש מקום באכסניה ואני בטוח להלילה הם הסכימו ולהוריד לי את התיק מהגג ולנסוע משם. אני קורא לזה השגחה אחרים יעדיפו להשתמש במושג קרמה, חלקכם יקראו לזה מזל. תכלס זה לא ממש משנה איך תקראו לזה, אנשים טובים יש בכל מקום! תכבדו את המקום, את האנשים , את התרבות , חיוך קטן אף פעם לא מזיק ותאמינו לי ששום מקום לא מסוכן.
״תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָדוֹל מִמְךָ בְּעֵינֶיךָ: אִם חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא -; עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ. וְאִם רָשׁ הוּא, וְאַתָּה עָשִׁיר אוֹ חָכָם מִמֶנוּ -; חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיָּב מִמֶנוּ.
וְעַתָּה בְּנִי דַע וּרְאֵה, כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְּלִבּוֹ עַל הַבְּרִיוֹת -; מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם.״ ( אגרת הרמב'ן )
ליליה בשטח ההפקר ומסע שלא נגמר!
יעדי הפוסט
אהבת את הפוסט?
