שבטים בצ'אטיסגאר, הודו

"טעמת מזה?" נשמעות כמה מילים באנגלית מאחורי. מופתע, אני מסתובב ומגלה חיוך רחב. "אתה מתכוון לנמלים?" אני שואל בחשש, אבל כבר מנחש את התשובה, שכן האיש תפס אותי מתבונן בצלוחיות עשויות מעלים הגדושות בנמלים ג'ינג'יות שעדיין מגלות סימני חיים. "כן, זה טעים ומאוד בריא", אומר האיש, ולרגע נדמה לי שלחיוכו הרחב מתגנב שמץ של משובה. "אתה בטוח שזה נועד לאכילה?" אני מנסה לעורר את רחמיו, והוא בתגובה נוטל צלוחית ומקרבה אלי. נו טוב, אין ברירה, אני נוטל חופן, דוחס לפה, כמה נמלים חומקות במעלה זרועותי ואפי, לועס קצת את הגוש המדגדג והחמצמץ, בולע, ונשאר בחיים.

כך, בחורף 2010, פגשתי את שאקיל, בשוק השבועי בכפר נאנגור, כ- 30 ק"מ מהעיר ג'אגדאלפור שבמדינת צ'אטיסגאר שבמרכז הודו. צ'אטיסגאר, שהתפלגה ממאדייה פראדש בשנת 2000, הינה מדינה נידחת וענייה אפילו במונחי הודו, שוכנת (בערך) מדרום לוורנאסי וממערב לכלכתה.

תוך נשנוש חטיפי קמח חומוס חריפים בקיוסק המקומי – קצת יותר טעים מהנמלים - מספר לי שאקיל שהוא מתגורר בכפר סמוך, אליו עבר מהעיר בשל נסיבות אישיות סבוכות שלא כאן המקום לפרטן, שהוא מוסלמי יחיד באזור הכפרי הזה בין ערב רב של בני שבטים אנימיסטים, נוצרים (באותו בוקר נקלעתי לתפילה נוצרית הזויה לכבוד השנה החדשה בכנסייה מאולתרת באחד הבתים בכפר) והינדים, אבל הוא ממילא אינו דתי.

שאקיל מספר לי שלמחרת בלילה עתיד להתקיים טקס שנתי חשוב ביער netanar הסמוך בהשתתפות תושבי הכפרים בסביבה. אנו מסכמים שאחזור מחר לכפרו באוטובוס היוצא בבוקר מג'אגדאלפור ומשם ניסע יחדיו לטקס, ואחר כך אתארח בביתו.

לפני יציאתנו לטקס שאקיל מספר לי שתושבי הכפרים באזור הם בני שבטים – Adivasi בפי ההינדים (באזור ג'אגדאלפור 8 שבטים שונים ובצ'אטיסגאר 42). לכל שבט מנהגים, תלבושות ואמנות ייחודיים. אמונתם הדתית אנימיסטית, אולם בעשורים האחרונים מסיונרים נוצרים והינדים מתחרים בהמרת דתם, במידות שונות של "הצלחה".

אנו (שלושה...) עולים על האופנוע של שאקיל ונוסעים לנטאנאר. לקראת השקיעה נשמע רעם תופים ולפתע מגיחה אל קרחת היער קבוצת אנשים מפזזים, הראשונים נושאים מוט ארוך עם בד שנראה כדגל, והבאים אחריהם נושאים אפיריון שעליו שני אנשים לבושים בבגדים צבעוניים ומקושטים בצדפים. שאקיל מסביר לי שהדגל הוא מעין טוטם של הכפר, ושהאנשים על האפיריון הם השאמאנים של הכפר, והם נמצאים כרגע בטרנס. בדקות הבאות מגיעות בהמולה רבה עוד משלחות מכפרים נוספים. הדגלים מרוכזים בנקודה מסויימת הקדושה לתושבי כל הכפרים שמגיעים לכינוס. השאמאנים עורכים טקסים שונים (בין היתר בחור עז מבט תוקע לעצמו חץ דרך שתי הלחיים), ובהמשך יוצאים ממצב הטרנס באמצעות ריקוד מוזר לקול הלמות תופים. בשיאו של הטקס מובא על אפיריון מפואר במיוחד בחור שנראה קצת משועמם. מסתבר שהוא נכדו של המלך האחרון ששלט באזור בחסות הבריטים ונהרג משום מה על ידי ההודים זמן קצר לאחר העצמאות, אין לו כל תפקיד רשמי במדינה ההודית אך הוא עדיין נערץ על בני השבטים ונחשב למנהיגם הסמלי.

בשבועיים הבאים הסתובבתי עם שאקיל בכפרי האזור ונחשפתי בהדרגה לאורחות חייהם של התושבים. תנאי החיים לא קלים. אמנם רוב הכפרים מקושרים בדרכי עפר, ומחוברים לחשמל – אם כי הפסקות החשמל מרובות. אולם אין בכפרים מים זורמים, והתושבים, בעיקר הנשים, נאלצות לכתת רגליהן לבאר הקרובה ולשאת על כתפיהן את כלי הקיבול הכבדים.

התושבים מתפרנסים מחקלאות זעירה, וגם מליקוט ביערות, שעדיין נפוצים למדי בסביבה אולם סובלים מכריתת יתר. היערות מספקים השלמות מזון – שורשים אכילים, פירות, תבלינים, וכמובן הנמלים הזכורות לטוב...; ענפי במבוק, המשמשים לקליעת סלים ושטיחים, לייצור חבלים, לבנייה ולעוד אינספור שימושים; עלים הנתפרים לצלחות וכוסות; ענפים לצחצוח שיניים; זרעים לשמן; פירות להפקת צבעים; פרחי עץ המהואה היפהפה, מהם מפיקים משקה אלכוהולי מתקתק וטעים; צמחי מרפא; פקעות משי; עץ לחימום מים ולבנייה; ועוד ועוד.

הכלכלה המקומית מושתתת על שווקים הנערכים מידי שבוע בכפרים המרכזיים (בימים שונים, כך שכמעט בכל יום מתקיים שוק באחד הכפרים באזור). כמעט כל תושבי הכפרים בסביבה מגיעים מידי שבוע לשוק, לעתים ברגל ממרחק רב, מוכרים מתוצרתם וקונים את הנדרש להם.

אחת המשפחות (בעל, אישה ושני ילדים בגילאי בית ספר) ניאותה לפרט באוזני את כלכלתם. הם מתפרנסים בעיקר מקליעת סלי במבוק. בערך פעם בשבועיים הם יוצאים להביא ענפי במבוק מעומק היער (הליכה של כ- 20 ק"מ לכל כיוון). ביום עבודה מאומץ (14 שעות) של שני המבוגרים ניתן לקלוע כ- 10 סלים קטנים, הנמכרים בכ- 20 רופי ליחידה בשוק השבועי. בנוסף, הם מגדלים קצת ירקות ודגנים, בעיקר לתצרוכת עצמית, בעונה הם מוכרים עודפים כמו פירות פפאיה, תמרינדי וזרעי שמן שהם מגדלים, ופה ושם גם דברים שהם מוצאים ביער. תקבול ממוצע ביום שוק עומד על 300-400 רופי, הכסף אינו נחסך אלא מוצא על שמן, עדשים, אורז, ירקות, סבון, בגדים וכדומה.

במהלך יום השוק הכפריים מרשים לעצמם להוציא קצת מתקבוליהם על פינוקים כגון חטיפים מקומיים, תכשיטים ובמיוחד משקאות אלכוהוליים, משלושה סוגים: יין מפרחי המהואה שנזכרו לעיל, לאנדה - יין אורז, והטעים מכולם הסלפי – שרף הנחלב מעץ מקומי ממשפחת הדקליים.

מצאתי שביקור בשווקים השבועיים הללו היא דרך נהדרת לחוות את אורח החיים המקומי. במהלך שהותי בצ'אטיסגאר ביקרתי בכעשרה שווקים כאלה, השווקים אמנם דומים בעקרון, אולם פרצופי האנשים והתלבושות מעט שונים, חלק מהמוצרים הנמכרים ייחודיים, והכפרים המארחים את השוק בעלי אופי מעט שונה.

בסוג אחר של התכנסויות שבועיות המוניות, נערכים קרבות תרנגולים. סכינים קטנות אבל חדות מאוד נקשרות לרגלי התרנגולים הנלחמים, כך שהקרבות מסתיימים לעתים בפציעות קשות. בנוסף לצפייה, סביב תוצאות הקרבות מתקיימים הימורים בסכומים גדולים שלא ברור מה מקורם. המשתתפים בהתכנסויות אלה הם על טהרת הגברים כמובן.

העוני הרב, ואולי גם תחושת קיפוח בקרב אנשי השבטים, מביאים חלק מתושבי הכפרים בצ'אטיסגאר ובמחוזות סמוכים לתמוך בתנועה הנקסאליסטית. תנועה זו, בעלת האידיאולוגיה המרקסיסטית, מנהלת מלחמת גרילה עקובה מדם נגד הממשל ההודי על זרועותיו השונות. המלחמה המתנהלת זה שנים פוגעת גם בתושבים שאינם מעורבים בה (רוב רובה של האוכלוסיה), שכן הם נמצאים בין הפטיש לסדן.

למצב בעייתי זה גם תוצא חיובי בדמות תכניות סיוע רבות שיוזם הממשל ההודי, מתוך תקווה ששיפור רמת החיים של בני השבטים יביא להתרחקותם מהמורדים. תכניות אלה כוללות סלילת דרכים לכפרים, בניית בתי ספר (בכל כפר, גם אם מתגוררות בו משפחות ספורות בלבד), סבסוד מזון בסיסי, סיוע בחיסונים לחיות המשק ובדשנים לחקלאות, חפירת בארות חדשות (שאיבת יתר גורמת להשבתת בארות ותיקות), הכשרה מקצועית בתחומים שונים, ועוד.

באחד הכפרים הנידחים נתקלתי בבניין מפואר יחסית שגגו מכוסה בקולטי שמש. הסתבר שזהו בית חולים שהוקם על ידי הממשל המקומי לרווחת תושבי האזור הנידח (שאף טרם חובר לחשמל). הרופא התורן, שאינו בן המקום, סיפר לי שהם נותנים שירות לעשרות כפרים נידחים עוד יותר בסביבה, שהגישה אליהם היא רגלית בלבד (חלקם במרחק של יותר מיום הליכה). במהלך שירותו במקום, כשנתיים, הוא חלה כבר שלוש פעמים במלריה (מהסוג המסוכן יותר התוקף את המוח), למרות אמצעי הזהירות שהוא נוקט.

לדברי שאקיל, הרבה מתכניות הסיוע לא משיגות את מטרותיהן בשל השחיתות הפושה בדרגי הביניים. נוכחתי בהדגמה כואבת לכך באחד הכפרים הקטנים, בית הספר היה סגור ולשאלתי סיפרו תושבי הכפר שהמורה מגיע לבית הספר רק פעם בחודש, ביתר הזמן הוא עובד במשרה אחרת. הוא משקיע חלק מהמשכורת שהוא מקבל כמורה בשיחוד אחדים מהממונים עליו, כך שתלונות התושבים בפני הרשויות אינן מטופלות.

בבתי ספר אחרים המצב טוב מעט יותר. באחד הימים הצטרפתי לשכנו של שאקיל, מורה במקצועו, ליום עבודה. בבית הספר שני מורים האחראים על 53 תלמידים בגילאי יסודי. המורה הצעיר מתייחס לעבודתו ברצינות רבה, ומתייסר על כך שאינו יודע אנגלית למרות שהוא אמור להנחיל שפה זו לתלמידיו. מבנה בית הספר יפה יחסית, התלמידים ממושמעים ומתייצבים ללימודים באופן סדיר, אבל בהפסקות הם התעניינו בעיקר בחוברות מצוירות עם מסרים מיסיונריים. לטענת שאקיל, רמת הלימודים בבתי הספר הכפריים הללו לא מספיקה ולא תאפשר לתלמידים לפרוץ את מעגל העוני בו הם לכודים.

הילדים גם מסייעים להוריהם בעבודות השונות (בדרך כלל לא על חשבון הנוכחות בבית הספר אלא לאחר שעות הלימודים). באחד השיטוטים ביער פגשתי ילדה חמודה, עדיין בתלבושת בית הספר, מסייעת לאימה בחפירת שורשים. באותו שיטוט פגשתי גם צייד המסתובב ביער עם חץ וקשת.

חלק מהכפרים מתמחים במלאכות מיוחדות, כמו ייצור סירי חרס, נפחות מתכת (ייצור כלי עבודה, ראשי חיצים וכדומה), ועוד. צורת אמנות ייחודית לאזור היא יציקות מתכת עדינות על בסיס דגמים משעווה. הדגם מצופה בחימר, למעט חריר בתחתית, אליו מוצמד כיס חימר ממולא בחלקי מתכת. לאחר שהחימר עם דגם השעווה בתוכו מתייבש הוא מושם באש לוהטת. כאשר המתכת מגיעה למצב נוזלי הופך האומן את דגם החימר, המתכת זורמת דרך החריר, ותופסת את מקום השעווה שנמסה. לאחר קירור וקילוף החימר מתקבל פסל מתכת זהה לדגם השעווה.

רוב תושבי הכפרים שומרים על אמונותיהם האנימיסטיות למרות מאמצי המסיונרים הנוצרים וההינדים. כמעט בכל כפר יש אתר פולחן קטן, שבדרך כלל מכיל צלמי חרס בדמות חיות שונות, ולפעמים גם מכשירי סיגוף, נדנדה שהמושב שלה מכוסה במסמרים למשל.

באחד הימים, בשיטוט נוסף בין הכפרים, פגשנו בכמה אנשים צועדים בצד הדרך, נושאים עימם חזירון, כלוב עם ציפורים, סיר גדול ועוד כמה חפצים מוזרים. התברר שהם בדרכם לטקס כלשהו ביער. הצטרפנו אליהם, עד מהרה נבלענו בתוך היער העבות והגענו למעיין קטן. בדרך תרגם לי שאקיל את הסבריהם, כל אחד מהם הוא שאמאן – מנהיג רוחני, רופא, מורה ועוד - של אחד הכפרים באזור. מידי שנה השאמאנים מתכנסים ביער לטקס במהלכו הם מקריבים כמה חיות כדי לרצות את השדים המקומיים לבל יפגעו בכפרים. אחד השאמאנים הכין מזבח מקושט על האדמה, ובהמשך נמלקו ראשיהם של הציפורים והחזירון.

בנוסף ליערות היפים ולכפרים המרתקים, באזור חבויים לא מעט אתרי טבע ייחודיים: מערות נטיפים, מפלים, נהרות יפים, עצי טיק גדולים ועתיקים. המפורסם שבמפלים הוא Chitrakote, מרחק נסיעה קצר מג'אגדלפור, המכונה גם הניאגרה ההודית, הגזמה קלה אבל המפל אכן מרשים. ההגעה למערה הקדושה והמרתקת Gupteshwar, על גבול אוריסה, הצריכה חצייה (באופנוע) של יערות עבותים, כולל כמה עצי טיק ענקיים ועתיקים, וחצייה רגלית של נהר יפהפה. אתר מפלים יפה נוסף הוא Tirathgarh, שבסמוך לו שמורת יער (Kanger) ומספר מערות נטיפים.

כיצד מטיילים באזור? אפשר ללון בג'אגדלפור, בה ניתן למצוא מספר מלונות סבירים, מסעדות וכדומה, וממנה לצאת לטיולי יום לכפרים ולאתרי הטבע, באוטובוסים (יש רק לחלק מהכפרים) או ברכב שכור (עם נהג). כדאי לתזמן את הביקור בכפרים עם השווקים השבועיים (קיים מידע באינטרנט). אם אתם מעוניינים בהיכרות יותר מעמיקה עם האנשים ואורח החיים באזור, אני ממליץ בחום להתארח אצל שאקיל (בתנאים בסיסיים), ו/או לשכור אותו כמדריך (זול). הוא גר בכפר Chote kawali כ- 20 ק"מ מדרום לג'אגדלפור. Shakeel Rizvi אימייל [email protected], טלפון 9406097182.