אחרי הרבה שנים של דחיות והתחמקויות, מצאתי את עצמי סוף סוף בפעם הראשונה בדרום אמריקה. אני לא מאלה שמתכננים בפרוטרוט, וכשנחתתי בלימה לא ממש ידעתי לאן מועדות פני, מעבר לכוונה כללית לטרק בהרי האנדים, לשוטט קצת בג'ונגלים ולבקר בשרידי האינקה.
גם לא היה לי מושג כמה זמן אשאר בפרו. חשבתי על כחודשיים, אבל ליתר ביטחון בשדה התעופה ביקשתי ויזה לשישה חודשים (המקסימום המותר). פקידת ההגירה התעקשה משום מה שאין כל כך הרבה מה לראות בפרו... אחרי מיקוח קצר נתנה לי חמישה חודשים. בסופו של דבר "נתקעתי" בפרו כשלושה וחצי חודשים, ולולא נסיבות שחייבו אותי לעזוב הייתי נשאר יותר.
בהמשך כאן יש הרבה תמונות, אבל מעט מידע פרקטי אודות נסיעות, מלונות וכדומה. סך הכל פרו היא מדינה שקל מאוד לטייל בה, ריכזתי כמה עניינים פרקטיים בנספח בסוף הכתבה.
החוף הצפוני בסימן ארכאולוגיה – קאסמה, קאראל, טרוחייו וצ'יקלאיו
בטרק אסאנגאטה
קוף אוקארי אדום, וקוליברי
חוגגות בפסטיבל אחד מיני רבים
אז מה היה לנו? מדבר ונאות מדבר, אוקיינוס, הרים גבוהים, קרחונים ואגמים; ערבות עשב גבוהות, יער טרופי יבש, יער עננים, יער טרופי הררי, ויער גשם; נהרות ענק כולל האמזונאס; שלל תרבויות מתקופות שונות ב- 5000 השנים האחרונות – קאראל, צ'אווין, מוצ'ה, צ'ימו, סיקאן, צ'צ'פויאס, אינקה וקולוניאליזם ספרדי; טרקים – וואיוואש ליד הוארז, טרק כפרים ליד צ'צ'פויאס, סובב אסאנגטה ליד קוסקו, והרבה טיולי יום רגליים; שבוע על קאנו בג'ונגל ועוד שבוע בלודג' מפואר ליד איקיטוס; לא מעט חיות והמון ציפורים, פרפרים וחרקים; ערים גדולות, עיירות, כפרים, פסטיבלים ושווקים; המון שיחות עם מקומיים לבביים בספרדית מגומגמת אבל בתהליך שיפור מתמיד; סביצ'ה, שעועית, קינואה ועוד מנפלאות המטבח הפרואני.
בטרק הוואיוואש
דווקא ההתחלה בלימה לא היתה מבטיחה. בדרך כלל אני מחבב ערים גדולות והומות, אבל לימה התגלתה לי כעיר לא נעימה במיוחד. בכל זאת, הקדשתי יומיים לביקור בשניים מהמוזיאונים הרבים שבעיר – מוזיאון לארקו והמוזיאון הלאומי לאנתרופולוגיה, ארכיאולוגיה והיסטוריה. במוזיאונים המעניינים הללו התברר לי שהאינקה היא רק תרבות אחת מיני רבות שהיו בפרו באלפי השנים שלפני הכיבוש הספרדי. כמה מתרבויות קדומות אלו שגשגו במשך מאות שנים, בעוד שאימפריית האינקה נכבשה על ידי הספרדים פחות ממאה שנה לאחר תחילת התפשטותה.
מאצ'ו פיצ'ו
סרקופגים ליד צ'צ'פויאס
כלי החרס מלאי החיים של תרבות Moche עם תיאורי הפולחנים וההכנות לחיים שאחרי המוות, מצבות האבן החרוטות המונומנטאליות מתקופת Chavin, האריגים גדושי הצבעים והפרטים של תרבות Nazca , המבנים העגולים האופייניים לתרבות Chachapoyas, אלה ומוצגים מתרבויות נוספות הרשימו מאוד. החלטתי להקדיש זמן להיכרות מעמיקה יותר עם חלק מתרבויות אלו, ולבקר בשרידי האתרים ההיסטוריים. אבל תחילה עליתי להוארז, בירת הטרקים של פרו.
פסל אבן מתקופת צ'אווין, וראש כד מתקופת מוצ'ה
בדרך ללגונה צ'ורופ, ליד הוארז
הכביש מלימה צפונה עובר בחוף האוקיינוס השקט, ובהמשך פונה לצפון מזרח ועולה אל הרי האנדים בנופים יפים עד להוארז, עיירה גבוהה (3100 מ' מעל פני הים) ונעימה השוכנת למרגלות רכס הקורדיירה בלאנקה המושלג, הכולל בין היתר את ההר הגבוה בפרו – הואסקאראן (6700 מ'). תחילה יצאתי לכמה טיולי יום בהרים (לגונה צ'ורופ ולגונה 69), על מנת להסתגל לגובה. אחרי שבוע - כשהרגשתי מאוקלם מספיק – יצאתי לטרק Huaihuash המפורסם. הפעם התפנקתי, והצטרפתי לקבוצה מאורגנת, דרך סוכנות Enjoy Huaihuash. הסוכנות מספקת ציוד (אוהלים, שני שקי שינה לאיש, שאכן היו בשימוש מפאת הקור העז בלילות), אוכל, סוסים ומדריכים. השירות היה מעולה ממש, ובמחיר זול להפליא.
במהלך שבעת ימי הטרק, הנע בגבהים שבין 4000-5000 מ' בשבילים טובים, הקפנו את רכס הוואיוואש, הבנוי מכמה פסגות גבוהות העטורות בקרחונים ובאינספור אגמים. הטרק גדוש בנופים מרהיבים.
לאחר הטרק חציתי בנסיעה קצרה את רכס הקורדיירה בלאנקה מזרחה לצ'אבין דה הונטאר. כאן נמצא מקדש מדהים שכנראה היווה את המרכז הדתי של תרבות Chavin, ששגשגה ברמות הגבוהות של האנדים באלף הראשון לפני הספירה. אנשי צ'אבין הגיעו להישגים מרשימים בארכיטקטורה – המקדש נבנה על פי תכנית ארכיטקטונית מדוקדקת מאבנים שחורות ולבנות שהובאו מרחוק, ומערכת הניקוז משוכללת ביותר; בחקלאות - הגידולים החקלאיים העיקריים כאן היו הקינואה ותפוח האדמה, המותאמים לאקלים ההררי הקר, וכן גידלו לאמות, ששימשו כבהמות משא וכמקור לבשר; באמנות – ראשי האדם המגולפים באבן, לוחות האבן הענקיים שעליהם חרוטות דמויות סמליות של חיות ואנשים, ביניהן יגוארים ונשרים, וכלי חרס. לא נמצאו סימנים כלשהם למיליטריזם.
בתוך המקדש מחילות אבן צרות
החוקרים מסיקים מהמבנה הפנימי של המקדש – מחילות אבן צרות וארוכות שרק אנשים מעטים יכולים להלך בהן בו זמנית - ומממצאים נוספים, שאליטה קטנה של שאמאנים שלטה בהמונים בכוח הדת. במרכז מחילות המקדש נמצא הלאנסון, אבן ארוכה (4.5 מ') שגולפה לצורת חרב, ועליה חרוטה דמות בעלת ניבים, שנמצאה גם על אבנים אחרות וכלי חרס, וכנראה מייצגת את היישות השמיימית הצ'אבינית המרכזית. תרבות צ'אבין השפיעה הרחק מעבר לאזור הרמות האנדיות שסביב הוארז - מוטיבים צ'אביניים נמצאו מפיורה שבצפון פרו עד לפאראקס שבחוף הדרומי.
הלאנסון, ופסל אבן צ'אוויני
מצ'אבין נסעתי קצרות ל Huari, עיירה אינדיאנית חביבה למרגלות ההרים, וסיירתי קצת בכפרים מסביב. הנופים יפים, אבל העוני ממש זועק מכל פינה בכפרים הנידחים הללו. חלק מהאנשים חיים בבתים מטים לנפול ודולפים, ואין ידם משגת לתקנם. ניראה שהשגשוג הכלכלי שחווה פרו באחרונה לא הגיע לכפרים הללו. בהוארי ניהלתי את השיחה הראשונה שלי בספרדית, אמנם מגומגמת, עם נערה בת 19 שעזרה לאביה בתפעול דוכן למזון מהיר. הנערה סיפרה שסיימה ללמוד לא מזמן, שהיא משתעממת בעיירה הקטנה ורוצה להתחתן במהרה ולהקים משפחה.
החוף הצפוני בסימן ארכאולוגיה – קאסמה, קאראל, טרוחייו וצ'יקלאיו
לאחר כשלושה שבועות בהרים ירדתי שוב לחוף האוקיינוס, הפעם ל Casma בדרך יפה ביותר. בתחילה עלינו לפאס גבוה ממנו נשקף רכס הקורדיירה בלאנקה במלוא תפארתו. מכאן ואילך הנוף מדברי, אבל הכביש נבלע בנאות מדבר ירוקות להפליא המושקות במי הנהר ועתירות בבוסתני פירות ובחלקות ירקות.
הואסקרן (6768 מ', הגבוה בפרו), במבט מהשביל ללגונה 69
קאסמה היא עיירה טיפוסית ולא מעניינת במיוחד למרות שמה, אבל לידה נמצא Cerro Sechin, אתר ארכיאולוגי מסתורי, המתוארך ל- 2000-1500 לפנה"ס, לפני הופעת תרבות צ'אבין. לא ברור על ידי מי נבנה האתר, אך הוא כנראה שימש מרכז מנהלי, מסחרי ודתי לתרבות חקלאית שישבה בעמק הקאסמה (נמצאו שרידים של יישובים גדולים). האתר כולל מספר מבנים, שהגדול שבהם, הבנוי אבן, כנראה שימש כמקדש. המקדש מוקף בשלושה מצדדיו בחומת אבנים בגובה 4 מ' שעליהן חרוטות דמויות אנושיות המייצגות מנצחים ומנוצחים. המנצחים אוחזים בקרדום, חבושים בכובע, עטויים בחגורה, ועומדים בתנוחה גאה. ואילו גופות המנוצחים מבותרות, הראשים הכרותים בעיניים עצומות, לעתים דם נוטף מפיהם. המיליטריזם הבוטה כאן עומד בניגוד לתרבות צ'אבין.
מנצח ומנוצחים
בטרם אפנה צפונה, יצאתי מקאסמה לגיחה קצרה דרומה לביקור ב- Caral. האתר העתיק הזה, השוכן בעמק נהר Supe ליד העיר Baranca כ- 200 ק"מ מצפון ללימה, נחשב ליישוב העירוני הראשון ביבשות אמריקה, והוא השריד המרשים ביותר שנמצא עד כה מתרבות Norte Chicko המרתקת והחידתית קמעה. האתר מתוארך לאלף השלישי לפני הספירה, אך תרבות זו החלה לשגשג כבר באמצע האלף הרביעי לפני הספירה בכמה עמקי נהרות באזור, ודעכה רק בתחילת האלף השני לפני הספירה – יותר מאלף שנים של שגשוג.
קאראל – פירמידות בנות כ- 4500 שנה
בקאראל שרידים מרשימים של כיכרות שקועות ובעיקר של פירמידות (הגדולה שבהן 160*150*18 מ'), שנבנו בעבודה מאורגנת ושימשו כמרכזים מנהליים ואולי דתיים. הפירמידות ימשיכו ללוות את תרבויות פרו במשך אלפי שנים עד לבוא הספרדים. תרבות הנורטה צ'יקו התפתחה כנראה בד בבד עם ראשית החקלאות בפרו. נבנו תעלות, שניצלו את מי הנהרות שמגיעים מהרי האנדים להשקייה של אדמת המדבר. בין היתר גידלו תירס (שבוית במקסיקו והיווה את הדגן הבסיסי בכל התרבויות החקלאיות ביבשות אמריקה), שעועית, בטטה, וכותנה - שהיתה גידול מרכזי ושימשה ליצירת אריגים, סלים ורשתות דייג. לא נמצאו שרידי אמנות וכלי חרס מתקופה זו, וגם לא כלי נשק או ביצורים.
חזרתי לקאסמה, ולמחרת נסעתי צפונה לטרוחייו, אחת הערים הגדולות בפרו. מרכז העיר, שבאופן מפתיע שליו יחסית, מהווה דוגמה יפה ושמורה לארכיטקטורה בתקופה הקולוניאלית הספרדית, ועתיר בכנסיות ובמבנים יפים וצבעוניים עם חצרות פנימיות האופייניים לתקופה.
הקתדרלה בטרוחיו
באזור שבין טרוחייו לצ'יקלאיו שגשגה באלף הראשון לספירה תרבות Moche. תרבות חופית זו התבססה על חקלאות בהשקייה בעמקי הנהרות, והגיעה להישגים מרשימים בבנייה, בקרמיקה ובמטלורגיה. נסעתי קצרות מטרוחייו לאתר פירמידות השמש והירח, שכנראה היה המרכז השלטוני והדתי של המוצ'ה. פירמידת השמש, שטרם נחפרה, היא המבנה הגדול ביותר בפרו הטרום קולוניאלית. פירמידת הירח הסמוכה נחפרה ביסודיות (ועדיין נחפרת), ובין היתר נמצאו ציורי קיר צבעוניים להפליא, ברבים מהם מופיעה דמות דמויית עכביש האוחזת סכין בידה האחת וראש ערוף בידה השנייה. דמות זו מופיעה בוריאציות שונות בממצאים רבים מתקופת מוצ'ה וכנראה היה לה תפקיד מרכזי בפולחן הדתי.
שלדים שנמצאו בסמוך לפירמידת הירח, וכן חרסים מצוירים רבים, הביאו למסקנה שהמוצ'ה קיימו ריטואלים דתיים מורכבים שכללו הקרבה של בני אדם. המוזיאון הסמוך לאתר גדוש בממצאים ובהסברים (גם באנגלית) ומאפשר הבנה מעמיקה של תרבות מרתקת זו.
כלי חרס המתאר קרב שבסיומו הוקרב המפסיד, ואחד מאלוהי המוצ'ה
רוב אתרי המוצ'ה נבזזו במהלך השנים בידי שודדי עתיקות, אולם בעשורים האחרונים התגלו כמה אתרים שנעלמו מעיני השודדים, וחשפו עושר תרבותי מרשים. ביקרתי בשניים מאלה. בראשון, האתר La bruja (ה"מכשפה") הסמוך לטרוחייו, התגלתה בתוך פירמידה מומיה של אישה צעירה, שכנראה מילאה תפקיד מרכזי בממסד של המוצ'ה. יחד עם האישה נקברו כלי נשק, תכשיטים, אריגים ואישה נוספת שכנראה הוקרבה. המוזיאון הצמוד מציג את הממצאים היפהפיים שנמצאו כאן כמו גם את המומיה שנשמרה היטב.
קיר מקושט בפירמידת הירח
האתר השני בו ביקרתי הוא Huaca rajada, ליד צ'יקלאיו. באתר שתי פירמידות קטנות וביניהן רחבה מוגבהת, לא מרשים במראהו (אולי זה מה שהניא את שודדי הקברים מלחפור כאן), אבל מתחת לפירמידות ולרחבה התגלו ב- 30 השנים האחרונות 14 קברים, מהם שניים מפוארים במיוחד של שליטי מוצ'ה המכונים הלורד והלורד הזקן של סיפאן. באתר מוזיאון קטן המציג חלק מהממצאים, אולם הממצאים המרשימים ביותר מוצגים במוזיאון סיפאן בעיירה Lambayeque (ליד צ'יקלאיו). אלה כוללים חפצים ותכשיטים מזהב, כסף, נחושת ואבנים יקרות (כולל כמה זוגות עגילים מדהימים ביופיים) שנקברו עם הלורדים. עם הלורד נקברו שלוש נשים, שני גברים, ילד, כלב ושתי לאמות, שכנראה הוקרבו כדי לסייע לו בחיים שאחרי המוות. סך הכל נמצאו בקבר הלורד 451 פריטים, מהם רבים שדרשו חומרי גלם יקרים ועבודה רבה מאוד. הביקור במוזיאון הזה הותיר אותי פעור פה ממש, והביא אותי למחשבות אודות כוחם של הדת והפולחנים, שבמקרה של המוצ'ה הביאו להשקעה אדירה בפולחן המתים והחיים שאחרי המוות.
אחד משלושת זוגות העגילים שנקברו עם הלורד של סיפאן
המיליטריזם וההיררכיה השלטונית והדתית המוקפדת לא מנעו את השקיעה וההתפוררות של תרבות מוצ'ה, שהחלה באמצע המאה השישית לספירה, כנראה כתוצאה של שינויים אקלימיים חריגים, ביניהם אל ניניו הרסני במיוחד (תופעה אקלימית הגורמת לגשמים רבים במדבר החוף הצחיח בדרך כלל של פרו) ואחריו בצורת ממושכת שגרמה להתייבשות הנהרות היורדים מהרי האנדים.
אתר עתיקות מעניין נוסף סמוך לטרוחייו הוא Chan chan, עיר הבירה המרשימה של תרבות Chimu, שירשה את המוצ'ה באזור. העיר הוקמה לקראת סוף האלף הראשון לספירה, ונכבשה על ידי האינקה סביב 1470, 50 שנה בלבד לפני הגעת הספרדים לפרו. בעיר, הגדולה בפרו עד לבוא הספרדים, התגוררו כ- 50,000 תושבים, בבתים העשויים מלבני בוץ. האצולה התגוררה בכמה מתחמים מפוארים מוקפי חומות, שאחד מהם שוחזר ופתוח לתיירים.
צ'יקלאיו (כשלוש שעות נסיעה מטרוחייו צפונה) היא עיר גדולה ותוססת, השוק בעיר גדול ושופע כל טוב, והסביצ'ה טעימה במיוחד. בנוסף להואקה ראחאדה ומוזיאון לורד סיפאן שכבר הזכרתי, ביקרתי בשרידי Tucume - אחת מערי הבירה של תרבות סיקאן, ובמוזיאון סיקאן (בעיירה Ferrenafe, לא רחוק מצ'יקלאיו). תרבות זו ירשה את תרבות המוצ'ה באזור, ושרדה עד לכיבושה על ידי הצ'ימו מצ'אן צ'אן בסוף המאה ה- 14. אנשי סיקאן הצטיינו במלאכות מתכת, ובמנהגי קבורה עשירים במיוחד. שני אלה מיוצגים היטב בקברו המפואר של סניור דה סיקאן, ששחזור שלו נמצא במוזיאון. הסניור נקבר בתנוחת עובר - כנראה מעין הכנה ללידה מחדש שלאחר המוות, כשראשו נפרד מגופו, מכוסה במסיכה שמעליה פרצוף דמוי עטלף, ולצידו נקברו שתי נשים, שני ילדים ומאות חפצים יקרים.
מסיכת פני העטלף, ועוד דמות מאיימת
מצ'יקלאיו נסעתי מעט מזרחה לשמורת הטבע Chaparri, המגנה על אחד השרידים האחרונים של יער טרופי יבש. ישנתי שני לילות בלודג' פסטורלי הנמצא על גדת פלג בלב השמורה (יקר). מזלי לא שיחק לי עם הדובים הממושקפים המתגוררים בשמורה, חואן המדריך הצעיר והנמרץ אמנם איתר עקבות וצואה טריות שלהם אבל הם עצמם לא הואילו להופיע בפנינו (הסתפקתי בכמה שראיתי במכלאות בשמורה בתהליך השבה לטבע). פוציתי, בנוסף לנופים הנפלאים, בצפייה בכמה ציפורים יפהפיות, חלקן נדירות, ובהיכרות ראשונה עם הקוליברים (Humming birds), הייחודיות ליבשות אמריקה.
דוב ממושקף בצ'אפארי
הייתי האורח היחיד בלודג', וניצלתי את הזמן שבין הסיורים לצפייה בקוליברים ולקריאה בספרייה הקטנה של הלודג'. בין היתר גיליתי שפרו היא מעצמת ציפורים, שנייה רק לקולומביה במספר המינים – 1,800, אחוז נכבד מתוך כ- 10,000 מיני ציפורים הקיימים בעולם. חואן המדריך ידע לזהות ללא קושי את כל הציפורים שראינו ואף לחקות את ציוציהן בדייקנות מפליאה, וגם לא נרתע מגמגומי הספרדית שבפי. כך למדתי, להפתעתי, שהוא אב לשני ילדים למרות שהוא רק בן 23 – הוא התחתן בגיל 19 עם נערה בת 17. לדבריו גיל נישואין כה צעיר אינו יוצא דופן בפרו הכפרית.
אחד מ- 1800 מיני ציפורים בפרו
בזאת תם פרק החוף הצפוני במסעי, פרק שלא היה מתוכנן כלל והתאפיין בעיקר בארכיאולוגיה מרתקת. נחשפתי לכמה תרבויות פרה-אינקה שכלל לא ידעתי על קיומן לפני שהגעתי לפרו, תרבויות ששגשגו לסירוגין באזור החוף במשך כ- 5000 שנה, לעומת 100 השנים הקצרות של אימפריית האינקה, שכמעט לא הותירה חותם באזור הזה. מצ'יקלאיו שמתי פעמי מזרחה, אל עבר הרי האנדים ואגן האמזונאס.
באוטובוס לקחמארקה צפיתי ברציפות בארבעה סרטים, כולם עסקו בצורה זו או אחרת בהאדרה של ישו והדת הנוצרית. זו היתה הקדמה טובה לביקור בקחמארקה, שכן בעיר הזו החל הכיבוש הספרדי-נוצרי של פרו. בשנת 1532 הגיע לכאן פיסארו בראש צבא קטן שמנה פחות ממאתיים איש, 67 סוסים וכמה רובים, כדי לפגוש את אטוואלפה קיסר האינקה.
אימפריית האינקה, שהחלה במסעות כיבוש והתפשטות רק כ- 100 שנה קודם לבוא הספרדים, השתרעה באותה עת לאורך כארבעת אלפים קילומטרים משרשרת הרי האנדים, מאקוואדור עד למרכז צ'ילה של ימינו, ומנתה בשיאה מעל שישה מיליון תושבים. בנוסף לכוחם הצבאי - שמנה לפי הצורך עשרות אלפי חיילים ולעתים יותר, האינקה הצטיינו בשלטון מאורגן (אם כי חסרו כתב של ממש), במפעלי בנייה, בסלילת דרכים (שעליהן נעו רגלית – המצאת הגלגל פסחה על יבשת אמריקה), שהגיעו לאורך של כ- 22,000 ק"מ, ובחקלאות אינטנסיבית.
קיפו – החשבונייה של האינקה נטולי הכתב
את בואם של הספרדים הקדימה בכמה שנים מגיפת אבעבועות שחורות (שמקורה בחיידקים שהגיעו ליבשת אמריקה עם גילוייה על ידי קולומבוס ב- 1492), שקטלה עשרות אחוזים מהתושבים וגם את הקיסר רב העוצמה וואינה קאפאק. לפני מותו ב- 1527 עוד הספיק הקיסר לחלק את הממלכה העצומה בין שניים מבניו, חלוקה שתוך זמן קצר הובילה למלחמה בין האחים למחצה. ממש ערב בוא הספרדים, ב- 1532, ניצח אטוואלפה את אחיו הואסקאר, ונשאר לנוח ולהתאושש בקחאמארקה בטרם יחזור לקוסקו הבירה כמנצח.
אטוואלפה לא ידע דבר על הספרדים וזלזל בכוחם - בין היתר משום שמספרם עמד על שבריר מצבאו בן 80,000 החיילים שחנה עימו בקחמארקה, זלזול שעליו שילם ביוקר. הוא הסכים לבקר את הספרדים שהשתכנו סביב כיכר העיר, וכשהגיע עם פמלייה של 6,000 מלווים לא חמושים התנפלו עליהם הספרדים בסוסים, חרבות ורובים, טבחו את המלווים באלפיהם ושבו את הקיסר.
הקיסר השבוי הציע לפיסארו למלא את החדר בו נכלא בזהב בתמורה לשחרורו. הזהב אכן זרם לקחמארקה מרחבי האימפריה בפקודת הקיסר השבוי ומילא את החדר, אולם אז, לאחר תשעה חודשים בשבי, הוצא אטוואלפה להורג, לא לפני שהוכרח להתנצר. תוך זמן קצר ומספר קרבות נוספים, שבהם הביסו שוב ושוב קומץ ספרדים מצוידים בסוסים, בחרבות ובשריונים עשרות אלפי מקומיים חמושים באלות, בגרזנים ובחיצים, נכבשה הבירה קוסקו, ואימפריית האינקה העצומה למעשה התמוטטה ונפלה לידי הספרדים.
קחמרקה כיום
התרחשות מדהימה זו פותחת את ספרו המבריק והמומלץ מאוד של ג'ארד דיאמונד "רובים, חיידקים ופלדה", המנסה להסביר מדוע כבשו, שיעבדו והשמידו עמי אירופה את עמי יבשת אמריקה ולא להיפך.
קחמארקה היא עיר יפה ונעימה למדי, ששימרה במידה רבה את סגנון הבנייה הספרדי, כפי שניתן לראות היטב מתצפית סנטה אפולוניה – ים של בניינים נמוכים עם גגות רעפים אדומים, וכמובן כנסיות רבות. מתקופת האינקה לא נותר בעיר כמעט דבר, למעט החדר שבו נכלא אטוואלפה, שמהווה כיום מוקד משיכה לתיירים. מסביב לעיר כמה שרידים מתקופות שקדמו לאינקה (ששלטו באזור כ- 70 שנה בלבד), ביניהם אמת מיים שנבנתה לפני כ- 2000 שנה ומתפקדת עד היום. האמה מוקפת בנופים יפים להפליא של צוקים ושדות. האתר נקרא Cumbe Mayo.
ליד קומבה מאיו
מקחמארקה המשכתי לסלנדין Celendin, עיירה מנומנמת למדי השוכנת בעמק גדול למרגלות ההרים. למחרת אלתרתי טיול יום יפה להפליא על הרכס שממזרח לעיירה (הגעתי לרכס בטרמפ קצר מסלנדין על הכביש לכיוון צ'צ'פויאס). ההליכה על הרכס הגבוה (מעל 3000 מ') והפרחוני מאפשרת תצפיות נפלאות לעמק העמוק שיוצר נהר המרניון – אחד מהיובלים המרכזיים של האמזונאס, כ- 2000 מ' מתחת, ולפסיפסי שדות וכפרים בינות לגבעות.
עמק המרניון סקרן אותי והחלטתי לעצור ללילה בכפר בלסאס Balsas הסמוך לגשר החוצה את הנהר. הכביש מסלנדין צר ומפותל, אבל הנופים נפלאים. עם הירידה הנוף הופך מירוק לצחיח, יער העננים מתחלף בקקטוסים. זאת משום שהלחות והגשמים נחסמים על ידי הרכסים שמשני צידי העמק. גיום, תייר מצרפת בדרכו לצ'צ'פויאס, החליט להצטרף אלי לביקור בעמק הנהר. את פנינו קיבל אוויר לוהט, מצאנו מקום לישון ויצאנו להליכה במורד הנהר. שתי הגדות ירוקות מאוד, עצי מנגו ענקיים, שיחי בננה וכיוצא באלה גידולים טרופיים המושקים במי הנהר. הירוק הזה עומד בניגוד חריף לגבעות הצחיחות שמסביב.
הייתי מסתובב עוד קצת בעמק המעניין הזה (כך עשה גיום), אבל גונבה לאוזני שמועה על פסטיבל העומד להתחיל בליימבאמבה, העיירה הבאה על הכביש. הכביש שוב מתפתל נמרצות, והפעם עולה לגובה של 3600 מ', כמעט 3000 מ' מעל לעמק המרניון, ואז יורד לעמק נהר האוטקובאמבה. אנטוניו, שכני לנסיעה, הצליח לשוחח עימי בסבלנות למרות הספרדית המגומגמת שבפי. הוא בן 22, התחתן בגיל 19 וכבר אב לילד, ומרוצה מאוד מחייו עד כה. לשאלתי אם זה לא מוקדם מידי ענה שכך מקובל אצלם.
קצת פריחה
התמקמתי במלון La Casona המפנק, הבעלים הנחמד רב ידע באשר לאפשרויות הטיול באזור. התברר שהשמועות נכונות, בערב נפתח הפסטיבל במופע זיקוקין מרהיב. למחרת בבוקר נערכה תפילה חגיגית בכנסייה, ולאחריה הוצאה הבתולה כרמן לסיבוב ברחובות העיירה, נושאת בזרועותיה תינוק. ההתרגשות היתה גדולה, בין היתר, בכיכר העיירה נפרשו לכבוד הבתולה פסיפסים צבעוניים העשויים עלי כותרת בצבעים שונים, ובמהלך המצעד ברחובות נזרקו עליה פרחים מחלונות הבתים. אחרי כמה שעות הוחזרה הבתולה למקומה בכנסייה.
הבתולה נישאת ברחובות ליימבאמבה
אחר הצהריים הלכתי לבקר במוזיאון העיירה, המציג ממצאים מעניינים מלגונה דה לוס קונדורס, שם נמצאו כמה אתרי קבורה מתקופת תרבות צ'צ'פויאס (המחצית הראשונה של האלף השני לספירה). ניתן לבקר בלגונה ובאתרי הקבורה בטרק סוסים של שלושה ימים מהעיירה. בין יתר הממצאים מוצגות במוזיאון המומיות שנמצאו באתר, שנשמרו היטב, עטופות בתכריכי כותנה, וכן קיפו מרשים המורכב מכמה מאות חוטים עם קשרים עליהם. הקיפו כנראה שימש את האינקה לניהול חשבונות. האינקה, כמו גם יתר התרבויות ביבשות אמריקה, לא עשו שימוש בכתב כלשהו, מה שמקשה מאוד על המחקר ההיסטורי.
המומיות מלגונה דה לוס קונדורס
בית קפה חביב ליד המוזיאון (יש גם גסטהאוס יקר) התגלה כמקום מצויין לצפייה מקרוב בקוליברים. בגן בית הקפה פזורים מיכלים מיוחדים המלאים במי סוכר. בדופן המיכלים חורים דמויי פרחים המותאמים למקורי הקוליברים, הבאות לכאן בהמוניהן ולא חוששות מקרבת בני אדם. אלו ציפורים קטנטנות אבל מפליאות ביכולת התעופה, כולל יכולת לעוף אחורה, להתהפך באוויר ולעמוד בתאוצות של למעלה מעשרה ג'י, באמצעות כנפיים המתנפנפות עד 200 פעם בשנייה, קצב לב של 1200 פעימות בדקה, ואוכל (צוף בעיקר) בכמות כפולה ממשקל גופן ביממה. הן מחזיקות בכמה שיאים עולמיים ביחס לגודל גופן – הלב הגדול ביותר, המהירות הגבוהה ביותר (עפות בשנייה מרחק השווה לכמעט 400 פעם מאורך גופן), המוח הגדול ביותר מבין הציפורים.
למחרת שכרתי מדריך ויצאתי לסיבוב רגלי בגבעות שסביב העיירה. בראשי הגבעות ראינו שרידים רבים של תרבות צ'צ'פויאס, ששגשגה כאן בין השנים 500-1500 לספירה עד שנכבשה על ידי האינקה. הצ'צ'פויאס ייחודיים בכך שחיו במבנים עגולים. כיום המבנים הללו מציצים בקושי מתוך יער נפלא, המכונה בפי הבוטניקאים יער עננים.
מבנה עגול מתקופת צ'צ'פויאס נבלע ביער העננים
הלחות הרבה המגיעה לאזור ההררי הזה מאגן האמזונאס מתעבה כתוצאה מהעלייה בגובה לערפל ולעננים נמוכים, הערפל מתעבה על הצמחייה הנהנית מאספקת מיים רציפה כמעט. כתוצאה מכך יער העננים עשיר מאוד באפיפטים - צמחים אשר גדלים על גבי צמחים אחרים (בעיקר על גזעי עצים), אבל אינם טפילים עליהם, אלא משתמשים בהם כמקום לאחיזה וכאמצעי להתקרב לאור השמש. האפיפטים, שכוללים גם שרכים וטחבים, מהווים עשרות אחוזים מהמינים ומהביומאסה ביערות העננים. יערות העננים בפרו הולכים ונעלמים כתוצאה מבירוא לטובת שטחי מרעה לפרות.
למחרת נסעתי לצ'צ'פויאס (2200 מ'), העיר הראשית באזור שהתגלתה כשלווה ונעימה, עם כיכר מרכזית מטופחת ושוק יפה. כאן חברתי שוב לגיום הצרפתי, ויצאנו יחדיו ליום טיול רגלי במפל גוקטה. למפל שתי מדרגות, שהגבוהה שבהן (770 מ') נחשבת לאחד המפלים הגבוהים בעולם. מהכפר סאן פאבלו עלינו דרך יער עננים יפה לתחתית המדרגה העליונה, ירדנו בשביל תלול אל תחתית המדרגה התחתונה, וסיימנו בכפר Cocachimba, ממנו חזרנו לצ'צ'פויאס.
צ'צ'פויאס מוקפת בשרידים רבים של התרבות שנתנה לעיר את שמה, המונומנטלי שביניהם הוא מבצר קואלפ. ניתן להגיע למבצר בכביש (וכיום – 2017 - גם ברכבל), אבל אנחנו בחרנו בדרך הקשה, מספר ימים ברגל דרך עמקי גראן ווילאיה (קיבלנו אינפורמציה טובה אודות הטרק בלשכת התיירות המקומית).
המתים משקיפים על עמק נהר האוטקובמבה
תחילה נסענו לעיירה החביבה Lamud, וביקרנו ב"כפר המתים" Pueblo de los muertes, אתר קבורה היושב באמצע מצוק המשקיף מגבוה על עמק נהר האוטקובאמבה. למחרת שכרנו ג'יפ ונסענו לאתר קבורה נוסף, Carajia, גם הוא על מצוק, ממנו משקיפים כמה סרקופגים מחימר המעוצבים כדמויות אנושיות. המשכנו בג'יפ בדרך הררית יפה לעמק Valle de belen (2300 מ'), שבחרנו כנקודת ההתחלה של הטרק. נהר צלול מתפתל בעמק, שבעצמו מתפתל בינות לרכסי הגבעות המיוערות שמסביב. נפרדנו מהג'יפ ומדרך הרכב, עלינו על שביל אינקה עתיק, ועד מהרה נבלענו ביער עננים.
יער עננים
עלינו מעט לגב הרכס, וירדנו בתלילות במעבה היער. לאחר כ- 14 ק"מ הגענו אל הכפר קונגון (1800 מ'), והשתכנו בביתה של אחת המשפחות. תושבי הכפר, כמו גם הכפרים הסמוכים, מתפרנסים מגידול קפה. למחרת עלינו בשביל תלול לכיוון פאס יומאל. לאחר כמה שעות ביער עבות, הופתענו למראה בית צנוע ושלט שהכריז על גבינות למכירה, נכנסנו, הוזמנו לארוחת צהריים טעימה ונשארנו לסייאסטה שהתמשכה ללינת לילה במקום יפה הנופים הזה, שנקרא Lanche (2700 מ', כ- 11 ק"מ מקונגון). מרסדס ואיסידרו, בני חמישים פלוס, עברו למקום המבודד הזה (חיות כאן שתי משפחות בלבד) מאחת העיירות, אחרי שמאסו בחיים ה"רגילים". הם מגדלים כאן שתי פרות, כמה תרנגולות, וירקות, מביאים מים ממעיין סמוך, ומתכננים לפתוח גסטהאוס קטן למטיילים המעטים העוברים בשביל. ביקרנו גם אצל השכנים, שכיבדו אותנו בירק שורש טרי ומתוק, ובנופי שקיעה מופלאים.
שקיעה בלאנצ'ה
למחרת עלינו לפאס יומאל (3300 מ', כ- 8 ק"מ מלנצ'ה), ממנו נשקף ממערב עמק המרניון, וממזרח עמק האוטקובמבה. היישר מולנו ניראה מבצר קואלפ. מהפאס ירדנו בשביל יפה (דרך ג'יפים מעוטת תנועה חוצה את הפאס גם כן) אל הכפר הקטן צ'וקטאמל (כ- 5 ק"מ), שם התאכסנו בגסטהאוס בניהול שתי אחיות חביבות להפליא ובשלניות מצטיינות.
פאס יומאל
למחרת נסענו לקואלפ (3000 מ'). לא היה קל למצוא מדריך דובר אנגלית, אז מריסה, שבאה מלימה לנפוש כאן, התנדבה להצטרף אלינו. הסתבר שהיא פרופסור להיסטוריה ובעלת ידע רב על תרבויות פרו בכלל ועל קואלפ בפרט. העיר מוקפת החומה נבנתה סביב שנת 1000 לספירה על רכס צר השולט מגבוה על העמקים שמסביב, ושימשה מרכז שלטוני של תרבות הצ'צ'פויאס. בין החומות כ- 550 שרידי מבנים, רובם ככולם עגולים. יוצא דופן הוא מבנה בצורת קונוס הפוך, שכנראה שימש כמקדש. קואלפ נכבשה על ידי האינקה בסביבות 1470 לספירה, וננטשה כמאה שנים מאוחר יותר בעקבות הכיבוש הספרדי.
קואלפ
מריסה סיפרה לנו על הר שובט, הגבוה באזור (3750 מ'), וגם איתרה עבורנו מדריך שמכיר את ההר, חסינתו קל הרגליים. השביל אל ההר מתחיל מפאס יומאל, אליו עלינו הפעם באופנועים. הפסגה מצוקית והעלייה מפחידה מעט, אבל הנופים מלמעלה נרחבים ומדהימים.
חזרנו לצ'צ'פויאס לאחר כמעט שבוע עייפים אך מרוצים. אחרי יום מנוחה (שכלל גם מציאה נדירה בדמות מסעדה צמחונית) חזר יצר הטיול, ונסעתי לכפר קואיספס, דרך העיירה פדרו רואיז, על מנת לראות עוד כמה מפלים גבוהים. המדריך אמרסון הציע לי מסלול רגלי של יומיים-שלושה אל ההרים שמעל המפלים, וסיפר שהסיכוי לראות שם דובים ממושקפים גבוה, אבל התעצלתי. בגסטהאוס הנחמד שבכפר (La posada del cuispes) ראיתי תמונה יפה ביותר של סרקופגי צ'צ'פויאס, ולמחרת, אחרי טיול בוקר למפל יפה נוסף, נסעתי בעקבות התמונה לכפר הנידח סאן הרונימוס, בתחילה מקואיספס חזרה לפדרו רואיס ובהמשך, בצידו המערבי של העמק, בדרך משובשת ביותר.
ילדים בקואיספס
עומאר מהכפר לקח אותי אל האתר (כשעתיים הליכה בכל כיוון), שנמצא רק לפני כארבע שנים על מצוק זקוף בתוככי יער עבות ויפה במיוחד. הסרקופאגים עמדו בהחלט בציפיות, עם פרצופים כמעט אנושיים, אם כי עגומים משהו.
בשלב הזה של הטיול הספרדית שבפי כבר אפשרה שיחה של ממש עם עומאר, הוא לא שמע על ישראל, אבל סיפר רבות על הכלכלה המקומית, המבוססת רובה ככולה על חקלאות. לדבריו תפוחי אדמה הוא גידול רווחי יותר מתירס, אבל דורש יותר עבודה. הכי רווחי לגדל בקר, אבל הפרות צריכות שטח גדול, ובירוא היערות פוגע אנושות בסביבה, לא רק בחי ובצומח אלא גם באנשים – נוצרות בעיות של סחיפת קרקע וזיהום מי שתיה. הכפר ואנשיו מצאו חן בעיני ונשארתי כאן ללילה בבית אחת המשפחות. כמה בנאים שהיו עסוקים בבניית בית חדש הסבירו והראו לי את שיטת הבנייה בבוץ הנהוגה כאן מזה אלפי שנים. אחר הצהריים התאספו כולם למשחקי כדורעף.
בניה בבוץ בסאן חרונימוס
את יום המחרת הקדשתי לצפייה בקוליברים ב Huembo, שמורה קטנה על הכביש הראשי מפדרו רואיס מזרחה. גולת הכותרת כאן היא הקוליברי הנדירה מאוד Marvelous Spatuletail (ניתן למצוא אותה רק בעמק האוטקובמבה והיא בסכנת הכחדה בשל הצטמצמות שטחי יערות העננים באזור). הציפור אמנם קטנטונת, אבל הזכר מתהדר בשתי נוצות זנב הארוכות פי 3-4 מגופו, בקצותיהן דיסקות בצבע כחול זוהר. הנוצות הללו משמשות את הזכר לחיזור אחר הנקבות, שאז הוא מניע אותן בנפרד הלוך ושוב במעין ריקוד. הציפור ביישנית ביחס לקוליברים ממינים אחרים המפגינים לעתים קרובות אגרסיביות ולכן קשה מאוד לצפות בה, אבל בהואמבו ניתן לראותה בקלות יחסית, והיא הופיעה בפני כמה וכמה פעמים במהלך היום. הצפייה היתה כה מהפנטת, לא שמתי לב לשעון, האחראי לא שם לב שאני עדיין שם ונעל אותי בתוך השמורה הקטנה המוקפת בגדרות תייל... למזלי מצאתי קאטר ונחלצתי איכשהו. את הלילה עשיתי בעיירה המנומנמת פומצ'וצ'ס, כמה קילומטרים במעלה הכביש מהואמבו. הגבינה הטרייה המיוצרת כאן התגלתה כטעימה ביותר.
המרוולוס בעדשת המצלמה הקטנה שלי (משמאל) ובצילום ראוי לשמו (מימין)
בלילה נאלצתי בעל כורחי להשתתף בסוג של טלנובלה, האישה בחדר הסמוך לשלי במלון נעלה את הדלת בפני בעלה, הם ניהלו משא ומתן קולני וממושך, האישה בחלון והבעל ברחוב מתחת, שהסתיים במעצר של הבעל. למחרת המשכתי למויובאמבה. הכביש מטפס לפאס גבוה, Abra Patricia, המוקף ביערות יפים שבהם כ- 300 מיני ציפורים, ויורד דרך כמה עיירות שכוחות אל, כולל אחת בשם ירושלים החדשה, אל העיר. לראשונה בפרו מופיעים שדות אורז, סימן לכך שמתקרבים אל האזור הטרופי, כפי שמעידים גם החום והלחות.
השתכנתי ב La casa de seizo, מחוץ לעיר על גבול היער בסמוך למעיינות החמים San Mateo. סייזו, ממוצא יפאני, ואשתו הוונצואלית ברחו מוונצואלה של הוגו צ'אבס אחרי 40 שנות חיים שם, ופתחו כאן גסטהאוס נעים. הארוחות, על טהרת הירקות והדגים שהזוג מגדל בגינה הגדולה, נפלאות ממש. המעיינות החמים במרחק הליכה קצרה, כמו גם גן סחלבים וקוליברים יפהפה (Waqanki), והג'ונגל ההררי שנחמד לתעות בשביליו. בנוסף, הקדשתי חצי יום לטיפוס למורו דה קלסאדה, הר מיוער ויפה נופים כמה קילומטרים ממערב למויובמבה.
סייזו, אשתו והטבחית
עוד נסיעה קצרה מזרחה הביאה אותי לטרפוטו, עיר גדולה ועמוסה. פגשתי כאן שוב את גיום, שנשאר לעוד כמה ימי מנוחה בצ'צ'פויאס. יצאנו יחדיו לשלושה ימים נינוחים בשמורת אלטו שילקאיו Alto Shilcayo. השמורה הזו, הצמודה ממש לטרפוטו, מגינה על רכס מיוער בצפיפות שממנו נובעים מקורות המים של העיר, ומנוהלת על ידי קהילה מקומית. הלכנו עם מיגל המדריך, לירה אשתו וילדיהם לוז וייני אל הטאמבו (מבנה עץ עם רצפה ותקרה אך ללא קירות), שבו אכלנו מתבשיליה של לירה, נחנו בערסלים בשעות החמות ולנו בכילות בלילות.
גיום מרוצה
מהטאמבו יצאנו לכמה טיולי יום, אחד דרך יער עבות לראש הרכס ממנו נשקפים נופים נפלאים של ההרים המיוערים והעמקים שמסביב; שני אל כמה מפלים מרשימים; ושלישי אל מרכז מפורסם של Ayahuasca – שיטת טיפול בצמחים מעוררי הזיות, השוכן בלב הג'ונגל. בדרכנו פגשנו המוני פרפרים, חרקים מעניינים, צפרדעים רעילות בעלות צבעים זוהרים, וציפורים. בין היתר מקנן כאן ה Cock of the Rock, הציפור הלאומית המדהימה של פרו, אבל הצלחנו רק לשמוע את קריאותיה מתוך הסבך.
המשכנו ליורימאגואס. הכביש פונה חדות צפונה, חוצה שני רכסים אחרונים, ויורד אל מישורי האמזונס. המעבר דרמטי, מאחורינו הרים, אבל לפנינו מישור ירוק שניראה אינסופי, ולמעשה מגיע עד לאוקיינוס האטלנטי מרחק של כמה אלפי קילומטרים מכאן. יורימאגואס שוכנת לחוף נהר ההואייאגה, אחד מיובלי האמזונס, הכביש מצ'קלאיו שעל חוף האוקיינוס השקט מסתיים כאן לאחר כ- 800 ק"מ. צפונה ומזרחה מכאן אין כמעט כבישים, והתחבורה מתנהלת במעבורות על פני הנהרות העצומים. למחרת עלינו על הסירה המהירה, ולאחר כשש שעות נוחות למדי על הנהר הגענו ללאגונס, אחת מנקודות המוצא לביקור בשמורת הג'ונגל הענקית Pacaya Samiria.
בעיירה הקטנה כמה סוכנויות שמארגנות טיולי קאנו בשמורה. קיבלנו שני מדריכים נחמדים ביותר – לואיס וראול, שתי סירות קאנו וארבעה משוטים. הצטיידנו באוכל ובמיים בשוק, ויצאנו לשבוע בשמורה, במזג אוויר קצת גשום וקריר שבימים הבאים נתגעגע אליו. פקאייה סמיריה היא השמורה הגדולה מסוגה בפרו, ושטחה כשטח מדינת ישראל (למעלה מ- 20,000 קמ"ר). השמורה גובלת בנהרות המרניון והאוקיילי, שהמפגש בינהם יוצר את נהר האמזונס. בעונה הגשומה (נובמבר-מאי) פני המים בנהרות עולים בעד תשעה מטר ומציפים כמעט את כל השמורה, שאז אפשר להיכנס עם הקאנו בין העצים אל תוככי הג'ונגל.
בימים הבאים שטנו בקאנו לאורך הנחל, ירדנו להליכות בג'ונגל מידי פעם, צדנו דגים (באמצעות חנית) אותם אכלנו בבוקר, בצהריים ובערב, והקמנו מחנות ללינת הלילה. ראינו לא מעט חיות, ביניהן כמה מינים של קופים, מינים רבים של ציפורים כולל תוכיי מקאו צבעוניים וטוקאנים עצומי מקור, אנקונדה צעירה אחת בעיצומו של קרב בינה לבין ציפור טרף שלבסוף לכדה את הנחש, קיימנים, איגואנות, לוטרות נהר, עכבישים, עקרבים, פרפרים וחרקים אחרים, וגולת הכותרת לטעמי – עצלנים.
החיות המדהימות האלה, המבלות כמעט את כל חייהן במרומי כמה עצים, עסוקות רוב הזמן באכילת עלים וביתר הזמן בעיכול ובשינה. תהליך העיכול של העלים נמשך כחודש ומתבצע בקיבות הרבות של העצלן, שתופסות יחד עם תכולתן כשני שליש ממשקל החיה. תנועות העצלנים חסכוניות ואיטיות להפליא, ממש Slow motion, על מנת לחסוך באנרגיה (אין הרבה אנרגיה בעלים) ולהקשות על טורפים להבחין בהם. מסיבה לא ידועה העצלנים יורדים לקרקע לעשיית צרכים, בערך פעם בשבוע, ובכך מסכנים את עצמם.
בשעות הרבות בקאנו דיברתי לא מעט עם לואיס. הוא סיפר שגדל במשפחה עם 12 אחים ואחיות, הוא עובד בג'ונגל מגיל 8, נתקל לא פעם ביגוארים, נחשים וכדומה. התחתן לא מזמן עם נערה בת 14 (הוא בן 31) וכבר יש להם שני ילדים. לואיס שירת תקופה קצרה בצבא הפרואני, סיפר על אימונים קשוחים (שנשמעו לי יותר כמו התעללות), ומאז הוא חובב צבא ואמנויות לחימה, ושאל אותי רבות על צה"ל ועל קרב מגע.
לואיס דג באמצעות חנית
לאחר שבוע מענג בג'ונגל, אבל גם חם, לח ומלא ביתושים, חזרנו ללאגונס (אם ממשיכים במורד הנחל נשפכים בסופו של דבר אל האמזונאס לא רחוק מאיקיטוס, נדרשים לכך כשלושה שבועות). למחרת שכרנו סירה קטנה עם מנוע ונסענו עם לואיס וראול במורד נהר הואייאגה לנהר אייפנה, שם צפינו בלהקה גדולה של דולפיני נהר וורודים, וביקרנו באחד הכפרים. המארחת הכינה לנו ערימה טעימה להפליא של בננות מטוגנות.
למחרת עלינו על הספינה המהירה לאיקיטוס. קפטן הספינה נשא משום מה רובה על כתפו, ולשאלתי הסביר שלאחרונה היו פשיטות של פיראטים על ספינות באזור למטרות שוד. בפיראטים לא נתקלנו, אבל באחד מאפיקי הנהר עלינו על שרטון, הרובה לא עזר ונאלצנו לצאת למים ולדחוף את הספינה עד שהשתחררה.
נהר ההואייאגה מתחבר לנהר המרניון הענק (מפגש שלישי בשבילי... פעם ראשונה בוואיוואש סמוך למקורותיו, ופעם שנייה בבלסאס). הספינה עצרה מידי פעם בכפרים ובעיירות להעלאת והורדת נוסעים. אחרי שקיעה מרהיבה פרצה לפתע סערה טרופית, עם ברקים בתדירות מבהילה. מידי פעם הבליח הירח המלא. איזה יופי. בשעת לילה הגענו לנאוטה, ממנה המשכנו למחרת בכביש (היחיד באזור) לאיקיטוס.
איקיטוס היא העיר הגדולה בחלק הפרואני של אגן האמזונס. העיר וסביבתה מנותקים ממערכת הכבישים של פרו ושכנותיה, וניתן להגיע אליה רק בספינה (או במטוס). נהר האמזונס, שרוחבו כאן מגיע למספר קילומטרים, ממשיך מערבה לברזיל ולאוקיינוס האטלנטי, מרחק של כ- 3600 ק"מ.
כמה מספרים אודות נהר האמזונס: על פי מדידות עדכניות (אך עדיין לא מוסכמות על כל החוקרים), אורכו מגיע לכמעט 7000 ק"מ ממקורותיו סמוך לקצה הדרומי של רכס הוואיוואש עד לאוקיינוס, מה שמכתיר אותו בתואר הנהר הארוך בעולם, קצת יותר מהנילוס. שיאים אמזוניים מוצקים הרבה יותר הם הספיקה – כ- 200,000 מטרים מעוקבים לשנייה (כ- 20% מכלל כמות המיים המתוקים הזורמים לאוקיינוסים), ושטח אגן הניקוז – כ- 7.5 מיליון ק"מ (40% משטחה של דרום אמריקה). רוב השטח הזה מכוסה על ידי יער הגשם הגדול בעולם, המאוכלס בכעשירית ממיני הצמחים ובעלי החיים בעולם, ביניהם 16,000 מיני עצים, כ- 2000 מיני ציפורים ולמעלה מ- 2000 מיני דגים.
ענן טרופי מעל נהר האמזונס
מוזיאון מעניין בעיר מציג את השבטים השונים והמשונים החיים באגן האמזונס, וכולל הסברים על התרבות, המנהגים, הלבוש והכלכלה של שבטים אלה בעבר ובהווה. שבטים אלו התבססו בעבר על ציד וליקוט ביערות, אולם בעשרות השנים האחרונות הכלכלה באזור האמזונס מתבססת על כריתת עצים, גידול בקר וסויה, ושאיבת נפט, ויער הגשם הולך ומצטמצם בקצב מדאיג, בעיקר בברזיל.
מוזיאון מעניין נוסף - מוזיאון הספינות ההיסטוריות, שפועל בספינת נהר משוחזרת - מציג את ההיסטוריה של איקיטוס. ראשיתה באמצע המאה ה-18 כמיסיון שפעל להתנצרותם של השבטים בסביבה, הפכה למרכז שלטוני בעת התבססות הפרואנים באזור באמצע המאה ה- 19, ונהנתה משגשוג נמרץ עם גילוי עצי הגומי וניצולם המסחרי בעשורים האחרונים של המאה ה- 19. השגשוג הזה התבסס במידה רבה על העסקה בתנאי עבדות של אנשי השבטים על ידי אילי הון אירופאיים. "בום" הגומי הגיע לסיום מהיר בזמן מלחמת העולם הראשונה, עת זרעים שהוברחו על ידי הבריטים מברזיל בניגוד לחוק ונשתלו במלזיה הפכו לעצים בוגרים ואיפשרו הפקה המונית זולה של גומי. איקיטוס לא התאוששה למעשה עד היום מהמשבר הכלכלי שפרץ אז. בשנים האחרונות מגיעים לאיקיטוס יותר ויותר תיירים, והתיירות הולכת ותופסת מקום מרכזי בכלכלה המקומית.
בלן
בעיר כמה מבנים בסגנון אירופאי מתקופת הזוהר אבל החלק המעניין יותר שלה לטעמי הוא בלן, שכונת עוני של בקתות עץ, שברוב חודשי השנה צפות על מי הנהר העולים ויורדים בהתאם לגשמים (בסוף העונה הגשומה, בחודש מאי, פני המיים גבוהים בכ- 10 מ' בהשוואה לאוקטובר). לשוק הצבעוני והתוסס של בלן מובאים כל יום בסירות מוצרים שונים ומשונים מהג'ונגל המקיף את איקיטוס. מוגשים כאן מאכלים אקזוטיים רבים, בין היתר כאלה העשויים מחיות בסכנת הכחדה. הסתפקתי בלטעום תולעי משי צלויות שלא היו טעימות במיוחד. אבל באופן כללי האוכל באיקיטוס נהדר. ארוחה לדוגמה באחת המסעדות כללה סביצ'ה מדגי נהר, סלט לבבות דקל, שורש יוקה, ומיץ פסיפלורה נהדר.
חריף…
בסביבת איקיטוס כמה מרכזים להצלה ולהשבה לטבע של חיות מהסביבה. ביקרתי בחוות הפרפרים פילפינטוואסי, ששמה לה למטרה להרבות פרפרים טרופיים. בנוסף לפרפרים יפים, ניתן לראות כאן גם כמה קופים, עצלנים, טפיר ויגואר שמצאו כאן מקלט לאחר שגודלו שלא כחוק בידי אנשים. ביקרתי גם במרכז להצלת המנאטיס האמזוניים, יונקים ימיים חביבים להפליא החיים באמזונאס וביובליו.
מנאטי
חוויית הג'ונגל בפקאייה סמיריה השאירה טעם של עוד, והחלטתי להקדיש עוד שבוע לחוויית ג'ונגל נוספת. הפעם בחרתי בתנאים מפנקים בהרבה, בלודג' Tahuayo ובתחנת המחקר השייכת לו, הנמצא סמוך לשמורת הטבע Tamshiyacu Tahuayo, כשלוש שייט בסירה מהירה מאיקיטוס. הלודג' מספק חדרים נוחים ונטולי יתושים, מקלחות, אוכל מעולה, קאנו ממונע והכי חשוב – מדריך צמוד, עימו יצאתי בכל יום לשני סיורים ארוכים, בסירה או ברגל לפי בחירתי, עם הפסקת צהריים בלודג' ביניהם.
מנואל המדריך הידען והדייג המצטיין
המדריך, מנואל, בעל ידע רב על החיות בסביבה, וגם מצויד במשקפת מצויינת, הראה לי כעשרה מיני קופים, ביניהם להקה של למעלה מארבעים קופי Red Uacari נדירים בעלי הפרצופים האדומים הקרחים והאנושיים כל כך; עשרות מיני ציפורים בשלל גדלים וצבעים, ביניהם Huatzin הייחודית; דולפינים וורודים; לוטרות נהר ענקיות; המוני דגים, ביניהם צלופח חשמלי ענק ומפחיד למדי שהשתעשע מסביב לקאנו שלנו; תנינים, צפרדעים, נחשים, חרקים שונים ומשונים; וכמובן עצלן אחד, על עץ סמוך ללודג', שביקרנו כמה וכמה פעמים ועשה לנו תצוגות מרשימות של הילוך איטי על ענפי העץ.
עצלן חרוץ
בלודג' ספריה קטנה, ובשעות החופשיות קראתי ספר מעניין ביותר אודות הציפורים בג'ונגל הדרום אמריקני. בין היתר הספר ענה על שאלות שצצו בראשי תוך כדי השוטטות בג'ונגל, כמו כיצד ומדוע נוצר המגוון העצום של מיני ציפורים בג'ונגל, ומדוע רבות מהן כה צבעוניות. באחד הלילות קראתי על ציפורי הנמלים (Antbirds), הייחודיות לדרום ומרכז אמריקה. מסתבר שציפורים אלו אינן אוכלות נמלים כפי שמתבקש משמן, אלא מחכות בסמוך לנחילי נמלים היוצאות לציד. צבא נמלים כזה היוצא לפשיטה מתפרש על פני שטח גדול, ומחפש טרף מכל הבא לפה, כמו חרקים קטנים, עקרבים, עכבישים, ולעתים אפילו לטאות וצפרדעים. כאשר הנמלים מוצאות טרף הן מתנפלות עליו בהמוניהן, הציפורים האורבות מבחינות בכך, מתערבות וגוזלות את הטרף מהנמלים.
למחרת בג'ונגל קיבלתי הדגמה חיה לכך עת נתקלנו בצבא נמלים בשעת פשיטה, והבחנו בזוג ציפורי נמלים בסביבה. עקרב מסכן הבחין כנראה בצבא הנמלים וניסה להסתתר במרומי גבעול נמוך, אולם ללא הצלחה, ותוך שניות כוסה במאות נמלים שלא השאירו ממנו זכר (הציפורים חששו מאיתנו ולא התקרבו).
צבא נמלים טורף עקרב (משמאל – מנסה להסתתר בטרם התגלה)
שבתי לאיקיטוס, ולמחרת טסתי ללימה, כ- 1000 ק"מ שהמטוס גמא בשעה ועשרים דקות. זאת לעומת כמעט שלושה חודשים שארך המסע ברכב, ברגל ובספינות מלימה לאיקיטוס.
לוטרת נהר, ועצלן, באחד מ"מרכזי ההצלה" שליד איקיטוס
שקיעה אחרונה להפעם מעל לאמזונאס
היעד הבא היה החלק הדרומי של פרו. תכננתי לשוטט בו ככל שיידרש, אבל הורי הודיעו לפתע שהם מגיעים לכמה שבועות לארגנטינה וצ'ילה, כך שהזמן שנותר לי בפרו התקצר לכשלושה שבועות. נכנעתי לחוכמת ההמונים והחלטתי להשקיע את הזמן הזה באזור קוסקו.
קוסקו, אליה הגעתי בטיסה מלימה, מצאה חן בעיני מהרגע הראשון. הסמטאות, גגות הרעפים האדומים, הכיכר המרכזית, השוק, שרידי האינקה, הקתדרלות, המוזיאונים, הגבעות, כל אלה סיפקו כר נרחב לשוטטות נעימה. במיוחד מרשימות לטעמי קוריקאנצ'ה, כנסייה שנבנתה על הריסות המקדש המרכזי של האינקה, ועתיקות האינקה בסקסאיוואמן שמעל העיר, שהספרדים לא הצליחו להרוס מפאת משקלן העצום של האבנים ששימשו לבניית האתר. גם עתיקות האינקה בפיסאק, מרחק נסיעה קצרה מקוסקו, מרשימות מאוד, והשביל היורד מהעתיקות לכפר מספק נופים יפים של העמק הקדוש.
קוסקו בתצפית מסקסאיוואמן
קוריקאנצ'ה. הקיר העגול נבנה על ידי האינקה
במהרה פיתחתי הערצה ליכולת הבנייה של האינקה. הם עשו שימוש באבנים עצומות, והתאימו אותן זו לזו במידה מדויקת עד כדי כך שלא ניתן להחדיר סיכה או דף נייר בין שתי אבנים סמוכות. הובלת האבנים הכבדות - חלקן מגיעות למשקל של עשרות טונות - מן המחצבות בוצעה מבלי לעשות שימוש בגלגלים (שנעדרו מיבשות אמריקה עד לבוא הספרדים), עד היום לא ברור בדיוק כיצד.
סקסייוואמאן
אבל העתיקות המרשימות ביותר שנותרו מתקופת האינקה היו עוד לפני. בחרתי להגיע למאצ'ו פיצ'ו בדרך הארוכה. התחלתי בלינת לילה בכפר החביב צ'ינצ'רו, למחרת ביקרתי בטרסות המסתוריות במוריי ובכפר היפה מאראס, ממנו הלכתי ברגל כמה קילומטרים אל מפעל ייצור המלח סאלינס. המדרון כאן מכוסה בטרסות היוצרות מאות בריכות קטנות. הבריכות מוזנות במיים מלוחים הבוקעים ממעיין גדול, השמש מייבשת את המיים ומותירה את המלח, הנאסף בתורו בידי המקומיים ונמכר בשווקים. המראה של בריכות המלח והטרסות המצופות לבן יפה ביותר וביליתי שעות בשיטוט ובצילומים באתר.
סאלינס
מכאן ירדתי רגלית אל העמק הקדוש, ותפסתי קולקטיבו לעיירה אויינטייטמבו, שבסמטאותיה הצרות נשמר משהו מהארכיטקטורה של האינקה. למחרת, לאחר בוקר של שוטטות בסמטאות ובעתיקות האינקה שבסביבה, עליתי על קולקטיבו לסנטה תרסה, וביליתי את אחר הצהריים במעיינות החמים הסמוכים.
אויינטייטמבו
למחרת יצאתי לחפש את ה Cock of the Rock, בעקבות רסיס מידע שמצאתי באינטרנט. לקח קצת זמן למצוא נהג מונית המכיר את המקום, שנקרא TunkiHuayco, כעשרים ק"מ מצפון לסנטה תרסה. כשהגענו לשם ההצלחה היתה מיידית – לאחר כמה דקות ראינו ארבעה זכרים במרחק קצר מאיתנו. לציפור המדהימה הזו פלג גוף עליון כתום בוהק וראש מלכותי ממש, שעיצבה האבולוציה במטרה למשוך את הנקבות. הזכרים משקיעים את רוב זמנם בחיזור אחר הנקבות, שמגיעים לשיא כאשר כמה זכרים מתכנסים ועורכים תצוגות בפני הנקבות, הבוחרות עם מי מהם להזדווג. לאחר ההזדווגות הנקבות עוסקות בהכנת הקן, בדגירה ובהאכלת הצאצאים מבלי לקבל עזרה כלשהי מהזכרים. הסידור הזה מתאפשר הודות לשפע המזון (הקוק אוף דה רוק ניזון מפירות) שניתן למצוא ביערות – הנקבות מסוגלות להאכיל את הצאצאים ללא עזרה.
מימין – נקבה, באמצע – זכר. משמאל – זכר בעדשת המצלמה הלא מספיק טובה שלי
לאחר סיפתח כה נאה של הבוקר, המשכתי עם המונית כמה קילומטרים צפונה ל Lucmabamba, כפר של מגדלי קפה וקמפינגים המשרתים את המטיילים הרבים העושים את טרק הסלקאנטיי העובר כאן. שתיתי קפה חזק, והתחלתי לעלות בתלילות בשביל האינקה המוביל לעתיקות Llactapata. העתיקות לא מרשימות במיוחד, אבל יער העננים המכסה את ההר יפה, וכבונוס ניתן לראות מכאן את מאצ'ו פיצ'ו מזווית בלתי שגרתית, וגם את הר סלקאנטיי המושלג. בונוס נוסף, בלתי צפוי, התגלה לעיני קצת מתחת לעתיקות בדמות לודג' נפלא, החלטתי בספונטניות להישאר ללילה לא מתוכנן, קיבלתי חדר עם נוף למאצ'ו פיצ'ו, מיים חמים במקלחת, אוכל מצוין ואפילו מחיר סביר.
מאצ'ו פיצ'ו מרחוק
למחרת המשכתי בשביל, שירד בתלילות דרך יער עבות להידרואלקטריקה, כשמה כן היא תחנת כוח הידרואלקטרית, ממנה צעדתי על פסי הרכבת מרחק של 13 ק"מ בתוך יער יפה לאגואס קליינטס, עיירת המלונות שמתחת למאצ'ו פיצ'ו.
למחרת ביליתי את כל היום במאצ'ו פיצ'ו. אמנות הבנייה של האינקה מגיעה כאן לשיאה, השילוב בין האבנים לבין התשתית הסלעית, ובין האבנים לבין עצמן, מדהים בדיוקו. למרבה המזל, האתר – שננטש לפני שבנייתו הושלמה כפי שמעידות כמה אבנים גדולות הפזורות בשטח – לא התגלה על ידי הספרדים וכך נותר פחות או יותר שלם, בניגוד לאתרי האינקה האחרים שאותם הרסו הספרדים ככל שיכלו, כחלק ממאבקם לבער את תרבות האינקה ולהשליט את תרבותם.
מוקדם בבוקר למחרת חזרתי לצ'ינצ'רו, תחילה ברכבת ובהמשך באוטובוס על מנת לחזות בפסטיבל המקומי שעליו נודע לי כשישנתי כאן כמה לילות לפני כן, וגם כדי להמשיך להסתגל לגובה לקראת טרק האסאנגאטה (צ'ינצ'רו נמצאת ב- 3800 מ'). מן הכנסייה הקטנה (אבל מדהימה בציורי התקרה שבה) הוצאו בזה אחר זה פסלי קדושים ענקיים ונישאו בידי מכובדי הכפר סביב הרחבה שלפני הכנסייה. כמה וכמה להקות בתלבושות צבעוניות רקדו, והכומר המקומי ערך סדרה של טקסים דתיים. הפסטיבל, שמשך קהל מקומי גדול מהסביבה, נמשך שלושה ימים, אבל אני הסתפקתי ביום וחצי ססגוניים להפליא.
בשוק בצ'ינצ'רו
למחרת חברתי לנתי מישראל, ויצאנו יחד לטרק הקפת האסאנגטה. נסענו באוטובוס מקוסקו לטינקי, שם התארחנו בהוסטל אסאנגטה של קייטנו קריספין הנחמד וההוגן במחירים, שארגן לנו חמר וחמורים וגם השלמות ציוד, ובנה עבורנו מסלול מורחב מעט שכלל ביקור בהר הצבעים, כפי שביקשנו. בבוקר המחרת קנינו אוכל בשוק המקומי, ונסענו במונית למעיינות החמים ב Upis, שם התחלנו בהליכה, בגובה של כ- 4500 מ', ממנו לא ירדנו בארבעת ימי הטרק.
נתי, והאסנגאטה במלוא הדרו
זכינו למזג אוויר נפלא במשך כל הטרק, ולא חדלנו להתפעל מנופי הקרחונים, האגמים, ההרים הצבעוניים להפליא, ערבות העשב ועדרי האלפקות. לאחר ארבעה ימים סיימנו את הטרק במעיינות החמים בפאצ'אנטה, ובילינו כמה שעות ליליות בהתרגעות בבריכה לוהטת המשקיפה על האסאנגטה. למחרת חזרנו במונית לטינקי ובאוטובוס לקוסקו, עצרנו לכמה שעות באחת העיירות שחגגה פסטיבל כלשהו.
הר הצבעים, כשמו כן הוא
עוד כמה צבעים
זמני בפרו תם להפעם. גם אחרי שלושה וחצי חודשים נשארתי עם טעם של עוד וללא ספק אחזור לכאן בעתיד הלא רחוק. מוצ'אס גרסיאס.
צאצא של האינקה. ליד מאצ'ו פיצ'ו
פרו היא אחת המדינות הכי קלות לטיול. אמנם המקומיים כמעט לא דוברים אנגלית, אבל תמיד ששים לעזור, והספרדית נקלטת במהירות.
התחבורה הציבורית נוחה ומגיעה כמעט לכל מקום. בכל עיר או עיירה גדולה יש תחנת אוטובוסים מרכזית בה פועלות כמה חברות המפעילות אוטובוסים נוחים ליעדים קרובים ורחוקים. הנסיעות הארוכות מתבצעות בעיקר בלילות. בין העיירות והכפרים נוסעים קולקטיבו – מיניבוסים או וואנים היוצאים כשהם מלאים, ואוספים ומורידים נוסעים לאורך המסלול. המחירים זולים.
ניתן למצוא גסטהאוסים כמעט בכל מקום, אפילו בחלק מהכפרים. המחירים נמוכים והחדרים ברמה גבוהה (ביחס למחיר).
בערים ובמרבית העיירות פועלות מספר סוכנויות נסיעות, המציעות סיורים מודרכים באתרים בסביבה. במקומות המתוירים יותר ניתן למצוא מדריכים דוברי אנגלית. הסוכנויות בדרך כלל דוחסות ביקורים בכמה וכמה אתרים ביום, כך שהקצב מהיר יחסית. זה יכול להיות יעיל מאוד למי שאין לו הרבה זמן או סבלנות, אבל אני בדרך כלל העדפתי לצאת עצמאית לאתרים שעניינו אותי ולהשקיע בהם זמן ארוך יותר. לאנשי הסוכנויות ידע רב והם מקור מידע מצוין ומעודכן באשר לאתרים מעניינים באזורם, נעזרתי בהם רבות לצורך איסוף אינפורמציה, ולפעמים גם להסעות.
במרבית האתרים הארכולוגיים, וכן בכניסה למוזיאונים, ניתן למצוא מדריכים רבי ידע, ולעתים קרובות גם דוברי אנגלית, שישמחו להדריך תמורת תשלום לא גבוה.
