רק המחשבה על היוקון עוד עושה לי קצת חולשה בברכיים. וואו. זה מתחיל עוד בנחיתה. כל הדרך היו עננים והנוף היחיד שאפשר היה לראות היה לקראת הנחיתה. אבל איזה נוף. כנראה נוף הנחיתה היפה ביותר שראיתי. חשבתי שווייטהורס נמצאת באזור שטוח אבל לא. האזור הררי ובעמקים שלו זורם נהר היוקון. זורם זו מילה קצת גדולה, כי הנהר קפוא כמעט לגמרי והוא מכוסה בשלג. התוצאה היא הרים בשחור-לבן ופיתולים של לבן ביניהם. לקח לי זמן לאזור אומץ לצלם בטלפון למרות שאנחנו בנחיתה. לקראת ההמראה חזרה ידעתי שעכשיו אני מצלמת ויהי מה. לכן התמונה שכאן היא בעצם מההמראה העצובה בחזרה לונקובר.
שדה התעופה בווייטהורס הוא ממש קטנטן, אולי כמו שדה התעופה באילת, אולי קצת פחות. בחורף ממריאות ממנו משהו כמו 6 טיסות ביום, של אייר קנדה, ווסטג׳ט ואייר נורת׳. אני טסתי עם אייר נורת׳ בטיסה שהוזמנה כ-3.5 חודשים מראש. הטיסה מונקובר נמשכת כשעתיים ורבע והיה בסדר גמור. זו טיסה עם שירות מלא ולכל נוסע מותר לשלוח שני פרטי מטען. אנחנו טסנו בבואינג 737 ומשהו ששמתי לב אליו היה שיחסית היה הרבה מקום לרגליים, כולל לאנשים פחות ״מרוכזים״ ממני. אגב. בקיץ השדה הופך לבינלאומי ויש טיסה ישירה מפרנקפורט עם קונדור.
יש אוטובוס שיוצא משדה התעופה לעיר פעם בשעה ויש שאטלים שמחכים לנוסעים ביציאה מהשדה. אני מניחה שיש גם מוניות רגילות. מונית אמורה לעלות 15-20 דולר, שאטל עולה 10. בטרמינל יש דלפקים של חברת באדג׳ט, לא יודעת אם יש עוד. לבאדג׳ט יש גם סניף בעיר. תאורטית אפשר ללכת משדה התעופה לעיר ברגל. אני אומרת תאורטית, כי זה לא ממש מעשי, בוודאי לא כשהכל מלא בשלג. השדה נמצא על גבעה מעל העיר. גיליתי עד כמה זה קרוב במציאות כשטיילתי אחה״צ מה-B&B שישנתי בו. הצרה היא שזה כולל 200 מדרגות ואז הליכה במורד הגבעה. ושלג. כמו כן, כנראה שיש גדר. בקיצור, תאורטית זה אפשרי, במציאות עדיף לשלם 10$ לשאטל.
אז ווייטהורס. ידעתי שזו עיר קטנה אבל לא הבנתי עד כמה ועד כמה היא לא ממש מפותחת. אפשר ללכת את כל העיר בתוך חצי שעה בערך. קצת יותר כשצריך לשים לב לא להחליק כשהכביש קפוא. בשני הלילות הראשונים ישנתי ב-B&B שנקרא Midnight Sun. יש לו דירוג גבוה מאוד בבוקינג ובטריפ אדוויזר. בעיני הוא היה בסדר גמור אבל לא המון מעבר לזה. הוא מנוהל על ידי מהגר סיני שממש ממש משתדל לקבל חוות דעת טובות באתרים. בלילה הראשון ישנתי בחדר עם מקלחת ושירותים משותפים, דבר שידעתי מראש שיהיה בעקבות קריאה בטריפ אדוויזר. בזמן שבו הייתי בווייטהורס התקיימה שם אליפות קנדה בסקי קרוס קאנטרי ואת השירותים והמקלחת חלקתי עם כמה נערים מתבגרים שבאו לתחרות. למחרת עברתי לחדר עם שירותים ״פרטיים״, רק שהם לא היו צמודים לחדר. כנראה שרק אני השתמשתי בהם, אבל עדיין היה צריך לצאת מהחדר כדי להגיע. לשמחתי בבוקר השני לא הייתה ארוחת בוקר ״מסודרת״ אז לא הייתי צריכה לצאת למקלחת כשיש קבוצת אנשים שאוכלת טוסטים ומסתכלת עלי. בקיצור, היה בסדר אבל כנראה שלא אחזור לשם.
הגעתי לווייטהורס בשבת בצהריים ולא הייתה לי הזמנה לסיור זוהר לאותו הלילה! מסיבה כלשהי התמהמהתי דווקא עם ההזמנה הזו. אני לא זוכרת בדיוק מה גרם לי לחכות, כנראה שזה בגלל שרציתי לדעת מה צפוי להיות מזג האוויר: אם מאוד מעונן אז אין מה לצאת לסיור זוהר כי לא רואים כלום. סיור כזה עולה בערך 125$ לפני מס אז שווה לשקול. כמה ימים לפני ההגעה שלחתי מייל לחברת UpNorth Adventures שמהם רציתי להזמין. הם לא ענו לי למייל. עם לחץ קל יצאתי לחפש את המשרד שלהם בעיר. זה לא היה ממש קשה ומצאתי די בקלות. מפה לשם, העובד די התפדח מזה ששלחתי מייל ולא ענו לי עליו. יותר מזה, הוא לא ממש הצליח לתפוס בטלפון את מי שמוציא את הסיור בפועל. היה נראה שממש לא נעים לו מהסיפור. הייתי בלי טלפון ובלי אינטרנט (רק ויפי) אז סיכמנו שאצא לסיבוב ואחזור אחרי שעה בערך לראות מה המצב. בינתיים הלכתי לסופר שממש קרוב ל-B&B. אחרי חוויות האוכל בוויסלר העדפתי לבשל לבד. לא ארחיב בנושא, רק אציין שהסופר היה ממש מצויד בהמון דברים מיובאים. חששתי שלא יהיה שם אוכל טרי, אבל לא. הכל מיובא ויש אפילו פירות קיץ. איך שלא יהיה, אני חוזרת ל-UpNorth, עדיין אין תשובה. דייב אומר שהוא מאמין שיהיה בסדר אבל הוא לא יודע בוודאות. ישלח לי מייל בשניה שיתפוס את Northern Tales שמוציאים את הסיור. אני מסכימה וחוזרת ל-B&B לאכול ולנוח, אחרי הכל, שוב קמתי ב-6 (לפחות לא 5, כפי שהיה עד כה). 10 דקות אחר כך, ברגע שהטלפון קולט את הויפי של ה-B&B יש לי מייל מדייב – יש מקום להיות ולמחר ואם אני רוצה אז או שאשלח מייל עם פרטי האשראי או שאבוא לשלם עד 6 בערב. הם יאספו אותי ב-21:40 ולהביא בגדים חמים. מסתבר שהיו ממש הרבה נרשמים לאותו היום כי אוספים אותי בואן רק כדי שאעבור לאוטובוס בית ספר צהוב שאיתו ניסע! ב-22:00 אנחנו נוסעים בערך חצי שעה מצפון לווייטהורס. יש שם חווה שהחברה שוכרת בחודשי החורף: יש בקתות מחוממות עם שתיה חמה וחטיפים ובחוץ מקימים מדורה. כל אחד בוחר איפה הוא רוצה לחכות. התחזית לא מדהימה ומדברת על מעונן חלקית. בשביל לראות זוהר צריך שילוב של 3 גורמים: א. שתהיה פעילות סולארית. זה לא קורה כל הזמן ולא תמיד באותה עצמה. ב. שלא יהיו עננים. אם יש עננים לא רואים זוהר. ג. צריך להיות במקום מה שיותר חשוך, ובהקשר הזה – להיות במקום הנכון בזמן הנכון. אני הייתי באזור לקראת ירח מלא: כשהזוהר חזק זה לא מפריע אבל אם הוא חלש אז האור של הירח ממסך. החברות שמוציאות את הטיולים יוצאות מווייטהורס ב-22 ומהחווה ב-2. אם היה זוהר ב-2:20 אז פספסנו. בפועל עד השעה 2 היה מעונן כמעט כל הזמן ואם היה זוהר אז לא ראינו אותו. לילה ראשון נגמר באכזבה ובהבנה שבאמת יש סיכוי אמיתי ש-4 לילות יגמרו במפח נפש ואני לא אראה זוהר בכלל. כדי לא לבאס את הסיפור (וכמו שרואים בתמונה למעלה) אני אעשה ספויילר – בשלושת הלילות הבאים דווקא כן ראיתי זוהר, אבל ארחיב על זה בהמשך, כמובן. אני כן רוצה לציין שהחברה בסיור הייתה מאוד טובה, בעיקר בלילה הראשון, ובסה״כ הזמן עבר די בנעימים. וגם לא היה נורא קר. בערך 1- או 2- ומעונן. יש אפשרות לשכור ציוד חם בנפרד. אני לא עשיתי את זה והסתדרתי עם הבגדים הטרמיים ועם המעיל החם שלי. באופן כללי זה הספיק. בלילות הבאים והקרים יותר היה לי קר ברגליים ובפנים. הייתי עם נעלי ההליכה שלי שמצופות בגורטקס ולכן מונעות כניסה של מים לנעל, אבל הן לא מבודדות מאוד טוב מקור אמיתי.
חזרנו בערך ב-2:30 ונרדמתי קצת באוטובוס (מזל שהצלחתי לישון קצת בערב!). קיוויתי שאצליח לישון עד מאוחר אבל לא. לפחות נרשם שיפור ניכר והתעוררתי ב-8 ומשהו. תכננתי לצאת לעיר לראות כמה מהאתרים ומה שבכל זאת יש לעשות בווייטהורס. למרבה הצער, כמעט הכל סגור ביום ראשון. טיילתי איפה שהיה אפשר: לאור הנהר החצי קפוא ועד הספינה S.S Klondike שהייתה חשובה מאוד לתעבורה של סחורה וציוד בזמן הבהלה לזהב. השמש יצאה והנופים מקסימים. בסה״כ זכיתי להרבה מזל עם מזג האוויר ובמהלך הימים רוב הזמן היו אפילו טמפרטורות מעל ה-0. כשיש שמש, אפילו מורידים את המעיל לפעמים.
עצרתי למנוחה קצרה בקפה Baked שהיה עמוס ביום ראשון בצהריים. ראיתי שם את העוגיה המעניינת – עוגיית ירושלים. שאלתי מה פשר השם אבל המוכרת לא ידעה. למחרת אפילו טעמתי את העוגיה הזו: בעיקר עוגיית מרציפן עם טעמים עדינים של רוזמרין. לא ברור הקשר לירושלים אבל בסדר. משם חזרתי לחדר לנוח קצת ואחרי הצהריים יצאתי לסיבוב של איזה חצי שעה שבמהלכו הגעתי לגדר של שדה התעופה
לילה שני – יש זוהר!! שוב אוטובוס צהוב ושוב הגענו לאותו אתר שהיינו בו אתמול, הפעם בבקתה אחרת באותו המתחם. יש כתם זוהר בצורה הנכונה. המדריכים מתעקשים שזה ענן ולא זוהר. בתמונות (כולל שלי) הזוהר נראה בוהק בירוק. במציאות הרבה פעמים הזוהר הרבה יותר חלש. את הירוק העז מקבלים לא (רק) בפוטושופ אלא בחשיפה ארוכה של המצלמה. כשיש משהו חלש ולא בטוחים אם זה זוהר או ענן אז מצלמים. בצילום הזוהר ירוק והענן לבן. הנקודה הזו די חשובה כי כדי לצלם זוהר חייבים מצלמה עם אפשרות לחשיפה ארוכה. אני צילמתי באייפון אבל אחרי שהורדתי אפליקציה ייעודית לצילום זוהר – כזו שמאפשרת שינויים בחשיפה גם במצלמה של האייפון. זה עובד בסה״כ טוב אבל כמו בכל חשיפה ארוכה כדאי מאוד שתהיה חצובה או לפחות יד מאוד מאוד יציבה. לא הייתה לי חצובה. כמו כן, אנשים אחרים אמרו לי שהאפליקציה לא עבדה אצלם ככה שיכול להיות שצריך אייפון יחסית חדש כדי שזה יעבוד. אני קצת מקדימה פה את המאוחר – הלילה היה בהיר וקר. רשמית היה 1-, לדעתי פחות. דיברתי עם אחד המדריכים, קנדי צרפתי ששמח לדבר איתי על אוכל ישראלי ואוכל בכלל. אח״כ הוא לקח אותי לפגוש זוג ביולוגים ממקסיקו שגם היו בקבוצה. באזור 1 בלילה הוא הגיע. די חלש, אבל אי אפשר לטעות. ענני זוהר ירוק לרוחב השמים. הם באים והולכים ולפעמים זזים ומשתנים. ההתרגשות רבה. אחרי כמה זמן המדריכים נזכרים שהם שכחו את ההפעלה של הבקתה הזו – בשדה שבחוץ יש מן גבעה קטנה מכוסה בשלג. הם שולפים לוחות פלסטיק דקים ושולחים אותנו להחליק במורד הגבעה. איזו חוויה! יש זוהר ירוק מולנו ואנחנו מחליקים, רק טיפה משוכלל יותר משקיות ניילון בחרמון. ללא ספק חוויה. בסופו של דבר, בגלל שהיה זוהר נשארנו קצת יותר מאוחר והתקפלנו סופית באזור 2:30. אני יודעת שזו לא מחייב בכלל אבל בשלושת הלילות שאני ראיתי זוהר הוא הגיע בין 1 ל-2.
(תמונה של צלמי Northern Tales)
(תמונה של צלמי Northern Tales)
(תמונה של צלמי Northern Tales)
(תמונה של צלמי Northern Tales)
למחרת שוב התעוררתי ב-8 ומשהו למרות שהלכתי לישון ב-4 מההתרגשות. כמו שכתבתי, הבוקר ארוחת בוקר בשירות עצמי ובזמננו החופשי, שזה טוב מבחינתי: כל הדברים במקרר וכל אחד מכין לעצמו מתי שהוא רוצה. אחרי התארגנות אני יוצאת לסיבוב השלמות בעיר. יש שם מרכז תרבות של ה-First Nations של האזור והייתי שמחה ללמוד על הנושא, אבל מסתבר שזה יותר כמו מתנ״ס עם חדרי ישיבות. יש תצוגה קטנה אבל זה לא ממש מוזיאון. אז אני ממשיכה למרכז המבקרים של העיר ושם צופה לבדי בסרט על יוקון ועל כמה כדאי לחזור בקיץ. מה שכן, בסרט הם מתארים תחושה של התאהבות באזור שקרתה לאנשים שהגיעו לשם כמבקרים ובסוף נשארו – אני יכולה להזדהות. מבחינתי המקום לחלוטין כובש. אולי כדאי לציין שכמעט ולא נתקלתי שם בקנדים – כמעט כולם מהגרים. והקנדים שפגשתי הגיעו לשם ממקום אחר. לא חושבת שפגשתי יוקונאי מקורי. אולי כו אבל הם לא ספרו. בסה״כ מדובר באנשים מאוד נחמדים וחברותיים. בהקשר הזה, אחד הדברים הראשונים שהדהימו אותי זה שהם עוצרים להולכי רגל בכביש גם כשלא צריך. כלומר, גם אם מישהו עומד ליד אחד ה-highways שחוצים את העיר (נתיב לכל כיוון, לא צריך להסחף) הנהגים פשוט עוצרים ונותנים לו לעבור.
ובכן, לאחר שוקו חם ועוגיית ירושלים ב-baked אני עוברת בסופר וחוזרת ל-B&B. עוד מעט וולפגנג צריך לבוא לאסוף אותי. איזו התרגשות! יש לי 2 לילות מוזמנים ב-Northern Lights Resort and Spa שמחוץ לווייטהורס. זו ההזמנה הראשונה שעשיתי בכל הטיול הזה והיא התבצעה ביולי! למקום יש הזמנות שנה קדימה, ויש לציין שבצדק. וולפגנג ורנטה הם זוג גרמנים (לשעבר) שהתאהבו ביוקון לאחר כמה ביקורים ובסוף נשארו. הם הקימו מתחם של בקתות עץ סמוך ליער. הבקתות – צימרים מפנקים ומצוידים היטב. ממש חלום. כל האורחים אוכלים ביחד ארוחת ערב שרנטה מכינה כל יום ויש גם ארוחת בוקר בבית המרכזי – כל אחד בשעה שמתאימה לו. ארוחת צהריים קלה בתוספת תשלום. אני הצטיידתי מראש ובדברים לסנדוויצ׳ים והכנתי לעצמי. חוץ מזה יש חדר כושר קטן, שתי סאונות, ג׳קוזי חיצוני ומסאז׳ים שרנטה עושה (בתיאום מראש). אפשר להעביר את היום במנוחה והרגעות, אפשר לטייל קצת בסביבה (יש להם נעלי שלג שאפשר לשאול אם רוצים), ואפשר גם לעשות פעילויות מובנות – טיול מודרך של נעלי שלג, אופנועי שלג, מזחלות כלבים וכו׳. כל אחד ומידת הפעילות שמתאימה לו.
במקום הזה יש נוהל זוהר אחר – מחלקים את הלילה למשמרות – מי שמזהה זוהר במשמרת שלו מעיר את האחרים. רואים את הזוהר מכאן ולא צריך לנסוע לשום מקום. אם הזוית מתאימה אפשר אפילו לראות אותו מהבקתה, וזה יתרון כשיש 8- מעלות בחוץ (מבוסס על מקרה אמיתי). יצא ככה שבשני הלילות היה זוהר אבל הוא היה לפני המשמרת שלי. כלומר, העירו אותי לראות. בד״כ אנשים מסתפקים בארוע זוהר אחד בלילה – אם כבר ראו ב-1 אז לא רוצים לקום שוב ב-3.
ביום המלא הראשון שלי שם לא עשיתי הרבה. יצאתי לסיבוב קצר עם זוג סינגפורים חביבים שגם היו שם. אח״כ היה לי מסאז׳, קצת ג׳קוזי עם נוף מושלג, שנ״צ ופתאום כבר ארוחת ערב. באותו הלילה (אחרון ביוקון) היה זוהר טוב מאוד- לכל רוחב השמיים, הרבה תזוזות ולפרקים אפילו עוד כמה צבעים חוץ מירוק. זה קצת מצחיק לראות את האבולוציה של תיירי הזוהר – בלילה הראשון כולם מתרגשים מכל ענן שמתחזה לזוהר. בלילה אח״כ רואים זוהר עד שנמאס או שנהיה קר מדי. בלילה השלישי כבר מתחילים להתעצל לקום. מי שזוכה ללילה רביעי – לא בטוחה בכלל שקם. ממה שאני ראיתי – מבקש שיעירו אותו רק אם יש מופע מדהים. הלילה הזה היה הכי יפה שהיה לי. כמו כן, הייתי פחות עסוקה בלצלם ויותר בלהסתכל ולהנות./
למחרת בבוקר יש טיול מזחלות כלבים. היו לי הרבה התלבטויות לגבי זה, בגלל עניין הניצול של הכלבים. אבל פה כולם מדברים על זה, על כמה זה כיף ועל כמה הכלבים רוצים שיבחרו אותם לרוץ ומתבאסים כשיש הפסקות. נשברתי והחלטתי לקחת טיול כזה ביחד עם גרג וריאן מהוואי שהתארחו גם הם בריזורט. אני מודה שלאחר הניסיון הלא משהו עם אופנועי השלג קצת חששתי מהעניין. וולפגנג קצת הסתלבט עלי בנושא מול המפעילה של המזחלות אבל היא דווקא הבינה את הרמז והציעה למדריכה שאולי היא ואני נחלוק מזחלת. הסכמתי שנתחיל ככה ואם אני ארצה אז באמצע נחליף ואני אנהג. וכך היה. היא ״נהגה״ חצי ואז אני. זה היה הרבה יותר קל ממה שחשבתי. בנוגע לכלבים – לוקח איזה 10-15 דקות עד שמארגנים את כל הכלבים. יש כלבים שבהחלט נראה שהם רוצים לבוא – הם קופצים ונובחים ורואים שהם מתרגשים. חלק פחות הביעו התלהבות. אף אחד לא נראה סובל. במהלך הטיול חלק יותר זורמים עם הפסקות וחלק בהחלט רוצים להמשיך לרוץ. הם די מצחיקים: כאמור, בהתחלה יש איזה רבע שעה של התארגנות, ובכל זאת, בדקות הראשונות שיוצאים לדרך כל דקה עושים עצירה לשירותים. ממש כמו ילדים קטנים. כשעושים עצירות בטיול הם מתגלגלים בשלג כדי להתקרר, וגם נוגסים בשלג בשוליים תוך כדי ריצה. המדריכה אמרה שקצת חם להם. הטמפ׳ הייתה מתחת ל-0, ועדיין, היא אמרה שהכי נוח להם באזור 15- ולא היה עד כדי כך קר. כשחוזרים ״הביתה״ הכלבים מקבלים מרק עם עוף ונראה שהם די מרוצים. הם חוזרים לשכב בשמש. חשוב לציין שבאותו המקום גרים גם כלבים מבוגרים שכבר לא יוצאים לרוץ. טוב לראות שלא ״זורקים אותם לכלבים״ כשהם זקנים מדי לרוץ.
זהו, חוזרים לרזורט ואני צריכה לקחת את הדברים ולנסוע עם רנטה לעיר. היא אוספת זוג משדה התעופה בצהריים אז היא מעדיפה לקחת אותי כבר אז ולא לנסוע אחרי שעתיים שוב. בכל זאת, יש חצי שעה נסיעה לכיוון. בצער רב אני עוזבת את המקום. אני לא חושבת שהדגשתי מספיק כמה המקום הזה נהדר. הכל היה נהדר. הבקתות יפות ומושקעות, המקום מקסים, האווירה טובה. הכל מצוין. בכיף הייתי נשארת עוד ואף חוזרת שוב. נפרדנו בחיבוק ובהבטחה לנסות להתראות שוב – או ביוקון או בישראל. הם בהחלט הביעו התעניינות בביקור בארץ ויחד עם זאת – חשש, שאני יכולה להבין. אני מקווה שהם יבואו. על פניו המקום מעט יקר – כ-500$ לשני לילות. יחד עם זאת, חשוב לזכור שזו בערך העלות של לינה בעיר פלוס טיול זוהר. כאן יש גם ארוחות והזוהר הוא on the house, תרתי משמע. מה גם שזה המחיר שאני שילמתי לבד. זוג היה משלם אותו מחיר, אבל היה צריך לשלם על טיול זוהר לשניים, ואז זה כבר יקר יותר. אז האם שווה לבוא לפה? אם אתם אנשים שמסוגלים לתכנן הרבה זמן מראש אז ללא ספק התשובה היא כן.
רנטה עוצרת לי בשדה התעופה, אני עושה צ׳ק אין לטיסה, מפקידה מזוודה ואנחנו נוסעות לעיר, לא לפני שהרשמתי את דייל הקרקע עם הדרכון ההפוך הראשון שלו! אנחנו נפרדות בחיבוק ואני הולכת למוזיאון מקברייד שמתאר את ההיסטוריה של יוקון. הוא סגור בראשון ובשני אז לא הספקתי בפעם הקודמת בעיר. המוכרת של הכרטיסים נלהבת מאוד והיא מספרת לי מאוד בהרחבה על טיולים באזור. כמו כן, היא מוסיפה כתובות של אתרים בנושא טיולים ברגל ואופני הרים ביוקון. אתר שבילי הליכה, אופני הרים, לטובת מי שיגיע ליוקון בקיץ (אני?) ולא באביב כמו שאני הגעתי הפעם. מודה שקצת התקשיתי להתייחס לזה כאל אביב – הכל מלא בשלג והטמפ׳ מתחת ל-0 בלילה ומוקדם בבוקר. יחד עם זאת, אני מבינה שזה לא 20- וחושך רוב הזמן שיש בחורף האמיתי. בכל מקרה היה לי מזל להגיע בימים שטופי שמש (חוץ מהראשון) ועם טמפרטורות מעל 0 בצהריים.
המוזיאון די מעניין ואני חושבת שהוא שווה ביקור למי שגם ככה באזור. יש קצת תצוגה על ההסטוריה של ההתיישבות במקום, כולל First Nations, קצת על חיות באזור והרבה על הבהלה לזהב. כאן גם קיבלתי תשובה מהבחורה הנלהבת בכניסה מדוע קוראים לטריטוריה ״היוקון״ – ובכן יוקון זה שם ״אינדיאני״ שפירושו נהר גדול. בעבר הרחוק, יוקון והטריטוריה הצפון-מערבית (NWT) היו טריטוריה אחת. כשהן התפצלו זה נשאר ״הטריטוריה הצפון מערבית״ ו״טריטוריית היוקון״ (The Yukon Territory). הכניסה למוזיאון עולה 10$ למבוגר ו-5$ לילד. משם אני ממשיכה לצהריים ב-burnt toast, חביב ה-tripadvisor, ומשם, בצער רב למונית לשדה התעופה. אני מגיעה ב-15:50, הטיסה מתוכננת ל-17:00 – ממתינה בנוחות. בשלב הזה אני בהחלט מבואסת שאני צריכה לעזוב. ממש ממש נהנתי בווייטהורס, האזור כבש אותי לגמרי. ללא ספק בכוונתי לחזור.
