את הפוסט הקודם סיימתי בלילה אחרון בדוסון המקסימה, אחרי שהנזק לתושבת הצירים בקראוון תוקן. היום אנחנו מתחילים בדרכנו אל ג'ספר שברוקים הקנדיים. לפנינו כ- 2600 קילומטרים של נסיעה. אנחנו כבר הרבה יותר מיומנים בגמיעת מרחקים עם הקראוון, ואת 1600 הקילומטרים הראשונים, עד היידר שבאלסקה, אנחנו מתכננים לעבור בכשלושה ימי נסיעה מרוכזים, ולעצור ליום מנוחה בשליש הדרך לערך, בוויטהורס, יוקון.
יום שני 15.7.13 - סידורים אחרונים בדוסון ונסיעה לוויטהורס
את היום הזה אנחנו מתחילים מוקדם למדי. בשעה תשע אנחנו כבר מחוץ לקראוון, מוכנים ומזומנים לצאת לדרך. גם על ארוחת הבוקר אנחנו מוותרים בשלב זה.
מאחר והכל כבר מחובר עוד משלשום, נותר לנו רק לסגור את הסלייד, לסגור חלונות ולהרים ג'קים.
התחנה הראשונה היא בדמפ סטיישן לריקון הביוב מהימים האחרונים (או במילים אחרות, לוקחים את הקראוון לשירותים...).
הריקון לוקח קצת זמן, כי לקראוון יש עצירות קלה... שום דבר שחוקן לא פותר.
בעוד החצי מטפל בענייני הפרעות העיכול של הקראוון (איפפפ...איזה סרחון...), אני מתפנה לכתוב על הג'יפה מהדמפסטר (עם טישו לח, בטח לא עם האצבעות) את הכיתוב "did ½ dempster” ועל האוטו “crossed the arctic circle”.
מאחר והיום אנחנו אמורים לרחוץ את האוטו, אני מצלמת את הכיתובים הנ"ל למזכרת, כשבמקביל נפתרות בעיותיו של הקראוון, ואנחנו יכולים להמשיך.
התיכנון הוא להמשיך לרחיצה (שנמצאת ממש בסמוך), אבל מאחר ויש תור בעמדה אנחנו ניגשים קודם למלא דלק.
בזמן שאנחנו ממלאים דלק, אנחנו כבר מקבלים תגובות ראשונות על הכיתובים. כאן כולם מבינים על מה מדובר כשאומרים את שם הקוד דמפסטר וחוג הקוטב… ממלאים, משלמים וממשיכים הלאה.
התחנה הבאה, פנצ'ריה לתיקון החור בגלגל.
שם אנחנו מקבלים תשובה שרק מחר בבוקר יתפנו להסתכל על הגלגל. אנחנו אומרים יפה תודה וחוצים את הכביש לפנצ'ריה/מוסך שממול.
שם אנחנו מקבלים מהבחור תשובה מוצלחת יותר, שעוד 45 דקות הוא יתפנה לגלגל שלנו. השעה כבר אחרי עשר. מבאס אותנו להתעכב, אבל אין לנו הרבה ברירה.
אנחנו מחליטים לקפוץ בזמן הזה לעיר ואולי לקנות איזו גלידה או שוקו/קפה ומאפה לארוחת בוקר מאוחרת.
אנחנו בוחרים לקנות משהו בבית קפה קטן, מאחר והגלידריה המוצלחת שבה אכלנו לפני כמה ימים סגורה ונפתחת רק בצהרים.
אנחנו מזמינים שתיה ומאפים (למלצרית קצת קשה להסתדר עם ביצוע ותמחור הבקשה שלנו לחלק את אחד המשקאות לשניים, כי הם פשוט ענקייים מדי לצעירות, וההזמנה לוקחת די הרבה זמן), ומשלמים 15$ על שישה מאפים ועוד 10$ על המשקאות.
הבנות יושבות לשתות על הבאר. אני מנסה לשדרג להן את השתיה המאד לא טעימה שהורכבה (כמו בתקופת צנע) מהרבה מים עם מעט אבקה ומוסיפה להן חלב מעמדת הקפה.
כשהן מאבדות עניין אנחנו יוצאים החוצה, שם יש רק שולחן אחד פנוי. חלקנו יושבים על המדרגה ליד ומי שלא מצליחה להחליט איפה לשבת, שופכת בסופו של דבר את כל השתיה שלה על כל הסביבה (מזלה שיש לה אחיות מתחשבות שחולקות איתה את השתיה שלהן, כי ממש לא מתחשק לנו להמתין כדי שיכינו לה עוד כוס משקה דלוח)… כדי להשלים את החוויה הלא משהו, בלשון המעטה (אולי כי באנו עם ציפיות?), גם המאפים לא טעימים.
אנחנו חוזרים לאוטו ולפנצ'ריה (בינתיים האוטו כבר זוכה לצילומים ואנחנו מספיקים לשוחח עם מישהו שמאד רוצה לעשות את הדמפסטר ולא יכול (הקראוון שלו שכור), ובדרך אנחנו עוד עוצרים בחנות חומרי בניין בעיר וקונים אפוקסי לתיקון הנזילות בקראוון) בפנצ'ריה אנחנו מוצאים, למרבה התסכול, את הגלגל שלנו חונה בדיוק באותו המקום בו החצי הניח אותו.
אנחנו כמובן שמחים ומופתעים לגלות שהפנצ'ר כבר תוקן (פשוט המוסכניק הניח אותו חזרה בדיוק באותו המקום בו החצי השאיר אותו), משלמים 35$ על התיקון (יצאנו בזול. צמיג חדש עולה יותר) ויוצאים לדרכנו.
מאחר וכבר מאוחר (אחרי 11), אנחנו מחליטים לוותר על רחיצת הקראוון והרכב (נכון, ג'יפה, אבל ככה אנחנו יכולים להמשיך ולהשוויץ עוד יום אחד). נרחץ אותם בוויטהורס.
אנחנו חולפים שוב על פני הכניסה לדמפסטר (בשלב זה כבר רוב הבנות שקועות בשינה). תחנת הדלק נטושה גם הבוקר ואנחנו ממשיכים בנסיעה רצופה של כמה שעות, עם עצירות נדרשות לשירותים (לפעמים לכולן ולפעמים ללחוצה תורנית) ועם עצירות מאולצות באזורים של עבודות בכביש (באחת מהן אנחנו אפילו זוכים לתשואות רמות על הכיתוב).
הדרך עצמה יפה והופכת יפה יותר ויותר ככל שאנחנו מתקדמים בכיוון וויטהורס. אנחנו חוצים את נהר הקלונדייק ואחר כך ממשיכים לאורך נהר היוקון. היוקון רחב, ארוך ומלא במים. כמה מים!
לקראת השעה ארבע, במרחק של כ- 200 ק”מ מוויטהורס, אנחנו מחליטים לעצור להפסקה, באזור מנוחה לצד הכביש, סמוך ל- five river rapids, אזור שהיה בעייתי מאד לחציה עבור ספינות הנהר שעשו את הדרך מוויטהורס לדוסון.
הנוף מחלונות הקראוון יכול היה להיות נפלא, אם היו לנו חלונות ולא משהו שהיה פעם חלונות וקבור עכשיו בבוץ יבש...
חם מאד בקראוון. אנחנו פותחים את הסלייד ואת כל הפתחים. החצי מנסה לנקות קצת את אחד החלונות והמראה החוצה משתפר במעט.
בינתיים מגיעים עוד רכבים וחונים סביבנו. גם הם מתלהבים מהכיתוב, שואלים שאלות ומצלמים (ואנחנו חושבים לעצמנו בשלב זה שהיינו יכולים לשפר את המאזן התקציבי של הטיול, אם היינו גובים קצת על האטרקציה שאנחנו מספקים לכולם היום).
אחרי שעתיים של משחק, ארוחת צהרים ומנוחה, התבוננות בנוף וקריאה על המעבר לצדו אנחנו חונים, אנחנו ממשיכים בדרך.
יתרת הדרך חולפת במהירות יחסית. סמוך לעיר, אנחנו עולים שוב על האלסקה היווי. הדרך מהצומת מובילה מצד אחד לכיוון העיר היינס (ממנה יצאנו לפני כחודש) ומצד שני אל וויטהורס, אליה פנינו מועדות.
לקראת תשע (להפתעתנו, עדיין באור מלא. בכל זאת הדרמנו לא מעט היום), אנחנו מגיעים אל העיר. אנחנו מתכווננים לחניון קראוונים ומאחר ואין להם מקום פנוי עם חיבורים מלאים, אנחנו מסתפקים בסייט עם חיבור לחשמל ולמים.
אנחנו משלמים על חניה ליומיים, חונים (די צפוף. סליחה. מאד צפוף...) ומיד יוצאים לקניות. הקראוון כבר ריק למדי ומאז היציאה מאנקורג' לא נקרה בדרכנו סופר נורמלי… יש בעיר רק סופר אחד שפתוח בשעה הזו וגם הוא נסגר בעשר.
אנחנו מגיעים בזריזות, חונים ולוקחים עגלה (מצויינת. עם מקום ישיבה כפול לצעירות).
מאחר וכבר כמעט שעת הסגירה, אנחנו בקושי מספיקים לעשות סיבוב. אולי טוב שכך, כי לבנות, אחרי כל כך הרבה שעות אוטו, אין ממש סבלנות לסיבוב קניות והן מגלות סימני חרפנת שהולכים ומתעצמים.
אנחנו יוצאים מהסופר לשקיעה מקסימה שכבר החלה (יפהפה, למרות הנוף המבוטן).
בדרך לקראוון אנחנו עוברים ליד וולמארט (שכבר סגור) ומגלים בה עיר קראוונים ממש. המון קראוונים שחונים ללילה. תיאורטית יכולנו לחסוך את העלות של החניה הלילה, אבל זה אומר שמחר היינו צריכים לעבור בצהרים והעדפנו כבר להתמקם ליומיים שכאן.
אנחנו חוזרים לקראוון וסוגרים את היום. לקראת חצות מחשיך לגמרי. זה הלילה החשוך הראשון שיש לנו מאז שעזבנו את היינס לפני כחודש.
יום שלישי 16.7.13 - וויטהורס
היום הוא יום מנוחה, אותו אנחנו מעבירים בקניות, בסידורים ובהצטיידות (דלק/ אוכל/ מקדח/ פילטר אוויר/ סים לטלפון/ צעצועים) ובהשלמות אינטרנטיות (בעיקר הזמנות של מקומות לינה בהיידר אלסקה וברוולסטוק) בחסות מקדונלדס .
בבוקר אנחנו מתנהלים בעצלתיים. שיחות טלפון מקרטעות, ארוחת בוקר ומאמצים כושלים להתחבר לאינטרנט הם חלק מהחוויות ורק לקראת הצהרים, אנחנו יוצאים לדרכנו.
אחרי סאגה שלמה של רצון למלא דלק שלא יצא לפועל (לא מוצאים את הארנק בכיס-חוזרים לקראוון-לא מוצאים את הארנק גם בקראוון-חיפוש נוסף באוטו והארנק נמצא בתוך אחד התיקים...), אנחנו מחליטים לבקר קודם בספינה המשוחזרת שנחה על החוף של נהר היוקון עליו עשתה בעת פעילותה מסעות אל ומדוסון.
אנחנו מגיעים בלי הרבה ציפיות והביקור מרתק ומהנה באופן מפתיע.
לפני הביקור בספינת הנהר עצמה, אנחנו צופים בסרט באוהל הסמוך, המתאר את התקופה בה הספינות הללו עבדו, את הספינות עצמן ואת העבודה עליהן ובהן. מאד מעניין לראות עוד פן של ההסטוריה המקומית בדגש הזה.
הספינה, SS Klondike, שימשה כספינת משא עד ל- 1950, השנה בה הושלמה הסלילה של הכביש שבין וויטהורס לדוסון וחלופות ההובלה (בכביש) הפכו אטרקטיביות יותר מאשר ההובלה על הנהר. בשלב זה, הפכה הספינה לספינת קרוזים מפנקת, והיא שימשה ככזו עד לשנת 1955.
אחרי הסרט, אנחנו עולים לביקור בספינה המשוחזרת והכל כל כך יפה, ומושקע לפרטים.
אנחנו רואים את חדר האוכל והלאונג' של מחלקה ראשונה (מקסים! והתפריט נשמע מעולה גם היום), את המחסנים, את תנור הקיטור (ואפשר בהחלט להזיע רק מלדמיין את העבודה המאומצת בחום הנורא הזה), את גנרטור החשמל, את חדר המנועים, את חדרי העובדים, את המטבח ואת הסיפון (עליו ישנו והסתובבו בעלי הכרטיס המוזל).
הסיור באמת מעניין ויפה (וכמו שכתוב בלונלי פלנט, קשה שלא לרצות להפליג בספינה הזו ממש כעת (אבל במחלקה ראשונה, כן?)). חבל רק שאי אפשר היה לבקר בחדר ההגאים, אליו היה אפשר רק להשקיף מהסיפון העליון.
אחרי שאנחנו מסתובבים בכל האזורים שאפשר להסתובב בהם (ואחרי שכמעט כולם/ן מחליקות /ים בשלב זה או אחר מהמדרגות של מגורי הקצינים בסיפון העליון), אנחנו יורדים מהספינה ופונים לדשא הסמוך לקצת התרוצצות ומשחק חופשי.
כשנעשה לנו חם מדי, אנחנו חוזרים לאוטו דרך קו המים של הנהר הזורם בעוצמה. הצעירה מבקשת להצטלם ליד ועל כל ספסל בערך…
אחרי שגם משימת מילוי הדלק מושלמת בהצלחה, המקדונלדס שממול, עם הגלידה, פינת המשחקים לילדים והאינטרנט חינם מאד קורץ לנו ואנחנו מחליטים להיכנס (בתקווה שיהיה שם מזגן ולא יהיה חם מדי).
הסניף ממוזג, ריק, עם פינת משחקים (קטנה אמנם, אבל נחמדה) ועם טלויזיה שמכוונת על תוכניות לילדים (לשמחת הבנות. פחות לשמחתנו...).
אנחנו פותחים את הלפטופ, מתחברים לרשת, קונים לכולן גלידה ומשקאות קרים, ומתפנים לחרוש את הרשת. הבנות מצדן נהנות מהזמן שניתן להן לצפות בטלויזיה ולשחק. לרוב אנחנו שם לבד. מדי פעם מגיעים עוד ילדים שמשחקים גם הם כמה דקות.
רעננים ושבעים יחסית, אנחנו ממשיכים הלאה. העצירה הבאה היא במתחם וולמארט, שם החצי נכנס לקנות סים לנייד. אנחנו בינתיים מתיבשות ומשתעממות באוטו...אחר כך בוולמארט אנחנו קונים מה שצריך, ואולי קצת מה שלא כל כך צריך, וממשיכים גם לסופר מאתמול, ובסיום חוזרים לקראוון.
ארוחת ערב טעימה היא ההמשך הטבעי של היום.
החצי מתקן את הנזילות בקראוון (גם בצינור המים האפורים וגם במיכל המים הנקיים) עם האפוקסי שקנה. חוויה מסריחה ביותר (ביותר!). מחר אנחנו ממשיכים בדרך...
יום רביעי 17.7.13 - מבקרים בקארקרוס ומגיעים לדיז לייק
היום עזבנו את מחוז יוקון המופלא ועברנו לבריטיש קולומביה.
היעד הבא שלנו הוא היידר שבאלסקה (עיירת רפאים השייכת למעשה לאלסקה ושאפשר להגיע אליה רק בנסיעה דרך קנדה) המרוחקת כמעט 1100 ק"מ מוויטהורס. את הנסיעה אנחנו מחליטים לעשות ביומיים מאומצים, מאחר ואנחנו לא מוצאים משהו מעניין במיוחד ששווה (בעינינו) להתעכב עבורו לאורך הדרך לשם.
בהתאם לאמור לעיל, היום צפוי לנו יום נסיעה ארוך מאד מאד (מעל 600 ק"מ) שיתחיל בוויטהורס, יעבור דרך קרקרוס (carcross) וימשיך עד לדיז לייק שבבריטיש קולומביה. מתיש, אבל מאחר וזה מצב חריג יחסית מבחינת הטיול שלנו, נתגבר.
הבנות בכלל כבר התרגלו לזמני הנסיעה הארוכים ונדיר שאנחנו שומעים תלונות של שעמום בנסיעה (וזה בלי אביזרים דוגמאת טאבלטים וניידים. הן מעסיקות יפה את עצמן, אחת את השניה, וכמובן אותנו).
אז את הבוקר אנחנו מתחילים בהתארגנות מהירה וביציאה לדרך לכיוון קארקרוס, עוד עיירה שהתפתחה בתקופת הבהלה לזהב. העיירה שוכנת על שפת אגם בנט, אליו הגיעו מחפשי הזהב מסקאגווי (דרך הוויט פאס או הצ'ילקוט) ובה בנו ספינות מאפס על מנת להגיע איתן במעלה הנהרות אל דוסון.
לכאן גם הגיעה (ומגיעה עד היום) הרכבת מסקאגווי (אנחנו, כזכור, עשינו חלק מהדרך הזו ברכבת הקיטור).
מזג האויר אפור ומעונן היום. מהנופים היפים לא רואים כלום (אם מתאמצים אפשר לדמין את קווי המתאר של ההרים הנישאים סביב בדרך לקרקרוס).
הנסיעה מהירה יחסית. סה"כ מדובר בכ- 70 ק"מ מוויטהורס ומאחר ואנחנו מחליטים לוותר על שטיפת הרכב והקראוון גם בוויטהורס, על מנת לנסות להספיק את הדרך שמתוכננת להיום, קצת אחרי השעה 10 אנחנו כבר מגיעים לקארקרוס.
אנחנו עוצרים רק פעם אחת בדרך, כדי לצלם את מי הטורכיז היפים של אגם האמרלד.
אנחנו חונים ליד מה שנראה מרכז מבקרים באזור חדש, שנראה מאד תיירותי ובשלבי הקמה (סמוך לתחנת הרכבת).
אחרי ביקור במרכז המבקרים אנחנו מבינים שאנחנו בקצה השני של העיירה ושהמבנים הישנים, כמו גם האגם, נמצאים בהמשך, אז אנחנו חוזרים לרכב וממשיכים לכיוון.
אחרי שתים וחצי דקות נסיעה אנחנו מגיעים אל שפת האגם, שלצדו שולחנות פיקניק ושניתן לרדת אל חופו. היום המעונן מסתיר חלקים נכבדים מהנוף, אבל המראה החלבי שנוצר לאגם פשוט מקסים.
מאחר ולא קר (למעשה, אפילו די חמים), הבנות שוכחות מהרעב שהטריד אותן אך לפני שלוש דקות וחיש קל חולצות נעלים, מפשילות מכנסים ומתחילות לשחק בבוץ ובחול. גם כאשר ארוחת הבוקר כבר מוכנה, קשה לנתק אותן מהמשחק בו הן שקועות.
כיף ופסטורלי, במיוחד כשרוב הזמן אנחנו ממש לבד על החוף. רק לקראת סיום הביקור שלנו מגיעים עוד כמה ילדים ומתמקמים למשחק לא רחוק מאיתנו.
בסופו של דבר הבנות נפרדות מהחול ומהמים ועולות לקראוון לאכול ארוחת בוקר טעימה אל מול האגם.
בזמן הארוחה מגיעים עוד ועוד אנשים לצפות באגם (טיול מאורגן?). אנחנו צופים בהם והם בנו (תוך שהם מצלמים את הקראוון ואת הכיתוב שעליו ושעל המכונית).
שבעים, אנחנו יוצאים לדרך הארוכה. בשלב זה לא ברור לנו כמה נצליח לגמוע מתוך המוני הקילומטרים עד דיז לייק, ואנחנו לא מתחייבים על היעד. אנחנו מכניסים את דיז לייק כנקודת היעד בג'יפיאס, יוצאים לדרך ומחליטים להגיע עד לאן שנגיע.
הדרך זורמת בנינוחות ונעה בין נופים יפים ועצירות שירותים קצרות (אחת יפה במיוחד, ליד העיר האינדיאנית, Teslin, על רקע הגשר הארוך על הנהר. שם אנחנו מחדשים גם את מלאי המזון באוטו וגם את מלאי הקפאין לנהגת).
הדרך יפה, אבל הראות נותרת כפי שהייתה בבוקר (אם כי, נראה שלא מעונן. זה מן אובך מעושן ללא אבק באויר) ואט אט אנחנו נפרדים מנופיו וממרחביו העצומים של מחוז יוקון (הדרך אמנם עוברת בחלקה הקטן במחוז בריטיש קולומביה, אך רובה ביוקון).
בסביבות השעה 18:00, כ- 20 ק"מ לפני ווטסון לייק, אנחנו פונים אל הכביש לכיוון דיז לייק והיידר (Stewart–Cassiar Highway). שם אנחנו גם ממלאים דלק ומנסים נואשות לנקות קצת את החלונות מסימני היתושים והחרקים האחרים שהתאבדו לנו על השמשה.
בשלב זה אנחנו מחליטים להמשיך ולנסוע כמה שנצליח על הכביש הזה.
מאחר וכולם כבר רעבים ומאחר ומאז ארוחת הבוקר המאוחרת לא עשינו הפסקה ראויה, אנחנו מביאים מהקראוון לחם, ממרחים ורוסטביף ובהמשך הדרך החצי משמש כספק מזון לכל יושבי הרכב הרעבים. הוא מכין כריכים, חותך ירקות, ודואג שלכולן יהיה מה לאכול.
אני מוצאת את הכביש הזה קשה לנהיגה. הוא מלא בורות ומהמורות (בטח יחסית לכביש המעולה שנסענו בו בכל חלקו הראשון של היום), צר ומתפתל וסלול בגובה וללא שוליים ראויים. לפחות הנוף המבצבץ יפה.
החלק הזה של הנסיעה הופך איטי יותר מזה שקדם לו ואנחנו מגיעים רק בסביבות 21:00 לאזור דיז לייק (כלומר נסענו כ- 200 ק"מ בכשלוש שעות).
מהיעדר החיות בדרך אנחנו די מאוכזבים. קיווינו לראות דובים או חיות אחרות. גורנישט. אף חיה לרפואה...אבל הדרך יפה ומעניינת. אנחנו רואים הרבה יערות שרופים שכל רצפתם פורחת בגווני סגול, רואים פריחות באדום ו(שוב...) הרבה מים.
אחרי תשלום עבור הלינה (אנחנו נשאלים אם ראינו הרבה שריפות ביוקון. לא ראינו, אבל מסתבר שהראות הגרועה היא מהשריפות הרבות שמתרחשות עכשיו באזור), התמקמות ועוד קצת אוכל, התארגנות ללילה ואינטרנט (שבאופן מפתיע עובד יפה רוב הזמן) אנחנו סוגרים את היום הארוך והמעייף ושוכבים לישון.
נותרו לנו עוד כ- 400 ק"מ עד להיידר ואני מקווה שהכביש מכאן והלאה רק ישתפר...
יום חמישי 18.7.13 - מגיעים להיידר, אלסקה
הבוקר, עוד עייפים למדי מאתמול, אנחנו מתעוררים מאוחר יחסית ומתארגנים לאט, כך שרק בצהרים אנחנו יוצאים להמשך הדרך אל היידר. מלבד עצירות קצרות לשירותים/תגבור נשנושים מהקראוון/תדלוק וכו' אנחנו לא עושים עצירות מיוחדות.
ארטיקים שאנחנו קונים לכולנו בתחנת הדלק של העיר ה"גדולה" איסקוט טעימים ומרעננים מאד ובת החמש שואלת אם נחזור לכאן שוב (בשביל הארטיקים כמובן).
הדרך עצמה משתפרת פלאים. היא הופכת לנטולת בורות ואפילו באיזה שהוא שלב חוזרים ומפיעים הסימונים על הכביש (אלה שמסמנים שוליים וקו הפרדה, ושנעלמו אתמול עם הכניסה לכביש).
החלק היפה במיוחד (לא סתם יפה. מהמם!) של הדרך הוא ב- 60 הק"מ האחרונים, אחרי הפניה אל הכביש לכיוון סטוארט והיידר.
הרים נישאים, שלג וקרח והמון מים זורמים. כאן מאוששת המסקנה שכבר הגעתי אליה קודם - גם אחרי חודשים באזורים נופיים מהסוג הזה, זה לא נמאס ועדיין מפעים כל פעם מחדש.
הקרחון שמופיע פתאום מולנו, קרחון bear, נפלא ודרמטי. כמובן שאנחנו עוצרים לצלם.
קטע מהדרך, די בתחילתו, עובר באזור מוכה רוחות שמטלטלות היטב את הקראוון ושמזכירות לנו את הרוחות על כביש 66/ כביש 40 בניו מכסיקו. באופן לא מפתיע האזור קרוי windy hill...
אל היידר אנחנו מגיעים אחר הצהרים (בסביבות השעה שש). עוברים בסטיוארט הסמוכה (שנראה שגם היא עיר כורים שמתהדרת במבנים ישנים ובהסטוריה שנוגעת לתקופת הבהלה לזהב) ומשם אנחנו חוצים את הגבול היישר אל ארה"ב, אל עיר הרפאים היידר (אין כאן אנשי מכס/הגירה מטעם הממשל האמריקאי במעבר הזה) וממשיכים ברחוב קצר של מבנים נטושים (כולל תחנת דלק כזו) לכיוון החניון בו הזמנו מקום.
היידר מכונה the friendliest ghost town in Alaska והיא, אכן, כשמה. עיירת רפאים.
אחרי התלבטות קצרה אנחנו מחליטים לשלם קצת יותר על החניה ולחנות עם חיבורים מלאים, כדי שנוכל להתקלח, לשם שינוי, בלי לחץ ועם מים בנדיבות.
נדרשים כמה רוורסים להשלים את החניה הצפופה ואחרי שזו מסתיימת בהצלחה, אנחנו מתמקמים בקראוון, מתקלחים, אוכלים, משחקים, ומשתגעים מהחרקים הסובבים אותנו. הם משהו שטרם נתקלנו בו. קטנים ומציקים ונכנסים פנימה גם דרך הרשתות.
אנחנו מתגרדים היטב (!) ונאלצים בסופו של דבר להדליק את המזגן וזה קצת מקטין את הסבל מהם.
אחת הסיבות שבגללן אנחנו מגיעים הנה, היא שניתן כאן לצפות מפלטפורמות מיוחדות (כניסה חינם למחזיקי כרטיס הפארקים הלאומיים של ארה”ב) בדובי גריזלי השולים מהנהר סלמונים בשובם מהאוקינוס.
לאכזבתנו (אם כי, יש לציין, לא כל כך להפתעתנו), נאמר לנו שהסלמונים עדיין לא הגיעו ושאנחנו מקדימים בערך בשבוע, ולכן, כנראה, שלא נראה דובי גריזלי (הם באים אחת לכמה זמן לבדוק את השטח, אבל הסיכוי לראות אותם בשלב זה, של לפני הגעת הסלמונים, לא גדול). למרות זאת, נאמר לנו שנוכל, אם נרצה, לראות דובים שחורים במזבלה ה”עירונית”.
ועל התצפית על אחד הקרחונים היפים והמיוחדים שיצא לנו לראות (אם לא ה-קרחון) ועל הנסיונות לצפות בדובים, אכתוב כבר בפוסט הבא...
