טיול משפחת רז לדרום אמריקה ינו-פבר 2016

פרק 27 - טיול משפחת רז לדרום אמריקה –

ינו'-פבר' 2016

בחופשת הסמסטרים של תשע"ו החלטנו להדרים לדרום אמריקה. התייעצנו עם משרד הנסיעות "טרוולר-טורס" ברעננה (רחוב בן גוריון 4) שהם מומחים בארגון טיולים לנוסע העצמאי (במיוחד עם דרור פלמן) והמסלול המתואר בפרק זה הוא בעיקר תוצר של המלצותיו פלוס טיפים של חברי קהילת למטייל וחברים.

תכנון הטיול נמשך תקופה של יותר משלושה חודשים ובסופו של דבר גובש לו"ז לטיול של 25 יום בארגנטינה, צ'ילה, פרו וברזיל. כל הסידורים (כולל: טיסות, בתי מלון, לווי ואטרקציות) נעשו כאמור על ידי "טרוולר טורס" בתיאום איתנו.

מסלול הטיול שנבחר הוא כדלקמן:

• ארגנטינה -
  • בואנוס איירס 2 ימים.
  • ברילוצ'ה 4 ימים(כולל שבת).
  • אל קאלאפטה 3 ימים.
• צ'ילה - פוארטו נאטאלס 2 ימים.
• פרו -
  • לימה 2 ימים(כולל שבת).
  • פונו 2 ימים.
  • קוסקו 4 ימים(כולל שבת).
  • אורומומבה לילה אחד.
• ברזיל -
  • מפלי איגואסו 2 ימים.
  • ריו דה ז'נרו לילה אחד.

בפרק זה אנסה לתאר כמיטב יכולתי את המקומות בהם ביקרנו. אשתדל להוסיף מחירים וכמובן אצרף הערות, תובנות והמלצות כמיטב יכולתי ושיפוטי. בכל ההתייחסויות שלי לכסף אני מניח יחס המרה של 13.0 פזו ארגנטינאי ל 1$ אמריקאי, 730 פזו צ'ליאני ל 1$ אמריקאי, 3.30 סול פרואני ל 1$ אמריקאי ו-4.03 ריאל ברזילאי ל 1$ אמריקאי.

יום א' 24 בינו' 2016 (י"ד בשבט תשע"ו) (1)

כבר במוצ"ש התחלנו את הטיול, התחברנו לאתר של לופטהנזה ועשינו צ'ק אין מהבית. כדי להימנע מהפתעות בטיסה (לקבל מקום שאינו ליד מעבר) שילמנו מראש על מקומות מסומנים (תוספת של 100$ לכל ארבעת הטיסות בלופטהנזה).

יצאנו לדרך בצהריים, אסנת ואלמה ליוו אותנו בדרך לשדה (כדי להחזיר את הרכב וכדי שאלמה תחווה את שדה התעופה). הגענו מהר ולאחר המתנה קצרה בתור עברנו תוך חצי דקה בידוק בטחוני (אין יותר את המכונות הענקיות ששיקפו לנו את המזוודות). להפתעתנו הרבה הפקידה בדלפק של לופטהנזה הייתה חברה בגרעין איתי ב"עזרא" (רחלי שטיינברג לשעבר) לאחר צ'ק אין קצר בדלפק של לופטהנזה (כי עשינו כבר צ'ק אין דרך האינטרנט) יצאנו לקרוע את הדיוטי פרי.

ניגשנו לדלפק של PASPORT (שם עשינו ביטוח) בשרוול D, כדי לקבל את הכרטיסים של הביטוח הזה. אחר כך הסתובבנו בדיוטי פרי (יש לנו כרטיס מועדון) קנינו כמה בשמים וליקרים והלכנו אל השרוול שלנו.

בשעה 15:50 נפתח השרוול ועלינו למטוס לטיסה מס' LH687 של לופטהנזה. המראנו מנתב"ג בשעה 16:55 לפרנקפורט (במקום ב-16:20). נחתנו לאחר 4 שעות וארבעים דקות ב-20:00 לפי שעון פרנקפורט. לידנו ישב בחור צעיר שהוא מדריך טיולים בחברת "גטר" והוא מוביל קבוצה של 27 איש (כולל ילדה בת חמש וחצי) לטיול של 10 ימים בקוסטה ריקה.

לאחר הנחיתה הסתובבנו בשדה התעופה של פרנקפורט כשעה עד שהגענו לשער שלנו C16 (כולל הליכה ארוכה ונסיעה ברכבת פנימית). עלינו למטוס לטיסה מס LH 510 של לופטהנזה מפרנקפורט לבואנוס איירס. המראנו בשעה 22:05 אך לפתע בשעה 05:00 בערך (לפי שעון ארגנטינה) מודיע לנו הקברניט שנגמר לו הדלק ואנו נוחתים לתדלוק בברזיל בסן פאולו. התדלוק ארך כחצי שעה, אבל כל הסיפור נמרח והגענו באיחור של שעה וחצי. לכן נחתנו למחרת ב-09:30 בבואנוס איירס (14:30 שעון ישראל).

יום ב' 25 בינו' 2016 (ט"ו בשבט תשע"ו) (2)

זהו, אנחנו בדרום אמריקה, נחתנו בשעה 09:30 (שעון ארגנטינה) בשדה התעופה הבינלאומי של בואנוס איירס. אספנו את המזוודות ועברנו את בדיקת הדרכונים הארוכה ביותר שעברנו עד היום (תור של שעה). והינה אנחנו בחוץ. המתינה לנו נציגה עם השלט משפחת רז והזמינה לנו מונית מיוחדת (שולמה מראש) שתיקח אותנו למלון Esplendor Plaza Francia.

הגענו לקבלה של המלון בשעה 12:00 (בערך) ושם המתינה לנו מעטפה עם כל הוואוצ'רים של ארגנטינה וצ'ילה (כאילו שלא קיבלנו כבר בעבר). מהלו"ז המצורף התברר לנו שיבואו לאסוף אותנו בשעה 13:00 לסיור ברחבי בואנוס איירס.

הערה כללית בקשר לנושא תקשורת סלולרית והאינטרנט. כמעט בכל מלון שבו שהינו, הן בארגנטינה והן בצ'ילה, היה Wifi טוב אשר איפשר לשוחח עם הארץ באמצעות ה- WhatsApp ולגלוש כמעט ללא בעיה. לכן, לדעתי אין צורך לרכוש בארץ חבילה תקשורת בחו"ל יקרה משום שבאמצעות האינטרנט ניתן להתקשר ארצה כמעט מכל מקום.

לאחר התארגנות קצרה במלון (פחות משעה), ירדנו ללובי ושם המתינו לנו דיויד (בתור נהג) ואמילי (בתור מדריכה דוברת אנגלית). ובכן, יצאנו לחצי יום סיור בבואנוס איירס (כ – 6.5 שעות) בעזרתם האדיבה ובליווי צמוד של דיויד ואמילי.

פתחנו את הסיור ליד המלון שלנו. באחד הגנים הסמוכים למלון (בשכונת ריקולטה) ישנו פרח מלאכותי מאלומיניום שאמור להיפתח ולהיסגר לפי שעות היום והלילה. בפועל, בשל מחלוקות בנושא בין הנשיא (של כל ארגנטינה) ובין ראש עיריית בואנוס איירס נושא הפתיחה והסגירה של הפרח לא נסגר עד היום.

בהמשך, ביקרנו באתרים החשובים כמו: מבנה האובליסק.

צפינו גם בכיכרות העיר: כיכר מאיו (הכיכר שלפני הבית הוורוד שבו התגוררו חואן ואווה פרון) אשר התפרסם בהפגנת האמהות בתקופה של הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה (החונטה),

כיכר סן מרטין, כיכר אלואר, בנוסף גם בשדרות קורייאנטס ושדירת חוליו דה נואיבה (שדרות התשעה ביולי) שהיא השדרה הרחבה ביותר בעולם.

ביקרנו גם בשכונות: שכונת סאן טאלמו, שכונות יוקרתיות כמו פאלארמו וריקולאטה ושכונות מודרניות כמו פוארטו מדארו.

שכונת פארטו מדארו היא שכונה חדשה שנבנתה על חורבות הנמל הישן. המיוחד בה הוא הדגשת הנושא הנשי. כל הכיכרות קרויות על שם נשים וגם הרחובות. למשל: כיכר על שם אנה פרנק.

משם נסענו לרובע בוקה (La Boca) לבזאר הססגוני של רח' Cominto. רובע בוקה ידוע לשמצה כמקום מאד אלים. במקור שכנו ברובע מהגרים איטלקים והעוני היה בו דבר של שגרה. לפני כמה שנים החליטה עיריית בואנוס איירס לשקם את הרובע ולהפכו לאתר תיירותי מושך. ואכן המקום מקסים, צבעוני ומלא חיים. קירות הבתים צבועים במגוון צבעים, כל קיר בצבע אחר - ססגוני להדהים. הסיפור של הצבעונית הזו הוא מכך שרוב התושבים בזמנו עבדו בנמל וחלקם הגדול בצביעת האניות שבנמל. את שאריות הצבע הם לקחו הביתה בסוף יום העבודה צבעו בהם את הבתים.

.

ברחובות אפשר למצוא אנשים רוקדים טנגו, דוכני תכשיטים ועבודות יד. האנשים השמחים והחביבים עושים את המקום למיוחד ויוצא דופן. כמו כן ביקרנו גם באזורים תעשייתיים ובמגרש הכדורגל המפורסם של "לה בוקה ג'וניורס".

משם חזרנו לרובע ריקולטה. האטרקציה ברובע ריקולטה היא בית הקברות המיוחד שממוקם שם. בבית קברות הזה אין קברים ומצבות כמקובל בבתי קברות רגילים אלא יש שם מבנים/אחוזות קבר משפחתיות ובתוכם נמצאים ארונות הקבורה והמתים.

אחוזות הקבר מאד מפוארות והמקום אסטטי מאד ומהווה מוקד עליה לרגל של תיירים וסתם אזרחים. בין המפורסמים שקבורים במקום נמצאת אחוזת הקבר הצנועה והפשוטה שבה נחה אוויטה פרון.

לאחר ששוטטנו בבית הקברות, נסענו לאזורים שונים בעיר. ביקרנו בשרידים של השגרירות הישראלי שהתפוצצה ב- 1992 וטרם שוקמה. כמו כן צפינו בכניסה לבית הכנסת הגדול של בואנוס שאינו בשימוש כיום (יש בתי כנסת אחרים באיזורים בהם גרים יהודים) לאחר הסיור חזרנו לבית המלון. לפני שעלינו לחדר הלכנו לשתות קפה ב"סטארבקס קופי".

חזרנו עייפים ומותשים לחדר במלון אבל לא הלכנו לישון לפני שכתבנו את הפרק הזה והוספנו לאתר.

Hotel Esplendor Plaza Francia

יום ג' 26 בינו' 2016 (ט"ז בשבט תשע"ו) (3)

לאחר ארוחת בוקר במלון, אספה אותנו מדריכה חדשה ונחמדה מאד בעלת שם מוזר כמו "איי-מי" (טענה שמקור השם שלה הוא ילידי) לחצי יום טיול קבוצתי אל דלתת הפרנה .(Parana) נסענו באוטובוס קבוצה של תיירים מכל מיני מקומות, המדריכה עברה חופשי מספרדית לאנגלית ואחר כך לפורטוגזית. דיברה המון אבל גם הסבירה כל מה שהיה צריך.

בשלב הראשון נסענו לעיר "טיגרה" שנקראת על שם הנמרים שפעם חיו פה. הגענו לחוף הנהר וירדנו לשיט של כשעה בדלתת הנהר "פרנה". ישנם הרבה איים בדלתה הזו (שמתחברת לריו דל פלטה – הנהר הרחב ביותר בעולם – 240 ק"מ בין 2 גדותיו) ואנשים בחרו לגור בווילות על האיים הללו כשהדרך היחידה שלהם להגיע הביתה היא בסירה.

לאחר השיט עלינו שוב על האוטובוס וחזרנו אל בואנוס איירס דרך העיר "סאן איסידרו". סיפור מעניין שקשור לעיר הזאת הוא שגנרל אחד חשש מהתקפה של הפורטוגזים (ברזיל נכבשה על ידי הפורטוגזים) לכיוון ארגנטינה (בה ישבו הספרדים באותו זמן) אז הוא הקים באיזור השומם הצפוני ביותר של ארגנטינה קתדרלה מכספו הפרטי. הוא שכנע תושבים לעבור לגור ליד הקתדרלה ומשם צמחה העיר שהייתה בעצם משהו כמו היאחזות נחל בימינו, כל זה קרה עוד לפני הקמת בואנוס איירס.

ירדנו מהאוטובוס ליד האובליסק שבשדרת חוליו דה נואבה (שדרת התשעה ביולי שהיא השדרה הכי רחבה בעולם), והתחלנו לצעוד למדרחוב פלורידה המדרחוב שוקק חיים, הרבה חנויות אך ממש לא נחמד לשוטט בו. אין בו ספסל אחד לרפואה והמון "מאכרים" שמנסים לדחוף לך כרטיסים לכל מיני אירועים ו/או להציע לך המרת מטבע (קומביו).

הלכנו את המדרחוב לכל אורכו די מהר. נחנו בסופו וחזרנו למלון ברגל בדרך מעט שונה (הליכה של שעתיים בערך). הגענו למלון, התרחצנו לאחר שהלכנו שעתיים בחום הקיץ של בואנוס איירס והתארגנו לקראת המופע שנחזה בו בערב.

בשמונה בערב הגיע אוטובוס ובו 2 זוגות נוספים ולקח את כולנו למופע טנגו באולם על שם ממציא הטנגו (אדם בשם קרלוס גרדל) שכלל ארוחה צמחונית. האוכל היה די סתמי ולא מלהיב והמופע התחיל רק ב-22:30 ונגמר בחצות. ביציאה חיכו לנו אוטובוסים שפיזרו אותנו למלונות השונים.

הגענו בחצות וחצי למלון ועדיין היינו צריכים לסיים את ארגון המזוודות כי מחר בבוקר אנו עוזבים את המלון והעיר בואנוס איירס לכיוון ברילוצ'ה.

לסיכום הביקור בבואנוס איירס ניתן לומר כי ממה שראינו, לעיר פנים רבות. חלקן יפות ומטופחות כמו רובע פלרמו וריקולטה וחלקן פחות כמו רובע סאן טלמו ומרכז העיר. בסה"כ התרשמנו כי העיר נחמדה מרובת גנים ופסלים, והאנשים שבה מאד נחמדים ומאירי פנים. נהנינו מהביקור בעיר במזג אויר מעט חם.

יום ד' 27 בינו' 2016 (י"ז בשבט תשע"ו) (4)

כל הכבוד לנציגים של "טרוולר טורס" בארגנטינה ובמיוחד לאמילי שכבר אתמול עשתה עבורנו צ'ק אין לטיסה של היום והעבירה לנו למלון כבר אתמול את הבורדינג פאס לטיסה הנוכחית.

בשעה היעודה (07:50) התייצב נהג מתוקתק עם אוטו חדש ומצוחצח לאסוף אותנו לטיסה. חצינו את העיר לכיוון שדה התעופה לטיסות פנים (שהוא גדול ורחב כמעט כמו שדה לטיסות בינלאומיות). הגענו לשדה ומיד פנינו לדלפק של חברת ארולינאס ארגנטינאס לצורך העברת המזוודות למטוס (צ'ק אין). התברר שיש לנו משקל עודף של 7 ק"ג (כי בטיסות בינלאומיות מותר להעלות 20-23 ק"ג לאדם ובפנימיות רק 15 ק"ג). הבחור הנחמד הוריד לנו לעודף של 5 ק"ג (כלומר, התעלם מ2 ק"ג עודפים) והורה לנו לשלם 8 דולר אמריקאיים על המשקל העודף.

ניגשנו לדלפק הנדרש, שילמנו בכסף אמריקאי ועלינו לקומה השנייה לכיוון הגייט שלנו. המתנו לבורדינג ולפתע שמענו ברמקולים משהו לא ברור בקשר לטיסה לברילוצ'ה. מזל שניגשתי לברר כי אחרת היינו נשארים בבואנוס איירס. מתברר שהעבירו את הטיסה שלנו מגייט 5 לגייט 10. ניגשנו לגייט החדש ובאיחור קל עלינו למטוס לטיסה מס' AR1672. של חברת ארולינאס ארגנטינאס. המראנו מבואנוס איירס בשעה 10:10 לברילוצ'ה. ונחתנו ב-12:00 בברילוצ'ה.

בשדה המתין לנו דייגו עם השלט משפחת רז ולקח אותנו למלון Hotel Edelweiss בברילוצ'ה. הגענו למלון בשעה 12:30 והחדר עוד לא היה מוכן. המתנו בלובי כחצי שעה ובינתיים דיברנו בסקייפ עם הבנות והנכדים (אצלם היה 18:30).

מלון "אדלוויס" הוא מלון היושב על הרחוב המרכזי ביותר של ברילוצ'ה (רחוב סן מרטין), קרוב לכל דבר. המלון בעל **** (4 כוכבים) די ישן, אך מאובזר בכל מה שצריך (בריכה, מכון כושר וסאונה). קיבלנו חדר ענקי (2 מיטות זוגיות) שפונה לחזית (לרחוב ולאגם) ואנו מרוצים מאד מהתנאים במלון למרות שהמידע שקיבלנו עליו אמש מזוג ישראלים שפגשנו במופע הטנגו היה שלילי.

לאחר התארגנות קלה במלון המדריך פבלו והנהג חורחה פגשו אותנו בלובי המלון ולקחו אותנו ל"סיור הקצר" שהוא הטיול הפופולארי ביותר באזור ברילוצ'ה, אורכו כ 60- ק”מ. בקרנו באגמים והרים, הגענו להר קמפמנאירו (שפסגתו היא בגובה של כ-1500 מטר), שם עלינו ברכבל כדי להגיע לתצפית פנורמית מרהיבה על האזור.

לאורך מרבית הדרך טפטף גשם קל וכשעלינו להר היה קר מאד (שילוב של רוח חזקה וגשם). צילמנו את הנוף ממספר עמדות תצפית ורצנו לבית הקפה כדי להתחמם. הזמנו פעמיים קפוצ'ינו, בזמן ההמתנה לקפה שמנו לב לדגל ישראל שתלוי על הקיר. שאלתי את המוכרת מה הקטע של הדגל הזה? ובתגובה היא דיברה איתי קצת בעברית. מתברר שלמקום הזה מגיעים מטיילים מכל העולם וכן תרמילאים מישראל.

לאחר מנוחה קצרה לצרכי התחממות יצאנו אל הרכבל וירדנו עימו.

הגענו למרגלות ההר והמשכנו את הסיור הרכוב. הקפנו דרך כביש טבעתי את מלון צ'או-צ'או שהיה המלון הראשון שנבנה באיזור (נחנך ב-1938) כדי לעודד תיירות לאיזור. לדברי המדריך, היום המלון הענק הזה שייך לישראלי בשם סיטון שאף סגר את המלון לאורחים לכל הפסח ובמקומם הזמין את כל חברי משפחתו וחבריו להתארח עמו בחג האחרון במלון הזה לאחר שהוכשר כדת.

בדרך חזרה ירדנו מהרכב מול בית חב"ד בברילוצ'ה, צלצלנו בפעמון והוכנסנו פנימה. פגשנו את השליח בועז קליין ומסרנו לו דרישת שלום ממשפחת לשם בפתח תקווה. שוחחנו עמו מעט ופנינו לחזור אל המלון. בדרך עצרנו במיני מרקט, קנינו מספר מוצרי מזון והמשכנו אל המלון. הגענו למלון Hotel Edelweiss בברילוצ'ה. התארגנו לארוחה ומשם לשינה.

יום ה' 28 בינו' 2016 (י"ח בשבט תשע"ו) (5)

לאחר ארוחת בוקר טובה במלון, אספה אותנו מדריכה בשם פטריסיה כדי לקחת אותנו ליום סיור באוטובוס קטן (9 אנשים שלמעט משפחת רז כל היתר דוברי ספרדית) לסיור בדרך שבעת האגמים. שבעת האגמים הם בעצם כ 200- ק”מ של אגמים, נופים והרים לכיוון סן מרטין דה לוס אנדס (San Martin de los Andes).

באמצע הדרך עצרנו לביקור בעיירה Villa La Angostura בעיירה הקטנה הטובלת בנוף מדהים של יערות ואגמים נהנינו מהפסקה קצרה. הסתובבנו ברחוב הראשי שעוד לא התעורר וחיפשנו מתנות לנכדים. באחת החניות מצאנו חולצות טריקו עם כיתובים ארגנטינאים בחרנו 5 חולצות והספקנו להתייצב בזמן להמשך הנסיעה.

לאחר השהות ב- Villa La Angostura נסענו כמעט בלי הפסקות (למעט עצירות לצרכי צילום הנוף) עד סן מרטין דה לוס אנדס. באחת העצירות, הראתה לנו המדריכה פטריסיה שיח עם פירות עגולים קטנים שנקרא בשם "קאלאפאטה" (העיר אל-קאלאפאטה אליה נגיע אי"ה ביום ראשון הקרוב נקראית על שם השיח הזה). לדבריה האינדיאנים השתמשו בפירות הללו כדי לצבוע בדים בצבע סגול. ואכן מי שאוכל את הפרי לשונו הופכת להיות סגולה.

פטריסיה זיכתה אתנו בזכות לברך שהחיינו על פרי שבאמת לא אכלנו מעולם. טעמנו מספר פירות כאלו ואכן לשוננו הפכה סגולה (ראו בתמונות).

לאחר שצילמנו את כל האגמים ואת אחד המפלים שנצפו בדרך. הפתיעה אותנו המדריכה והודיעה שמכיוון שהיינו ילדים טובים מגיע לנו פרס. ואכן מספר קילומטרים לפני העיר סן מרטין ירדנו מהכביש לדרך עפר. נסענו בדרך העפר כמה דקות ואז היא ביקשה מאיתנו לעצום את העיניים ולדמיין את המקום הכי יפה בעולם. עצמנו את העיניים ואז הרכב נעצר והיא אמרה לנו לפתוח את העיניים ולהשוות את מה שראינו בדמיון למה שאנו רואים כעת (ראו תמונה). כולנו פלטנו "ואוו". ואז היא סיפרה לנו שבנקודה הזו לימדו הישראלים שהדריכה בעבר שהתגובה הישראלית לתמונה הזו היא "חבל"ז". ומאז היא זוכרת המילה הזו.

הגענו לעיר סן מרטין דה לוס אנדס – שהיא עיירת נופש אופנתית ויוקרתית, האווירה בה תיירותית אך שלווה. סן מרטין ממוקמת בין שני הרים המגיעים עד לחופי אגם "לאקאר". סיירנו לאורך רחובה הראשי של העיר, שבו התרשמנו ממגוון בתי האבן והעץ המעוצבים בסגנון האלפים. לאחר סיור קצר והפסקה בעיירה הציורית.

נקודת המפגש שלנו עם הרכב נקבעה ליד הפסל של סן מרטין (גיבור ארגנטינאי ומשחרר דרום אמריקה מהספרדים), בכיכר סן מרטין שבשדרות סן מרטין בעיר סן מרטין. אכן דרך טובה לזכור את נקודת המפגש.

הפסל של סן מרטין

משם המשכנו חזרה לכיוון ברילוצ'ה. הגענו למלון, שמנו את החפצים ויצאנו שוב לסייר מעט במרכז העיר. רכשנו מעט מזון לארוחת הערב וחזרנו לחדר. אכלנו ארוחת ערב והלכנו לישון עייפים תוך ציפיה להמשך הטיול מחר.

יום ו' 29 בינו' 2016 (י"ט בשבט תשע"ו) (6)

לאחר ארוחת בוקר טובה במלון, אסף אותנו מדריך (שהוא גם הנהג ונעזר במדונה כדי לדבר ולנהוג גם יחד) בשם ולנטין. כדי לקחת אותנו דרומה, לעבר אגם גוטייארס (Lago Gutieres), בדרך ראינו את הר אוטו (Cero Oto) שיש אליו רכבל עם קרונות סגורים (לא ספסלים כמו שאנחנו עלינו בעזרתם להר קמפנירו) ומסעדה מסתובבת בראשו. עברנו גם ליד הר קתדרל (שהוא אתר הסקי היחיד בברילוצ'ה) והגענו לתחנה הראשונה שלנו היום והיא האגם השחור.

האגם מכונה כך בגלל הצל שההרים מסביב מקרינים עליו (בעיקר בבוקר כי כשחזרנו הפלא נעלם) ולכן הצבע שלו במקומות מסוימים הוא שחור. בפועל הוא אגם נקי וצלול ואפילו הצלחתי לצלם דג במים בשקיפות מדהימה.

לאחר שהייה של כחצי שעה באגם הזה המשכנו לעבר אגם נוסף ששמו Mascaradi והוא בצורת האות U . נסענו כל הטיול הזה לאורך האגם הזה על דרך בלתי סלולה כשהנהג שלנו נוסע מהר ומקפיץ אותנו כל הזמן (בעיקר בדרך חזרה).

עצרנו במספר נקודות תצפית כדי לצלם את האגם ולהצטלם על הרקע שלו ולאחר כשעה הגענו לתצפית על הר טורנדור.

הר טרונדור (Tronador) "ההר הרועם" המרהיב, שקיבל את שמו בשל קולות גושי הקרח הניתקים מפסגתו. הוא הר געש שנמצא על הגבול בין ארגנטינה לצ'ילה, גובהו 3474 מטר והוא מכוסה בקרחון ענק (במונחי האיזור וקטן בהשוואה לקנדה ואלסקה שראינו).

מאחר וההר הוא וולקני (הר געש) הרי שהסלע הבסיסי שלו הוא שחור, כל גושי הקרח שניתקים ממנו ונופלים ברעש אדיר (הצלחנו לראות גוש נופל אך לא הספקנו לצלם אותו) אל תחתית ההר שם הם מתערבבים עם העפר הוולקני והופכים לגוש קרח שחור. רק כאשר הם ניתקים מהקרחון השחור וצפים על מי האגם שנוצר ממנו הם מתחילים לקבל את הצבע הלבן חזרה. אכן מראה מדהים.

לאחר שהות של כשעה לרגלי ההר והקרחון השחור המשכנו לטפס (עם הרכב) לכיוון הקרחון הלבן והמפלים היורדים ממנו. הגענו לשם לאחר מספר דקות שם ערכנו הפסקה בת שעתיים שבמהלכה אכלנו צהריים (טוסט טעים וקולה דיאט) ועלינו רגלית אל המפל (עלייה של כרבע שעה לכל כיוון) שם צילמנו את המפל וירדנו חזרה לחנייה.

לאחר שעתיים אלו עלינו שוב על הרכב וחזרנו בנסיעה מטורפת (הנהג שלנו עקף את כולם) חזרה לברילוצ'ה. הגענו בשעה 18:00 בדיוק (כמובטח על ידי ולנטין) והספקנו להתארגן לקראת קבלת שבת מוקדמת כאן ב- 20:30.

לקראת השעה 20:15 יצאנו לדרך לבית חב"ד לתפילת קבלת שבת וארוחת ערב שבת. הרמנו תרומה לאחזקת בית חב"ד בקופה שקופה שמיועדת לכך. הופתענו מהכמות הרבה של הישראלים הצעירים שהופיעו לתפילה ובעיקר לארוחה (לפי חשבוננו למעלה ממאה ועשרים צעירים ובעיקר צעירות). פגשנו זוג מאנגליה, ושני זוגות מירושלים. התפילה הייתה בנוסח עדות המזרח (לטובת החברה הצעירים) ולאחריה התיישבנו בשורות ארוכות לארוחת השבת.

האוכל היה סביר, בעיקר הלחמניות תוצרת בית. שמענו דבר תורה מפי הרב בועז חנוך קליין (השליח המקומי). כל הקהל הצטרף לשירים בעברית (רובם מהמקורות) ולאחר ברכת המזון התפזרנו חזרה למלון.

הלכנו לישון בשעה 23:30 אירוע שלא זכור לנו מזה שנים (בבית אנחנו נרדמים כבר בשמונה).

יום שבת 30 בינו' 2016 (כ' בשבט תשע"ו) (7)

מתי יצא לכם להתחיל תפילת שחרית בשעה 11:30 בבוקר שבת? לנו, מעולם לא. אבל זו השעה שנקבעה על ידי הרב המקומי של חב"ד בועז חנוך קליין. לכן, קמנו בשעה 09:00 התפללנו חלקית בחדר וירדנו לארוחת בוקר במלון.

לאחר הארוחה ירדנו לחוף האגם (יש לנו זמן) לתצפית על המתרחצים אבל היו מעט מאד כאלו (כי גם להם זה מוקדם) וראינו יותר כלבים מאנשים. לקראת השעה 11:00 עלינו לכיוון בית חב"ד לתפילת שחרית של שבת.

מתברר שהשליח מכיר את קהלו ורק לקראת 11:30 התאסף מניין ואז התחלנו את תפילת השחרית כולל קריאת התורה (פרשת יתרו ועשרת הדיברות) ולאחריה תפילת מוסף.

לאחר התפילה נערכה התארגנות מהירה לארוחת השבת (היינו כ-30 איש) שהסתיימה בשעה 14:00. חזרנו לחדרנו במלון למנוחת צהריים ארוכה (שבת יוצאת כאן בשעה 22:00).

לאחר תפילת מנחה של שבת בחדר (לא היה מניין בחב"ד) בשעה 19:00 יצאנו לטייל במרכז העיר, ירדנו שוב לחוף האגם (שהפעם היה מלא יותר) וצפינו באנשים. כשהחל להחשיך חזרנו למלון דרך המרכז (Centero Civico) שבו הייתה התקהלות רבה של אנשים

.

בשעה 22:00 התפללנו ערבית של מוצאי שבת, הבדלנו והתארגנו לארוחת ערב, לסידור המזוודות (מחר עוזבים את ברילוצ'ה לכיוון אל-קלאפטה) ולשינה. לילה טוב ושלום לך העיר ברילוצ'ה.

יום א' 31 בינו' 2016 (כ"א בשבט תשע"ו) (8)

בשעה היעודה (07:30) התייצבו נהג ומלווה שלו (לא קלטתי את שמה) עם רכב מסחרי לאסוף אותנו לטיסה. חצינו את העיר לכיוון שדה התעופה לטיסות פנים של ברילוצ'ה (שבו נחתנו ביום רביעי האחרון). הגענו לשדה ומיד פנינו לדלפק של חברת ארולינאס ארגנטינאס לצורך העברת המזוודות למטוס (צ'ק אין). התברר שיש לנו משקל עודף כרגיל של 5 ק"ג, הפקידה בדלפק גבתה מאתנו 100 פזו (שווה ערך ל- 8 דולר אמריקאיים) על המשקל העודף.

המתנו באולם ההמתנה הגדול יחד עם כולם כאשר הודיעו לנו בשעה 8:30 שפותחים את הטיסה חצי שעה מוקדם יותר ואכן גם ההמראה הוקדמה בכחצי שעה ובהתאם גם הנחיתה באל-קלאפטה. עלינו למטוס לטיסה מס' AR1690. של חברת ארולינאס ארגנטינאס. המראנו מברילוצ'ה בשעה 09:10 לכיוון אל-קלאפטה. ונחתנו ב-11:00 באל-קלאפטה.

התברר שבמטוס היו נוסעים שהגיעו בטיסה מבואנוס איירס לאל-קלאפטה ולאושויה והטייס פשוט ריחם עליהם וקיצר להם את זמני ההמתנה בדרך.

נחתנו כאמור בשעה 11:00 המזוודות הגיעו די מהר. יצאנו החוצה ושם המתין לנו נהג דובר ספרדית בלבד, שהוביל אותנו אל המשרד של החברה שנותנת לנו את השירותים לתקופת שהותנו באל-קלאפטה. מנהל החברה ששמו פבלו ישב איתנו והסביר לנו מה הולך לקרות לנו בימים הקרובים ושלח אותנו עם הנהג למלון - Esplendor Calafate באל-קלפטה.

המלון נחשב למלון בוטיק למרות שהוא אינו מרשים לא מבחוץ ולא מבפנים. אמנם כל הכיסאות מכוסים בצמר כבשים, אבל אין מזגן ואין מספיק נקודות תאורה. המלון מרוחק יחסית מהעיר ואין להערכתנו צורך להעדיף אותו על מלונות קרובים יותר למרכז.

התארגנו בחדר והספקנו לדבר בסקייפ עם כל הנכדים ואפילו עם איטה שקמה מהשבעה על אביה היום. נחנו מעט וירדנו ללובי להמשך הפעילות שלנו היום.

בשעה 14:30 התייצב נהג מטעם החברה ולקח אותנו מהמלון אל נקודת איסוף במרכז העיר. בנקודה זו המתין לנו ג'יפ בגודל משאית שאמור לקחת אותנו (כ-15 איש שכולם פרט לנו דוברי ספרדית בלבד) לסיור ג'יפים למרחק של 35- קילומטרים מהעיירה אל-קלפטה. נסענו בג'יפ המגודל אל מחוץ לעיר ועלינו בדרכי עפר עד לגובה של 1050 מטר בקירוב.

בנקודה זו ירדנו מהרכב לתצפית וצילומים על העיר אל-קלאפטה שלרגלנו ועל אגם ארחנטינו (שהוא האגם הגדול ביותר בארגנטינה). צילמנו כמה שרצינו ואז חזרנו לרכב ועלינו עד לפסגת ההר.

גילינו פתאום בלב השממה סימנים לציוויליזציה, פתאום ראינו מולנו רכבל ספסלים. מתברר שבחורף ההר הזה הוא אתר סקי וכל תושבי אל-קלאפטה ותיירי החורף עולים אליו לגלישה, במיוחד אלו הזקוקים ללמוד כיצד גולשים על השלג.

הלכנו לראות כמה גושי כורכר שהתכסו באיזה אצה שחורה ונראים בולטים בשל כך. לאחר מכן ירדנו לשתות שוקו חם (אנחנו שתינו רק מים קרים) במסעדה שבדרך כלל פועלת רק בחורף אבל נפתחה לכבודנו.

לאחר מנוחה של חצי שעה (המתנו למספר חברים מהקבוצה שיצאו במקביל לסיבוב טרקטורונים בהרים שמסביב). המשכנו בירידה מההר ואז הגענו להפתעת היום. הגענו לאיזור על צלע ההר שבו דבוקים כובעי סומבררו מקסיקנים על הדפנות של מספר סלעים (תראו בתמונה).

המדריך מספר שהכובעים עשויים מתכת (בעיקר ברזל) והם נדבקו על הסלעים עוד לפני אלפי שנים כאשר ההר הזה היה מכוסה בקרח. כאשר הקרח נמס הברזל החליד אבל נשאר צמוד לסלע וכך נוצרו הכובעים הללו.

לאחר הסיור המשכנו לסייר מעט ברחוב הראשי של העיר הזו. נכנסנו לסופרמרקט וקנינו מספר מצרכים לארוחת הערב ולארוחת הצהריים של מחר בסיור ואז חזרנו למלוננו רגלית. במלון התארגנו לארוחת ערב וללינה. השעה כעת 20:45 ועדיין אור מלא.

יום ב' 1 בפבר' 2016 (כ"ב בשבט תשע"ו) (9)

לאחר ארוחת בוקר במלון (ביקשתי ביצה קשה וחייבו אותי על 45 פזו – 12 ₪ על 2 ביצים קשות כי זה לא כלול בתפריט), אסף אותנו נהג של החברה כדי לקחת אותנו לאוטובוס של החברה שהמתין לנו במרכז העיר. המדריכה שלנו היום שמה וירג'יניה והיא התחשבה היטב בדוברי האנגלית. למזלנו לא היינו האחרונים כך שהיה לנו מקום טוב באמצע האוטובוס. לאחר שאספנו את כל הנוסעים מכל מיני מקומות בעיר, יצאנו אל הפארק הלאומי פריטו מורנו.

נסענו לאורך אגם ארחנטינו כ 80- ק”מ אל קרחון פורטו מורינו הידוע גם בכינויו "הקרחון המתנפץ". קרחון זה הוא אחד הקרחונים היחידים בעולם, שלא רק שהוא לא מתכווץ בגלל ההתחממות הגלובלית, הוא דווקא ממשיך לגדול בכשני מטרים ליום. תוך כדי תהליך הגדילה המתמיד שלו, נופלים ממנו גושי קרח ענקיים, שיוצרים מחזה מדהים ורעש מחריש אוזניים ומכאן הכינוי שלו.

הקרחון עצמו מרהיב ביופיו ונמצא על גדתו של אגם יפה מצדו האחד, ולכוד בתוך שרשרת הרים מושלגים מצדו השני. הטיול שלנו כלל שייט בסירת קטמרן גדולה (כ-400 מקומות) המתקרבת עד למרחק של 50 מטר מהקרחון. השייט שנמשך כשעה נערך רוב הזמן בצמוד לקרחון והספינה כמעט עומדת במקום.

צילמנו את הקרחון מכל צדדיו ולפתע ראינו התנפצות קטנה של גוש קרח שנפל לאגם ברעש רב. הבעיה עם הקרחון שהוא לא נותן התראה לפני שהוא מתנפץ ולכן קשה לתפוס את האירוע במצלמה.

לאחר שירדנו מהסירה עלינו על האוטובוס ונסענו שבעה קילומטרים נוספים עד למרכז המבקרים. כאן נתנה לנו וירג'יניה הפסקה של שעתיים וחצי לצורך אכילה, שירותים והסתובבות בפארק הענק הזה. בפארק נבנתה מערכת שלמה של שבילים שמאפשרים להגיע ממש עד מרחק "נגיעה" מהקרחון. לשמחתנו, הצלחנו להבחין בנפילות של גושי קרח נוספים מהקרחון אבל לא לצלמם.

ירדנו ועלינו המון מדרגות וצפינו בקרחון מכל צדדיו. המראה מרשים ביותר אבל התאכזבנו ממספר הנפיצות המועט שזכינו לראות.

לאחר ארוחת צהריים (טוב שהכנו סנדביצ'ים במלון) ורכישה של כמה מזכרות, עלינו על האוטובוס וחזרנו לאל-קלאפטה.

ירדנו במרכז העיר והמשכנו לסייר מעט ברחוב הראשי של העיר הזו. נכנסנו לסופרמרקט וקנינו מספר מצרכים לארוחת הערב ולארוחת הצהריים של מחר בסיור ואז חזרנו למלוננו רגלית. במלון התארגנו לארוחת ערב וללינה.

יום ג' 2 בפבר' 2016 (כ"ג בשבט תשע"ו) (10)

היום השכמה מוקדמת (05:30) כי אמורים לבוא לאסוף אותנו בשעה 07:00. התארגנו במהירות והיינו ראשונים בחדר האוכל לארוחת הבוקר. אחרינו הגיעו עוד 3 זוגות (שגם הם כמונו יצאו לאותו סיור) וקבוצה ענקית של ישראלים שהיו בסיור מאורגן (לא היה לנו זמן לברר פרטים).

בשעה 07:10 אסף אותנו נהג של החברה באוטובוס של החברה יחד עם שלושת הזוגות הנוספים. לאחר שאספנו את כל הנוסעים מכל מיני מקומות בעיר, יצאנו אל מעגן הסירות בפורטו בנדריאה (מרחק של 43 ק"מ מאל-קלאפטה).

הדרך למעגן נמשכה כ-40 דקות. הגענו לנקודה שבה היו סירות קטמרן (רחפות) אחת גדולה והשנייה קטנה יותר. כל אלה שהיו לפנינו הופנו לסירה הגדולה ואנחנו היינו הראשונים לסירה הקטנה. רצנו לתפוס מקום בשורה הראשונה בקומה התחתית של הסירה במקום לעליונה. בכל אופן זה לא היה כל כך חשוב כי חלק מהזמן היינו על הסיפון ואז הצטלמנו אצל צלם האוניה מחזיקים גוש קרח בידינו.

לאחר שייט של שעה בערך התקרבנו עם האוניה למרחק של 4 ק"מ מקרחון אופסלה (Upsala). הקרחון הוא הגדול ביותר בדרום אמריקה, אורכו 60 ק"מ, ורוחבו 10 ק"מ. אין אפשרות להגיע אליו ברכב או ברגל, אלא רק בסירה.

צילמנו אותו מכל הכיוונים וגם את כל הקרחונים שניתקו ממנו ושטו לידינו. בהעדר אישור להתקרב יותר אל הקרחון עצמו, בחר קברניט האוניה את הקרחון הגדול ביותר שצף בסביבה והקיף אותו לאט כדי שנצטלם כשהוא ברקע.

לאחר סיום חגיגת הצילומים חזרנו אל אגם ארחנטינו ופנינו למיצר כריסטינה שם שטנו עד שהגענו לחווה המבודדת קריסטינה (שייט של כשעה נוספת).

החווה המבודדת הזו הוקמה לפני כמאה שנה על ידי זוג אנגלים שחיפש מקום מבודד כדי להתנחל בו ולהקים חווה משלהם שתפרנס אותם. הם הגיעו למקום שהיה נידח ולא מיושב והתנחלו בו, לקח להם 17 שנה לקבל את האישור שהשטח הזה הוא שלהם. הם גרו מספר שנים באוהל ורק אז בנו בית קטן שבו המשיכו לגור.

נולדו להם שני ילדים בת בשם כריסטינה (שמתה בגיל צעיר ולכן קראו לחווה ולכל מה שמסביב על שמה) ובן שיצא ללימודים בבואנוס איירס ולא חזר לחווה.

בשנת 1937 הוכרז כל האיזור כשמורת טבע (שמורת הטבע קרחונים) ולרשות שמורות הטבע הפריעה החווה הזו (1200 כבשים שרעו בשטח ואכלו מכל הצומח שבסביבה) ולכן גרמו לה לאט לאט להיות לא ריווחית ואז הנכדה ג'נט העבירה את כל החווה והשטח למדינה.

הגענו למעגן בחווה שם התפזרנו לקבוצות שסומנו עוד באוניה (אנחנו היינו בקבוצת הארנבים וקיבלנו סרט בצבע ירוק בהיר - כנראה קבוצה של דוברי אנגלית שלא הזמינה אוכל במסעדה של החווה).

הקבוצה שלנו יצאה בשלב המיידי לסיור ותצפית על קרחון אופסלה מזווית יבשתית. עלינו קבוצת הארנבים על ג'יפ שבו 21 מקומות (ובמקביל הקבוצה הצהובה על הג'יפ השני) ונסענו על ההרים עד לנקודה מסויימת בגובה של כ-2500 מטר מעל פני הים. שם ירדנו מהרכבים וצעדו כרבע שעה במעלה ההר עד לנקודה שבה יש תצפית על הקרחון מזווית רחבה יותר.

ראינו שלט בעברית שכתוב עליו פטגוניה והתברר שהוא שייך לצלם האוניה (שהלך אתנו עד לכאן), כמובן רצנו להצטלם אצלו עם השלט על רקע הקרחון והאגם החדש שנוצר ממנו.

המדריך הסביר לנו שהקרחון בנסיגה עצומה. בשנת 1938 קבוצת חוקרים שחקרה את הקרחון וצילמה אותו מהנקודה שבה עמדנו ללא זכר לאגם של היום. מתברר שב-85 שנה הקרחון נסוג כקילומטר וכך נוצר האגם שלפנינו. לדבריו לפני כמה מאות שנים כל ההרים שמסביב היו בעצם קרחון אחד גדול שנסוג כל הזמן ואז מתגלים כל המינרלים שהיו בקרחון ועברו אל הסלעים.

כל הסלעים שסביבנו היו צבועים בצבעים שונים וברובם בצבעי חלודה שנגרמה מהשילוב של המים וסלעי הברזל הרבים שעל ההר.

חזרנו ברגל אל הרכבים ונסענו שוב בדרך משובשת חזרה אל החווה. הורידו אותנו ליד המסעדה ונתנו לנו שעה וחצי להפסקת אוכל. התיישבנו ליד השולחן, הוצאנו את הסנדוויצ'ים שהכנו בחדר במלון ואכלנו את ארוחת הצהריים שלנו כאשר רק קנינו שתייה.

לקראת השעה ארבע הזמינה אותנו מדריכה מקומית בשם רוסריו לצאת החוצה ולהצטרף אליה לסיור בחווה. הצטרפנו אל קבוצת דוברי האנגלית שהיא הדריכה. הלכנו אל הבית של המשפחה, משם אל טחנת הקמח (שהופעלה בכוח מי הנהר) אל הביתן המרכזי של היום (שמשמש כמלון קטן כיום) ואל המוזיאון.

בשלב הזה נמאס לנו מהסיור הזה והלכנו ברגל עד למעגן הסירות ועלינו על הסירה מעט מוקדם יותר מאשר כולם. הצלם שמח לקראתנו, הראה לנו את התמונות שבהן אנו מצולמים. בחרנו 2 תמונות והוא הדפיס לנו אותן תמורת 10$ לכל תמונה.

כאשר כולם הגיעו, האוניה הרימה עוגן ושטה במהירות רבה אל המעגן בפורטו בנדריאה. בדרך ירד לנו גשם זלעפות אך כשהגענו הגשם נרגע. במעגן חיכה לנו הנהג מהבוקר עם האוטובוס. נאלצנו להמתין להגעת הסירה הגדולה יותר (חצי מהנוסעים היו עליה) וכשכולם הגיעו חזרנו אל העיר אל-קלאפטה ואל מלוננו.

הפעילות של היום היתה מהנה ביותר מכל הפעילויות עד כה והיוותה סיום מתאים לפרק ארגנטינה בטיול הזה שלנו. מחר אי"ה אנחנו עוברים את הגבול לצ'ילה.

חשוב מאד !! יש להצטייד בלבוש חם משום שבמהלך ההפלגה עולים על סיפון הספינה שם קר מאד ורוחות חזקות מאד מנשבות.

יום ד' 3 בפבר' 2016 (כ"ד בשבט תשע"ו) (11)

היום עזבנו את אל-קלפטה ואת ארגנטינה. לאחר ארוחת בוקר במלון, ובאיחור של חצי שעה (לנו השאירו הודעה שיבואו לאסוף אותנו בשעה שבע וחצי אך את הנהג לא עדכנו בכך והוא בא לאסוף אותנו בשעה 8 כמתוכנן מראש), אסף אותנו נהג מהחברה כדי לקחת אותנו לתחנה המרכזית באל-קלפטה – משם לקחנו אוטובוס לפוארטו נטאלס. הנציג נתן לנו את כרטיסי הנסיעה ודאג שנעלה על האוטובוס לפוארטו נטאלס.

לאחר נסיעה של למעלה מארבע שעות בערבות פטגוניה הארגנטינאית שהיא מאד משעממת וחסרת צמחיה הגענו למעבר הגבול. בשלב ראשון צריך להחתים את הדרכון ביציאה מארגנטינה, אלא שפעולה פשוטה זו התעכבה בשל תשלום שנהג האוטובוס היה צריך לשלם עלינו במעבר הגבול ולא היה ברשותו כסף לכך.

נאלצנו להמתין למעלה מחצי שעה עד שהגיע אוטובוס נוסף של החברה והנהג ההוא שילם עלינו. לאחר מכן תהליך החתמת הדרכונים הלך די מהר ואז יצאנו לדרך למעבר הגבול הצ'יליאני. במעבר הצ'יליאני אתה חייב לרדת עם כל הציוד שלך (תיקי יד ומזוודות). בשלב ראשון אתה ניגש לדלפק ומחתים את הדרכון, בשלב הבא אתה מעביר את המזוודות שלך בשיקוף.

אם הכל בסדר אתה מחזיר את המזוודות לתא המטען של האוטובוס ושב למקומך. אם גילו אצלך אוכל טרי (במיוחד פירות או ירקות) אתה יכול לקבל קנס כספי. למזלנו כל הקבוצה שלנו הייתה ממושמעת ולכן משך ההמתנה לא היה ארוך ויצאנו די מהר להמשך הדרך אל התחנה המרכזית של פורטו נטאלס

בתחנה המתין לנו נציג של החברה שהעביר אותנו לנהג שלקח אותנו עד למלון Costa Australis בפוארטו נטאלס.

המלון הוא ארבעה כוכבים אך מאד מאכזב. קיבלנו חדר עם מבט לעיר (לפחי הזבל של המלון) אז ביקשנו להחליף לחדר חזיתי (אל האגם ) אפילו במחיר הוספת תשלום. להפתעתנו קיבלנו חדר חזיתי ללא תוספת תשלום.

התארגנו מעט בחדר ויצאנו לתור מעט את העיר. אנו זקוקים למטבע מקומי – פזו צ'יליאני שערכו הוא 700 פזו ל-1 דולר או לארבעה שקלים. חיפשנו משרד להמרת כספים (קמביו) ומצאנו במרכז העיר. הפקידה הסכימה להחליף לנו את כל שטרות הכסף הארגנטינאי לפזו צ'יליאני ובנוסף המרנו עוד 50$ לכסף מקומי. בגלל השער הזה (1 ל-700) השטרות כאן הם בערכים גדולים ( 1000 פזו, 5000 והנפוץ ביותר 10,000 פזו – מזכיר מעט את ימי ארידור העליזים). אתה כל הזמן מחלק את המחיר שאמר לך המוכר ל-700 כדי לקבל את המחיר ב-$ ואז מכפיל ב-4 כדי לדעת כמה זה יוצא לך בשקלים ואז מחליט לקנות או לא.

למשל: פחית קולה במסעדה עולה 2100 פזו כלומר 3$=700: 2100 ועכשיו תרגם לשקלים על ידי הכפלה בארבע זה יוצא 12 ₪ . כך עוסקים פה כל הזמן בחישובים מתמטיים.

אחרי שהמרנו כסף זר לכסף מקומי, המשכנו לטייל. מצאנו מקבץ חנויות מעניין של אמנים מקומיים וקנינו כמה מזכרות. משם הלכנו לסופר מרקט מקומי ורכשנו כמה פריטים לארוחת הערב ולסנדוויצ'ים של מחר. בהמשך מצאנו חנות ירקות ופירות והעשרנו עוד קצת את המאגר שהתחלנו לארגן. משם חזרנו לחדר, אכלנו ארוחת ערב ואנו מתכוננים ליום עמוס שאמור להיות לנו מחר.

יום ה' 4 בפבר' 2016 (כ"ה בשבט תשע"ו) (12)

לאחר ארוחת בוקר טובה מאד במלון, עם קבוצה גדולה של ישראלים רעשנים (מעניין שאנו כל הזמן פוגשים ישראלים – אז מי נשאר בארץ?). הגיע מדריך בשם מאוריציו (שלדבריו הוא ממוצא מונגולי) ואסף אותנו יחד עם 3 זוגות נוספים (דוברי ספרדית) מהמלון לאוטובוס שבו 20 מקומות.

רצינו לשבת בשורה הראשונה אך הוא אמר לנו שהמקומות הללו שמורים לשתי נשים מאד זקנות שעליו לאסוף. כשהגענו למלון שלהם (הן היו האחרונות) התברר שהן לא כל כך זקנות אבל כך הצליח הסוכן שלהן לשמור להן מקום טוב בנסיעה הזו. בשיחה מאוחרת יותר עם אחת מהן מתברר שהיא מתגוררת בפורטוגל והיא בעצם יהודייה אנוסה. היא ספרה לנו שסבתא שלה לא דיברה על זה, אבל כל יום ראשון היא עשתה תענית דיבור (היא הענישה את עצמה על זה שנאלצה ללכת לכנסיה) והיא גם הדליקה נרות שבת.

יצאנו לדרך צפונה לכיוון עיר בשם קסטילו, שם עשינו הפסקה ראשונה של קפה וקניות (אנחנו קנינו רק בקבוק סודה). לאחר הפסקה זו המשכנו בנסיעה כמעט ללא הפסקה. עצרנו לצלם בת יענה (משהו דומה מקומי) וגואנקות (שהן מהמשפחה של הלמה ומשמשים כטרף קל לפומות שמסתובבים באיזור – לא הצלחנו לראות פומה).

ממש לפני הכניסה לפארק עצרנו ליד אגם מקסים שממנו רואים את עמודי הטורס דל פיינה.

הפארק הלאומי טורס דל פיינה (Parque Nacional Torres del Paine), הוא בעל שטח של כמעט 2 מיליון קמ"ר לאורכו נמתחים יותר מ- 200 ק"מ של שבילי הליכה שמחברים בין האגמים הצבעוניים, העמקים הירוקים והקרחונים האימתניים שנתנו למקום את פרסומו. קרני הפיינה הם קירות גרניטיים, המצופים בשכבת סלע משקע רך בעלת צבע שוקולד חום כהה. גובהה של הקרן הראשית 2,600 מטרים, של הקרן הצפונית 2,400 מטרים ושל המזרחית 2,200 מטרים.

עשינו את המסלול שנחשב לגולת הכותרת של הפארק – הטיפוס מהכניסה אל נקודת התצפית של הטורס דל פיינה ויציאה אל קרחון גריי .

המקומות שבקרנו בהם היום היו : Laguna Amarga)) הלגונה ביטר, אגם סרמיינטו, אגם Lago Nordenskjold .

עצרנו גם בדרך כדי לצפות בגואנקו. הגואנקו הינו יצור יפה וגאה, אביו הקדמון היגר מצפון אמריקה ובדרך עבר שינויים אבולוציוניים, שהביאו להתפתחותן של שתי חיות בר: ויגוניה וגואנקו שמהן טיפחו המקומיים במשך הזמן את האלפקה ואת הלמה המבויתות. הגואנקו, בניגוד לבני משפחתו הקרובים, מסתדר מצוין גם בגובה נמוך יותר. התאקלמותו באיזור מרשימה, ובפיינה בלבד אפשר לראות מאות פרטים, החיים בעדרים. אחת התמונות היותר ציוריות בפיינה היא הגואנקו פוסע זקוף וגאה על קו האופק ומאחוריו המצוקים החדים. אויבו היחיד של הגואנקו הוא הפומה, היונק הגדול בפארק. לצידו חיים גם שני מיני שועלים (ראינו אחד שנבהל מאיתנו וברח), בואש וארנבות.

ירדנו מהרכב והלכנו כרבע שעה כדי לצפות בסלטו גרנדה (מפל גדול). מפל בהחלט מרשים בעיקר בשפע המים שעוברים דרכו ולא בגובה הנפילה. משם המשכנו והגענו לאגם Lago Pehoe שם עשינו הפסקה לארוחת צהריים (לנו הזמינו ארוחה צמחונית) ונחנו מעט לפני שהמשכנו לקרחון גריי.

פגשנו בטיול הזה זוג ישראלים דוברי ספרדית שסיפרו לנו שהמדריכים בפארק הזה לא אוהבים ישראלים. מתברר שישראלי אחד חכם רצה לחמם לעצמו קופסת טונה באחת החניות שלו בערב בתוך הפארק והוא בחר לחמם את הקופסה בעזרת נייר טואלט. אלא שלצערו הרב ולצער כולנו הרוח העיפה לו את הנייר ושרפה חצי פארק. תראו איך נראה עץ שרוף (אחד מתוך מאות בפארק הזה).

לאחר הארוחה והמנוחה נסענו לאגם גריי ולקרחון גריי. כאן היו לנו שתי אכזבות. הראשונה כי הובטח לנו שייט אל הקרחון והתברר לנו עכשיו שאין שייט. שנייה כי ההליכה אל האגם ואל הקרחון מאד לא מסודרת (מתחילים בגשר חבלים לא יציב שאסור לעלות עליו יותר מ-6 אנשים במקביל) ובהמשך הדרך לא נוחה ובעיקר ההליכה על שפת האגם שהולך ונסוג והיום הוא רחוק מאד מהמסלול שבו הלכנו. גם גודל הקרחון (בהשוואה לפורטו מורנו ואופסלה) לא מצדיק את כל הצעידה הלוך וחזור אליו.

לכן, הסתפקנו בהצצה אליו וחזרנו מוקדם מהמתוכנן אל החניה (לפחות היו שם שירותים נורמליים) כדי להמתין ליתר חברי הקבוצה. לאחר איחור של חצי שעה יצאנו לדרך להמשך הסיור.

התחנה הבאה בסיור שלנו הייתה מערת מילודון. במערה נמצאו בשנת 1895 ציורי בעלי חיים פרהיסטורים, היום ניתן לראות המחזה דרך העתק אשר נוצר מתהליך גיאולוגי. את מושא המערה בדמות דב פרהיסטורי המכונה "דב של דרווין", אך לא רק דובים חיו במערה אלא גם בעלי חיים אחרים כגון סוסים, פנתרים, וכולם מהתקופה מלפני כ 15- אלף שנים, יצורים אנדמיים למקום בצורתם. על פי ארכיאולוגים, המערה שימשה גם כנראה לטקסים מאגיים הקשורים לבעלי החיים הללו אליהם התחברו התושבים והביאו להם מנחות שונות.

לאחר הסיור חזרנו לבית המלון בפוארטו נטאלס.

התארגנו במלון לקראת איסוף בשעה 02:00 לפורטו ארנס לטיסה לסנטיאגו ומשם ללימה בפרו שם נשהה בשבת.

יום ו' 5 בפבר' 2016 (כ"ו בשבט תשע"ו) (13)

לא ישנו הלילה דקה אחת אלא ארגנו מחדש את המזוודות לקראת היציאה מצ'ילה לפרו. בשעה 01:30 ירדנו ללובי להמתין לנהג שייקח אותנו לשדה התעופה בפורטו ארנס הנמצאת 240 ק"מ מדרום לפורטו נטאלס וקרובה לאנטרקטיקה. בשעה 02:00 בדיוק התייצב נהג בשם אלכסיי לקחת אותנו לדרך.

השתדלנו לא להירדם בדרך הארוכה הזו (כמעט 3 שעות) כדי שגם הנהג לא יירדם. ניסינו לדבר איתו בדרך כדי לעזור לו לשמור על עירנות אבל הוא ידע מעט מאד אנגלית. הוא נסע במהירות המקסימלית האפשרית בתנאי הכביש (הכביש הכי טוב שנסענו עליו בצ'ילה) והשעה כדי שלא נאחר לטיסה. מד החום במכונית הראה שבחוץ קר מאד (בין 4 ל-10 מעלות צלסיוס) אך בפנים היה נעים יותר למרות שהנהג לא הפעיל חימום כי פחד להירדם.

הגענו בסביבות 5:00 לשדה התעופה ששקק חיים למרות השעה. פקידה נחמדה עזרה לנו לעשות בורדינג לטיסה הזו, לטיסת ההמשך מסנטיאגו ללימה ולטיסה שלנו ביום ראשון מלימה לחוליאקה. התייצבנו בדלפק כדי למסור את המזוודות לטיסת קונקשיין (אמנם יש לנו המתנה של ארבע שעות אבל זו אותה חברת טיסה -LAN). להפתעתנו הרבה למרות שהיה לנו ביחד 85 ק"ג הוא לא חייב אותנו במשקל עודף וסידר לנו את כל הדרוש במהירות וביעילות.

עלינו לשער היציאה והמתנו לעליה למטוס. כחצי שעה לפני הטיסה התייצב הבחור שטיפל בנו בדלפק וגם הפעם תקתק את הדברים. היה לו סורק ידני שבאמצעותו הוא קרא את הברקוד של כרטיסי העלייה למטוס ושלח את האנשים דרך השרוול אל המטוס. הוא סידר את האנשים כך שהאחרונים (מבחינת מקומות הישיבה במטוס נכנסו ראשונים והקרובים (כולל אנחנו) אחרונים.

המטוס יצא בזמן בדרכו מפורטו ארנס לסנטיאגו (כמעט 3 שעות טיסה) ואנחנו השלמנו שעות שינה. ישנתי מרגע הישיבה במטוס וכמעט עד הנחיתה כך שלא חשתי את ההמראה בכלל.

הגענו לקראת השעה 10:00 לשדה התעופה בסנטיאגו (שדה יפה וגדול) לא היינו צריכים להמתין למזוודות (כי אנחנו בקונקשן) וניגשנו מיד לאיזור הטיסות הבינלאומיות, שם החתימו לנו את הדרכון ביציאה מצ'ילה ונותרו לנו למעלה מארבע שעות עד לטיסה הבאה. דבר ראשון ניסינו לדבר בסקייפ עם כולם לפני שתיכנס השבת בישראל, אלא שלא הצלחנו למצוא חיבור Wii Fii פתוח (כולם היו מאובטחים ולא הייתה לנו סיסמה אליהם). ניסינו לחפש כל מיני פתרונות כשלפתע ראיתי שני בחורים משוחחים בוואטסאפ שאלתי אותם כיצד הם מחוברים והם ענו לי שישנה שם באולם ההמתנה בחורה עם חולצה של אוניברסיטת פנסילבניה שיש לה סיסמה לאתר מאובטח. רצתי לחפש אותה ואכן בנדיבותה הרבה אף נתנה לי את הפתק שבידה עם שם האתר (verona) והסיסמה. בראבוו, הצלחנו להתחבר אלא שאיכויות הקליטה והשידור של האתר הזה לא היו גבוהות לכן הצלחנו לדבר בגמגומים. לפחות הצלחנו להגיד שבת שלום לכולם.

התברר שבמקרה התנחלנו בשער היציאה הנכון ולאחר שהסתובבנו בשדה הענק הזה, קנינו כמה מזכרות קטנות (כדי להיפטר מהכסף הצ'יליאני) ושתינו קפה בסטרבק, התייצבנו לטיסה הארוכה מסנטיאגו דה צ'ילה ללימה.

היה רשום לנו שהמטוס אמור לנחות בשעה 16:00 בלימה והנה עברה השעה ארבע ואין לו כל כוונה לרדת לנחיתה. בקיצור נחתנו בשעה 18:00 לפי שעון צ'ילי והיינו בפחד לגבי שבת, אבל אז התברר לנו שיש להזיז את השעון שעתיים קדימה כך שהשעה עכשיו בלימה היא 16:00. הרווחנו שעתיים שהיו קריטיות בשל השבת המתקרבת.

בשדה המתינה לנו גברת בשם דניה שהיא כנראה מנהלת המשרד שנתן לנו שרותי תיירות בכל פרו ונהג שנלווה אליה. עלינו על הרכב שלהם (מיניבוס) כדי להגיע משדה התעופה למלון שלנו Hotel Costa Del Sol Salaverry בשכונת סן איסידרו. נפלנו על שעת העומס (ערב שבת) כך שלקח לנו שעה להגיע למלון. הגענו למלון כשעה לפני כניסת שבת קיבלנו חדר בקומה הכי נמוכה שאפשר (קומה 7).

הכנסנו את הדברים לחדר ומיד רצתי לבית חב"ד (שנמצא בדיוק ממול( כדי להירשם ולשלם על ארוחות השבת ולברר את לוח הזמנים של השבת. הרב בלומנפלד (השליח של חב"ד) לא נכח בבית חב"ד כשהגעתי אבל הסתדרתי עם מי שהיה שם. נרשמנו לארוחות השבת ותרמתי את העודף לבית חב"ד והתברר לי שהדלקת נרות בעוד חצי שעה.

חזרתי למלון והתארגנו במהירות כדי להספיק הכל ולהגיע בזמן לתפילת מנחה של ערב שבת. הספקנו לארגן כל מה שצריך כולל הדלקת נרות באמבטיה וירדנו לבית חב"ד שממול. הגענו לפני התפילה והספקנו להתוודע אל הרב. לאחר תפילת מנחה, קבלת שבת וערבית ניגש אלינו הרב והזמין אותנו לארוחת שבת בביתו (למרות שיש סעודה בבית חב"ד).

יצאנו מבית חב"ד בדרך לבית הרב ואז ראינו ששנו שוטרים אבטחנו את בית הכנסת בזמן התפילה. צעדנו עמו לביתו ואז שמנו לב שיש עוד אדם (שלא נראה יהודי) שצועד עמנו, התברר שהוא מאבטח אותנו. הארוחה הייתה מאד טובה והאווירה נעימה, לקראת השעה 22:30 ביקשנו לפרוש בשל עייפות מהיום הארוך שעבר עלינו. הגענו למלון ונרדמנו מיד.

יום שבת 6 בפבר' 2016 (כ"ז בשבט תשע"ו) (14)

הבוקר אפשר לישון עד שעה מאוחרת יותר כי אנו לא נוסעים לשום מקום. התעוררנו בשעה 8:00 והתארגנו לתפילה בבית חב"ד (שאמורה להתחיל ב-10:00) ב-9:30 ירדנו לחזר האוכל לארוחת הבוקר הכי עשירה שהייתה לנו עד היום.

בשעה 10:00 חצינו את הכביש לבית חב"ד שממול. הגענו לתחילת התפילה והצטרפנו אליהם. בקריאת התורה הרב עשה הפסקה קלה לאחר כל עלייה והסביר בספרדית נקודה מסוימת מהקטע שקראנו עכשיו. התכבדתי במפטיר, הפטרה ובחזנות של תפילת מוסף כולל ברכת החודש.

לאחר סיום התפילה (בערך ב- 12:30) נשארנו (כולל הרב ומשפחתו) לסעודת שבת הכוללת התוועדות בבית חב"ד (ולא בבית הרב). במהלך הסעודה הפתיע אותי הרב כשביקש ממני להסביר לכולם כיצד אנחנו (שרה ואני) מטפלים באנשים כזוג ולא כמטפל יחיד. התארגנתי ספונטאנית למשימה וכל שתי דקות עשיתי הפסקה כדי שהרב יתרגם אותי לספרדית (כך שיתר הנוכחים יבינו על מה אני מדבר). כשסיימתי, שרה המשיכה אותי בעוד היבט של הטיפול (גוף-נפש) כך שגם הייתה להם הדגמה איך אנחנו משלימים האחד את השני.

הארוחה הסתיימה בשעה 14:30 ובשל החום הכבד בעיר הזו שאין בה גשם כלל חזרנו למלון ולא יצאנו לטייל בעיר כהרגלנו. נחנו בחדר עד השעה 18:00 ואז ירדנו לתפילת מנחה וסעודה שלישית. לאחר התפילה הלכנו שוב לחדר האוכל של בית חב"ד ישבנו עמם לסעודה שלישית (של עוגות ופירות). במהלך הסעודה הרב תרגם להם מעברית לספרדית קטע ארוך מדברי הרבי שגלש קצת מעבר לזמן. התפללנו ערבית והבדלנו.

אחת הנשים שהייתה שותפה לסעודת ערב השבת בבית הרב, הציעה לנו לצאת במוצ"ש לאיזור של שווקים אינדיאניים מקוריים כדי לרכוש מזכרות מקוריות במחירים מופחתים מאלו שנפגוש בהמשך הדרך.

לכן, כשהגענו למלון אחרי ההבדלה, התארגנו במהירות מקודש לחול ויצאנו במונית שהזמנו דרך המלון אל מקום שנקרא "השוק האינדיאני" בשכונת מיראפלורס. הנהג שלנו למרות שנראה אינטליגנטי לא ידע מה אנחנו רוצים ממנו אבל בעזרת הGPS שלו הגענו למקום. לא היה לו עודף של שטרות בודדים להחזיר לי (נתתי לו שטר של 50 סול כי הבנתי שהמחיר הוא 40 סול אבל הוא התכוון ל-14 סול) אז הוא ויתר לנו על 4 סול.

ירדנו מהמונית והתחלנו להסתובב בין הדוכנים שעדיין היו פתוחים וראינו שאין לנו כל כך מה לקנות ושהגענו מאוחר וכל הדוכנים נסגרים בשעה הזו. טיילנו קצת לאורך הרחוב הזה כדי לראות אם יש משהו פתוח וכשראינו שאין והכל נסגר, עצרנו את המונית הראשונה וחזרנו למלון (הפעם במחיר של 20 סול).

חזרנו אל המלון בשעה 21:00 בערך והחלטנו לממש את הזכות לשתייה בבר שקיבלנו אתמול כמתנה מהמלון. הזמנו משקה מקומי שנקרא פיסקו (תערובת של אלכוהול עם משהו אחר) וקולה זירו.

למרות שלא היינו ממש רעבים (אחרי כל מה שאכלנו בשבת) החלטנו לבחון איזה ארוחה בשרית כשרה ארגנו לנו מטעם החברה בפרו. בררנו בקבלה שאנו אכן זכאים לארוחת ערב בשרית כשרה (עד היום לא היינו זכאים לארוחת ערב באף מלון).

המתנו באיזור של הבר ואז ניגש אלינו איש מהמטבח ואמר לנו שנמתין והוא יביא לנו את המנות הארוזות מהמקרר כדי שנבחר מה אנו רוצים שיחמם לנו. מתברר שהכינו לנו כיבוד נחמד, פתחנו בסלט ירקות מלא וגדוש כשלידו קופסת חומוס, טחינה עם חצילים ואיזה רוטב לא מוגדר. בהמשך קיבלנו מנת עוף עם קרפלך ובקופסה השנייה סנדויץ' של שניצל בלחמנייה (המנות הבשריות היו ארוזות היטב בנייר כסף כך שלא הייתה בעיה לחמם אותם אך הם לא חוממו כמו שצריך והיו פושרות למדי).

לאחר האכילה העודפת הזו, עלינו לחדר לארוז את המזוודות לקראת מחר ולנסות להתחבר לאינטרנט. לא הצלחנו להתחבר אז פקיד הקבלה עלה לחדר והכניס אותנו לאינטרנט.

עד כאן להפעם, השעה כמעט שתיים בלילה. אז נמשיך לדווח מחר מהעיר פונו שלצד אגם טיטיקקה.

יום א' 7 בפבר' 2016 (כ"ח בשבט תשע"ו) (15)

הבוקר באים לאסוף אותנו בשעה 08:00 אז אי אפשר לישון עד שעה מאוחרת. התעוררנו בשעה שש והתארגנו ליציאה לפעילות של היום החדש. לאחר התפילה בחדר ירדנו לחדר האוכל לארוחת הבוקר הכי עשירה שהייתה לנו עד היום (אפילו יותר מאשר אתמול).

לאחר הארוחה עלינו שוב לחדר והורדנו את המזוודות. כשירדנו כבר המתינו לנו הגברת דניה שהיא כנראה מנהלת המשרד שנתן לנו שרותי תיירות בכל פרו ונהג שנלווה אליה. עלינו על הרכב שלהם (מיניבוס) כדי להגיע מהמלון שלנו Hotel Costa Del Sol Salaverry אל שדה התעופה. בגלל שהיום יום ראשון ורוב האזרחים בלימה לא עובדים היום, הדרך עברה מהר מאד. הגענו לשדה והגברת נתנה לנו את השוברים למטוס (למרות שכבר הוציאו לנו אותם ביום שישי) וליוותה אותנו עד לשלב של העלייה למטוס. בינתיים גם ניצלנו את ההזדמנות להמיר כסף אמריקאי לכסף פרואני (השער 3.52 סול לדולר 1).

התייצבנו בשער היציאה המתוכנן (13) ותוך שתי דקות העבירו אותנו לשער 12. הם כל הזמן טיזזו אנשים משער לשער. כאשר נפתחה הטיסה התייצבנו אליה ועלינו למטוס.

הטיסה עברה במהירות ובקלות (התחלנו להתרגל לטיסות כמו לנסיעה באוטובוס) ונחתנו בזמן (12:32) בעיר בשם חוליאקה. ביציאה מהשדה המתין לנו אדם עם השלט הידוע MOSHE RAZ וכאשר נפגשנו הוא צלצל לנהג שיביא את המכונית לנקודה בה אנו ממתינים. גם הפעם שלחו לנו מיניבוס לשני אנשים.

נסענו דרך העיר הזו חוליאקה שנראית כמו עזה. ראינו הרבה טוק טוקים (או ריקשות כפי שהם נקראים בתאילנד אבל כאן קוראים להם "מוטו-טקסי") והם מטופחים ונקיים.

יצאנו לאוטוסטרדה ושם היו פחות הפרעות לתנועה וכביש מעולה. נסענו כשעה וחצי עד שהגענו לפונו. כבר בכניסה לעיר פגשנו קבוצה גדולה של רקדנים ורקדניות שרקדו במופע להגנת הבתולה מפני השטן. הנהג עצר בצד הדרך ואז צילמנו כמה תמונות והסרטנו את הריקודים. לאחר כמה דקות המשכנו עד למלון Jose Antonio שנמצא בסוף העיר ועל גדות אגם טיטיקקה.

הגענו למלון וקיבלנו חדר עם נוף לאגם ואז התחיל לרדת גשם ללא הפסקה. רצינו בהתחלה לקחת מונית למרכז העיר כדי לצפות בפסטיבל ריקודים של המקומיים לרגל השנה החדשה. אך בשל הגשם ובשל הסחרחורת הקלה שנתקפנו בה בשל גובה המקום (מעל 3000 מטר מגובה פני הים) החלטנו לוותר על הנסיעה ונשארנו בחדר לצפות בפסטיבל הזה בטלוויזיה.

ארגנו ארוחת ערב טובה ממה שהבאנו בצקלוננו והלכנו מוקדם לישון. מחר אוספים אותנו בשעה 07:15 ליום ארוך על האגם.

יום ב' 8 בפבר' 2016 (כ"ט בשבט תשע"ו) (16)

אתמול בערב קיבלנו הודעה טלפונית שהבוקר באים לאסוף אותנו בשעה 06:50 ולא בשעה 07:15 בגלל שכמה רחובות נסגרו במרכז העיר בשל הפסטיבל שלהם. אז קמנו ב- 05:15 כדי להספיק הכל (כולל תפילה וארוחת בוקר שהייתה עלובה למדי אך כללה הפתעה – סברס בצבע סגול). התייצבנו בלובי של המלון ואכן בשעה היעודה התייצבו שני אנשים עם ג'יפ לאסוף אותנו לסירה שתיקח אותנו לסיור הימי של היום.

המדריך שלנו להיום שמו חוזמה (או משהו כזה) והוא במקורו ממוצא אינדיאני משבט הקצ'ואה (אחד מהשבטים שהיו קיימים מאז ומעולם בפרו ושרדו עד היום). הוא הודיע לנו שמחכה לנו סירה (לדבריו סירת מרוץ) בצד השני של העיר פונו במעגן הפרטי של מלון אחר. אנו מצטרפים לקבוצה של תיירים מטורקיה שמתאכסנים במלון הזה. הנהג הוביל אותנו דרך כבישים צדדיים (כי המרכז חסום) ובירידות מפחידות עד שהגענו למלון המבוקש.

בדרך ראינו גברים ונשים בתלבושות הפסטיבל כשהם מתארגנים כבר בשעה הזו. ראינו נשים בתלבושת הקלאסית של פרו כולל הכובע הקטן על הראש כמו בתוכנית של המרוץ למיליון. וכן דבר מדהים - רוב המוניות בעיר הזו מבוססות על ריקשות (מוטו-טקסי) או על המכונית של שרה i-10 (מכונית בעלת 1000 סמ"ק – ראו תמונה מהחניה של המלון שלנו).

הגענו למלון השני, נפרדנו מהנהג ורצנו אל המעגן כדי להצטרף לשייט עם הקבוצה הטורקית שכבר המתינה לנו בסירה. הנהג יצא מיד לדרך והמדריך שלנו הסביר לנו את תוכנית היום לאחר שהמדריך של הקבוצה השנייה לחש באוזן באנגלית למדריך השלישי שתרגם את הדברים לטורקית.

ובכן, לפי התוכנית אנו אמורים להגיע בדקות הקרובות לאיים הצפים באגם טיטיקאקה (פירוש השם הזה בקצ'ואית הוא – טיטי פירושו פומה וקאקה פירושו אפור). זה האגם הגבוה ביותר בעולם שבו ניתן לשוט, האגם נמצא בגובה 3820 מטר והוא האגם הגדול ביותר בדרום אמריקה (אורכו למעלה מ 170- ק”מ).

לפי התוכנית אנו אמורים לבקר את האינדיאנים משבט טאקי ואת האינדיאנים משבט האורו, אשר בנו את ביתם על “איים צפים”. איים אלה הם למעשה מעין רפסודות ענק העשויות מצמח הטוטורה דמוי במבוק מיובש, הנראה כמו קש. בני האורו משתמשים בצמח הטוטורה לבניית בתיהם, סירותיהם וכן ליצירת חפצי אומנות שונים.

ואכן לאחר מספר דקות של שייט הגענו לאי הקרוב למלון (האי של ראש העיר חוליו), ירדנו מהסירה ועלינו על אי שבסיסו אינו אדמה אלא כאמור שכבות של צמח הטוטורה. התחלקנו לשתי קבוצות האחת אנחנו דוברי האנגלית והשנייה דוברי הטורקית. כל קבוצה קבלה תדרוך בשפתה.

המדריך שלנו הסביר לנו על הגורמים ליצירת איים אלו (התושבים הראשונים סרבו לקבל עליהם את דת האינקה ונשארו נאמנים לדתם הקודמת לכן נאלצו לברוח והם ברחו לאגם הזה. בתחילה הם התגוררו בסירות ולאחר מכן בנו את האיים הללו בהם הם מתגוררים עד היום למרות שאין מניעה כיום שיחזרו ליבשה). על דרך חייהם ואופן מגוריהם ועל היצירות שלהם (לצורך מכירות לתיירים).

פרט מעניין שהוא הוסיף לנו שהאגם נקרא על שם הפומה כי הוא כשמסתכלים עליו הפוך (ראו תמונה) הוא נראה כמו פומה שלוכד ארנב. מתברר ששנים לא הצליחו אנשים לראות זאת עד שבשנת 1970 בעקבות צילום מלוויין התברר שהראשונים שקראו לאגם על שם הפומה אכן צדקו.

לקראת סיום הביקור באי של חוליו התייצבה מקהלה של 4 נשים וגבר אחד לשיר לכבודנו בשלושת השפות שלהם.

בעבודות היד של התושבים הם מתמקדים בשלושה דברים הקשורים לאמונתם (הפאגנית) הקונדור (סוג עוף ענקי במרחבי דרום אמריקה) מייצג את השמיים. הפומה – את ממלכת החי והנחש - את האדמה. מוטיבים אלו חוזרים שוב ושוב בעבודות שלהם. קנינו 2 מפות שולחן שלהם ומספר דגמי סירות שלהם ויצאנו לאי הקרוב בסירה אינדיאנית.

כל יתר חברי הקבוצה שטו לאי הבא בסירה שהביאה אותנו ורק שנינו בחרנו לחוות שייט בסירה כזו. חשבנו שישיטו אותנו בעזרת משוטים אבל להפתעתנו אחד מאנשי האי לקח סירת מנוע קטנה ובעזרתה דחף את הסירה שבה ישבנו עד לאי הבא (ראו תמונה).

באי השני לא עשינו כלום אבל היו שם קיוסק ושירותים לכל נצרך ולכן יצאנו כעבור כמה דקות לשיט ארוך של יותר משעה עד לאי בשם טקילה. האי הזה יושב על אדמה ולא על טוטורה והוא הרבה יותר גדול מהאי הקודם. אחרי שייט של שעה הגענו לאי הזה והמדריך אומר לנו להשאיר כל מה שמיותר בסירה ולעלות לאי עם המינימום הנדרש (בעיקר מים וכסף לקניות). לא ידענו מה מחכה לנו ולכן יצאנו אמנם עם מינימום של דברים אבל לא ידענו איזו עלייה מחכה לנו (רחמי על תושבי האי שצריכים לעלות את זה כל הזמן).

עלינו את העלייה הזו שחלקה תלולה למדי לאט ובהפסקות לצרכי נשימה (תזכרו אנחנו בגובה של יותר מ-3800 מטר מעל פני הים) ובסוף הגענו לרחבת העירייה. שם הוא נתן לנו קצת להסתובב ולקנות (הייתה חנות אחת בלבד). קנינו שני כובעי גרב עם מחממי אוזניים וישבנו על הספסל כדי לצפות בתושבים והתושבות שעוברים לפנינו.

המדריך בא אלינו עם מספר פריטי לבוש של המקומיים והסביר לנו במשך כרבע שעה איך ניתן לזהות את גיל הילד לפי מיקום המצנפת של הכובע שלו. איך אפשר לדעת מי פנויה ומי נשואה ובעיקר איך מודיעה בחורה ליתר הבחורים בסביבה שהיא מחפשת חתן. התשובה לכל אלו קשורה למצנפת, לפומפונים (מקדימה או מאחורה) וכו'. נשים נשואות לובשות על הראש מין של שחור גדול להצהיר שכבר אינן פנויות.

צילמתי נערה כבת 14 הלבושה בתלבושת המקובלת וגם מנצלת את הזמן כמקובל (טווה חוטים בכל הזדמנות) אך אחותה הקטנה התביישה והסתתרה מאחורי האחות הגדולה וסירבה להצטלם.

לאחר ההרצאה וההמתנה ברחבת העירייה יצאנו עם המדריך שלנו חזרה לסירה (הקבוצה הטורקית הלכה למקום נוסף ולכן בסופו של דבר נאלצנו לחכות להם למעלה מחצי שעה). בדרך שמענו מוסיקה מאחד הבתים, מתברר שבאי הזה חוגגים אחרת את החג שלהם במקום לעשות מצעד כמו בריו ובפונו, הם עוברים מבית לבית ושם שרים ורוקדים כדי לשמח את בעלי הבית ולאחל להם שנה טובה. הפרס שלהם בכל בית הוא כמה בקבוקי בירה (ראו תמונה) והרעש מחריש אוזניים למדי. נכנסנו לבית הזה, הרגשנו את השמחה ואת האווירה ובשל הצפיפות והרעש יצאנו משם די מהר והמשכנו בדרכנו לסירה.

מאחר והגענו מוקדם (יחסית לקבוצה הטורקית) ישבנו עם המדריך בשמש ולימדנו אותו קצת עברית. הוא מצידו לימד אותנו קצת על ההבדלים בין קצ'ואית, ימארית וספרדית.

כשהגיעה הקבוצה הטורקית הרמנו עוגן לכיוון חצי אי הנמצא בדרך לפונו שם מחכה לנו ארוחת צהריים שכלולה במחיר הסיור של היום. לאחר שייט של כחצי שעה אכן הגענו למעגן של חצי האי הזה (לא קלטתי את שמו) וירדנו לחוף. הלכנו כמה דקות למבנה שהיה יחסית יפה ומרווח שם הפתיעו אותנו לטובה. הם הכינו ירקות חתוכים ולא מבושלים כך שיכולנו לאכול ולא להישאר רעבים. אפילו קילפו את העגבניות.

לאחר הארוחה חזרנו לסירה ושטנו כשלושת רבעי השעה עד למעגן שממנו יצאנו בבוקר. במלון חיכה לנו נהג של החברה בשם פרנסיס שלקח אותנו יחד עם המדריך עד למלון שלנו. בדרך ראינו כמה קבוצות של רקדנים ורקדניות שהיו לבושים בתלבושות מיוחדות והיו כנראה בדרך להופעה או כבר לאחריה.

בראש ההר יש פסל של פומה שזו חיה שמייצגת את קבוצת הקצ'ואה שבעיר פונו. ביקשתי מהנהג לעצור לרגע כדי שאוכל לצלם את הפסל הזה.

הגענו למלון בערך בשעה 16:00 ורצינו לצאת מאוחר יותר שוב לעיר כדי לצפות בקרנבל אבל כמו אתמול גם היום ירד גשם זלעפות אז בחרנו להישאר במלון.

צפינו בקרנבל בטלוויזיה ולאחר מכן התארגנו לעזיבה של המלון מחר לכיוון קוסקו ולשינה כי מחר יבואו לאסוף אותנו מוקדם יותר מאשר היום כבר בשעה 06:15 ומחכה לנו נסיעה באוטובוס של כ-10 שעות.

יום ג' 9 בפבר' 2016 (ל' בשבט תשע"ו) (17)

אתמול כבר הודיעו לנו שבאים לאסוף אותנו כבר בשעה 06:15 כי מחכה לנו נסיעה באוטובוס מפונו לקוסקו והוא יוצא בשעה 07:00 מהתחנה המרכזית של פונו. אז קמנו ב- 05:15 כדי להספיק הכל (כולל תפילה) אך ללא ארוחת בוקר. התייצבנו בלובי של המלון לאחר צ'ק אין מהיר למדי ואכן בשעה היעודה התייצבו שני אנשים עם מיניבוס לאסוף אותנו לתחנה המרכזית של פונו.

הגענו בזמן לתחנה רועשת ומלאה אנשים למרות השעה (רבע לשבע). המדריך הוביל אותנו עם המזוודות לאיזה דלפק מרוחק ושם הדביקו לנו מדבקות ממוספרות על המזוודות (כמו במטוס) ואת הספח הדביקו על כרטיסי הנסיעה לאוטובוס. המזוודות יצאו משער אחד ואנחנו ניגשנו לשער אחר שממנו עלינו אל האוטובוס. היו לנו מקומות מסומנים (7,8) וכמובן שהתיישבנו עליהם. האוטובוס ברמת אוטובוס תיירים שבו יש הפרדה בין תא הנהג לבין תא הנוסעים, מרווח גדול לרגליים ודיילת בשם דינה שאמורה להגיש לנו שתייה אחרי כל תחנה.

בשעה שבע בדיוק יצאנו לדרך, בגשם סוחף (למרות שפה קיץ) המדריך שלנו להיום ששמו מתיאוס יצא מתא הנהג אלינו והסביר לנו בספרדית ובאנגלית את תוכנית היום. בשלב הראשון נסענו חזרה לחוליאקה (כי שלשום נחתנו שם ונסענו משם לפונו). משם המשכנו צפונה עוד כשעה עד לתחנה הראשונה שלנו להיום, העיר פוקרה (Pukara).

ירדנו מהאוטובוס בכיכר המרכזית של העיר הזאת למוזיאון קטן לתולדות האינקה. לאחר הסברים של המדריך על תולדות התרבויות השונות בפרו, הסתובבנו קצת במוזיאון הקטן הזה. המדריך הראה לנו עץ (איני זוכר את שמו) שיש לו קליפות דקות שהחלק הפנימי שלהם הוא בצבע זהב. לדבריו בקליפות הללו עטפו כלי קודש של האנקה שייראו בצבע זהב.

לאחר הסיור במוזיאון, יצאנו לסיבוב קצר באיזור הכיכר המרכזית כולל רכישת מזכרות ועלינו שוב לאוטובוס להמשך הנסיעה.

לאחר כשעה נוספת הגענו לעיר נוספת ששמה לה ראיה (La Raya) עיר זו נמצאית בשיא הגובה של הנסיעה שלנו להיום (4335 מטר מעל פני הים) צפינו בשני קרחונים על ראשי ההרים וראינו כיצד נוצר נהר שמתחיל כאן ונגמר באמזונס.

לקראת השעה 12 הגענו לתחנה השלישית בעיר בשם Marangani, בעיר זו נכנסנו למסעדה שהוזמנה מראש ושם אכלנו צהריים (כמו אתמול) שהיא כלולה בכרטיס הנסיעה הזה.

לאחר שסיימנו לאכול עלינו שוב על האוטובוס לתחנה הבאה העיר Raqchi. עיר זו הייתה קדושה לאנשי האינקה וראינו שרידים של המקדשים, הבתים ומחסני התבואה שלהם. גם כאן לאחר הסיור ניתן לנו קצת זמן לרכישת מזכרות ויצאנו לדרך הלאה.

הזמן התחיל להיגמר להם (הבטיחו לנו להגיע לקוסקו עד חמש וחצי) לכן החליטו שבתחנה הבאה לא נשתהה זמן רב. הגענו לעיר בשם קאצ'ה צ'אפה (Checaupe)כדי לראות גשר שנבנה על האינקה מול גשר שנבנה על ידי הספרדים בתקופה הקולוניאלית. המדריך הריץ אותנו לכיוון הגשר הזה ונתן לנו 10 דקות לצפות ולחזור לאוטובוס. מה שהוא לא ידע שבדיוק באותה שעה היה באותו מקום מופע במסגרת החגיגות שנערכות בימים אלו בפרו. הנוסעים דווקא אהבו את המוסיקה והמחולות והוא נאלץ לתלוש אותם מהמקום ולהביא אותם לאוטובוס.

משם נסענו לתחנה האחרונה לפני קוסקו בעיר Andahuaylillas. בעיר הזאת הוא הציג לנו כנסיה שניבנתה על ידי הכובשים הספרדים על בסיס מקדש אינקה קודם שנהרס. הכנסייה מלאה בזהב.

משם המשכנו עוד שעה עד שהגענו לעיר קוסקו ולסניף של חברת האוטובוסים הזו. במקום חיכה לנו מיניבוס עם נהג ומדריך בשם הנרי. הם לקחו את מזוודותינו והובילו אותנו למלון Hotel Costa del Sol - Ramada שבמרכז העיר.

הגענו למלון קיבלנו חדר ויצאנו לבדוק אם אנשי חב"ד כבר הגיעו, התברר שעוד לא, אבל אמרו לנו ישראלים שפגשנו שידוע להם שביום ששי יהיו תפילה וארוחה בחב"ד.

טיילנו ב"סמטת המציקים" כדי להגיע למסעדה כשרה אחרת שאמורה להיות שם אבל גם היא הייתה סגורה.

חזרנו למלון ואכלנו ממה שהבאנו מהבית והלכנו לישון מוקדם עייפים ורצוצים.

מחר אנחנו יוצאים לכיוון המאצ'ו פיצ'ו ולכן כנראה אדלג על דיווח מחר בערב ואשלים אי"ה בעוד יומיים.

מלון קוסטה דל סול רמדה קוסקו (Hotel Costa del Sol Ramada Cusco) שוכן בבית אחוזה לשעבר מתקופת המאה ה-17 שהוסב למלון, וממוקם במרכזה של קוסקו (Cusco), במרחק של צעדים ספורים מהכיכר המרכזית של קוסקו ומכנסיית לה מרסד (La Merced Church).

יום ד' 10 בפבר' 2016 (א' באדר א' תשע"ו) (18)

לאחר ארוחת הבוקר, יצאנו ליום סיור אל העמק הקדוש של האינקה, (האורוממבה) Urubamba. התחנה הראשונה שלנו הייתה בשוק הססגוני של צ'ינצ'רו, נכנסנו לאחד הבתים שאליו הפנה אותנו המדריך להסבר על תעשיית הצמר המקומית. התיישבנו על ספסלים מרופדים בעור כבש ואחת הנשים שהתינוקת שלה על גבה הסבירה לנו באנגלית יפה מאד כיצד הופכים צמר של אלפקה כשהוא גוש של צמר לחוט, איך מנקים אותו ומעדנים אותו ואיך צובעים אותו בצבעים שונים בעזרת חומרים טבעיים.

לאחר ההדגמה הזו הפכה החצר בה ישבנו לחנות למכירת מוצרי צמר אלפקה. המורה שלנו ניסתה למכור לנו מוצרים ואז התינוקת שלה הפריעה לה בבכי אז היא פשוט חלצה שד והיניקה אותה תוך כדי מכירה. הסתובבנו קצת בחנות הזו אך לא קנינו כלום.

חזרנו לאוטובוס והמשכנו בנסיעה קצרה אל המקדש (לשעבר) של האינקה בצ'ינצ'רו. שהספרדים הרסו חלק ממנו והקימו במקומו כנסיה (כמו שהם עשו ברוב איזורי האינקה).

המעניין בעיר הזו אלו הטרסות שהקימו אנשי האינקה במקום הזה. לפי ההסבר של המדריך עד גובה של 4000 מטר מעל פני הים ניתן לגדל תירס ומעליו רק תפוחי אדמה (יש בפרו 3000 סוגים של תפוחי אדמה). כדי לאפשר שונות של גידולים יצרו את הטרסות.

בדרך לאוטובוס נעצרנו אצל גברת שהיא סוחרת אמיתית וקנינו אצלה מספר פריטים. אצל אמן אחר קנינו דלעת קטנה שהוא חרט עליה סמלי אינקה שונים וציורים של מאצ'ו פיצ'ו. ממש ליד האוטובוס מצאנו מוכרות תירס צהוב (לא מצאנו עדיין תירס שחור מבושל רק ראינו דוגמאות לצורכי צביעה), קנינו תירס אחד לשנינו והיה מאד טעים.

היינו אמורים לפי התוכנית לנסוע אל השוק האינדיאני הססגוני של פיסאק אחד השווקים הצבעוניים והמעניינים ביותר של דרום אמריקה, אך בשל שביתה של אנשי העיר קאלקה שדורשים השתתפות ברווחי הגז שנתגלה באזורם (והמדינה מסרבת) נסגר לתנועה הכביש שעובר דרך העיר הזו אל העיר פיסאק.

לכן, נסענו ישר לאורומומבה לארוחת צהריים במסעדה ששמה "תנופה". המסעדה שוכנת במבנה שהיה מנזר בעבר, המבנה יפה והמסעדה מרווחת ובעלת תפריט מגוון. מצאנו כאן המון ירקות גולמיים וכמובן קוקה קולה זירו וזאת הייתה ארוחת הצהריים שלנו.

משם המשכנו לאויינטאיטמבו, כפר אשר שמר כמעט באופן מושלם על מבנהו מאז ימי האינקה. נכנסנו למתחם של מקדש מתקופת האינקה שבו יש לעלות 470 מדרגות עד למקדש עצמו. החלטנו שזו עלייה קשה מדי בשבילנו בגבהים הללו (קשיי נשימה) ולכן נשארנו באיזור הכניסה של המתחם. ראינו מבנים מתקופת האינקה, צילמנו לאמות ואלפקות והמתנו לחברים מהאוטובוס שירדו מההר.

ירדנו למקום החנייה של האוטובוס ועלינו עליו. מכאן החל פיזור של האנשים למקומות שונים. חלק חזרו שעתיים לכיוון קוסקו, חלק נשארו באויינטאיטמבו ונסעו ברכבת לאגואס קליאנטס (Aguas Calientes), כדי לעלות מחר הכי מוקדם למאצ'ו פיצ'ו (הרעיון הכי חכם) ואנחנו חזרנו לעיר אורומומבה ללינה במלון מקסים בשם Casa Andina Private Collection .

הגענו למלון מוקדם אז יצאנו להסתובב קצת במרחבי המלון ולפתע ראינו שתי קשתות בשמים שהיו מרשימות מאד (ראו תמונה). התבוננו בהן עד שנמוגו ואז חזרנו לחדר.

עקב חוסר מעש וחוסר בערוצים מעניינים בטלוויזיה הלכנו לישון כבר בשעה שבע בערב.

יום ה' 11 בפבר' 2016 (ב' באדר א' תשע"ו) (19)

קמנו הבוקר מוקדם כי באים לאסוף אותנו מוקדם (07:00). הנהג של אתמול אסף אותנו מהמלון אל תחנת הרכבת באוייטוטנבו ollantaytambo)). הרכבת שלנו אמורה לצאת בשעה 08:00 ועלינו להיות מוכנים רבע שעה קודם. מאחר והקדמנו נעמדנו בתור ועלינו על הרכבת הראשונה שנכנסה לתחנה. התיישבנו במקומות המסומנים ואז הופיעה תיירת אמריקאית וטענה שהמקומות שלה. הראנו לה את הכרטיסים שלנו ואז התברר שעלינו לרכבת של רבע לשמונה במקום של שמונה.

ירדנו מהרכבת הזו והמתנו לרכבת הבאה, כשהיא התייצבה בתחנה עלינו עליה והפעם בלי ויכוחים על המקום. מולנו ישב זוג אוסטרלים מבוגר ממלבורן ושוחחנו עמם כל הדרך. משך הנסיעה ברכבת ההרים עד לעיירה אגואס קליאנטס (Aguas Calientes),

הוא כשעה וארבעים דקות. יש תחושה של נסיעה בתוך הג'ונגל ולאורך כל הדרך מלווה אותנו נהר האורוממבה שהוא מרשים מבחינת רוחבו והזרימה שלו המזינה את האמזונס.

ברכבת הגישו לנו שתיה וסנדוויצ'ים (שכמובן לא אכלנו) וכך עברה לה הדרך בנעימים. בשעה 9:40 הגענו לעיירה אגואס קליאנטס (Aguas Calientes) שם ירדנו מהרכבת. בתחנה המתין לנו מדריך מקומי בשם אלברטו (בטו) שלקח אותנו לתחנת האוטובוסים שמעלים את הנוסעים אל מאצ'ו-פיצ'ו, “העיר האבודה”, נסיעה שנמשכה כחצי שעה בעלייה די תלולה ובסיבובים חדים.

מאצ'ו-פיצ'ו, “העיר האבודה”, זהו האתר המרשים והמסתורי באתרי האינקה. העיר התגלתה רק בשנת 1911 על-ידי היראם בינגהאם. העיר שוכנת על הר בעל מדרונות תלולים, בלב הג'ונגלים, שרק מלהתבונן על האתר מרגישים שנמצאים בעולם אחר. פלא ארכיאולוגי זה מורכב ממספר מבני אבן המשאירים את המבקרים חסרי נשימה בגלל עיצובו המרשים.

ירדנו מהאוטובוס בכניסה לעיר, הצגנו את הכרטיסים שבידינו ונכנסנו רגלית אל תוככי העיר. בטו לקח אתנו בשלב הראשון לתצפית על העיר עצמה ממקום שהוא גבוה יחסית. אחר כך ירדנו לאיזור המקדשים והמזבחות שלהם ומשם למגורים ולמחסנים.

לאחר שעתיים וחצי של טיול ברחבי העיר הזו, שבהן הצטלמנו המון וראינו את המבנים המרשימים ובעיקר את שיטת הבנייה של האינקה שבה הלבנים צמודות ללא מלט והחזיקו מעמד בכמה רעידות אדמה (בפרו ישנה רעידת אדמה בעוצמה של 8.5 בסולם ריכטר אחת לשלוש מאות שנה בערך והאחרונה ארעה בשנת 1950).

בשל החום (השמש זרחה במלוא עוזה) והעובדה שהתכוננו לקור עז (לבשנו לבנים תרמיים מתחת לבגדים העליונים) הרגשתי לא טוב, שחררנו את בטו וישבנו בבית קפה לשתות קצת קפה וקולה ולהירגע מכל התחושה השלילית הזו.

לאחר מנוחה של כשעה, ירדנו באוטובוס אל העיירה אגואס קליאנטס (Aguas Calientes). נאלצנו להמתין בתור עד לאוטובוס החמישי כי בדיוק אז כולם רצו לרדת. הגענו לעיירה אחרי חצי שעה ואז נותרו לנו למעלה משעתיים להמתין לרכבת שלנו שאמורה לצאת ב-16:22. המתנו בתחנה עד 15:50 ואז עלינו לרכבת. בנסיעה הלוך קיבלנו מקום בקרון הראשון ואילו הפעם במושב האחרון של הקרון האחרון.

הפעם ישבו מולנו זוג אוסטרים מוינה, שוחחנו עמם מעט במהלך הדרך. צוות הדיילים הגיש גם הפעם סנדוויצ'ים ושתייה ואז הפתעה (ראו תמונה). אחד הדיילים התחפש לאריה והוא שר ורקד במסדרון של הקרון. בהמשך שני הדיילים האחרים (דייל ודיילת) ערכו תצוגת אופנה של כל מיני מלבושים למכירה (סוודרים, מעילי צמר, פנצ'ואים וכו') כשהמחופש כאילו עוזר להם למכור. מעט מאד אנשים קנו ברכבת (המחירים היו גבוהים מאד).

בשעה 8:00 הגענו לעיירה אוייטוטנבו ollantaytambo)), שם חיכה לנו הנהג מהבוקר שלקח אותנו לקוסקו בנסיעה לילית ארוכה (כשעתיים) אל המלון שלנו בקוסקו Hotel Costa del Sol - Ramada שבמרכז העיר לשלושת הלילות הבאים.

יום ו' 12 בפבר' 2016 (ג' באדר א' תשע"ו) (20)

היום אפשר להשלים שעות שינה כי אנחנו מסיירים באתרים קרובים ויבואו לאסוף אותנו בשעה תשע בבוקר. המתנו בלובי של המלון ואז הופיע הנהג שלנו מאתמול ועמו אדם נמוך קומה שהציג את עצמו בשם בלטזר. האנגלית של בלטזר לא הייתה כל כך ברורה אך הוא השתדל למלא את תפקידו כנדרש.

יצאנו אל מצודת המקדש סקסאיוואמן הבנויה מהאבנים המסותתות הגדולות בעולם. התרשמנו מהם ואף הצטלמנו לצידן, חבל רק שהגשם פגע בהנאה מהטיול. ביקרנו בעוד מקדש אינקה אחד או שניים שמרוב מקדשים כאלה בשבוע האחרון כבר אנחנו לא מבדילים ביניהם והדבר כבר די נמאס לנו.

אמרנו לבלטזר לקצר לנו מקדשים וכנסיות ואז הוא לקח אתנו למוזיאון של חפצים מתקופת האינקה שהיה די מרשים. בהמתנה לנהג ניצלתי את ההזדמנות לצחצח את נעלי שנרטבו והתלכלכו מההליכה בגשם. משם נסענו לבית חב"ד כדי לבדוק האם תהיה תפילה וארוחה בשבת.

פגשנו בבית חב"ד את השליח הרב עופר קריפור שהודיע לנו על הדלקת נרות ב-18:01 תפילת ערבית בשבע ולאחריה ארוחה. המשפחה חזרה מישראל רק לפני יומיים לאחר 30 שעות בדרך (בעיות של קונקשן) ולפי מה שראינו לא נראה שניתן בכלל במקום הזה לארגן משהו. תרמנו לו סכום מכובד עבור ארוחות השבת ותרומה לבית חב"ד וחזרנו לרכב.

במקום לחזור מיד למלון שאלנו את הנהג ואת בלטזר היכן ניתן לרכוש מזכרות מקומיות (ולא בדוכני הרחוב) הם לקחו אותנו למבנה ענק ברחוב SOL שבו ישנם מאות חנויות של מזכרות למיניהן. נפרדנו מהם לשלום לא לפני שהם ביקשו מהשומר בכניסה לדאוג לנו למונית טובה למלון אחרי שנגמור את הקניות.

נכנסנו למבנה ועברנו דוכן דוכן וקנינו הרבה דברים יפים ומעניינים לנו ולכל החברה. לאחר כשעה נשברנו והתיישבנו במסעדה הפועלת במקום. רצינו לאכול תירס שחור שראינו בכמה מקומות (גולמי לא מבושל) אבל המוכרת הסבירה לנו שמהתירס השחור עושים מיץ ולא אוכלים אותו כי כנראה הוא פחות טעים למאכל. או קיי, אז הזמנו תירס רגיל ושתייה שהיו טעימים מאד. שילמנו ויצאנו אל השומר שכמובן הזמין לנו את הטרנטה הראשונה שהגיעה. הוא הסביר לנהג לאן להגיע ואכן הגענו מהר ונוח עם כל החבילות אל המלון (מחיר הנסיעה 4 סול שווה ערך לשישה שקלים בערך).

הגענו והתארגנו לשבת, כולל נרות ושרוך לדלת. התרחצנו וכו' ולקראת השעה שש יצאנו אל בית חב"ד. הגענו ראשונים והכל היה ריק. איש לא ניגש אלינו. ישבנו והמתנו ורק לקראת השעה שבע הרב ירד והזמין אותו להתפלל ביחידות מנחה. לאחר מכן התאסף קהל של כעשרים צעירים ישראלים (שרובם לא דתיים) אך הצטרפו לתפילה. קבלת שבת התפללנו בנוסח הספרדים (כולם קוראים ביחד ואין חזן) לקראת ערבית אף אחד לא התנדב להיות חזן אז התנדבתי והעברתי את התפילה כפי שאני רגיל. לאחר התפילה ירדנו למטה לחצר שבינתיים נוקתה מעט והחברה הצעירים התנדבו לסדר את השולחנות בשני טורים.

בארוחה היינו כשישים איש, האוכל היה סביר אך מסביב הכל נראה לא מסודר ודי מגעיל. פגשנו בבית חב"ד מספר אנשים מעניינים. פגשנו רווק בן כ-60 שנוסע בכל העולם ומחפש את הדילים הכי זולים, פגשנו את הבת של שמואליק רוזנפלד מפדואל.

פגשנו גם אישה מאד מיוחד שיש לה גם אתר באינטרנט amenor שהיא קבליסטית (וטוענת שהיא גם שאמאנית) ומביאה קבוצות לבית הארחה שפתחה בעיר אארוממבה ובשבתות היא באה לקוסקו לבית חב"ד.

לאחר הארוחה נפרדנו מכולם וחזרנו למלון לשינה. גם הפעם הפטנט של השרוך עבד יפה.

יום שבת 13 בפבר' 2016 (ד' באדר א' תשע"ו)

הבוקר התעוררנו מאוחר כי שבת היום והתפילה אמורה להתחיל בשעה 10:00 (אם יהיה מניין ואם לא אז נתפלל ביחידות בשעה 11:00). התעטפתי בטלית בחדר והתפללתי מה שאפשר (התגלה כרעיון אדיר כי לא היו טליתות בבית חב"ד). ירדנו לחדר האוכל ומשם יצאנו לבית חב"ד. גם הפעם הגענו מוקדם ועדיין לא היו אנשים. לקראת 11:00 הגיעו כמה חברה ישראלים כדי לאכול ג'חנון (פטנט של הרב עופר להביא חברה כדי שיהיה מניין) ואפילו היה מניין של גברים אלא שחלק מאלו שבאו לא התעניינו כל כך בתפילה ולאחר הג'חנון התפזרו.

עלינו לשיעור על מאמר של הרבי לפרשת תרומה (שנמשך כחצי שעה) ולאחריו התפללנו שחרית ומוסף ביחידות. לאחר התפילה חיכינו כמעט שעה עד שהם התארגנו לקידוש ולארוחת צהריים. בינתיים שוחחנו מעט עם הרבנית יעל.

בסביבות השעה אחת התיישבנו כחמש עשרה חברה לקידוש וארוחת צהריים. החלק הראשון של הארוחה היה שכפול של אתמול בערב, בהמשך הביאו חמין שהיה טעים למדי. בסך הכל הרגשתי קצת בחילה מכל הארוחות הללו. לכן, מיד לאחר סיום הארוחה בירכנו ברכת המזון ורצנו לחדר בעיקר לשירותים.

לאחר מנוחה של כשעתיים ירדנו לטייל בכיכרות שלידינו (פאלסה דה ארמה ופאלסה פרנסיסקו), צפינו באנשים, דחינו את כל מוכרי המציאות ומצחצחי הנעליים מהסיבות הברורות. כאשר שקעה השמש חזרנו למלון והמתנו לצאת השבת(18:52).

לאחר ערבית והבדלה ארגנו את המזוודות לקראת מחר (עוזבים את פרו לכיוון איגואסו). והתיישבתי לכתוב את כל הקורות אותנו בארבעת הימים האחרונים. נשתדל לכתוב מחר את קורות המחר.

יום א' 14 בפבר' 2016 (ה' באדר א' תשע"ו) (21)

הבוקר קמנו בשעה חמש כי באים לאסוף אותנו בשש וחצי. לאחר תפילה וארוחת בוקר התייצבנו בלובי של המלון ולא הספקנו לשבת וכבר הנהג שלנו הגיע. נסענו כ-20 דקות לשדה התעופה של קוסקו שנמצא ממש בתוך העיר.

עשינו בורדינג ושלחו אותנו לשער 3, כנהוג במחוזות אלו פתאום החליפו את השער למספר 1. נכנסנו ממש אחרונים כי יש לנו מקומות קרובים (שורה 7) והמתנו להמראה. הטיסה התאחרה והמראנו רק לקראת 8:35. אבל נמשכה שעה בדיוק.

נחתנו בלימה והלכנו לטרמינל הבינלאומי. התבוננו כל הזמן במצגים ודווקא לגבי הטיסה שלנו LA2443 לאיגואסו לא נרשם מהיכן היא יוצאת. היינו בלחץ כי השעה כבר 11:35 והטיסה אמורה לצאת ב-12:10 ואין לנו מושג איפה להמתין. ניגשתי לאיזו עמדה אחרת של טיסה אחרת ובקשתי טובה מהפקידה שתברר לי מאיזה שער יוצאת הטיסה שלנו. היא ביררה במחשב והתברר שזה משער 16 ואצלנו היה כתוב שער 27. רצנו לשער 16 ובדרך ראינו שכבר עדכנו את השער בכל המסכים.

המתנו זמן רב (הטיסה יצאה באיחור של יותר מחצי שעה) ועלינו למטוס. ההמראה כאמור הייתה באיחור ונמשכה כארבע שעות. נחתנו בדיוק בזמן המקורי. בטיסה הוזמנה לנו ארוחה בשרית כשרה (בד"ץ אנטוורפן) אך לא יכולנו לאכול את המנה הבשרית כי היא הייתה קפואה, ביקשנו מהדיילת והיא טענה שכולם מקבלים מנה קרה אז אין אפשרות לחמם.

למזלנו היו במטוס עוד זוג דתיים ישראליים שהם דוברי ספרדית והם שכנעו אותה לחמם לנו ולהם את מנת העוף (זה בא במיוחד בתוך קופסאות פח סגורות הרמטית). טוב שכך כי המנה הייתה טעימה (עוף עם אורז וירקות).

נחתנו בשעה 19:00 לפי שעון ברזיל אבל זה 18:00 לפי שעון ארגנטינה (שעוד כמה דקות נגיע אליה ונישן בה). בשדה חיכה לנו אדם נחמד (שלא קלטנו את שמו) עם אוטובוס של 20 מקומות לשני אנשים. בדרך יצאנו מברזיל (הוא לקח את הדרכונים שלנו וסידר לנו את המעבר) וכמה דקות אחר כך חזר אותו נוהל בכניסה לארגנטינה.

הגענו לעיר פורטו איגואסו שבארגנטינה ואל המלון כשכבר חושך (מלון אסטוריון).

מזג האוויר באיזור הזה הוא טרופי (חם ולח) והזענו מיד. גם בחדר במלון היה חם ומחניק אז מיד הפעלנו את המזגן. יצאנו לסיבוב קצר בסביבות המלון אך חזרנו מהר בשל החושך והלחות אל החדר הממוזג.

מחר בבוקר אמורים לאסוף אותנו ליום מתיש בתצפיות על מפלי האיגואסו בתחילה בצד הברזילאי ואחר כך בצד הארגנטינאי.

יום ב' 15 בפבר' 2016 (ו' באדר א' תשע"ו) (22)

היום התעוררנו בשש כי באים לקחת אותנו בשבע וחצי (לפי שעון ארגנטינה). התארגנו היטב מבחינת תפילה וציוד מינימלי (כולל בגדים להחלפה אחרי השייט). ירדנו לארוחת בוקר שלא היה מה לאכול בה ואפילו הקפה לא היה טעים.

בערך בשבע וחצי התייצבה בלובי גברת מלאה במקצת והודיעה לנו ששמה מיכאלה והיא המדריכה שלנו להיום. היא באה לקחת אותנו עם ג'יפון ונהג נחמד (שאני לא זוכר את שמו).

המלון שלנו ממוקם בקצה ארגנטינה (ממש מאתיים מטר מאתנו נמצאית נקודת גבול משולשת (ברזיל מימין, ארגנטינה באמצע ופרגוואי משמאל). לכן היה עלינו בבוקר לעבור את הגבול לברזיל כדי להתחיל את הסיור בצד הברזילאי של המפלים (המלצה לעתיד לקחת מלון בצד הברזילאי ולחסוך לפחות שלושה מעברי גבול).

עברנו את הגבול לצד הברזילאי, הגענו למרכז המבקרים ובזמן שמיכאלה סידרה לנו את כרטיסי הכניסה לפארק, הסתובבנו אנחנו במרכז הקניות המקומי אבל לא קנינו כלום. מיכאלה הגיעה עם הכרטיסים ועלינו לאוטובוס קומותיים ללא גג. נסענו כעשרים דקות בכביש הראשי של הפארק עד לנקודת ההתחלה. שם יכולנו לראות ממבט פנורמי את המפלים במלוא תפארתם. הלכנו בשבילים בין תצפיות על המפלים וקיבלנו הסבר מקיף מפי מיכאלה על המפלים והאזור.

לאחר כשלוש שעות של תצפיות וצילומים חזרנו עם אוטובוס דומה למרכז המבקרים של הפארק. חיכינו לנהג שבושש לבוא ומיכאלה הלכה למגרש החנייה להביא אותו. משם חזרנו לארגנטינה ונסענו כשעה עד לנקודת ההתחלה של ההליכה בפארק הארגנטיני.

בשלב הראשון הלכנו בשביל העליון כדי לראות חלק מהמפלים מלמעלה (לפני שהם נופלים מגובה של 80 מטר). מיכאלה הסבה את תשומת ליבנו לפרפרים יפים בהם נתקלנו, ציפורים, פרחים וכו'. חזרנו מהמסלול הזה אל מרכז מסוים שבו יש גם קנטינה לגלידות, שתייה וכו'. אכלנו גלידה ושתינו מים ומשם המשכנו ברכבת ציורית

ופתוחה לתחילת מסלול ההליכה אל "גרון השטן" שהנו המפל הגדול ביותר.

הלכנו כקילומטר וחצי כאשר לאט לאט שמענו והרגשנו את כוחו של המפל, בסיום ההליכה הגענו למרפסת המרכזית. חווינו חוויה רטובה שתישאר אתנו לאורך זמן.

חזרנו ברכבת הזו עד למרכז הקודם ומשם ירדנו ברגל עד למצפה התחתון. מצפה זה נמצא ממש בתחתית המפלים ומאפשר לראות את הנפילה של המפלים אל הנהר ולהירטב שוב מזרמי המים.

לאחר מכן נפרדנו ממיכאלה שעלתה למרכז המבקרים ואנחנו המשכנו לכיוון מעגן הסירות. הגענו מוקדם מדי ונאלצנו לחכות להפלגה למעלה מחצי שעה. בהמתנה פגשנו קבוצה של שלושה חברים ישראלים מכפר סבא ושוחחנו עמם עד היציאה להפלגה.

בארבע וחצי בדיוק ירדנו לכיוון הסירה (סירת גומי גדולה שיש בה מקום לשישים איש (בערך). בדרך נתנו לנו שקיות מפלסטיק עבה בצבע ירוק להכניס את התרמיל שלנו (שלא יירטב) ומצוף כתום. עלינו על הסירה שהייתה מלאה במחציתה בלבד (סיבוב אחרון של היום).

נהג הסירה הריץ אותנו קדימה ואחורה ואז הוביל אותנו ישר לתוך המפלים שלוש פעמים כדי לוודא שאף אחד לא נשאר עם תחתונים יבשים. וכך לאחר שנרטבנו כהוגן

שטנו לכיוון המעגן הבא. לאחר כ-25 דקות של שיט הגענו למעגן ונפרדנו מהסירה רטובים עד לשד עצמותנו. עלינו משם איזה 500 מדרגות לנקודה שבה חיכה לנו רכב ספארי פתוח. לאחר שעלינו כולנו, התייצבה מדריכה צעירה שהסבירה לנו באנגלית ובספרדית שאנו הולכים לנסוע כעשרים דקות במעבה של יער גשם והיא תסביר לנו מה אנחנו רואים (בעיקר עצים).

נסענו עם הרכב הזה עד למרכז המבקרים שם פגשנו את מיכאלה ונהג חדש (לא זה שהיה בבוקר). החלפנו את הבגדים הרטובים ביבשים וחזרנו למלון. ביקשנו ממיכאלה שתראה לנו היכן ניתן לרכוש ציוד לשתיית מאטה (משקה ארגנטינאי שמתחלקים בו עם חברים) והתברר שבמפגש הגבולות ישנם דוכנים שבהם אפשר לרכוש את הציוד הזה ומזכרות נוספות.

למזלנו לא ביקשנו ממנה להוריד אותנו שם ושנחזור ברגל למלון כי התחיל גשם זלעפות ברגע שהגענו לחדר. התרחצנו והתארגנו מעט וכאשר פסק הגשם יצאנו שוב למפגש הגבולות ושרה רכשה לעצמה ערכת מאטה (והייתה מאושרת). חזרנו מיד למלון כי שוב התחיל גשם (קיץ בארגנטינה). והתארגנו מבחינת המזוודות ליציאה לכיוון ריו דה ז'נרו מחר. מוזר אבל יבואו לאסוף אותנו בשעה 2:20 לפנות בוקר כי הטיסה שלנו לריו יוצאת ב-06:23 (שעון ברזיל) ואנו אמורים לנחות בריו בשעה-8:19.

ללא ספק יום מיוחד ואולי גם היום היפה ביותר בטיול.

יום ג' 16 בפבר' 2016 (ז' באדר א' תשע"ו) (23)

בשל ההשכמה המוקדמת, שרה לא הלכה לישון כלל ואני נרדמתי עם הבגדים לכמה שעות. ברבע לשתיים התעוררתי והתחלנו בהכנות אחרונות לעזיבה. לקחנו את המזוודות ויצאנו ללובי. עשינו צ'ק אאוט קצר (שילמנו 90 פזו על בקבוק מים של ליטר – שווה ירך ל-28 ₪) והמתנו לנהג שיבוא לאסוף אותנו לשדה התעופה.

בשעה 2:20 בדיוק (שעון ארגנטינה) הופיע הנהג שהחזיר אותנו אתמול מהפארק. הוא מילא עבורנו את טופסי היציאה מברזיל (שנידרש להם ביום רביעי ביציאה מברזיל), לקח את הדרכונים שלנו (כדי להחתימם ביציאה מארגנטינה ובכניסה לברזיל ) ויצאנו לדרך. הנסיעה בשעות אלו היא ללא הפרעה ודי מהר הגענו לשדה התעופה בצד הברזילאי של האיגואסו.

הנהג נפרד מאיתנו בפתח השדה ואנו העמסנו את המזוודות על עגלה ופנינו לכיוון הצ'ק אין. זו פעם ראשונה שלנו בטיול הזה עם חברת GOOL ומתברר שהם סחטנים גדולים. אמנם המטוס היה חדיש ומרווח הרגליים היה טוב, אך בכל היתר הם היו גרועים ביותר.

דבר ראשון למרות שהגענו כשעתיים וחצי לפני הטיסה, הודיע לנו הפקיד שאין מקומות זוגיים ואם אנחנו רוצים לשבת כזוג עלינו לרכוש מקומות מיוחדים שהם שמורים למשלמים במיוחד. לאחר שהתחייבתי לשלם 58 ₪ בכרטיס אשראי פתאום נמצא מקום גם לשני מקומות במעבר וגם למקום במעבר ומקום פנימי. בקשנו מעבר ופנימי וקבלנו בשורה 3 כשלמעשה המקום השלישי ליד החלון לא הצליח להימכר.

שנית, הם חילקו במהלך הטיסה שקית קטנה של מציות. ביקשתי קולה זירו, אמר לי הדייל אין, אבל יש פפסי. אמרתי אוקיי, אז הוא אמר שלם על זה 5 ריאל (5 ₪). זה לא הסכום אלא השיטה ויתרתי על הקולה והסתפקתי במים קרים עם קרל כמו מרבית הנוסעים האחרים.

בקיצור נחזור להתארגנות לטיסה, שילמנו 58 ₪ בכרטיס אשראי וקיבלנו 2 מקומות בקדמת המטוס (בשורה 3). המתנו זמן רב ועלינו למטוס ממש קרוב לשעת ההמראה (לא בשרוול אלא במדרגות מלפנים ומאחור). התמקמנו במקום הטוב הזה והמתנו לטיסה שהייתה בסדר. לאחר כשעתיים בערך נחתנו בעיר ריו דה ז'נרו.

לאחר קבלת המזוודות פגש אותנו חצי יהודי בשם פואלו. מתברר שאבא שלו היה יהודי יליד וורשה והוא הצליח לברוח מוורשה ממש לפני השואה והוא הגיע לברזיל כילד. כאן הוא הכיר את אמא של פואלו שהיא איטלקיה שגם ברחה מהגרמנים עם כל משפחתה והם התחתנו. הוא בעצם גוי אבל רואה עצמו גם כיהודי והוא אף לקח אותנו לראות את בית הכנסת הגדול של העיר שבו אביו נהג להתפלל והוא היה הולך איתו.

פואלו לקח אותנו ממקום קבלת המזוודות אל החניה שם פגשנו את הנהג שלנו (כרגיל אני לא זוכר שמות של נהגים) ויצאנו לדרך הארוכה משדה התעופה הבינלאומי של ריו אל המלון שלנו בשכונת קופקבנה Excelsior Copacabana. נפלנו על עומס התנועה של הבוקר ולקח לנו יותר משעה לחצות את העיר.

הגענו למלון בשעה עשר וחצי (אגב מלון מפואר עם שומרי ראש כושים אימתניים בכניסה והוא יושב על החוף המפורסם הזה) וניתן לנו כחצי שעה זמן להתארגן כי יש לנו כרטיסים לרכבת של 11:40 להר הקורקבדו.

הר הקורקובדו Corcovado)) המפורסם אשר בפיסגתו המתנשאת לגובה של 710 מטרים ניצב פיסלו האדיר של ישו, אשר הושלם ב .1931- ההר מהווה נקודת תצפית נהדרת ומוקף בגנים טרופיים ובמפלים של יער טיז'וקה ( (Tijuca.

הגענו בזמן לתחנת הרכבל של הקורקבדו ופאולו הלך לסדר את הכרטיסים. כשהוא הגיע המתנו יחד לרכבת הזו (משהו כמו הכרמלית בחיפה) שהייתה אמורה לצאת ב-11:40 אבל יצאה ב-12:00. הרכבת עולה לאט את 710 המטרים של ההר כשיש לה כמה תחנות ביניים. ירדנו בתחנה הסופית והופתענו כמו כולם מגודל הפסל הזה.

לצערנו הייתה עננות די רבה על כל ההרים שמסביב לעיר כך שכל הצילומים של הנוף המרוחק יותר יצאו קצת מטושטשים. גם הניסיון שלי לצלם את הר הסוכר (היעד הבא שלנו) לא היה חד מספיק.

הסתובבנו על ההר צילמנו מה שיכולנו. שתינו מיץ מנגו דיאט וירדנו מההר. למטה נפגשנו עם הנהג והחלטנו שבשל העובדה שהשמש יצאה עכשיו נקדים ונבקר בהר הסוכר עכשיו ואת הסיור בעיר נעשה אחר כך.

נסענו להר הסוכר העוצר נשימה, שממנו נוף מרהיב על כל העיר ריו. הדרך לפסגת ההר מורכבת משני רכבלים ה"תלויים" מבסיסו ועד לפסגתו.

בעצירה הראשונה שלנו התרשמנו מתצפית פנוראמית בגובה של כ- 215 מטרים על הר הקורקובאדו, גשר ריו-ניטרוי וכל מפרץ גואנאבארה והאיים שמסביב. המשכנו לרכבל השני דרך שביל שמדמה "יער גשם". ואז עלינו על הרכבל השני שלקח אותנו עד לפסגת הר הסוכר בגובה של כ- 395 מטרים.

מנקודה זו צפינו מזווית ייחודית בחוף קופקבנה ומצודת סנטה קרוז ומספר חופים בניטרוי. צילמנו כל מה שאפשר (כולל מטוס שהמריא משדה התעופה הפנימי הסמוך). שתינו גוארנה קר (זה משקה של קוקה קולה הוא דיאט והוא עשוי מפרי שנקטף באמזונס וזה שמו) וירדנו חזרה למטה.

נפגשנו עם הנהג ויצאנו לסיבוב בעיר התחתית. ראינו את בניין האופרה, את הקתדרלה היחידה בעולם שהיא בנויה כמעט כמו פירמידה מושלמת. ולהבדיל את בית הכנסת הגדול של העיר שהיום הוא סגור (שכאמור אביו של פאולו היה מתפלל שם) וכו'.

לאחר כמה סיבובים כאלו במרכז העיר נסענו חזרה לשכונתנו (קופקבנה) כדי לחפש לי שעון במקום זה שנרטב באיגואסו ונמחק לגמרי (אך לא הצלחנו במשימה). ניסינו למצוא חנות למזכרות טובות להשלמת המתנו (גם בזה לא הצלחנו) אך הצלחנו למצוא סופר מרקט קטן בשכונה ושם קנינו כמה מצרכים לארוחת צו-ערב.

חזרנו למלון, אכלנו ממה שקנינו וחיסלנו את כל השימורים שהבאנו מהבית. החלטנו שמוקדם להיתקע בחדר (שעה חמש) וירדנו לראות דוכנים על החוף. לא היה כל כך מה לראות. קנינו חולצה למתן ועוד הפתעה לילדים. התיישבנו לשתות גוארנה וקולה ופתאום התחיל לרדת גשם זלעפות (שהלוואי אצלנו בחורף).

נרטבנו כהוגן (שוב אחרי אתמול בסירה באיגואסו) אז מצאנו בחור שצץ פתאום עם מטריות ונילונים וקנינו ממנו שני מעילי גשם פשוטים והם עזרו לנו להגיע פחות רטובים למלון.

במלון התארגנו לייבש את הבגדים מאתמול ומהיום ולאחר מקלחת טובה הלכנו לישון עייפים מחוסר שינה.

יום ד' 17 בפבר' 2016 (ח' באדר א' תשע"ו) (24)

גם היום אפשר להשלים שעות שינה כי אנחנו מסיירים באתרים קרובים ויבואו לאסוף אותנו בשעה 11 בבוקר. קיבלנו במלון המקסים הזה את ארוחת הבוקר הטובה ביותר עד היום. אפילו ביקשתי 2 ביצים וקיבלנו 4 כשבכל מתקן הייתה ביצה למעלה וביצה מוחבאת בתחתית.

ארגנו את המזוודות כבר לנסיעה הביתה (בטח נשלם עבור משקל יתר) ולאחר הצ'ק אאוט השארנו במלון בשמירת חפצים את כל המזוודות והתיקים שלנו למעט תיק אחד שישמש אותנו עד שנחזור.

המתנו בלובי של המלון ואז הופיע הנהג שלנו מאתמול ועמו ה"יהודי" שלנו פאולו. נכנסנו לרכב ונסענו לאורך החופים. עברנו את החוף שלנו (קופקבנה) ומשם המשכנו לחוף איפנימה ולחוף העשירים (לבלון). מתברר שהיהודים העשירים של ריו גרים בשכונה זו ואף ראינו את בית הכנסת שלהם ובית חב"ד של השכונה.

כדי לחוש את הניגוד בין שכונת העשירים הזו לבין העוני הנורא בריו, לקח אותנו פאולו להשקיף על כמה שכונות עוני (פבלות). הוא בעצמו פוחד להיכנס לשכונות האלו ולכן הביא אותנו למקום שממנו ניתן לצפות על הבתים הללו.

מכאן המשכנו אל הגנים הבוטניים( Jardim Botanico) כברת נוף שופעת צמחיה המשתרעת על כ- 1.5 ק”מ. בין 7,200 סוגי הצמחים הנמצאים כאן ראינו שדירות מרשימות של עצי דקל מלכותיים בני 161 שנה ובאגף הסחלבים היפהפה, מאות סחלבים הנמצאים בסכנת הכחדה. ראינו גם את העץ שעל שמו נקראת המדינה הזו (פאו ברזיל).

היה חם והיה לח מאד, לכן, ביקשנו מפאולו לקצר את הביקור בגנים הללו ולהחזיר אותנו למלון. ירדנו בחוף שליד המלון. שתינו משהו ואכלנו ארטיק ולאחר מכן יצאנו להסתובב בחנויות שלצד המלון. מצאנו כמה מציאות אחרונות כולל חולצת קופקבנה לשרה. ישבנו לשתייה אחרונה בברזיל. שרה שתתה משקה שנקרא מרקוזה (שהוא בעצם מיץ של פרי הפסיפלורה) ואני פפסי קולה.

חזרנו למלון החלפנו קצת בגדים (בעיקר נעליים) בשירותים של המלון. והמתנו לנהג שיבוא לקחת אותנו לשדה התעופה הבינלאומי של ריו.

בגלל שהטיסה שלנו היא בשמונה בערב נקבע שיבואו לקחת אותנו ב-ארבע בדיוק. ואכן בשעה הזו בדיוק הגיעו נהג ומדריך (מאד נחמד שהאנגלית שלו מצוינת) ברכב פרטי לאסוף אותנו לשדה התעופה. הם לא לקחו בחשבון את גודל המזוודות שלנו וכל צוות המלון עזר להם לדחוף את המזוודות לבאגאז'.

נסענו 45 דקות בדיוק (לא היה עומס), בדרך עברנו ליד המקום שבו מתקיים הפסטיבל מדי שנה (הטריבונות קבועות מבטון והן שם כל השנה ממתינות למצעד של השנה הבאה). הגענו לשדה מוקדם למדי וזה איפשר לנו להירשם לטיסה (צ'ק אין) ולהגיע לגייט מוקדם. בהמתנה החלטנו לקנות 4 פחיות של גוארנה כדי לתת לחברה בבית לטעום מזה (שכחנו שבפרנקפורט יזרקו לנו את זה).

הגרמנים פתחו את הטיסה בדיוק בזמן ועלינו כמו שצריך (הפעם ישבנו באמצע המטוס ולא בתחילתו). הטיסה ארכה 10 שעות ועשרים דקות בדיוק כמובטח ועברה די בקלות. הצלחנו קצת לישון גם.

יום ה' 18 בפבר' 2016 (ט' באדר א' תשע"ו) (25)

נחתנו כאמור בזמן (10:20 שעון פרנקפורט) ויש לנו טיסה בשעה 14:00 מפרנקפורט לישראל. החלטנו לגשת ישר לגייט ולא לבזבז זמן בדיוטי פרי הכללי. מתברר שהטיסה לישראל יוצאת מנקודה מרוחקת ומבודדת (מטעמי בטחון כנראה). ויש לחצות את כל השדה כדי להגיע לנקודה הזו כולל נסיעה ברכבת פנימית.

הלכנו והלכנו איזה קילומטר או יותר בתוך השדה עד שהגענו למקום שכתוב יציאה לכיוון תל אביב. מתברר שאין אף אחד שיקבל את פנינו ויסביר לנו מה קורה. ביררנו מסביב ואמרו לנו שנקודת הבידוק (השיקוף) של הנוסעים לתל אביב תאויש בשעה 12:00 (עכשיו עוד לא 11).

בלית ברירה המתנו ואכן ב-12 בדיוק אוישה העמדה וזכיתי להיות הראשון שנכנס בשעריה. הגרמנים הללו בודקים כל אחד ידנית מלבד השיקוף של החפצים. שאלו אותנו אם יש לנו נוזלים כלשהם בתיקים שלנו. נזכרנו בבקבוק מים וזרקנו אותו. ואז בשיקוף הם גילו ששכחנו לדווח על אבעת פחיות הגוארנה. אז הם לקחו אותם וזרקו לפח. כמה חבל.

לקראת הדעה 14:00 עלינו למטוס. הם כל הזמן איימו על הנוסעים שלא יתירו לעלות יותר מתיק אחד למטוס (את הנותרים צריך לשלוח לבטן המטוס). בפועל כולם העלו יותר מתיק אחד. קיבלנו שורה 15 שהיא השלישית או הרביעית אחרי הביזנס קלאס והיה לנו מספיק מקום לתיקים שלנו.

הם הודיעו שמי שרוצה לראות סרטים וכו' בזמן הטיסה שיוריד את האפליקציה של לופטהנזה לנייד שלו או לטבלט ויוכל לראות. אני הסתפקתי בסוליטר ובתשבצים והזמן עבר גם כך מהר.

נחתנו בנתב"ג על הדקה המתוכננת. הייתה איזו בעייה של עומס על השרוולים אז הורידו אותנו באמצע השדה ולקחו אותנו באוטובוס יש לביקורת הדרכונים. חסכנו זמן המתנה בזכות הכרטיסים שיש לנו לבדיקה באמצעות כף היד ורצנו ישר לשמירת החפצים מהקנייה ביום הראשון בדיוטי פרי ומשם אל המזוודות.

המזוודות שלנו התעכבו מעט בדרך אלינו אבל הן הגיעו בשלון ויצאנו אל אסנת שהמתינה לנו עם הרכב וחזרנו הביתה בשעה טובה.

נותר לנו עכשיו להתכונן לטיול הבא.

פרק 27 - טיול משפחת רז לדרום אמריקה –

ינו'-פבר' 2016

בחופשת הסמסטרים של תשע"ו החלטנו להדרים לדרום אמריקה. התייעצנו עם משרד הנסיעות "טרוולר-טורס" ברעננה (רחוב בן גוריון 4) שהם מומחים בארגון טיולים לנוסע העצמאי (במיוחד עם דרור פלמן) והמסלול המתואר בפרק זה הוא בעיקר תוצר של המלצותיו פלוס טיפים של חברי קהילת למטייל וחברים.

תכנון הטיול נמשך תקופה של יותר משלושה חודשים ובסופו של דבר גובש לו"ז לטיול של 25 יום בארגנטינה, צ'ילה, פרו וברזיל. כל הסידורים (כולל: טיסות, בתי מלון, לווי ואטרקציות) נעשו כאמור על ידי "טרוולר טורס" בתיאום איתנו.

מסלול הטיול שנבחר הוא כדלקמן:

• ארגנטינה -
  • בואנוס איירס 2 ימים.
  • ברילוצ'ה 4 ימים(כולל שבת).
  • אל קאלאפטה 3 ימים.
• צ'ילה - פוארטו נאטאלס 2 ימים.
• פרו -
  • לימה 2 ימים(כולל שבת).
  • פונו 2 ימים.
  • קוסקו 4 ימים(כולל שבת).
  • אורומומבה לילה אחד.
• ברזיל -
  • מפלי איגואסו 2 ימים.
  • ריו דה ז'נרו לילה אחד.

בפרק זה אנסה לתאר כמיטב יכולתי את המקומות בהם ביקרנו. אשתדל להוסיף מחירים וכמובן אצרף הערות, תובנות והמלצות כמיטב יכולתי ושיפוטי. בכל ההתייחסויות שלי לכסף אני מניח יחס המרה של 13.0 פזו ארגנטינאי ל 1$ אמריקאי, 730 פזו צ'ליאני ל 1$ אמריקאי, 3.30 סול פרואני ל 1$ אמריקאי ו-4.03 ריאל ברזילאי ל 1$ אמריקאי.

יום א' 24 בינו' 2016 (י"ד בשבט תשע"ו) (1)

כבר במוצ"ש התחלנו את הטיול, התחברנו לאתר של לופטהנזה ועשינו צ'ק אין מהבית. כדי להימנע מהפתעות בטיסה (לקבל מקום שאינו ליד מעבר) שילמנו מראש על מקומות מסומנים (תוספת של 100$ לכל ארבעת הטיסות בלופטהנזה).

יצאנו לדרך בצהריים, אסנת ואלמה ליוו אותנו בדרך לשדה (כדי להחזיר את הרכב וכדי שאלמה תחווה את שדה התעופה). הגענו מהר ולאחר המתנה קצרה בתור עברנו תוך חצי דקה בידוק בטחוני (אין יותר את המכונות הענקיות ששיקפו לנו את המזוודות). להפתעתנו הרבה הפקידה בדלפק של לופטהנזה הייתה חברה בגרעין איתי ב"עזרא" (רחלי שטיינברג לשעבר) לאחר צ'ק אין קצר בדלפק של לופטהנזה (כי עשינו כבר צ'ק אין דרך האינטרנט) יצאנו לקרוע את הדיוטי פרי.

ניגשנו לדלפק של PASPORT (שם עשינו ביטוח) בשרוול D, כדי לקבל את הכרטיסים של הביטוח הזה. אחר כך הסתובבנו בדיוטי פרי (יש לנו כרטיס מועדון) קנינו כמה בשמים וליקרים והלכנו אל השרוול שלנו.

בשעה 15:50 נפתח השרוול ועלינו למטוס לטיסה מס' LH687 של לופטהנזה. המראנו מנתב"ג בשעה 16:55 לפרנקפורט (במקום ב-16:20). נחתנו לאחר 4 שעות וארבעים דקות ב-20:00 לפי שעון פרנקפורט. לידנו ישב בחור צעיר שהוא מדריך טיולים בחברת "גטר" והוא מוביל קבוצה של 27 איש (כולל ילדה בת חמש וחצי) לטיול של 10 ימים בקוסטה ריקה.

לאחר הנחיתה הסתובבנו בשדה התעופה של פרנקפורט כשעה עד שהגענו לשער שלנו C16 (כולל הליכה ארוכה ונסיעה ברכבת פנימית). עלינו למטוס לטיסה מס LH 510 של לופטהנזה מפרנקפורט לבואנוס איירס. המראנו בשעה 22:05 אך לפתע בשעה 05:00 בערך (לפי שעון ארגנטינה) מודיע לנו הקברניט שנגמר לו הדלק ואנו נוחתים לתדלוק בברזיל בסן פאולו. התדלוק ארך כחצי שעה, אבל כל הסיפור נמרח והגענו באיחור של שעה וחצי. לכן נחתנו למחרת ב-09:30 בבואנוס איירס (14:30 שעון ישראל).

יום ב' 25 בינו' 2016 (ט"ו בשבט תשע"ו) (2)

זהו, אנחנו בדרום אמריקה, נחתנו בשעה 09:30 (שעון ארגנטינה) בשדה התעופה הבינלאומי של בואנוס איירס. אספנו את המזוודות ועברנו את בדיקת הדרכונים הארוכה ביותר שעברנו עד היום (תור של שעה). והינה אנחנו בחוץ. המתינה לנו נציגה עם השלט משפחת רז והזמינה לנו מונית מיוחדת (שולמה מראש) שתיקח אותנו למלון Esplendor Plaza Francia.

הגענו לקבלה של המלון בשעה 12:00 (בערך) ושם המתינה לנו מעטפה עם כל הוואוצ'רים של ארגנטינה וצ'ילה (כאילו שלא קיבלנו כבר בעבר). מהלו"ז המצורף התברר לנו שיבואו לאסוף אותנו בשעה 13:00 לסיור ברחבי בואנוס איירס.

הערה כללית בקשר לנושא תקשורת סלולרית והאינטרנט. כמעט בכל מלון שבו שהינו, הן בארגנטינה והן בצ'ילה, היה Wifi טוב אשר איפשר לשוחח עם הארץ באמצעות ה- WhatsApp ולגלוש כמעט ללא בעיה. לכן, לדעתי אין צורך לרכוש בארץ חבילה תקשורת בחו"ל יקרה משום שבאמצעות האינטרנט ניתן להתקשר ארצה כמעט מכל מקום.

לאחר התארגנות קצרה במלון (פחות משעה), ירדנו ללובי ושם המתינו לנו דיויד (בתור נהג) ואמילי (בתור מדריכה דוברת אנגלית). ובכן, יצאנו לחצי יום סיור בבואנוס איירס (כ – 6.5 שעות) בעזרתם האדיבה ובליווי צמוד של דיויד ואמילי.

פתחנו את הסיור ליד המלון שלנו. באחד הגנים הסמוכים למלון (בשכונת ריקולטה) ישנו פרח מלאכותי מאלומיניום שאמור להיפתח ולהיסגר לפי שעות היום והלילה. בפועל, בשל מחלוקות בנושא בין הנשיא (של כל ארגנטינה) ובין ראש עיריית בואנוס איירס נושא הפתיחה והסגירה של הפרח לא נסגר עד היום.

בהמשך, ביקרנו באתרים החשובים כמו: מבנה האובליסק.

צפינו גם בכיכרות העיר: כיכר מאיו (הכיכר שלפני הבית הוורוד שבו התגוררו חואן ואווה פרון) אשר התפרסם בהפגנת האמהות בתקופה של הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה (החונטה),

כיכר סן מרטין, כיכר אלואר, בנוסף גם בשדרות קורייאנטס ושדירת חוליו דה נואיבה (שדרות התשעה ביולי) שהיא השדרה הרחבה ביותר בעולם.

ביקרנו גם בשכונות: שכונת סאן טאלמו, שכונות יוקרתיות כמו פאלארמו וריקולאטה ושכונות מודרניות כמו פוארטו מדארו.

שכונת פארטו מדארו היא שכונה חדשה שנבנתה על חורבות הנמל הישן. המיוחד בה הוא הדגשת הנושא הנשי. כל הכיכרות קרויות על שם נשים וגם הרחובות. למשל: כיכר על שם אנה פרנק.

משם נסענו לרובע בוקה (La Boca) לבזאר הססגוני של רח' Cominto. רובע בוקה ידוע לשמצה כמקום מאד אלים. במקור שכנו ברובע מהגרים איטלקים והעוני היה בו דבר של שגרה. לפני כמה שנים החליטה עיריית בואנוס איירס לשקם את הרובע ולהפכו לאתר תיירותי מושך. ואכן המקום מקסים, צבעוני ומלא חיים. קירות הבתים צבועים במגוון צבעים, כל קיר בצבע אחר - ססגוני להדהים. הסיפור של הצבעונית הזו הוא מכך שרוב התושבים בזמנו עבדו בנמל וחלקם הגדול בצביעת האניות שבנמל. את שאריות הצבע הם לקחו הביתה בסוף יום העבודה צבעו בהם את הבתים.

.

ברחובות אפשר למצוא אנשים רוקדים טנגו, דוכני תכשיטים ועבודות יד. האנשים השמחים והחביבים עושים את המקום למיוחד ויוצא דופן. כמו כן ביקרנו גם באזורים תעשייתיים ובמגרש הכדורגל המפורסם של "לה בוקה ג'וניורס".

משם חזרנו לרובע ריקולטה. האטרקציה ברובע ריקולטה היא בית הקברות המיוחד שממוקם שם. בבית קברות הזה אין קברים ומצבות כמקובל בבתי קברות רגילים אלא יש שם מבנים/אחוזות קבר משפחתיות ובתוכם נמצאים ארונות הקבורה והמתים.

אחוזות הקבר מאד מפוארות והמקום אסטטי מאד ומהווה מוקד עליה לרגל של תיירים וסתם אזרחים. בין המפורסמים שקבורים במקום נמצאת אחוזת הקבר הצנועה והפשוטה שבה נחה אוויטה פרון.

לאחר ששוטטנו בבית הקברות, נסענו לאזורים שונים בעיר. ביקרנו בשרידים של השגרירות הישראלי שהתפוצצה ב- 1992 וטרם שוקמה. כמו כן צפינו בכניסה לבית הכנסת הגדול של בואנוס שאינו בשימוש כיום (יש בתי כנסת אחרים באיזורים בהם גרים יהודים) לאחר הסיור חזרנו לבית המלון. לפני שעלינו לחדר הלכנו לשתות קפה ב"סטארבקס קופי".

חזרנו עייפים ומותשים לחדר במלון אבל לא הלכנו לישון לפני שכתבנו את הפרק הזה והוספנו לאתר.

Hotel Esplendor Plaza Francia

יום ג' 26 בינו' 2016 (ט"ז בשבט תשע"ו) (3)

לאחר ארוחת בוקר במלון, אספה אותנו מדריכה חדשה ונחמדה מאד בעלת שם מוזר כמו "איי-מי" (טענה שמקור השם שלה הוא ילידי) לחצי יום טיול קבוצתי אל דלתת הפרנה .(Parana) נסענו באוטובוס קבוצה של תיירים מכל מיני מקומות, המדריכה עברה חופשי מספרדית לאנגלית ואחר כך לפורטוגזית. דיברה המון אבל גם הסבירה כל מה שהיה צריך.

בשלב הראשון נסענו לעיר "טיגרה" שנקראת על שם הנמרים שפעם חיו פה. הגענו לחוף הנהר וירדנו לשיט של כשעה בדלתת הנהר "פרנה". ישנם הרבה איים בדלתה הזו (שמתחברת לריו דל פלטה – הנהר הרחב ביותר בעולם – 240 ק"מ בין 2 גדותיו) ואנשים בחרו לגור בווילות על האיים הללו כשהדרך היחידה שלהם להגיע הביתה היא בסירה.

לאחר השיט עלינו שוב על האוטובוס וחזרנו אל בואנוס איירס דרך העיר "סאן איסידרו". סיפור מעניין שקשור לעיר הזאת הוא שגנרל אחד חשש מהתקפה של הפורטוגזים (ברזיל נכבשה על ידי הפורטוגזים) לכיוון ארגנטינה (בה ישבו הספרדים באותו זמן) אז הוא הקים באיזור השומם הצפוני ביותר של ארגנטינה קתדרלה מכספו הפרטי. הוא שכנע תושבים לעבור לגור ליד הקתדרלה ומשם צמחה העיר שהייתה בעצם משהו כמו היאחזות נחל בימינו, כל זה קרה עוד לפני הקמת בואנוס איירס.

ירדנו מהאוטובוס ליד האובליסק שבשדרת חוליו דה נואבה (שדרת התשעה ביולי שהיא השדרה הכי רחבה בעולם), והתחלנו לצעוד למדרחוב פלורידה המדרחוב שוקק חיים, הרבה חנויות אך ממש לא נחמד לשוטט בו. אין בו ספסל אחד לרפואה והמון "מאכרים" שמנסים לדחוף לך כרטיסים לכל מיני אירועים ו/או להציע לך המרת מטבע (קומביו).

הלכנו את המדרחוב לכל אורכו די מהר. נחנו בסופו וחזרנו למלון ברגל בדרך מעט שונה (הליכה של שעתיים בערך). הגענו למלון, התרחצנו לאחר שהלכנו שעתיים בחום הקיץ של בואנוס איירס והתארגנו לקראת המופע שנחזה בו בערב.

בשמונה בערב הגיע אוטובוס ובו 2 זוגות נוספים ולקח את כולנו למופע טנגו באולם על שם ממציא הטנגו (אדם בשם קרלוס גרדל) שכלל ארוחה צמחונית. האוכל היה די סתמי ולא מלהיב והמופע התחיל רק ב-22:30 ונגמר בחצות. ביציאה חיכו לנו אוטובוסים שפיזרו אותנו למלונות השונים.

הגענו בחצות וחצי למלון ועדיין היינו צריכים לסיים את ארגון המזוודות כי מחר בבוקר אנו עוזבים את המלון והעיר בואנוס איירס לכיוון ברילוצ'ה.

לסיכום הביקור בבואנוס איירס ניתן לומר כי ממה שראינו, לעיר פנים רבות. חלקן יפות ומטופחות כמו רובע פלרמו וריקולטה וחלקן פחות כמו רובע סאן טלמו ומרכז העיר. בסה"כ התרשמנו כי העיר נחמדה מרובת גנים ופסלים, והאנשים שבה מאד נחמדים ומאירי פנים. נהנינו מהביקור בעיר במזג אויר מעט חם.

יום ד' 27 בינו' 2016 (י"ז בשבט תשע"ו) (4)

כל הכבוד לנציגים של "טרוולר טורס" בארגנטינה ובמיוחד לאמילי שכבר אתמול עשתה עבורנו צ'ק אין לטיסה של היום והעבירה לנו למלון כבר אתמול את הבורדינג פאס לטיסה הנוכחית.

בשעה היעודה (07:50) התייצב נהג מתוקתק עם אוטו חדש ומצוחצח לאסוף אותנו לטיסה. חצינו את העיר לכיוון שדה התעופה לטיסות פנים (שהוא גדול ורחב כמעט כמו שדה לטיסות בינלאומיות). הגענו לשדה ומיד פנינו לדלפק של חברת ארולינאס ארגנטינאס לצורך העברת המזוודות למטוס (צ'ק אין). התברר שיש לנו משקל עודף של 7 ק"ג (כי בטיסות בינלאומיות מותר להעלות 20-23 ק"ג לאדם ובפנימיות רק 15 ק"ג). הבחור הנחמד הוריד לנו לעודף של 5 ק"ג (כלומר, התעלם מ2 ק"ג עודפים) והורה לנו לשלם 8 דולר אמריקאיים על המשקל העודף.

ניגשנו לדלפק הנדרש, שילמנו בכסף אמריקאי ועלינו לקומה השנייה לכיוון הגייט שלנו. המתנו לבורדינג ולפתע שמענו ברמקולים משהו לא ברור בקשר לטיסה לברילוצ'ה. מזל שניגשתי לברר כי אחרת היינו נשארים בבואנוס איירס. מתברר שהעבירו את הטיסה שלנו מגייט 5 לגייט 10. ניגשנו לגייט החדש ובאיחור קל עלינו למטוס לטיסה מס' AR1672. של חברת ארולינאס ארגנטינאס. המראנו מבואנוס איירס בשעה 10:10 לברילוצ'ה. ונחתנו ב-12:00 בברילוצ'ה.

בשדה המתין לנו דייגו עם השלט משפחת רז ולקח אותנו למלון Hotel Edelweiss בברילוצ'ה. הגענו למלון בשעה 12:30 והחדר עוד לא היה מוכן. המתנו בלובי כחצי שעה ובינתיים דיברנו בסקייפ עם הבנות והנכדים (אצלם היה 18:30).

מלון "אדלוויס" הוא מלון היושב על הרחוב המרכזי ביותר של ברילוצ'ה (רחוב סן מרטין), קרוב לכל דבר. המלון בעל **** (4 כוכבים) די ישן, אך מאובזר בכל מה שצריך (בריכה, מכון כושר וסאונה). קיבלנו חדר ענקי (2 מיטות זוגיות) שפונה לחזית (לרחוב ולאגם) ואנו מרוצים מאד מהתנאים במלון למרות שהמידע שקיבלנו עליו אמש מזוג ישראלים שפגשנו במופע הטנגו היה שלילי.

לאחר התארגנות קלה במלון המדריך פבלו והנהג חורחה פגשו אותנו בלובי המלון ולקחו אותנו ל"סיור הקצר" שהוא הטיול הפופולארי ביותר באזור ברילוצ'ה, אורכו כ 60- ק”מ. בקרנו באגמים והרים, הגענו להר קמפמנאירו (שפסגתו היא בגובה של כ-1500 מטר), שם עלינו ברכבל כדי להגיע לתצפית פנורמית מרהיבה על האזור.

לאורך מרבית הדרך טפטף גשם קל וכשעלינו להר היה קר מאד (שילוב של רוח חזקה וגשם). צילמנו את הנוף ממספר עמדות תצפית ורצנו לבית הקפה כדי להתחמם. הזמנו פעמיים קפוצ'ינו, בזמן ההמתנה לקפה שמנו לב לדגל ישראל שתלוי על הקיר. שאלתי את המוכרת מה הקטע של הדגל הזה? ובתגובה היא דיברה איתי קצת בעברית. מתברר שלמקום הזה מגיעים מטיילים מכל העולם וכן תרמילאים מישראל.

לאחר מנוחה קצרה לצרכי התחממות יצאנו אל הרכבל וירדנו עימו.

הגענו למרגלות ההר והמשכנו את הסיור הרכוב. הקפנו דרך כביש טבעתי את מלון צ'או-צ'או שהיה המלון הראשון שנבנה באיזור (נחנך ב-1938) כדי לעודד תיירות לאיזור. לדברי המדריך, היום המלון הענק הזה שייך לישראלי בשם סיטון שאף סגר את המלון לאורחים לכל הפסח ובמקומם הזמין את כל חברי משפחתו וחבריו להתארח עמו בחג האחרון במלון הזה לאחר שהוכשר כדת.

בדרך חזרה ירדנו מהרכב מול בית חב"ד בברילוצ'ה, צלצלנו בפעמון והוכנסנו פנימה. פגשנו את השליח בועז קליין ומסרנו לו דרישת שלום ממשפחת לשם בפתח תקווה. שוחחנו עמו מעט ופנינו לחזור אל המלון. בדרך עצרנו במיני מרקט, קנינו מספר מוצרי מזון והמשכנו אל המלון. הגענו למלון Hotel Edelweiss בברילוצ'ה. התארגנו לארוחה ומשם לשינה.

יום ה' 28 בינו' 2016 (י"ח בשבט תשע"ו) (5)

לאחר ארוחת בוקר טובה במלון, אספה אותנו מדריכה בשם פטריסיה כדי לקחת אותנו ליום סיור באוטובוס קטן (9 אנשים שלמעט משפחת רז כל היתר דוברי ספרדית) לסיור בדרך שבעת האגמים. שבעת האגמים הם בעצם כ 200- ק”מ של אגמים, נופים והרים לכיוון סן מרטין דה לוס אנדס (San Martin de los Andes).

באמצע הדרך עצרנו לביקור בעיירה Villa La Angostura בעיירה הקטנה הטובלת בנוף מדהים של יערות ואגמים נהנינו מהפסקה קצרה. הסתובבנו ברחוב הראשי שעוד לא התעורר וחיפשנו מתנות לנכדים. באחת החניות מצאנו חולצות טריקו עם כיתובים ארגנטינאים בחרנו 5 חולצות והספקנו להתייצב בזמן להמשך הנסיעה.

לאחר השהות ב- Villa La Angostura נסענו כמעט בלי הפסקות (למעט עצירות לצרכי צילום הנוף) עד סן מרטין דה לוס אנדס. באחת העצירות, הראתה לנו המדריכה פטריסיה שיח עם פירות עגולים קטנים שנקרא בשם "קאלאפאטה" (העיר אל-קאלאפאטה אליה נגיע אי"ה ביום ראשון הקרוב נקראית על שם השיח הזה). לדבריה האינדיאנים השתמשו בפירות הללו כדי לצבוע בדים בצבע סגול. ואכן מי שאוכל את הפרי לשונו הופכת להיות סגולה.

פטריסיה זיכתה אתנו בזכות לברך שהחיינו על פרי שבאמת לא אכלנו מעולם. טעמנו מספר פירות כאלו ואכן לשוננו הפכה סגולה (ראו בתמונות).

לאחר שצילמנו את כל האגמים ואת אחד המפלים שנצפו בדרך. הפתיעה אותנו המדריכה והודיעה שמכיוון שהיינו ילדים טובים מגיע לנו פרס. ואכן מספר קילומטרים לפני העיר סן מרטין ירדנו מהכביש לדרך עפר. נסענו בדרך העפר כמה דקות ואז היא ביקשה מאיתנו לעצום את העיניים ולדמיין את המקום הכי יפה בעולם. עצמנו את העיניים ואז הרכב נעצר והיא אמרה לנו לפתוח את העיניים ולהשוות את מה שראינו בדמיון למה שאנו רואים כעת (ראו תמונה). כולנו פלטנו "ואוו". ואז היא סיפרה לנו שבנקודה הזו לימדו הישראלים שהדריכה בעבר שהתגובה הישראלית לתמונה הזו היא "חבל"ז". ומאז היא זוכרת המילה הזו.

הגענו לעיר סן מרטין דה לוס אנדס – שהיא עיירת נופש אופנתית ויוקרתית, האווירה בה תיירותית אך שלווה. סן מרטין ממוקמת בין שני הרים המגיעים עד לחופי אגם "לאקאר". סיירנו לאורך רחובה הראשי של העיר, שבו התרשמנו ממגוון בתי האבן והעץ המעוצבים בסגנון האלפים. לאחר סיור קצר והפסקה בעיירה הציורית.

נקודת המפגש שלנו עם הרכב נקבעה ליד הפסל של סן מרטין (גיבור ארגנטינאי ומשחרר דרום אמריקה מהספרדים), בכיכר סן מרטין שבשדרות סן מרטין בעיר סן מרטין. אכן דרך טובה לזכור את נקודת המפגש.

הפסל של סן מרטין

משם המשכנו חזרה לכיוון ברילוצ'ה. הגענו למלון, שמנו את החפצים ויצאנו שוב לסייר מעט במרכז העיר. רכשנו מעט מזון לארוחת הערב וחזרנו לחדר. אכלנו ארוחת ערב והלכנו לישון עייפים תוך ציפיה להמשך הטיול מחר.

יום ו' 29 בינו' 2016 (י"ט בשבט תשע"ו) (6)

לאחר ארוחת בוקר טובה במלון, אסף אותנו מדריך (שהוא גם הנהג ונעזר במדונה כדי לדבר ולנהוג גם יחד) בשם ולנטין. כדי לקחת אותנו דרומה, לעבר אגם גוטייארס (Lago Gutieres), בדרך ראינו את הר אוטו (Cero Oto) שיש אליו רכבל עם קרונות סגורים (לא ספסלים כמו שאנחנו עלינו בעזרתם להר קמפנירו) ומסעדה מסתובבת בראשו. עברנו גם ליד הר קתדרל (שהוא אתר הסקי היחיד בברילוצ'ה) והגענו לתחנה הראשונה שלנו היום והיא האגם השחור.

האגם מכונה כך בגלל הצל שההרים מסביב מקרינים עליו (בעיקר בבוקר כי כשחזרנו הפלא נעלם) ולכן הצבע שלו במקומות מסוימים הוא שחור. בפועל הוא אגם נקי וצלול ואפילו הצלחתי לצלם דג במים בשקיפות מדהימה.

לאחר שהייה של כחצי שעה באגם הזה המשכנו לעבר אגם נוסף ששמו Mascaradi והוא בצורת האות U . נסענו כל הטיול הזה לאורך האגם הזה על דרך בלתי סלולה כשהנהג שלנו נוסע מהר ומקפיץ אותנו כל הזמן (בעיקר בדרך חזרה).

עצרנו במספר נקודות תצפית כדי לצלם את האגם ולהצטלם על הרקע שלו ולאחר כשעה הגענו לתצפית על הר טורנדור.

הר טרונדור (Tronador) "ההר הרועם" המרהיב, שקיבל את שמו בשל קולות גושי הקרח הניתקים מפסגתו. הוא הר געש שנמצא על הגבול בין ארגנטינה לצ'ילה, גובהו 3474 מטר והוא מכוסה בקרחון ענק (במונחי האיזור וקטן בהשוואה לקנדה ואלסקה שראינו).

מאחר וההר הוא וולקני (הר געש) הרי שהסלע הבסיסי שלו הוא שחור, כל גושי הקרח שניתקים ממנו ונופלים ברעש אדיר (הצלחנו לראות גוש נופל אך לא הספקנו לצלם אותו) אל תחתית ההר שם הם מתערבבים עם העפר הוולקני והופכים לגוש קרח שחור. רק כאשר הם ניתקים מהקרחון השחור וצפים על מי האגם שנוצר ממנו הם מתחילים לקבל את הצבע הלבן חזרה. אכן מראה מדהים.

לאחר שהות של כשעה לרגלי ההר והקרחון השחור המשכנו לטפס (עם הרכב) לכיוון הקרחון הלבן והמפלים היורדים ממנו. הגענו לשם לאחר מספר דקות שם ערכנו הפסקה בת שעתיים שבמהלכה אכלנו צהריים (טוסט טעים וקולה דיאט) ועלינו רגלית אל המפל (עלייה של כרבע שעה לכל כיוון) שם צילמנו את המפל וירדנו חזרה לחנייה.

לאחר שעתיים אלו עלינו שוב על הרכב וחזרנו בנסיעה מטורפת (הנהג שלנו עקף את כולם) חזרה לברילוצ'ה. הגענו בשעה 18:00 בדיוק (כמובטח על ידי ולנטין) והספקנו להתארגן לקראת קבלת שבת מוקדמת כאן ב- 20:30.

לקראת השעה 20:15 יצאנו לדרך לבית חב"ד לתפילת קבלת שבת וארוחת ערב שבת. הרמנו תרומה לאחזקת בית חב"ד בקופה שקופה שמיועדת לכך. הופתענו מהכמות הרבה של הישראלים הצעירים שהופיעו לתפילה ובעיקר לארוחה (לפי חשבוננו למעלה ממאה ועשרים צעירים ובעיקר צעירות). פגשנו זוג מאנגליה, ושני זוגות מירושלים. התפילה הייתה בנוסח עדות המזרח (לטובת החברה הצעירים) ולאחריה התיישבנו בשורות ארוכות לארוחת השבת.

האוכל היה סביר, בעיקר הלחמניות תוצרת בית. שמענו דבר תורה מפי הרב בועז חנוך קליין (השליח המקומי). כל הקהל הצטרף לשירים בעברית (רובם מהמקורות) ולאחר ברכת המזון התפזרנו חזרה למלון.

הלכנו לישון בשעה 23:30 אירוע שלא זכור לנו מזה שנים (בבית אנחנו נרדמים כבר בשמונה).

יום שבת 30 בינו' 2016 (כ' בשבט תשע"ו) (7)

מתי יצא לכם להתחיל תפילת שחרית בשעה 11:30 בבוקר שבת? לנו, מעולם לא. אבל זו השעה שנקבעה על ידי הרב המקומי של חב"ד בועז חנוך קליין. לכן, קמנו בשעה 09:00 התפללנו חלקית בחדר וירדנו לארוחת בוקר במלון.

לאחר הארוחה ירדנו לחוף האגם (יש לנו זמן) לתצפית על המתרחצים אבל היו מעט מאד כאלו (כי גם להם זה מוקדם) וראינו יותר כלבים מאנשים. לקראת השעה 11:00 עלינו לכיוון בית חב"ד לתפילת שחרית של שבת.

מתברר שהשליח מכיר את קהלו ורק לקראת 11:30 התאסף מניין ואז התחלנו את תפילת השחרית כולל קריאת התורה (פרשת יתרו ועשרת הדיברות) ולאחריה תפילת מוסף.

לאחר התפילה נערכה התארגנות מהירה לארוחת השבת (היינו כ-30 איש) שהסתיימה בשעה 14:00. חזרנו לחדרנו במלון למנוחת צהריים ארוכה (שבת יוצאת כאן בשעה 22:00).

לאחר תפילת מנחה של שבת בחדר (לא היה מניין בחב"ד) בשעה 19:00 יצאנו לטייל במרכז העיר, ירדנו שוב לחוף האגם (שהפעם היה מלא יותר) וצפינו באנשים. כשהחל להחשיך חזרנו למלון דרך המרכז (Centero Civico) שבו הייתה התקהלות רבה של אנשים

.

בשעה 22:00 התפללנו ערבית של מוצאי שבת, הבדלנו והתארגנו לארוחת ערב, לסידור המזוודות (מחר עוזבים את ברילוצ'ה לכיוון אל-קלאפטה) ולשינה. לילה טוב ושלום לך העיר ברילוצ'ה.

יום א' 31 בינו' 2016 (כ"א בשבט תשע"ו) (8)

בשעה היעודה (07:30) התייצבו נהג ומלווה שלו (לא קלטתי את שמה) עם רכב מסחרי לאסוף אותנו לטיסה. חצינו את העיר לכיוון שדה התעופה לטיסות פנים של ברילוצ'ה (שבו נחתנו ביום רביעי האחרון). הגענו לשדה ומיד פנינו לדלפק של חברת ארולינאס ארגנטינאס לצורך העברת המזוודות למטוס (צ'ק אין). התברר שיש לנו משקל עודף כרגיל של 5 ק"ג, הפקידה בדלפק גבתה מאתנו 100 פזו (שווה ערך ל- 8 דולר אמריקאיים) על המשקל העודף.

המתנו באולם ההמתנה הגדול יחד עם כולם כאשר הודיעו לנו בשעה 8:30 שפותחים את הטיסה חצי שעה מוקדם יותר ואכן גם ההמראה הוקדמה בכחצי שעה ובהתאם גם הנחיתה באל-קלאפטה. עלינו למטוס לטיסה מס' AR1690. של חברת ארולינאס ארגנטינאס. המראנו מברילוצ'ה בשעה 09:10 לכיוון אל-קלאפטה. ונחתנו ב-11:00 באל-קלאפטה.

התברר שבמטוס היו נוסעים שהגיעו בטיסה מבואנוס איירס לאל-קלאפטה ולאושויה והטייס פשוט ריחם עליהם וקיצר להם את זמני ההמתנה בדרך.

נחתנו כאמור בשעה 11:00 המזוודות הגיעו די מהר. יצאנו החוצה ושם המתין לנו נהג דובר ספרדית בלבד, שהוביל אותנו אל המשרד של החברה שנותנת לנו את השירותים לתקופת שהותנו באל-קלאפטה. מנהל החברה ששמו פבלו ישב איתנו והסביר לנו מה הולך לקרות לנו בימים הקרובים ושלח אותנו עם הנהג למלון - Esplendor Calafate באל-קלפטה.

המלון נחשב למלון בוטיק למרות שהוא אינו מרשים לא מבחוץ ולא מבפנים. אמנם כל הכיסאות מכוסים בצמר כבשים, אבל אין מזגן ואין מספיק נקודות תאורה. המלון מרוחק יחסית מהעיר ואין להערכתנו צורך להעדיף אותו על מלונות קרובים יותר למרכז.

התארגנו בחדר והספקנו לדבר בסקייפ עם כל הנכדים ואפילו עם איטה שקמה מהשבעה על אביה היום. נחנו מעט וירדנו ללובי להמשך הפעילות שלנו היום.

בשעה 14:30 התייצב נהג מטעם החברה ולקח אותנו מהמלון אל נקודת איסוף במרכז העיר. בנקודה זו המתין לנו ג'יפ בגודל משאית שאמור לקחת אותנו (כ-15 איש שכולם פרט לנו דוברי ספרדית בלבד) לסיור ג'יפים למרחק של 35- קילומטרים מהעיירה אל-קלפטה. נסענו בג'יפ המגודל אל מחוץ לעיר ועלינו בדרכי עפר עד לגובה של 1050 מטר בקירוב.

בנקודה זו ירדנו מהרכב לתצפית וצילומים על העיר אל-קלאפטה שלרגלנו ועל אגם ארחנטינו (שהוא האגם הגדול ביותר בארגנטינה). צילמנו כמה שרצינו ואז חזרנו לרכב ועלינו עד לפסגת ההר.

גילינו פתאום בלב השממה סימנים לציוויליזציה, פתאום ראינו מולנו רכבל ספסלים. מתברר שבחורף ההר הזה הוא אתר סקי וכל תושבי אל-קלאפטה ותיירי החורף עולים אליו לגלישה, במיוחד אלו הזקוקים ללמוד כיצד גולשים על השלג.

הלכנו לראות כמה גושי כורכר שהתכסו באיזה אצה שחורה ונראים בולטים בשל כך. לאחר מכן ירדנו לשתות שוקו חם (אנחנו שתינו רק מים קרים) במסעדה שבדרך כלל פועלת רק בחורף אבל נפתחה לכבודנו.

לאחר מנוחה של חצי שעה (המתנו למספר חברים מהקבוצה שיצאו במקביל לסיבוב טרקטורונים בהרים שמסביב). המשכנו בירידה מההר ואז הגענו להפתעת היום. הגענו לאיזור על צלע ההר שבו דבוקים כובעי סומבררו מקסיקנים על הדפנות של מספר סלעים (תראו בתמונה).

המדריך מספר שהכובעים עשויים מתכת (בעיקר ברזל) והם נדבקו על הסלעים עוד לפני אלפי שנים כאשר ההר הזה היה מכוסה בקרח. כאשר הקרח נמס הברזל החליד אבל נשאר צמוד לסלע וכך נוצרו הכובעים הללו.

לאחר הסיור המשכנו לסייר מעט ברחוב הראשי של העיר הזו. נכנסנו לסופרמרקט וקנינו מספר מצרכים לארוחת הערב ולארוחת הצהריים של מחר בסיור ואז חזרנו למלוננו רגלית. במלון התארגנו לארוחת ערב וללינה. השעה כעת 20:45 ועדיין אור מלא.

יום ב' 1 בפבר' 2016 (כ"ב בשבט תשע"ו) (9)

לאחר ארוחת בוקר במלון (ביקשתי ביצה קשה וחייבו אותי על 45 פזו – 12 ₪ על 2 ביצים קשות כי זה לא כלול בתפריט), אסף אותנו נהג של החברה כדי לקחת אותנו לאוטובוס של החברה שהמתין לנו במרכז העיר. המדריכה שלנו היום שמה וירג'יניה והיא התחשבה היטב בדוברי האנגלית. למזלנו לא היינו האחרונים כך שהיה לנו מקום טוב באמצע האוטובוס. לאחר שאספנו את כל הנוסעים מכל מיני מקומות בעיר, יצאנו אל הפארק הלאומי פריטו מורנו.

נסענו לאורך אגם ארחנטינו כ 80- ק”מ אל קרחון פורטו מורינו הידוע גם בכינויו "הקרחון המתנפץ". קרחון זה הוא אחד הקרחונים היחידים בעולם, שלא רק שהוא לא מתכווץ בגלל ההתחממות הגלובלית, הוא דווקא ממשיך לגדול בכשני מטרים ליום. תוך כדי תהליך הגדילה המתמיד שלו, נופלים ממנו גושי קרח ענקיים, שיוצרים מחזה מדהים ורעש מחריש אוזניים ומכאן הכינוי שלו.

הקרחון עצמו מרהיב ביופיו ונמצא על גדתו של אגם יפה מצדו האחד, ולכוד בתוך שרשרת הרים מושלגים מצדו השני. הטיול שלנו כלל שייט בסירת קטמרן גדולה (כ-400 מקומות) המתקרבת עד למרחק של 50 מטר מהקרחון. השייט שנמשך כשעה נערך רוב הזמן בצמוד לקרחון והספינה כמעט עומדת במקום.

צילמנו את הקרחון מכל צדדיו ולפתע ראינו התנפצות קטנה של גוש קרח שנפל לאגם ברעש רב. הבעיה עם הקרחון שהוא לא נותן התראה לפני שהוא מתנפץ ולכן קשה לתפוס את האירוע במצלמה.

לאחר שירדנו מהסירה עלינו על האוטובוס ונסענו שבעה קילומטרים נוספים עד למרכז המבקרים. כאן נתנה לנו וירג'יניה הפסקה של שעתיים וחצי לצורך אכילה, שירותים והסתובבות בפארק הענק הזה. בפארק נבנתה מערכת שלמה של שבילים שמאפשרים להגיע ממש עד מרחק "נגיעה" מהקרחון. לשמחתנו, הצלחנו להבחין בנפילות של גושי קרח נוספים מהקרחון אבל לא לצלמם.

ירדנו ועלינו המון מדרגות וצפינו בקרחון מכל צדדיו. המראה מרשים ביותר אבל התאכזבנו ממספר הנפיצות המועט שזכינו לראות.

לאחר ארוחת צהריים (טוב שהכנו סנדביצ'ים במלון) ורכישה של כמה מזכרות, עלינו על האוטובוס וחזרנו לאל-קלאפטה.

ירדנו במרכז העיר והמשכנו לסייר מעט ברחוב הראשי של העיר הזו. נכנסנו לסופרמרקט וקנינו מספר מצרכים לארוחת הערב ולארוחת הצהריים של מחר בסיור ואז חזרנו למלוננו רגלית. במלון התארגנו לארוחת ערב וללינה.

יום ג' 2 בפבר' 2016 (כ"ג בשבט תשע"ו) (10)

היום השכמה מוקדמת (05:30) כי אמורים לבוא לאסוף אותנו בשעה 07:00. התארגנו במהירות והיינו ראשונים בחדר האוכל לארוחת הבוקר. אחרינו הגיעו עוד 3 זוגות (שגם הם כמונו יצאו לאותו סיור) וקבוצה ענקית של ישראלים שהיו בסיור מאורגן (לא היה לנו זמן לברר פרטים).

בשעה 07:10 אסף אותנו נהג של החברה באוטובוס של החברה יחד עם שלושת הזוגות הנוספים. לאחר שאספנו את כל הנוסעים מכל מיני מקומות בעיר, יצאנו אל מעגן הסירות בפורטו בנדריאה (מרחק של 43 ק"מ מאל-קלאפטה).

הדרך למעגן נמשכה כ-40 דקות. הגענו לנקודה שבה היו סירות קטמרן (רחפות) אחת גדולה והשנייה קטנה יותר. כל אלה שהיו לפנינו הופנו לסירה הגדולה ואנחנו היינו הראשונים לסירה הקטנה. רצנו לתפוס מקום בשורה הראשונה בקומה התחתית של הסירה במקום לעליונה. בכל אופן זה לא היה כל כך חשוב כי חלק מהזמן היינו על הסיפון ואז הצטלמנו אצל צלם האוניה מחזיקים גוש קרח בידינו.

לאחר שייט של שעה בערך התקרבנו עם האוניה למרחק של 4 ק"מ מקרחון אופסלה (Upsala). הקרחון הוא הגדול ביותר בדרום אמריקה, אורכו 60 ק"מ, ורוחבו 10 ק"מ. אין אפשרות להגיע אליו ברכב או ברגל, אלא רק בסירה.

צילמנו אותו מכל הכיוונים וגם את כל הקרחונים שניתקו ממנו ושטו לידינו. בהעדר אישור להתקרב יותר אל הקרחון עצמו, בחר קברניט האוניה את הקרחון הגדול ביותר שצף בסביבה והקיף אותו לאט כדי שנצטלם כשהוא ברקע.

לאחר סיום חגיגת הצילומים חזרנו אל אגם ארחנטינו ופנינו למיצר כריסטינה שם שטנו עד שהגענו לחווה המבודדת קריסטינה (שייט של כשעה נוספת).

החווה המבודדת הזו הוקמה לפני כמאה שנה על ידי זוג אנגלים שחיפש מקום מבודד כדי להתנחל בו ולהקים חווה משלהם שתפרנס אותם. הם הגיעו למקום שהיה נידח ולא מיושב והתנחלו בו, לקח להם 17 שנה לקבל את האישור שהשטח הזה הוא שלהם. הם גרו מספר שנים באוהל ורק אז בנו בית קטן שבו המשיכו לגור.

נולדו להם שני ילדים בת בשם כריסטינה (שמתה בגיל צעיר ולכן קראו לחווה ולכל מה שמסביב על שמה) ובן שיצא ללימודים בבואנוס איירס ולא חזר לחווה.

בשנת 1937 הוכרז כל האיזור כשמורת טבע (שמורת הטבע קרחונים) ולרשות שמורות הטבע הפריעה החווה הזו (1200 כבשים שרעו בשטח ואכלו מכל הצומח שבסביבה) ולכן גרמו לה לאט לאט להיות לא ריווחית ואז הנכדה ג'נט העבירה את כל החווה והשטח למדינה.

הגענו למעגן בחווה שם התפזרנו לקבוצות שסומנו עוד באוניה (אנחנו היינו בקבוצת הארנבים וקיבלנו סרט בצבע ירוק בהיר - כנראה קבוצה של דוברי אנגלית שלא הזמינה אוכל במסעדה של החווה).

הקבוצה שלנו יצאה בשלב המיידי לסיור ותצפית על קרחון אופסלה מזווית יבשתית. עלינו קבוצת הארנבים על ג'יפ שבו 21 מקומות (ובמקביל הקבוצה הצהובה על הג'יפ השני) ונסענו על ההרים עד לנקודה מסויימת בגובה של כ-2500 מטר מעל פני הים. שם ירדנו מהרכבים וצעדו כרבע שעה במעלה ההר עד לנקודה שבה יש תצפית על הקרחון מזווית רחבה יותר.

ראינו שלט בעברית שכתוב עליו פטגוניה והתברר שהוא שייך לצלם האוניה (שהלך אתנו עד לכאן), כמובן רצנו להצטלם אצלו עם השלט על רקע הקרחון והאגם החדש שנוצר ממנו.

המדריך הסביר לנו שהקרחון בנסיגה עצומה. בשנת 1938 קבוצת חוקרים שחקרה את הקרחון וצילמה אותו מהנקודה שבה עמדנו ללא זכר לאגם של היום. מתברר שב-85 שנה הקרחון נסוג כקילומטר וכך נוצר האגם שלפנינו. לדבריו לפני כמה מאות שנים כל ההרים שמסביב היו בעצם קרחון אחד גדול שנסוג כל הזמן ואז מתגלים כל המינרלים שהיו בקרחון ועברו אל הסלעים.

כל הסלעים שסביבנו היו צבועים בצבעים שונים וברובם בצבעי חלודה שנגרמה מהשילוב של המים וסלעי הברזל הרבים שעל ההר.

חזרנו ברגל אל הרכבים ונסענו שוב בדרך משובשת חזרה אל החווה. הורידו אותנו ליד המסעדה ונתנו לנו שעה וחצי להפסקת אוכל. התיישבנו ליד השולחן, הוצאנו את הסנדוויצ'ים שהכנו בחדר במלון ואכלנו את ארוחת הצהריים שלנו כאשר רק קנינו שתייה.

לקראת השעה ארבע הזמינה אותנו מדריכה מקומית בשם רוסריו לצאת החוצה ולהצטרף אליה לסיור בחווה. הצטרפנו אל קבוצת דוברי האנגלית שהיא הדריכה. הלכנו אל הבית של המשפחה, משם אל טחנת הקמח (שהופעלה בכוח מי הנהר) אל הביתן המרכזי של היום (שמשמש כמלון קטן כיום) ואל המוזיאון.

בשלב הזה נמאס לנו מהסיור הזה והלכנו ברגל עד למעגן הסירות ועלינו על הסירה מעט מוקדם יותר מאשר כולם. הצלם שמח לקראתנו, הראה לנו את התמונות שבהן אנו מצולמים. בחרנו 2 תמונות והוא הדפיס לנו אותן תמורת 10$ לכל תמונה.

כאשר כולם הגיעו, האוניה הרימה עוגן ושטה במהירות רבה אל המעגן בפורטו בנדריאה. בדרך ירד לנו גשם זלעפות אך כשהגענו הגשם נרגע. במעגן חיכה לנו הנהג מהבוקר עם האוטובוס. נאלצנו להמתין להגעת הסירה הגדולה יותר (חצי מהנוסעים היו עליה) וכשכולם הגיעו חזרנו אל העיר אל-קלאפטה ואל מלוננו.

הפעילות של היום היתה מהנה ביותר מכל הפעילויות עד כה והיוותה סיום מתאים לפרק ארגנטינה בטיול הזה שלנו. מחר אי"ה אנחנו עוברים את הגבול לצ'ילה.

חשוב מאד !! יש להצטייד בלבוש חם משום שבמהלך ההפלגה עולים על סיפון הספינה שם קר מאד ורוחות חזקות מאד מנשבות.

יום ד' 3 בפבר' 2016 (כ"ד בשבט תשע"ו) (11)

היום עזבנו את אל-קלפטה ואת ארגנטינה. לאחר ארוחת בוקר במלון, ובאיחור של חצי שעה (לנו השאירו הודעה שיבואו לאסוף אותנו בשעה שבע וחצי אך את הנהג לא עדכנו בכך והוא בא לאסוף אותנו בשעה 8 כמתוכנן מראש), אסף אותנו נהג מהחברה כדי לקחת אותנו לתחנה המרכזית באל-קלפטה – משם לקחנו אוטובוס לפוארטו נטאלס. הנציג נתן לנו את כרטיסי הנסיעה ודאג שנעלה על האוטובוס לפוארטו נטאלס.

לאחר נסיעה של למעלה מארבע שעות בערבות פטגוניה הארגנטינאית שהיא מאד משעממת וחסרת צמחיה הגענו למעבר הגבול. בשלב ראשון צריך להחתים את הדרכון ביציאה מארגנטינה, אלא שפעולה פשוטה זו התעכבה בשל תשלום שנהג האוטובוס היה צריך לשלם עלינו במעבר הגבול ולא היה ברשותו כסף לכך.

נאלצנו להמתין למעלה מחצי שעה עד שהגיע אוטובוס נוסף של החברה והנהג ההוא שילם עלינו. לאחר מכן תהליך החתמת הדרכונים הלך די מהר ואז יצאנו לדרך למעבר הגבול הצ'יליאני. במעבר הצ'יליאני אתה חייב לרדת עם כל הציוד שלך (תיקי יד ומזוודות). בשלב ראשון אתה ניגש לדלפק ומחתים את הדרכון, בשלב הבא אתה מעביר את המזוודות שלך בשיקוף.

אם הכל בסדר אתה מחזיר את המזוודות לתא המטען של האוטובוס ושב למקומך. אם גילו אצלך אוכל טרי (במיוחד פירות או ירקות) אתה יכול לקבל קנס כספי. למזלנו כל הקבוצה שלנו הייתה ממושמעת ולכן משך ההמתנה לא היה ארוך ויצאנו די מהר להמשך הדרך אל התחנה המרכזית של פורטו נטאלס

בתחנה המתין לנו נציג של החברה שהעביר אותנו לנהג שלקח אותנו עד למלון Costa Australis בפוארטו נטאלס.

המלון הוא ארבעה כוכבים אך מאד מאכזב. קיבלנו חדר עם מבט לעיר (לפחי הזבל של המלון) אז ביקשנו להחליף לחדר חזיתי (אל האגם ) אפילו במחיר הוספת תשלום. להפתעתנו קיבלנו חדר חזיתי ללא תוספת תשלום.

התארגנו מעט בחדר ויצאנו לתור מעט את העיר. אנו זקוקים למטבע מקומי – פזו צ'יליאני שערכו הוא 700 פזו ל-1 דולר או לארבעה שקלים. חיפשנו משרד להמרת כספים (קמביו) ומצאנו במרכז העיר. הפקידה הסכימה להחליף לנו את כל שטרות הכסף הארגנטינאי לפזו צ'יליאני ובנוסף המרנו עוד 50$ לכסף מקומי. בגלל השער הזה (1 ל-700) השטרות כאן הם בערכים גדולים ( 1000 פזו, 5000 והנפוץ ביותר 10,000 פזו – מזכיר מעט את ימי ארידור העליזים). אתה כל הזמן מחלק את המחיר שאמר לך המוכר ל-700 כדי לקבל את המחיר ב-$ ואז מכפיל ב-4 כדי לדעת כמה זה יוצא לך בשקלים ואז מחליט לקנות או לא.

למשל: פחית קולה במסעדה עולה 2100 פזו כלומר 3$=700: 2100 ועכשיו תרגם לשקלים על ידי הכפלה בארבע זה יוצא 12 ₪ . כך עוסקים פה כל הזמן בחישובים מתמטיים.

אחרי שהמרנו כסף זר לכסף מקומי, המשכנו לטייל. מצאנו מקבץ חנויות מעניין של אמנים מקומיים וקנינו כמה מזכרות. משם הלכנו לסופר מרקט מקומי ורכשנו כמה פריטים לארוחת הערב ולסנדוויצ'ים של מחר. בהמשך מצאנו חנות ירקות ופירות והעשרנו עוד קצת את המאגר שהתחלנו לארגן. משם חזרנו לחדר, אכלנו ארוחת ערב ואנו מתכוננים ליום עמוס שאמור להיות לנו מחר.

יום ה' 4 בפבר' 2016 (כ"ה בשבט תשע"ו) (12)

לאחר ארוחת בוקר טובה מאד במלון, עם קבוצה גדולה של ישראלים רעשנים (מעניין שאנו כל הזמן פוגשים ישראלים – אז מי נשאר בארץ?). הגיע מדריך בשם מאוריציו (שלדבריו הוא ממוצא מונגולי) ואסף אותנו יחד עם 3 זוגות נוספים (דוברי ספרדית) מהמלון לאוטובוס שבו 20 מקומות.

רצינו לשבת בשורה הראשונה אך הוא אמר לנו שהמקומות הללו שמורים לשתי נשים מאד זקנות שעליו לאסוף. כשהגענו למלון שלהם (הן היו האחרונות) התברר שהן לא כל כך זקנות אבל כך הצליח הסוכן שלהן לשמור להן מקום טוב בנסיעה הזו. בשיחה מאוחרת יותר עם אחת מהן מתברר שהיא מתגוררת בפורטוגל והיא בעצם יהודייה אנוסה. היא ספרה לנו שסבתא שלה לא דיברה על זה, אבל כל יום ראשון היא עשתה תענית דיבור (היא הענישה את עצמה על זה שנאלצה ללכת לכנסיה) והיא גם הדליקה נרות שבת.

יצאנו לדרך צפונה לכיוון עיר בשם קסטילו, שם עשינו הפסקה ראשונה של קפה וקניות (אנחנו קנינו רק בקבוק סודה). לאחר הפסקה זו המשכנו בנסיעה כמעט ללא הפסקה. עצרנו לצלם בת יענה (משהו דומה מקומי) וגואנקות (שהן מהמשפחה של הלמה ומשמשים כטרף קל לפומות שמסתובבים באיזור – לא הצלחנו לראות פומה).

ממש לפני הכניסה לפארק עצרנו ליד אגם מקסים שממנו רואים את עמודי הטורס דל פיינה.

הפארק הלאומי טורס דל פיינה (Parque Nacional Torres del Paine), הוא בעל שטח של כמעט 2 מיליון קמ"ר לאורכו נמתחים יותר מ- 200 ק"מ של שבילי הליכה שמחברים בין האגמים הצבעוניים, העמקים הירוקים והקרחונים האימתניים שנתנו למקום את פרסומו. קרני הפיינה הם קירות גרניטיים, המצופים בשכבת סלע משקע רך בעלת צבע שוקולד חום כהה. גובהה של הקרן הראשית 2,600 מטרים, של הקרן הצפונית 2,400 מטרים ושל המזרחית 2,200 מטרים.

עשינו את המסלול שנחשב לגולת הכותרת של הפארק – הטיפוס מהכניסה אל נקודת התצפית של הטורס דל פיינה ויציאה אל קרחון גריי .

המקומות שבקרנו בהם היום היו : Laguna Amarga)) הלגונה ביטר, אגם סרמיינטו, אגם Lago Nordenskjold .

עצרנו גם בדרך כדי לצפות בגואנקו. הגואנקו הינו יצור יפה וגאה, אביו הקדמון היגר מצפון אמריקה ובדרך עבר שינויים אבולוציוניים, שהביאו להתפתחותן של שתי חיות בר: ויגוניה וגואנקו שמהן טיפחו המקומיים במשך הזמן את האלפקה ואת הלמה המבויתות. הגואנקו, בניגוד לבני משפחתו הקרובים, מסתדר מצוין גם בגובה נמוך יותר. התאקלמותו באיזור מרשימה, ובפיינה בלבד אפשר לראות מאות פרטים, החיים בעדרים. אחת התמונות היותר ציוריות בפיינה היא הגואנקו פוסע זקוף וגאה על קו האופק ומאחוריו המצוקים החדים. אויבו היחיד של הגואנקו הוא הפומה, היונק הגדול בפארק. לצידו חיים גם שני מיני שועלים (ראינו אחד שנבהל מאיתנו וברח), בואש וארנבות.

ירדנו מהרכב והלכנו כרבע שעה כדי לצפות בסלטו גרנדה (מפל גדול). מפל בהחלט מרשים בעיקר בשפע המים שעוברים דרכו ולא בגובה הנפילה. משם המשכנו והגענו לאגם Lago Pehoe שם עשינו הפסקה לארוחת צהריים (לנו הזמינו ארוחה צמחונית) ונחנו מעט לפני שהמשכנו לקרחון גריי.

פגשנו בטיול הזה זוג ישראלים דוברי ספרדית שסיפרו לנו שהמדריכים בפארק הזה לא אוהבים ישראלים. מתברר שישראלי אחד חכם רצה לחמם לעצמו קופסת טונה באחת החניות שלו בערב בתוך הפארק והוא בחר לחמם את הקופסה בעזרת נייר טואלט. אלא שלצערו הרב ולצער כולנו הרוח העיפה לו את הנייר ושרפה חצי פארק. תראו איך נראה עץ שרוף (אחד מתוך מאות בפארק הזה).

לאחר הארוחה והמנוחה נסענו לאגם גריי ולקרחון גריי. כאן היו לנו שתי אכזבות. הראשונה כי הובטח לנו שייט אל הקרחון והתברר לנו עכשיו שאין שייט. שנייה כי ההליכה אל האגם ואל הקרחון מאד לא מסודרת (מתחילים בגשר חבלים לא יציב שאסור לעלות עליו יותר מ-6 אנשים במקביל) ובהמשך הדרך לא נוחה ובעיקר ההליכה על שפת האגם שהולך ונסוג והיום הוא רחוק מאד מהמסלול שבו הלכנו. גם גודל הקרחון (בהשוואה לפורטו מורנו ואופסלה) לא מצדיק את כל הצעידה הלוך וחזור אליו.

לכן, הסתפקנו בהצצה אליו וחזרנו מוקדם מהמתוכנן אל החניה (לפחות היו שם שירותים נורמליים) כדי להמתין ליתר חברי הקבוצה. לאחר איחור של חצי שעה יצאנו לדרך להמשך הסיור.

התחנה הבאה בסיור שלנו הייתה מערת מילודון. במערה נמצאו בשנת 1895 ציורי בעלי חיים פרהיסטורים, היום ניתן לראות המחזה דרך העתק אשר נוצר מתהליך גיאולוגי. את מושא המערה בדמות דב פרהיסטורי המכונה "דב של דרווין", אך לא רק דובים חיו במערה אלא גם בעלי חיים אחרים כגון סוסים, פנתרים, וכולם מהתקופה מלפני כ 15- אלף שנים, יצורים אנדמיים למקום בצורתם. על פי ארכיאולוגים, המערה שימשה גם כנראה לטקסים מאגיים הקשורים לבעלי החיים הללו אליהם התחברו התושבים והביאו להם מנחות שונות.

לאחר הסיור חזרנו לבית המלון בפוארטו נטאלס.

התארגנו במלון לקראת איסוף בשעה 02:00 לפורטו ארנס לטיסה לסנטיאגו ומשם ללימה בפרו שם נשהה בשבת.

יום ו' 5 בפבר' 2016 (כ"ו בשבט תשע"ו) (13)

לא ישנו הלילה דקה אחת אלא ארגנו מחדש את המזוודות לקראת היציאה מצ'ילה לפרו. בשעה 01:30 ירדנו ללובי להמתין לנהג שייקח אותנו לשדה התעופה בפורטו ארנס הנמצאת 240 ק"מ מדרום לפורטו נטאלס וקרובה לאנטרקטיקה. בשעה 02:00 בדיוק התייצב נהג בשם אלכסיי לקחת אותנו לדרך.

השתדלנו לא להירדם בדרך הארוכה הזו (כמעט 3 שעות) כדי שגם הנהג לא יירדם. ניסינו לדבר איתו בדרך כדי לעזור לו לשמור על עירנות אבל הוא ידע מעט מאד אנגלית. הוא נסע במהירות המקסימלית האפשרית בתנאי הכביש (הכביש הכי טוב שנסענו עליו בצ'ילה) והשעה כדי שלא נאחר לטיסה. מד החום במכונית הראה שבחוץ קר מאד (בין 4 ל-10 מעלות צלסיוס) אך בפנים היה נעים יותר למרות שהנהג לא הפעיל חימום כי פחד להירדם.

הגענו בסביבות 5:00 לשדה התעופה ששקק חיים למרות השעה. פקידה נחמדה עזרה לנו לעשות בורדינג לטיסה הזו, לטיסת ההמשך מסנטיאגו ללימה ולטיסה שלנו ביום ראשון מלימה לחוליאקה. התייצבנו בדלפק כדי למסור את המזוודות לטיסת קונקשיין (אמנם יש לנו המתנה של ארבע שעות אבל זו אותה חברת טיסה -LAN). להפתעתנו הרבה למרות שהיה לנו ביחד 85 ק"ג הוא לא חייב אותנו במשקל עודף וסידר לנו את כל הדרוש במהירות וביעילות.

עלינו לשער היציאה והמתנו לעליה למטוס. כחצי שעה לפני הטיסה התייצב הבחור שטיפל בנו בדלפק וגם הפעם תקתק את הדברים. היה לו סורק ידני שבאמצעותו הוא קרא את הברקוד של כרטיסי העלייה למטוס ושלח את האנשים דרך השרוול אל המטוס. הוא סידר את האנשים כך שהאחרונים (מבחינת מקומות הישיבה במטוס נכנסו ראשונים והקרובים (כולל אנחנו) אחרונים.

המטוס יצא בזמן בדרכו מפורטו ארנס לסנטיאגו (כמעט 3 שעות טיסה) ואנחנו השלמנו שעות שינה. ישנתי מרגע הישיבה במטוס וכמעט עד הנחיתה כך שלא חשתי את ההמראה בכלל.

הגענו לקראת השעה 10:00 לשדה התעופה בסנטיאגו (שדה יפה וגדול) לא היינו צריכים להמתין למזוודות (כי אנחנו בקונקשן) וניגשנו מיד לאיזור הטיסות הבינלאומיות, שם החתימו לנו את הדרכון ביציאה מצ'ילה ונותרו לנו למעלה מארבע שעות עד לטיסה הבאה. דבר ראשון ניסינו לדבר בסקייפ עם כולם לפני שתיכנס השבת בישראל, אלא שלא הצלחנו למצוא חיבור Wii Fii פתוח (כולם היו מאובטחים ולא הייתה לנו סיסמה אליהם). ניסינו לחפש כל מיני פתרונות כשלפתע ראיתי שני בחורים משוחחים בוואטסאפ שאלתי אותם כיצד הם מחוברים והם ענו לי שישנה שם באולם ההמתנה בחורה עם חולצה של אוניברסיטת פנסילבניה שיש לה סיסמה לאתר מאובטח. רצתי לחפש אותה ואכן בנדיבותה הרבה אף נתנה לי את הפתק שבידה עם שם האתר (verona) והסיסמה. בראבוו, הצלחנו להתחבר אלא שאיכויות הקליטה והשידור של האתר הזה לא היו גבוהות לכן הצלחנו לדבר בגמגומים. לפחות הצלחנו להגיד שבת שלום לכולם.

התברר שבמקרה התנחלנו בשער היציאה הנכון ולאחר שהסתובבנו בשדה הענק הזה, קנינו כמה מזכרות קטנות (כדי להיפטר מהכסף הצ'יליאני) ושתינו קפה בסטרבק, התייצבנו לטיסה הארוכה מסנטיאגו דה צ'ילה ללימה.

היה רשום לנו שהמטוס אמור לנחות בשעה 16:00 בלימה והנה עברה השעה ארבע ואין לו כל כוונה לרדת לנחיתה. בקיצור נחתנו בשעה 18:00 לפי שעון צ'ילי והיינו בפחד לגבי שבת, אבל אז התברר לנו שיש להזיז את השעון שעתיים קדימה כך שהשעה עכשיו בלימה היא 16:00. הרווחנו שעתיים שהיו קריטיות בשל השבת המתקרבת.

בשדה המתינה לנו גברת בשם דניה שהיא כנראה מנהלת המשרד שנתן לנו שרותי תיירות בכל פרו ונהג שנלווה אליה. עלינו על הרכב שלהם (מיניבוס) כדי להגיע משדה התעופה למלון שלנו Hotel Costa Del Sol Salaverry בשכונת סן איסידרו. נפלנו על שעת העומס (ערב שבת) כך שלקח לנו שעה להגיע למלון. הגענו למלון כשעה לפני כניסת שבת קיבלנו חדר בקומה הכי נמוכה שאפשר (קומה 7).

הכנסנו את הדברים לחדר ומיד רצתי לבית חב"ד (שנמצא בדיוק ממול( כדי להירשם ולשלם על ארוחות השבת ולברר את לוח הזמנים של השבת. הרב בלומנפלד (השליח של חב"ד) לא נכח בבית חב"ד כשהגעתי אבל הסתדרתי עם מי שהיה שם. נרשמנו לארוחות השבת ותרמתי את העודף לבית חב"ד והתברר לי שהדלקת נרות בעוד חצי שעה.

חזרתי למלון והתארגנו במהירות כדי להספיק הכל ולהגיע בזמן לתפילת מנחה של ערב שבת. הספקנו לארגן כל מה שצריך כולל הדלקת נרות באמבטיה וירדנו לבית חב"ד שממול. הגענו לפני התפילה והספקנו להתוודע אל הרב. לאחר תפילת מנחה, קבלת שבת וערבית ניגש אלינו הרב והזמין אותנו לארוחת שבת בביתו (למרות שיש סעודה בבית חב"ד).

יצאנו מבית חב"ד בדרך לבית הרב ואז ראינו ששנו שוטרים אבטחנו את בית הכנסת בזמן התפילה. צעדנו עמו לביתו ואז שמנו לב שיש עוד אדם (שלא נראה יהודי) שצועד עמנו, התברר שהוא מאבטח אותנו. הארוחה הייתה מאד טובה והאווירה נעימה, לקראת השעה 22:30 ביקשנו לפרוש בשל עייפות מהיום הארוך שעבר עלינו. הגענו למלון ונרדמנו מיד.

יום שבת 6 בפבר' 2016 (כ"ז בשבט תשע"ו) (14)

הבוקר אפשר לישון עד שעה מאוחרת יותר כי אנו לא נוסעים לשום מקום. התעוררנו בשעה 8:00 והתארגנו לתפילה בבית חב"ד (שאמורה להתחיל ב-10:00) ב-9:30 ירדנו לחזר האוכל לארוחת הבוקר הכי עשירה שהייתה לנו עד היום.

בשעה 10:00 חצינו את הכביש לבית חב"ד שממול. הגענו לתחילת התפילה והצטרפנו אליהם. בקריאת התורה הרב עשה הפסקה קלה לאחר כל עלייה והסביר בספרדית נקודה מסוימת מהקטע שקראנו עכשיו. התכבדתי במפטיר, הפטרה ובחזנות של תפילת מוסף כולל ברכת החודש.

לאחר סיום התפילה (בערך ב- 12:30) נשארנו (כולל הרב ומשפחתו) לסעודת שבת הכוללת התוועדות בבית חב"ד (ולא בבית הרב). במהלך הסעודה הפתיע אותי הרב כשביקש ממני להסביר לכולם כיצד אנחנו (שרה ואני) מטפלים באנשים כזוג ולא כמטפל יחיד. התארגנתי ספונטאנית למשימה וכל שתי דקות עשיתי הפסקה כדי שהרב יתרגם אותי לספרדית (כך שיתר הנוכחים יבינו על מה אני מדבר). כשסיימתי, שרה המשיכה אותי בעוד היבט של הטיפול (גוף-נפש) כך שגם הייתה להם הדגמה איך אנחנו משלימים האחד את השני.

הארוחה הסתיימה בשעה 14:30 ובשל החום הכבד בעיר הזו שאין בה גשם כלל חזרנו למלון ולא יצאנו לטייל בעיר כהרגלנו. נחנו בחדר עד השעה 18:00 ואז ירדנו לתפילת מנחה וסעודה שלישית. לאחר התפילה הלכנו שוב לחדר האוכל של בית חב"ד ישבנו עמם לסעודה שלישית (של עוגות ופירות). במהלך הסעודה הרב תרגם להם מעברית לספרדית קטע ארוך מדברי הרבי שגלש קצת מעבר לזמן. התפללנו ערבית והבדלנו.

אחת הנשים שהייתה שותפה לסעודת ערב השבת בבית הרב, הציעה לנו לצאת במוצ"ש לאיזור של שווקים אינדיאניים מקוריים כדי לרכוש מזכרות מקוריות במחירים מופחתים מאלו שנפגוש בהמשך הדרך.

לכן, כשהגענו למלון אחרי ההבדלה, התארגנו במהירות מקודש לחול ויצאנו במונית שהזמנו דרך המלון אל מקום שנקרא "השוק האינדיאני" בשכונת מיראפלורס. הנהג שלנו למרות שנראה אינטליגנטי לא ידע מה אנחנו רוצים ממנו אבל בעזרת הGPS שלו הגענו למקום. לא היה לו עודף של שטרות בודדים להחזיר לי (נתתי לו שטר של 50 סול כי הבנתי שהמחיר הוא 40 סול אבל הוא התכוון ל-14 סול) אז הוא ויתר לנו על 4 סול.

ירדנו מהמונית והתחלנו להסתובב בין הדוכנים שעדיין היו פתוחים וראינו שאין לנו כל כך מה לקנות ושהגענו מאוחר וכל הדוכנים נסגרים בשעה הזו. טיילנו קצת לאורך הרחוב הזה כדי לראות אם יש משהו פתוח וכשראינו שאין והכל נסגר, עצרנו את המונית הראשונה וחזרנו למלון (הפעם במחיר של 20 סול).

חזרנו אל המלון בשעה 21:00 בערך והחלטנו לממש את הזכות לשתייה בבר שקיבלנו אתמול כמתנה מהמלון. הזמנו משקה מקומי שנקרא פיסקו (תערובת של אלכוהול עם משהו אחר) וקולה זירו.

למרות שלא היינו ממש רעבים (אחרי כל מה שאכלנו בשבת) החלטנו לבחון איזה ארוחה בשרית כשרה ארגנו לנו מטעם החברה בפרו. בררנו בקבלה שאנו אכן זכאים לארוחת ערב בשרית כשרה (עד היום לא היינו זכאים לארוחת ערב באף מלון).

המתנו באיזור של הבר ואז ניגש אלינו איש מהמטבח ואמר לנו שנמתין והוא יביא לנו את המנות הארוזות מהמקרר כדי שנבחר מה אנו רוצים שיחמם לנו. מתברר שהכינו לנו כיבוד נחמד, פתחנו בסלט ירקות מלא וגדוש כשלידו קופסת חומוס, טחינה עם חצילים ואיזה רוטב לא מוגדר. בהמשך קיבלנו מנת עוף עם קרפלך ובקופסה השנייה סנדויץ' של שניצל בלחמנייה (המנות הבשריות היו ארוזות היטב בנייר כסף כך שלא הייתה בעיה לחמם אותם אך הם לא חוממו כמו שצריך והיו פושרות למדי).

לאחר האכילה העודפת הזו, עלינו לחדר לארוז את המזוודות לקראת מחר ולנסות להתחבר לאינטרנט. לא הצלחנו להתחבר אז פקיד הקבלה עלה לחדר והכניס אותנו לאינטרנט.

עד כאן להפעם, השעה כמעט שתיים בלילה. אז נמשיך לדווח מחר מהעיר פונו שלצד אגם טיטיקקה.

יום א' 7 בפבר' 2016 (כ"ח בשבט תשע"ו) (15)

הבוקר באים לאסוף אותנו בשעה 08:00 אז אי אפשר לישון עד שעה מאוחרת. התעוררנו בשעה שש והתארגנו ליציאה לפעילות של היום החדש. לאחר התפילה בחדר ירדנו לחדר האוכל לארוחת הבוקר הכי עשירה שהייתה לנו עד היום (אפילו יותר מאשר אתמול).

לאחר הארוחה עלינו שוב לחדר והורדנו את המזוודות. כשירדנו כבר המתינו לנו הגברת דניה שהיא כנראה מנהלת המשרד שנתן לנו שרותי תיירות בכל פרו ונהג שנלווה אליה. עלינו על הרכב שלהם (מיניבוס) כדי להגיע מהמלון שלנו Hotel Costa Del Sol Salaverry אל שדה התעופה. בגלל שהיום יום ראשון ורוב האזרחים בלימה לא עובדים היום, הדרך עברה מהר מאד. הגענו לשדה והגברת נתנה לנו את השוברים למטוס (למרות שכבר הוציאו לנו אותם ביום שישי) וליוותה אותנו עד לשלב של העלייה למטוס. בינתיים גם ניצלנו את ההזדמנות להמיר כסף אמריקאי לכסף פרואני (השער 3.52 סול לדולר 1).

התייצבנו בשער היציאה המתוכנן (13) ותוך שתי דקות העבירו אותנו לשער 12. הם כל הזמן טיזזו אנשים משער לשער. כאשר נפתחה הטיסה התייצבנו אליה ועלינו למטוס.

הטיסה עברה במהירות ובקלות (התחלנו להתרגל לטיסות כמו לנסיעה באוטובוס) ונחתנו בזמן (12:32) בעיר בשם חוליאקה. ביציאה מהשדה המתין לנו אדם עם השלט הידוע MOSHE RAZ וכאשר נפגשנו הוא צלצל לנהג שיביא את המכונית לנקודה בה אנו ממתינים. גם הפעם שלחו לנו מיניבוס לשני אנשים.

נסענו דרך העיר הזו חוליאקה שנראית כמו עזה. ראינו הרבה טוק טוקים (או ריקשות כפי שהם נקראים בתאילנד אבל כאן קוראים להם "מוטו-טקסי") והם מטופחים ונקיים.

יצאנו לאוטוסטרדה ושם היו פחות הפרעות לתנועה וכביש מעולה. נסענו כשעה וחצי עד שהגענו לפונו. כבר בכניסה לעיר פגשנו קבוצה גדולה של רקדנים ורקדניות שרקדו במופע להגנת הבתולה מפני השטן. הנהג עצר בצד הדרך ואז צילמנו כמה תמונות והסרטנו את הריקודים. לאחר כמה דקות המשכנו עד למלון Jose Antonio שנמצא בסוף העיר ועל גדות אגם טיטיקקה.

הגענו למלון וקיבלנו חדר עם נוף לאגם ואז התחיל לרדת גשם ללא הפסקה. רצינו בהתחלה לקחת מונית למרכז העיר כדי לצפות בפסטיבל ריקודים של המקומיים לרגל השנה החדשה. אך בשל הגשם ובשל הסחרחורת הקלה שנתקפנו בה בשל גובה המקום (מעל 3000 מטר מגובה פני הים) החלטנו לוותר על הנסיעה ונשארנו בחדר לצפות בפסטיבל הזה בטלוויזיה.

ארגנו ארוחת ערב טובה ממה שהבאנו בצקלוננו והלכנו מוקדם לישון. מחר אוספים אותנו בשעה 07:15 ליום ארוך על האגם.

יום ב' 8 בפבר' 2016 (כ"ט בשבט תשע"ו) (16)

אתמול בערב קיבלנו הודעה טלפונית שהבוקר באים לאסוף אותנו בשעה 06:50 ולא בשעה 07:15 בגלל שכמה רחובות נסגרו במרכז העיר בשל הפסטיבל שלהם. אז קמנו ב- 05:15 כדי להספיק הכל (כולל תפילה וארוחת בוקר שהייתה עלובה למדי אך כללה הפתעה – סברס בצבע סגול). התייצבנו בלובי של המלון ואכן בשעה היעודה התייצבו שני אנשים עם ג'יפ לאסוף אותנו לסירה שתיקח אותנו לסיור הימי של היום.

המדריך שלנו להיום שמו חוזמה (או משהו כזה) והוא במקורו ממוצא אינדיאני משבט הקצ'ואה (אחד מהשבטים שהיו קיימים מאז ומעולם בפרו ושרדו עד היום). הוא הודיע לנו שמחכה לנו סירה (לדבריו סירת מרוץ) בצד השני של העיר פונו במעגן הפרטי של מלון אחר. אנו מצטרפים לקבוצה של תיירים מטורקיה שמתאכסנים במלון הזה. הנהג הוביל אותנו דרך כבישים צדדיים (כי המרכז חסום) ובירידות מפחידות עד שהגענו למלון המבוקש.

בדרך ראינו גברים ונשים בתלבושות הפסטיבל כשהם מתארגנים כבר בשעה הזו. ראינו נשים בתלבושת הקלאסית של פרו כולל הכובע הקטן על הראש כמו בתוכנית של המרוץ למיליון. וכן דבר מדהים - רוב המוניות בעיר הזו מבוססות על ריקשות (מוטו-טקסי) או על המכונית של שרה i-10 (מכונית בעלת 1000 סמ"ק – ראו תמונה מהחניה של המלון שלנו).

הגענו למלון השני, נפרדנו מהנהג ורצנו אל המעגן כדי להצטרף לשייט עם הקבוצה הטורקית שכבר המתינה לנו בסירה. הנהג יצא מיד לדרך והמדריך שלנו הסביר לנו את תוכנית היום לאחר שהמדריך של הקבוצה השנייה לחש באוזן באנגלית למדריך השלישי שתרגם את הדברים לטורקית.

ובכן, לפי התוכנית אנו אמורים להגיע בדקות הקרובות לאיים הצפים באגם טיטיקאקה (פירוש השם הזה בקצ'ואית הוא – טיטי פירושו פומה וקאקה פירושו אפור). זה האגם הגבוה ביותר בעולם שבו ניתן לשוט, האגם נמצא בגובה 3820 מטר והוא האגם הגדול ביותר בדרום אמריקה (אורכו למעלה מ 170- ק”מ).

לפי התוכנית אנו אמורים לבקר את האינדיאנים משבט טאקי ואת האינדיאנים משבט האורו, אשר בנו את ביתם על “איים צפים”. איים אלה הם למעשה מעין רפסודות ענק העשויות מצמח הטוטורה דמוי במבוק מיובש, הנראה כמו קש. בני האורו משתמשים בצמח הטוטורה לבניית בתיהם, סירותיהם וכן ליצירת חפצי אומנות שונים.

ואכן לאחר מספר דקות של שייט הגענו לאי הקרוב למלון (האי של ראש העיר חוליו), ירדנו מהסירה ועלינו על אי שבסיסו אינו אדמה אלא כאמור שכבות של צמח הטוטורה. התחלקנו לשתי קבוצות האחת אנחנו דוברי האנגלית והשנייה דוברי הטורקית. כל קבוצה קבלה תדרוך בשפתה.

המדריך שלנו הסביר לנו על הגורמים ליצירת איים אלו (התושבים הראשונים סרבו לקבל עליהם את דת האינקה ונשארו נאמנים לדתם הקודמת לכן נאלצו לברוח והם ברחו לאגם הזה. בתחילה הם התגוררו בסירות ולאחר מכן בנו את האיים הללו בהם הם מתגוררים עד היום למרות שאין מניעה כיום שיחזרו ליבשה). על דרך חייהם ואופן מגוריהם ועל היצירות שלהם (לצורך מכירות לתיירים).

פרט מעניין שהוא הוסיף לנו שהאגם נקרא על שם הפומה כי הוא כשמסתכלים עליו הפוך (ראו תמונה) הוא נראה כמו פומה שלוכד ארנב. מתברר ששנים לא הצליחו אנשים לראות זאת עד שבשנת 1970 בעקבות צילום מלוויין התברר שהראשונים שקראו לאגם על שם הפומה אכן צדקו.

לקראת סיום הביקור באי של חוליו התייצבה מקהלה של 4 נשים וגבר אחד לשיר לכבודנו בשלושת השפות שלהם.

בעבודות היד של התושבים הם מתמקדים בשלושה דברים הקשורים לאמונתם (הפאגנית) הקונדור (סוג עוף ענקי במרחבי דרום אמריקה) מייצג את השמיים. הפומה – את ממלכת החי והנחש - את האדמה. מוטיבים אלו חוזרים שוב ושוב בעבודות שלהם. קנינו 2 מפות שולחן שלהם ומספר דגמי סירות שלהם ויצאנו לאי הקרוב בסירה אינדיאנית.

כל יתר חברי הקבוצה שטו לאי הבא בסירה שהביאה אותנו ורק שנינו בחרנו לחוות שייט בסירה כזו. חשבנו שישיטו אותנו בעזרת משוטים אבל להפתעתנו אחד מאנשי האי לקח סירת מנוע קטנה ובעזרתה דחף את הסירה שבה ישבנו עד לאי הבא (ראו תמונה).

באי השני לא עשינו כלום אבל היו שם קיוסק ושירותים לכל נצרך ולכן יצאנו כעבור כמה דקות לשיט ארוך של יותר משעה עד לאי בשם טקילה. האי הזה יושב על אדמה ולא על טוטורה והוא הרבה יותר גדול מהאי הקודם. אחרי שייט של שעה הגענו לאי הזה והמדריך אומר לנו להשאיר כל מה שמיותר בסירה ולעלות לאי עם המינימום הנדרש (בעיקר מים וכסף לקניות). לא ידענו מה מחכה לנו ולכן יצאנו אמנם עם מינימום של דברים אבל לא ידענו איזו עלייה מחכה לנו (רחמי על תושבי האי שצריכים לעלות את זה כל הזמן).

עלינו את העלייה הזו שחלקה תלולה למדי לאט ובהפסקות לצרכי נשימה (תזכרו אנחנו בגובה של יותר מ-3800 מטר מעל פני הים) ובסוף הגענו לרחבת העירייה. שם הוא נתן לנו קצת להסתובב ולקנות (הייתה חנות אחת בלבד). קנינו שני כובעי גרב עם מחממי אוזניים וישבנו על הספסל כדי לצפות בתושבים והתושבות שעוברים לפנינו.

המדריך בא אלינו עם מספר פריטי לבוש של המקומיים והסביר לנו במשך כרבע שעה איך ניתן לזהות את גיל הילד לפי מיקום המצנפת של הכובע שלו. איך אפשר לדעת מי פנויה ומי נשואה ובעיקר איך מודיעה בחורה ליתר הבחורים בסביבה שהיא מחפשת חתן. התשובה לכל אלו קשורה למצנפת, לפומפונים (מקדימה או מאחורה) וכו'. נשים נשואות לובשות על הראש מין של שחור גדול להצהיר שכבר אינן פנויות.

צילמתי נערה כבת 14 הלבושה בתלבושת המקובלת וגם מנצלת את הזמן כמקובל (טווה חוטים בכל הזדמנות) אך אחותה הקטנה התביישה והסתתרה מאחורי האחות הגדולה וסירבה להצטלם.

לאחר ההרצאה וההמתנה ברחבת העירייה יצאנו עם המדריך שלנו חזרה לסירה (הקבוצה הטורקית הלכה למקום נוסף ולכן בסופו של דבר נאלצנו לחכות להם למעלה מחצי שעה). בדרך שמענו מוסיקה מאחד הבתים, מתברר שבאי הזה חוגגים אחרת את החג שלהם במקום לעשות מצעד כמו בריו ובפונו, הם עוברים מבית לבית ושם שרים ורוקדים כדי לשמח את בעלי הבית ולאחל להם שנה טובה. הפרס שלהם בכל בית הוא כמה בקבוקי בירה (ראו תמונה) והרעש מחריש אוזניים למדי. נכנסנו לבית הזה, הרגשנו את השמחה ואת האווירה ובשל הצפיפות והרעש יצאנו משם די מהר והמשכנו בדרכנו לסירה.

מאחר והגענו מוקדם (יחסית לקבוצה הטורקית) ישבנו עם המדריך בשמש ולימדנו אותו קצת עברית. הוא מצידו לימד אותנו קצת על ההבדלים בין קצ'ואית, ימארית וספרדית.

כשהגיעה הקבוצה הטורקית הרמנו עוגן לכיוון חצי אי הנמצא בדרך לפונו שם מחכה לנו ארוחת צהריים שכלולה במחיר הסיור של היום. לאחר שייט של כחצי שעה אכן הגענו למעגן של חצי האי הזה (לא קלטתי את שמו) וירדנו לחוף. הלכנו כמה דקות למבנה שהיה יחסית יפה ומרווח שם הפתיעו אותנו לטובה. הם הכינו ירקות חתוכים ולא מבושלים כך שיכולנו לאכול ולא להישאר רעבים. אפילו קילפו את העגבניות.

לאחר הארוחה חזרנו לסירה ושטנו כשלושת רבעי השעה עד למעגן שממנו יצאנו בבוקר. במלון חיכה לנו נהג של החברה בשם פרנסיס שלקח אותנו יחד עם המדריך עד למלון שלנו. בדרך ראינו כמה קבוצות של רקדנים ורקדניות שהיו לבושים בתלבושות מיוחדות והיו כנראה בדרך להופעה או כבר לאחריה.

בראש ההר יש פסל של פומה שזו חיה שמייצגת את קבוצת הקצ'ואה שבעיר פונו. ביקשתי מהנהג לעצור לרגע כדי שאוכל לצלם את הפסל הזה.

הגענו למלון בערך בשעה 16:00 ורצינו לצאת מאוחר יותר שוב לעיר כדי לצפות בקרנבל אבל כמו אתמול גם היום ירד גשם זלעפות אז בחרנו להישאר במלון.

צפינו בקרנבל בטלוויזיה ולאחר מכן התארגנו לעזיבה של המלון מחר לכיוון קוסקו ולשינה כי מחר יבואו לאסוף אותנו מוקדם יותר מאשר היום כבר בשעה 06:15 ומחכה לנו נסיעה באוטובוס של כ-10 שעות.

יום ג' 9 בפבר' 2016 (ל' בשבט תשע"ו) (17)

אתמול כבר הודיעו לנו שבאים לאסוף אותנו כבר בשעה 06:15 כי מחכה לנו נסיעה באוטובוס מפונו לקוסקו והוא יוצא בשעה 07:00 מהתחנה המרכזית של פונו. אז קמנו ב- 05:15 כדי להספיק הכל (כולל תפילה) אך ללא ארוחת בוקר. התייצבנו בלובי של המלון לאחר צ'ק אין מהיר למדי ואכן בשעה היעודה התייצבו שני אנשים עם מיניבוס לאסוף אותנו לתחנה המרכזית של פונו.

הגענו בזמן לתחנה רועשת ומלאה אנשים למרות השעה (רבע לשבע). המדריך הוביל אותנו עם המזוודות לאיזה דלפק מרוחק ושם הדביקו לנו מדבקות ממוספרות על המזוודות (כמו במטוס) ואת הספח הדביקו על כרטיסי הנסיעה לאוטובוס. המזוודות יצאו משער אחד ואנחנו ניגשנו לשער אחר שממנו עלינו אל האוטובוס. היו לנו מקומות מסומנים (7,8) וכמובן שהתיישבנו עליהם. האוטובוס ברמת אוטובוס תיירים שבו יש הפרדה בין תא הנהג לבין תא הנוסעים, מרווח גדול לרגליים ודיילת בשם דינה שאמורה להגיש לנו שתייה אחרי כל תחנה.

בשעה שבע בדיוק יצאנו לדרך, בגשם סוחף (למרות שפה קיץ) המדריך שלנו להיום ששמו מתיאוס יצא מתא הנהג אלינו והסביר לנו בספרדית ובאנגלית את תוכנית היום. בשלב הראשון נסענו חזרה לחוליאקה (כי שלשום נחתנו שם ונסענו משם לפונו). משם המשכנו צפונה עוד כשעה עד לתחנה הראשונה שלנו להיום, העיר פוקרה (Pukara).

ירדנו מהאוטובוס בכיכר המרכזית של העיר הזאת למוזיאון קטן לתולדות האינקה. לאחר הסברים של המדריך על תולדות התרבויות השונות בפרו, הסתובבנו קצת במוזיאון הקטן הזה. המדריך הראה לנו עץ (איני זוכר את שמו) שיש לו קליפות דקות שהחלק הפנימי שלהם הוא בצבע זהב. לדבריו בקליפות הללו עטפו כלי קודש של האנקה שייראו בצבע זהב.

לאחר הסיור במוזיאון, יצאנו לסיבוב קצר באיזור הכיכר המרכזית כולל רכישת מזכרות ועלינו שוב לאוטובוס להמשך הנסיעה.

לאחר כשעה נוספת הגענו לעיר נוספת ששמה לה ראיה (La Raya) עיר זו נמצאית בשיא הגובה של הנסיעה שלנו להיום (4335 מטר מעל פני הים) צפינו בשני קרחונים על ראשי ההרים וראינו כיצד נוצר נהר שמתחיל כאן ונגמר באמזונס.

לקראת השעה 12 הגענו לתחנה השלישית בעיר בשם Marangani, בעיר זו נכנסנו למסעדה שהוזמנה מראש ושם אכלנו צהריים (כמו אתמול) שהיא כלולה בכרטיס הנסיעה הזה.

לאחר שסיימנו לאכול עלינו שוב על האוטובוס לתחנה הבאה העיר Raqchi. עיר זו הייתה קדושה לאנשי האינקה וראינו שרידים של המקדשים, הבתים ומחסני התבואה שלהם. גם כאן לאחר הסיור ניתן לנו קצת זמן לרכישת מזכרות ויצאנו לדרך הלאה.

הזמן התחיל להיגמר להם (הבטיחו לנו להגיע לקוסקו עד חמש וחצי) לכן החליטו שבתחנה הבאה לא נשתהה זמן רב. הגענו לעיר בשם קאצ'ה צ'אפה (Checaupe)כדי לראות גשר שנבנה על האינקה מול גשר שנבנה על ידי הספרדים בתקופה הקולוניאלית. המדריך הריץ אותנו לכיוון הגשר הזה ונתן לנו 10 דקות לצפות ולחזור לאוטובוס. מה שהוא לא ידע שבדיוק באותה שעה היה באותו מקום מופע במסגרת החגיגות שנערכות בימים אלו בפרו. הנוסעים דווקא אהבו את המוסיקה והמחולות והוא נאלץ לתלוש אותם מהמקום ולהביא אותם לאוטובוס.

משם נסענו לתחנה האחרונה לפני קוסקו בעיר Andahuaylillas. בעיר הזאת הוא הציג לנו כנסיה שניבנתה על ידי הכובשים הספרדים על בסיס מקדש אינקה קודם שנהרס. הכנסייה מלאה בזהב.

משם המשכנו עוד שעה עד שהגענו לעיר קוסקו ולסניף של חברת האוטובוסים הזו. במקום חיכה לנו מיניבוס עם נהג ומדריך בשם הנרי. הם לקחו את מזוודותינו והובילו אותנו למלון Hotel Costa del Sol - Ramada שבמרכז העיר.

הגענו למלון קיבלנו חדר ויצאנו לבדוק אם אנשי חב"ד כבר הגיעו, התברר שעוד לא, אבל אמרו לנו ישראלים שפגשנו שידוע להם שביום ששי יהיו תפילה וארוחה בחב"ד.

טיילנו ב"סמטת המציקים" כדי להגיע למסעדה כשרה אחרת שאמורה להיות שם אבל גם היא הייתה סגורה.

חזרנו למלון ואכלנו ממה שהבאנו מהבית והלכנו לישון מוקדם עייפים ורצוצים.

מחר אנחנו יוצאים לכיוון המאצ'ו פיצ'ו ולכן כנראה אדלג על דיווח מחר בערב ואשלים אי"ה בעוד יומיים.

מלון קוסטה דל סול רמדה קוסקו (Hotel Costa del Sol Ramada Cusco) שוכן בבית אחוזה לשעבר מתקופת המאה ה-17 שהוסב למלון, וממוקם במרכזה של קוסקו (Cusco), במרחק של צעדים ספורים מהכיכר המרכזית של קוסקו ומכנסיית לה מרסד (La Merced Church).

יום ד' 10 בפבר' 2016 (א' באדר א' תשע"ו) (18)

לאחר ארוחת הבוקר, יצאנו ליום סיור אל העמק הקדוש של האינקה, (האורוממבה) Urubamba. התחנה הראשונה שלנו הייתה בשוק הססגוני של צ'ינצ'רו, נכנסנו לאחד הבתים שאליו הפנה אותנו המדריך להסבר על תעשיית הצמר המקומית. התיישבנו על ספסלים מרופדים בעור כבש ואחת הנשים שהתינוקת שלה על גבה הסבירה לנו באנגלית יפה מאד כיצד הופכים צמר של אלפקה כשהוא גוש של צמר לחוט, איך מנקים אותו ומעדנים אותו ואיך צובעים אותו בצבעים שונים בעזרת חומרים טבעיים.

לאחר ההדגמה הזו הפכה החצר בה ישבנו לחנות למכירת מוצרי צמר אלפקה. המורה שלנו ניסתה למכור לנו מוצרים ואז התינוקת שלה הפריעה לה בבכי אז היא פשוט חלצה שד והיניקה אותה תוך כדי מכירה. הסתובבנו קצת בחנות הזו אך לא קנינו כלום.

חזרנו לאוטובוס והמשכנו בנסיעה קצרה אל המקדש (לשעבר) של האינקה בצ'ינצ'רו. שהספרדים הרסו חלק ממנו והקימו במקומו כנסיה (כמו שהם עשו ברוב איזורי האינקה).

המעניין בעיר הזו אלו הטרסות שהקימו אנשי האינקה במקום הזה. לפי ההסבר של המדריך עד גובה של 4000 מטר מעל פני הים ניתן לגדל תירס ומעליו רק תפוחי אדמה (יש בפרו 3000 סוגים של תפוחי אדמה). כדי לאפשר שונות של גידולים יצרו את הטרסות.

בדרך לאוטובוס נעצרנו אצל גברת שהיא סוחרת אמיתית וקנינו אצלה מספר פריטים. אצל אמן אחר קנינו דלעת קטנה שהוא חרט עליה סמלי אינקה שונים וציורים של מאצ'ו פיצ'ו. ממש ליד האוטובוס מצאנו מוכרות תירס צהוב (לא מצאנו עדיין תירס שחור מבושל רק ראינו דוגמאות לצורכי צביעה), קנינו תירס אחד לשנינו והיה מאד טעים.

היינו אמורים לפי התוכנית לנסוע אל השוק האינדיאני הססגוני של פיסאק אחד השווקים הצבעוניים והמעניינים ביותר של דרום אמריקה, אך בשל שביתה של אנשי העיר קאלקה שדורשים השתתפות ברווחי הגז שנתגלה באזורם (והמדינה מסרבת) נסגר לתנועה הכביש שעובר דרך העיר הזו אל העיר פיסאק.

לכן, נסענו ישר לאורומומבה לארוחת צהריים במסעדה ששמה "תנופה". המסעדה שוכנת במבנה שהיה מנזר בעבר, המבנה יפה והמסעדה מרווחת ובעלת תפריט מגוון. מצאנו כאן המון ירקות גולמיים וכמובן קוקה קולה זירו וזאת הייתה ארוחת הצהריים שלנו.

משם המשכנו לאויינטאיטמבו, כפר אשר שמר כמעט באופן מושלם על מבנהו מאז ימי האינקה. נכנסנו למתחם של מקדש מתקופת האינקה שבו יש לעלות 470 מדרגות עד למקדש עצמו. החלטנו שזו עלייה קשה מדי בשבילנו בגבהים הללו (קשיי נשימה) ולכן נשארנו באיזור הכניסה של המתחם. ראינו מבנים מתקופת האינקה, צילמנו לאמות ואלפקות והמתנו לחברים מהאוטובוס שירדו מההר.

ירדנו למקום החנייה של האוטובוס ועלינו עליו. מכאן החל פיזור של האנשים למקומות שונים. חלק חזרו שעתיים לכיוון קוסקו, חלק נשארו באויינטאיטמבו ונסעו ברכבת לאגואס קליאנטס (Aguas Calientes), כדי לעלות מחר הכי מוקדם למאצ'ו פיצ'ו (הרעיון הכי חכם) ואנחנו חזרנו לעיר אורומומבה ללינה במלון מקסים בשם Casa Andina Private Collection .

הגענו למלון מוקדם אז יצאנו להסתובב קצת במרחבי המלון ולפתע ראינו שתי קשתות בשמים שהיו מרשימות מאד (ראו תמונה). התבוננו בהן עד שנמוגו ואז חזרנו לחדר.

עקב חוסר מעש וחוסר בערוצים מעניינים בטלוויזיה הלכנו לישון כבר בשעה שבע בערב.

יום ה' 11 בפבר' 2016 (ב' באדר א' תשע"ו) (19)

קמנו הבוקר מוקדם כי באים לאסוף אותנו מוקדם (07:00). הנהג של אתמול אסף אותנו מהמלון אל תחנת הרכבת באוייטוטנבו ollantaytambo)). הרכבת שלנו אמורה לצאת בשעה 08:00 ועלינו להיות מוכנים רבע שעה קודם. מאחר והקדמנו נעמדנו בתור ועלינו על הרכבת הראשונה שנכנסה לתחנה. התיישבנו במקומות המסומנים ואז הופיעה תיירת אמריקאית וטענה שהמקומות שלה. הראנו לה את הכרטיסים שלנו ואז התברר שעלינו לרכבת של רבע לשמונה במקום של שמונה.

ירדנו מהרכבת הזו והמתנו לרכבת הבאה, כשהיא התייצבה בתחנה עלינו עליה והפעם בלי ויכוחים על המקום. מולנו ישב זוג אוסטרלים מבוגר ממלבורן ושוחחנו עמם כל הדרך. משך הנסיעה ברכבת ההרים עד לעיירה אגואס קליאנטס (Aguas Calientes),

הוא כשעה וארבעים דקות. יש תחושה של נסיעה בתוך הג'ונגל ולאורך כל הדרך מלווה אותנו נהר האורוממבה שהוא מרשים מבחינת רוחבו והזרימה שלו המזינה את האמזונס.

ברכבת הגישו לנו שתיה וסנדוויצ'ים (שכמובן לא אכלנו) וכך עברה לה הדרך בנעימים. בשעה 9:40 הגענו לעיירה אגואס קליאנטס (Aguas Calientes) שם ירדנו מהרכבת. בתחנה המתין לנו מדריך מקומי בשם אלברטו (בטו) שלקח אותנו לתחנת האוטובוסים שמעלים את הנוסעים אל מאצ'ו-פיצ'ו, “העיר האבודה”, נסיעה שנמשכה כחצי שעה בעלייה די תלולה ובסיבובים חדים.

מאצ'ו-פיצ'ו, “העיר האבודה”, זהו האתר המרשים והמסתורי באתרי האינקה. העיר התגלתה רק בשנת 1911 על-ידי היראם בינגהאם. העיר שוכנת על הר בעל מדרונות תלולים, בלב הג'ונגלים, שרק מלהתבונן על האתר מרגישים שנמצאים בעולם אחר. פלא ארכיאולוגי זה מורכב ממספר מבני אבן המשאירים את המבקרים חסרי נשימה בגלל עיצובו המרשים.

ירדנו מהאוטובוס בכניסה לעיר, הצגנו את הכרטיסים שבידינו ונכנסנו רגלית אל תוככי העיר. בטו לקח אתנו בשלב הראשון לתצפית על העיר עצמה ממקום שהוא גבוה יחסית. אחר כך ירדנו לאיזור המקדשים והמזבחות שלהם ומשם למגורים ולמחסנים.

לאחר שעתיים וחצי של טיול ברחבי העיר הזו, שבהן הצטלמנו המון וראינו את המבנים המרשימים ובעיקר את שיטת הבנייה של האינקה שבה הלבנים צמודות ללא מלט והחזיקו מעמד בכמה רעידות אדמה (בפרו ישנה רעידת אדמה בעוצמה של 8.5 בסולם ריכטר אחת לשלוש מאות שנה בערך והאחרונה ארעה בשנת 1950).

בשל החום (השמש זרחה במלוא עוזה) והעובדה שהתכוננו לקור עז (לבשנו לבנים תרמיים מתחת לבגדים העליונים) הרגשתי לא טוב, שחררנו את בטו וישבנו בבית קפה לשתות קצת קפה וקולה ולהירגע מכל התחושה השלילית הזו.

לאחר מנוחה של כשעה, ירדנו באוטובוס אל העיירה אגואס קליאנטס (Aguas Calientes). נאלצנו להמתין בתור עד לאוטובוס החמישי כי בדיוק אז כולם רצו לרדת. הגענו לעיירה אחרי חצי שעה ואז נותרו לנו למעלה משעתיים להמתין לרכבת שלנו שאמורה לצאת ב-16:22. המתנו בתחנה עד 15:50 ואז עלינו לרכבת. בנסיעה הלוך קיבלנו מקום בקרון הראשון ואילו הפעם במושב האחרון של הקרון האחרון.

הפעם ישבו מולנו זוג אוסטרים מוינה, שוחחנו עמם מעט במהלך הדרך. צוות הדיילים הגיש גם הפעם סנדוויצ'ים ושתייה ואז הפתעה (ראו תמונה). אחד הדיילים התחפש לאריה והוא שר ורקד במסדרון של הקרון. בהמשך שני הדיילים האחרים (דייל ודיילת) ערכו תצוגת אופנה של כל מיני מלבושים למכירה (סוודרים, מעילי צמר, פנצ'ואים וכו') כשהמחופש כאילו עוזר להם למכור. מעט מאד אנשים קנו ברכבת (המחירים היו גבוהים מאד).

בשעה 8:00 הגענו לעיירה אוייטוטנבו ollantaytambo)), שם חיכה לנו הנהג מהבוקר שלקח אותנו לקוסקו בנסיעה לילית ארוכה (כשעתיים) אל המלון שלנו בקוסקו Hotel Costa del Sol - Ramada שבמרכז העיר לשלושת הלילות הבאים.

יום ו' 12 בפבר' 2016 (ג' באדר א' תשע"ו) (20)

היום אפשר להשלים שעות שינה כי אנחנו מסיירים באתרים קרובים ויבואו לאסוף אותנו בשעה תשע בבוקר. המתנו בלובי של המלון ואז הופיע הנהג שלנו מאתמול ועמו אדם נמוך קומה שהציג את עצמו בשם בלטזר. האנגלית של בלטזר לא הייתה כל כך ברורה אך הוא השתדל למלא את תפקידו כנדרש.

יצאנו אל מצודת המקדש סקסאיוואמן הבנויה מהאבנים המסותתות הגדולות בעולם. התרשמנו מהם ואף הצטלמנו לצידן, חבל רק שהגשם פגע בהנאה מהטיול. ביקרנו בעוד מקדש אינקה אחד או שניים שמרוב מקדשים כאלה בשבוע האחרון כבר אנחנו לא מבדילים ביניהם והדבר כבר די נמאס לנו.

אמרנו לבלטזר לקצר לנו מקדשים וכנסיות ואז הוא לקח אתנו למוזיאון של חפצים מתקופת האינקה שהיה די מרשים. בהמתנה לנהג ניצלתי את ההזדמנות לצחצח את נעלי שנרטבו והתלכלכו מההליכה בגשם. משם נסענו לבית חב"ד כדי לבדוק האם תהיה תפילה וארוחה בשבת.

פגשנו בבית חב"ד את השליח הרב עופר קריפור שהודיע לנו על הדלקת נרות ב-18:01 תפילת ערבית בשבע ולאחריה ארוחה. המשפחה חזרה מישראל רק לפני יומיים לאחר 30 שעות בדרך (בעיות של קונקשן) ולפי מה שראינו לא נראה שניתן בכלל במקום הזה לארגן משהו. תרמנו לו סכום מכובד עבור ארוחות השבת ותרומה לבית חב"ד וחזרנו לרכב.

במקום לחזור מיד למלון שאלנו את הנהג ואת בלטזר היכן ניתן לרכוש מזכרות מקומיות (ולא בדוכני הרחוב) הם לקחו אותנו למבנה ענק ברחוב SOL שבו ישנם מאות חנויות של מזכרות למיניהן. נפרדנו מהם לשלום לא לפני שהם ביקשו מהשומר בכניסה לדאוג לנו למונית טובה למלון אחרי שנגמור את הקניות.

נכנסנו למבנה ועברנו דוכן דוכן וקנינו הרבה דברים יפים ומעניינים לנו ולכל החברה. לאחר כשעה נשברנו והתיישבנו במסעדה הפועלת במקום. רצינו לאכול תירס שחור שראינו בכמה מקומות (גולמי לא מבושל) אבל המוכרת הסבירה לנו שמהתירס השחור עושים מיץ ולא אוכלים אותו כי כנראה הוא פחות טעים למאכל. או קיי, אז הזמנו תירס רגיל ושתייה שהיו טעימים מאד. שילמנו ויצאנו אל השומר שכמובן הזמין לנו את הטרנטה הראשונה שהגיעה. הוא הסביר לנהג לאן להגיע ואכן הגענו מהר ונוח עם כל החבילות אל המלון (מחיר הנסיעה 4 סול שווה ערך לשישה שקלים בערך).

הגענו והתארגנו לשבת, כולל נרות ושרוך לדלת. התרחצנו וכו' ולקראת השעה שש יצאנו אל בית חב"ד. הגענו ראשונים והכל היה ריק. איש לא ניגש אלינו. ישבנו והמתנו ורק לקראת השעה שבע הרב ירד והזמין אותו להתפלל ביחידות מנחה. לאחר מכן התאסף קהל של כעשרים צעירים ישראלים (שרובם לא דתיים) אך הצטרפו לתפילה. קבלת שבת התפללנו בנוסח הספרדים (כולם קוראים ביחד ואין חזן) לקראת ערבית אף אחד לא התנדב להיות חזן אז התנדבתי והעברתי את התפילה כפי שאני רגיל. לאחר התפילה ירדנו למטה לחצר שבינתיים נוקתה מעט והחברה הצעירים התנדבו לסדר את השולחנות בשני טורים.

בארוחה היינו כשישים איש, האוכל היה סביר אך מסביב הכל נראה לא מסודר ודי מגעיל. פגשנו בבית חב"ד מספר אנשים מעניינים. פגשנו רווק בן כ-60 שנוסע בכל העולם ומחפש את הדילים הכי זולים, פגשנו את הבת של שמואליק רוזנפלד מפדואל.

פגשנו גם אישה מאד מיוחד שיש לה גם אתר באינטרנט amenor שהיא קבליסטית (וטוענת שהיא גם שאמאנית) ומביאה קבוצות לבית הארחה שפתחה בעיר אארוממבה ובשבתות היא באה לקוסקו לבית חב"ד.

לאחר הארוחה נפרדנו מכולם וחזרנו למלון לשינה. גם הפעם הפטנט של השרוך עבד יפה.

יום שבת 13 בפבר' 2016 (ד' באדר א' תשע"ו)

הבוקר התעוררנו מאוחר כי שבת היום והתפילה אמורה להתחיל בשעה 10:00 (אם יהיה מניין ואם לא אז נתפלל ביחידות בשעה 11:00). התעטפתי בטלית בחדר והתפללתי מה שאפשר (התגלה כרעיון אדיר כי לא היו טליתות בבית חב"ד). ירדנו לחדר האוכל ומשם יצאנו לבית חב"ד. גם הפעם הגענו מוקדם ועדיין לא היו אנשים. לקראת 11:00 הגיעו כמה חברה ישראלים כדי לאכול ג'חנון (פטנט של הרב עופר להביא חברה כדי שיהיה מניין) ואפילו היה מניין של גברים אלא שחלק מאלו שבאו לא התעניינו כל כך בתפילה ולאחר הג'חנון התפזרו.

עלינו לשיעור על מאמר של הרבי לפרשת תרומה (שנמשך כחצי שעה) ולאחריו התפללנו שחרית ומוסף ביחידות. לאחר התפילה חיכינו כמעט שעה עד שהם התארגנו לקידוש ולארוחת צהריים. בינתיים שוחחנו מעט עם הרבנית יעל.

בסביבות השעה אחת התיישבנו כחמש עשרה חברה לקידוש וארוחת צהריים. החלק הראשון של הארוחה היה שכפול של אתמול בערב, בהמשך הביאו חמין שהיה טעים למדי. בסך הכל הרגשתי קצת בחילה מכל הארוחות הללו. לכן, מיד לאחר סיום הארוחה בירכנו ברכת המזון ורצנו לחדר בעיקר לשירותים.

לאחר מנוחה של כשעתיים ירדנו לטייל בכיכרות שלידינו (פאלסה דה ארמה ופאלסה פרנסיסקו), צפינו באנשים, דחינו את כל מוכרי המציאות ומצחצחי הנעליים מהסיבות הברורות. כאשר שקעה השמש חזרנו למלון והמתנו לצאת השבת(18:52).

לאחר ערבית והבדלה ארגנו את המזוודות לקראת מחר (עוזבים את פרו לכיוון איגואסו). והתיישבתי לכתוב את כל הקורות אותנו בארבעת הימים האחרונים. נשתדל לכתוב מחר את קורות המחר.

יום א' 14 בפבר' 2016 (ה' באדר א' תשע"ו) (21)

הבוקר קמנו בשעה חמש כי באים לאסוף אותנו בשש וחצי. לאחר תפילה וארוחת בוקר התייצבנו בלובי של המלון ולא הספקנו לשבת וכבר הנהג שלנו הגיע. נסענו כ-20 דקות לשדה התעופה של קוסקו שנמצא ממש בתוך העיר.

עשינו בורדינג ושלחו אותנו לשער 3, כנהוג במחוזות אלו פתאום החליפו את השער למספר 1. נכנסנו ממש אחרונים כי יש לנו מקומות קרובים (שורה 7) והמתנו להמראה. הטיסה התאחרה והמראנו רק לקראת 8:35. אבל נמשכה שעה בדיוק.

נחתנו בלימה והלכנו לטרמינל הבינלאומי. התבוננו כל הזמן במצגים ודווקא לגבי הטיסה שלנו LA2443 לאיגואסו לא נרשם מהיכן היא יוצאת. היינו בלחץ כי השעה כבר 11:35 והטיסה אמורה לצאת ב-12:10 ואין לנו מושג איפה להמתין. ניגשתי לאיזו עמדה אחרת של טיסה אחרת ובקשתי טובה מהפקידה שתברר לי מאיזה שער יוצאת הטיסה שלנו. היא ביררה במחשב והתברר שזה משער 16 ואצלנו היה כתוב שער 27. רצנו לשער 16 ובדרך ראינו שכבר עדכנו את השער בכל המסכים.

המתנו זמן רב (הטיסה יצאה באיחור של יותר מחצי שעה) ועלינו למטוס. ההמראה כאמור הייתה באיחור ונמשכה כארבע שעות. נחתנו בדיוק בזמן המקורי. בטיסה הוזמנה לנו ארוחה בשרית כשרה (בד"ץ אנטוורפן) אך לא יכולנו לאכול את המנה הבשרית כי היא הייתה קפואה, ביקשנו מהדיילת והיא טענה שכולם מקבלים מנה קרה אז אין אפשרות לחמם.

למזלנו היו במטוס עוד זוג דתיים ישראליים שהם דוברי ספרדית והם שכנעו אותה לחמם לנו ולהם את מנת העוף (זה בא במיוחד בתוך קופסאות פח סגורות הרמטית). טוב שכך כי המנה הייתה טעימה (עוף עם אורז וירקות).

נחתנו בשעה 19:00 לפי שעון ברזיל אבל זה 18:00 לפי שעון ארגנטינה (שעוד כמה דקות נגיע אליה ונישן בה). בשדה חיכה לנו אדם נחמד (שלא קלטנו את שמו) עם אוטובוס של 20 מקומות לשני אנשים. בדרך יצאנו מברזיל (הוא לקח את הדרכונים שלנו וסידר לנו את המעבר) וכמה דקות אחר כך חזר אותו נוהל בכניסה לארגנטינה.

הגענו לעיר פורטו איגואסו שבארגנטינה ואל המלון כשכבר חושך (מלון אסטוריון).

מזג האוויר באיזור הזה הוא טרופי (חם ולח) והזענו מיד. גם בחדר במלון היה חם ומחניק אז מיד הפעלנו את המזגן. יצאנו לסיבוב קצר בסביבות המלון אך חזרנו מהר בשל החושך והלחות אל החדר הממוזג.

מחר בבוקר אמורים לאסוף אותנו ליום מתיש בתצפיות על מפלי האיגואסו בתחילה בצד הברזילאי ואחר כך בצד הארגנטינאי.

יום ב' 15 בפבר' 2016 (ו' באדר א' תשע"ו) (22)

היום התעוררנו בשש כי באים לקחת אותנו בשבע וחצי (לפי שעון ארגנטינה). התארגנו היטב מבחינת תפילה וציוד מינימלי (כולל בגדים להחלפה אחרי השייט). ירדנו לארוחת בוקר שלא היה מה לאכול בה ואפילו הקפה לא היה טעים.

בערך בשבע וחצי התייצבה בלובי גברת מלאה במקצת והודיעה לנו ששמה מיכאלה והיא המדריכה שלנו להיום. היא באה לקחת אותנו עם ג'יפון ונהג נחמד (שאני לא זוכר את שמו).

המלון שלנו ממוקם בקצה ארגנטינה (ממש מאתיים מטר מאתנו נמצאית נקודת גבול משולשת (ברזיל מימין, ארגנטינה באמצע ופרגוואי משמאל). לכן היה עלינו בבוקר לעבור את הגבול לברזיל כדי להתחיל את הסיור בצד הברזילאי של המפלים (המלצה לעתיד לקחת מלון בצד הברזילאי ולחסוך לפחות שלושה מעברי גבול).

עברנו את הגבול לצד הברזילאי, הגענו למרכז המבקרים ובזמן שמיכאלה סידרה לנו את כרטיסי הכניסה לפארק, הסתובבנו אנחנו במרכז הקניות המקומי אבל לא קנינו כלום. מיכאלה הגיעה עם הכרטיסים ועלינו לאוטובוס קומותיים ללא גג. נסענו כעשרים דקות בכביש הראשי של הפארק עד לנקודת ההתחלה. שם יכולנו לראות ממבט פנורמי את המפלים במלוא תפארתם. הלכנו בשבילים בין תצפיות על המפלים וקיבלנו הסבר מקיף מפי מיכאלה על המפלים והאזור.

לאחר כשלוש שעות של תצפיות וצילומים חזרנו עם אוטובוס דומה למרכז המבקרים של הפארק. חיכינו לנהג שבושש לבוא ומיכאלה הלכה למגרש החנייה להביא אותו. משם חזרנו לארגנטינה ונסענו כשעה עד לנקודת ההתחלה של ההליכה בפארק הארגנטיני.

בשלב הראשון הלכנו בשביל העליון כדי לראות חלק מהמפלים מלמעלה (לפני שהם נופלים מגובה של 80 מטר). מיכאלה הסבה את תשומת ליבנו לפרפרים יפים בהם נתקלנו, ציפורים, פרחים וכו'. חזרנו מהמסלול הזה אל מרכז מסוים שבו יש גם קנטינה לגלידות, שתייה וכו'. אכלנו גלידה ושתינו מים ומשם המשכנו ברכבת ציורית

ופתוחה לתחילת מסלול ההליכה אל "גרון השטן" שהנו המפל הגדול ביותר.

הלכנו כקילומטר וחצי כאשר לאט לאט שמענו והרגשנו את כוחו של המפל, בסיום ההליכה הגענו למרפסת המרכזית. חווינו חוויה רטובה שתישאר אתנו לאורך זמן.

חזרנו ברכבת הזו עד למרכז הקודם ומשם ירדנו ברגל עד למצפה התחתון. מצפה זה נמצא ממש בתחתית המפלים ומאפשר לראות את הנפילה של המפלים אל הנהר ולהירטב שוב מזרמי המים.

לאחר מכן נפרדנו ממיכאלה שעלתה למרכז המבקרים ואנחנו המשכנו לכיוון מעגן הסירות. הגענו מוקדם מדי ונאלצנו לחכות להפלגה למעלה מחצי שעה. בהמתנה פגשנו קבוצה של שלושה חברים ישראלים מכפר סבא ושוחחנו עמם עד היציאה להפלגה.

בארבע וחצי בדיוק ירדנו לכיוון הסירה (סירת גומי גדולה שיש בה מקום לשישים איש (בערך). בדרך נתנו לנו שקיות מפלסטיק עבה בצבע ירוק להכניס את התרמיל שלנו (שלא יירטב) ומצוף כתום. עלינו על הסירה שהייתה מלאה במחציתה בלבד (סיבוב אחרון של היום).

נהג הסירה הריץ אותנו קדימה ואחורה ואז הוביל אותנו ישר לתוך המפלים שלוש פעמים כדי לוודא שאף אחד לא נשאר עם תחתונים יבשים. וכך לאחר שנרטבנו כהוגן

שטנו לכיוון המעגן הבא. לאחר כ-25 דקות של שיט הגענו למעגן ונפרדנו מהסירה רטובים עד לשד עצמותנו. עלינו משם איזה 500 מדרגות לנקודה שבה חיכה לנו רכב ספארי פתוח. לאחר שעלינו כולנו, התייצבה מדריכה צעירה שהסבירה לנו באנגלית ובספרדית שאנו הולכים לנסוע כעשרים דקות במעבה של יער גשם והיא תסביר לנו מה אנחנו רואים (בעיקר עצים).

נסענו עם הרכב הזה עד למרכז המבקרים שם פגשנו את מיכאלה ונהג חדש (לא זה שהיה בבוקר). החלפנו את הבגדים הרטובים ביבשים וחזרנו למלון. ביקשנו ממיכאלה שתראה לנו היכן ניתן לרכוש ציוד לשתיית מאטה (משקה ארגנטינאי שמתחלקים בו עם חברים) והתברר שבמפגש הגבולות ישנם דוכנים שבהם אפשר לרכוש את הציוד הזה ומזכרות נוספות.

למזלנו לא ביקשנו ממנה להוריד אותנו שם ושנחזור ברגל למלון כי התחיל גשם זלעפות ברגע שהגענו לחדר. התרחצנו והתארגנו מעט וכאשר פסק הגשם יצאנו שוב למפגש הגבולות ושרה רכשה לעצמה ערכת מאטה (והייתה מאושרת). חזרנו מיד למלון כי שוב התחיל גשם (קיץ בארגנטינה). והתארגנו מבחינת המזוודות ליציאה לכיוון ריו דה ז'נרו מחר. מוזר אבל יבואו לאסוף אותנו בשעה 2:20 לפנות בוקר כי הטיסה שלנו לריו יוצאת ב-06:23 (שעון ברזיל) ואנו אמורים לנחות בריו בשעה-8:19.

ללא ספק יום מיוחד ואולי גם היום היפה ביותר בטיול.

יום ג' 16 בפבר' 2016 (ז' באדר א' תשע"ו) (23)

בשל ההשכמה המוקדמת, שרה לא הלכה לישון כלל ואני נרדמתי עם הבגדים לכמה שעות. ברבע לשתיים התעוררתי והתחלנו בהכנות אחרונות לעזיבה. לקחנו את המזוודות ויצאנו ללובי. עשינו צ'ק אאוט קצר (שילמנו 90 פזו על בקבוק מים של ליטר – שווה ירך ל-28 ₪) והמתנו לנהג שיבוא לאסוף אותנו לשדה התעופה.

בשעה 2:20 בדיוק (שעון ארגנטינה) הופיע הנהג שהחזיר אותנו אתמול מהפארק. הוא מילא עבורנו את טופסי היציאה מברזיל (שנידרש להם ביום רביעי ביציאה מברזיל), לקח את הדרכונים שלנו (כדי להחתימם ביציאה מארגנטינה ובכניסה לברזיל ) ויצאנו לדרך. הנסיעה בשעות אלו היא ללא הפרעה ודי מהר הגענו לשדה התעופה בצד הברזילאי של האיגואסו.

הנהג נפרד מאיתנו בפתח השדה ואנו העמסנו את המזוודות על עגלה ופנינו לכיוון הצ'ק אין. זו פעם ראשונה שלנו בטיול הזה עם חברת GOOL ומתברר שהם סחטנים גדולים. אמנם המטוס היה חדיש ומרווח הרגליים היה טוב, אך בכל היתר הם היו גרועים ביותר.

דבר ראשון למרות שהגענו כשעתיים וחצי לפני הטיסה, הודיע לנו הפקיד שאין מקומות זוגיים ואם אנחנו רוצים לשבת כזוג עלינו לרכוש מקומות מיוחדים שהם שמורים למשלמים במיוחד. לאחר שהתחייבתי לשלם 58 ₪ בכרטיס אשראי פתאום נמצא מקום גם לשני מקומות במעבר וגם למקום במעבר ומקום פנימי. בקשנו מעבר ופנימי וקבלנו בשורה 3 כשלמעשה המקום השלישי ליד החלון לא הצליח להימכר.

שנית, הם חילקו במהלך הטיסה שקית קטנה של מציות. ביקשתי קולה זירו, אמר לי הדייל אין, אבל יש פפסי. אמרתי אוקיי, אז הוא אמר שלם על זה 5 ריאל (5 ₪). זה לא הסכום אלא השיטה ויתרתי על הקולה והסתפקתי במים קרים עם קרל כמו מרבית הנוסעים האחרים.

בקיצור נחזור להתארגנות לטיסה, שילמנו 58 ₪ בכרטיס אשראי וקיבלנו 2 מקומות בקדמת המטוס (בשורה 3). המתנו זמן רב ועלינו למטוס ממש קרוב לשעת ההמראה (לא בשרוול אלא במדרגות מלפנים ומאחור). התמקמנו במקום הטוב הזה והמתנו לטיסה שהייתה בסדר. לאחר כשעתיים בערך נחתנו בעיר ריו דה ז'נרו.

לאחר קבלת המזוודות פגש אותנו חצי יהודי בשם פואלו. מתברר שאבא שלו היה יהודי יליד וורשה והוא הצליח לברוח מוורשה ממש לפני השואה והוא הגיע לברזיל כילד. כאן הוא הכיר את אמא של פואלו שהיא איטלקיה שגם ברחה מהגרמנים עם כל משפחתה והם התחתנו. הוא בעצם גוי אבל רואה עצמו גם כיהודי והוא אף לקח אותנו לראות את בית הכנסת הגדול של העיר שבו אביו נהג להתפלל והוא היה הולך איתו.

פואלו לקח אותנו ממקום קבלת המזוודות אל החניה שם פגשנו את הנהג שלנו (כרגיל אני לא זוכר שמות של נהגים) ויצאנו לדרך הארוכה משדה התעופה הבינלאומי של ריו אל המלון שלנו בשכונת קופקבנה Excelsior Copacabana. נפלנו על עומס התנועה של הבוקר ולקח לנו יותר משעה לחצות את העיר.

הגענו למלון בשעה עשר וחצי (אגב מלון מפואר עם שומרי ראש כושים אימתניים בכניסה והוא יושב על החוף המפורסם הזה) וניתן לנו כחצי שעה זמן להתארגן כי יש לנו כרטיסים לרכבת של 11:40 להר הקורקבדו.

הר הקורקובדו Corcovado)) המפורסם אשר בפיסגתו המתנשאת לגובה של 710 מטרים ניצב פיסלו האדיר של ישו, אשר הושלם ב .1931- ההר מהווה נקודת תצפית נהדרת ומוקף בגנים טרופיים ובמפלים של יער טיז'וקה ( (Tijuca.

הגענו בזמן לתחנת הרכבל של הקורקבדו ופאולו הלך לסדר את הכרטיסים. כשהוא הגיע המתנו יחד לרכבת הזו (משהו כמו הכרמלית בחיפה) שהייתה אמורה לצאת ב-11:40 אבל יצאה ב-12:00. הרכבת עולה לאט את 710 המטרים של ההר כשיש לה כמה תחנות ביניים. ירדנו בתחנה הסופית והופתענו כמו כולם מגודל הפסל הזה.

לצערנו הייתה עננות די רבה על כל ההרים שמסביב לעיר כך שכל הצילומים של הנוף המרוחק יותר יצאו קצת מטושטשים. גם הניסיון שלי לצלם את הר הסוכר (היעד הבא שלנו) לא היה חד מספיק.

הסתובבנו על ההר צילמנו מה שיכולנו. שתינו מיץ מנגו דיאט וירדנו מההר. למטה נפגשנו עם הנהג והחלטנו שבשל העובדה שהשמש יצאה עכשיו נקדים ונבקר בהר הסוכר עכשיו ואת הסיור בעיר נעשה אחר כך.

נסענו להר הסוכר העוצר נשימה, שממנו נוף מרהיב על כל העיר ריו. הדרך לפסגת ההר מורכבת משני רכבלים ה"תלויים" מבסיסו ועד לפסגתו.

בעצירה הראשונה שלנו התרשמנו מתצפית פנוראמית בגובה של כ- 215 מטרים על הר הקורקובאדו, גשר ריו-ניטרוי וכל מפרץ גואנאבארה והאיים שמסביב. המשכנו לרכבל השני דרך שביל שמדמה "יער גשם". ואז עלינו על הרכבל השני שלקח אותנו עד לפסגת הר הסוכר בגובה של כ- 395 מטרים.

מנקודה זו צפינו מזווית ייחודית בחוף קופקבנה ומצודת סנטה קרוז ומספר חופים בניטרוי. צילמנו כל מה שאפשר (כולל מטוס שהמריא משדה התעופה הפנימי הסמוך). שתינו גוארנה קר (זה משקה של קוקה קולה הוא דיאט והוא עשוי מפרי שנקטף באמזונס וזה שמו) וירדנו חזרה למטה.

נפגשנו עם הנהג ויצאנו לסיבוב בעיר התחתית. ראינו את בניין האופרה, את הקתדרלה היחידה בעולם שהיא בנויה כמעט כמו פירמידה מושלמת. ולהבדיל את בית הכנסת הגדול של העיר שהיום הוא סגור (שכאמור אביו של פאולו היה מתפלל שם) וכו'.

לאחר כמה סיבובים כאלו במרכז העיר נסענו חזרה לשכונתנו (קופקבנה) כדי לחפש לי שעון במקום זה שנרטב באיגואסו ונמחק לגמרי (אך לא הצלחנו במשימה). ניסינו למצוא חנות למזכרות טובות להשלמת המתנו (גם בזה לא הצלחנו) אך הצלחנו למצוא סופר מרקט קטן בשכונה ושם קנינו כמה מצרכים לארוחת צו-ערב.

חזרנו למלון, אכלנו ממה שקנינו וחיסלנו את כל השימורים שהבאנו מהבית. החלטנו שמוקדם להיתקע בחדר (שעה חמש) וירדנו לראות דוכנים על החוף. לא היה כל כך מה לראות. קנינו חולצה למתן ועוד הפתעה לילדים. התיישבנו לשתות גוארנה וקולה ופתאום התחיל לרדת גשם זלעפות (שהלוואי אצלנו בחורף).

נרטבנו כהוגן (שוב אחרי אתמול בסירה באיגואסו) אז מצאנו בחור שצץ פתאום עם מטריות ונילונים וקנינו ממנו שני מעילי גשם פשוטים והם עזרו לנו להגיע פחות רטובים למלון.

במלון התארגנו לייבש את הבגדים מאתמול ומהיום ולאחר מקלחת טובה הלכנו לישון עייפים מחוסר שינה.

יום ד' 17 בפבר' 2016 (ח' באדר א' תשע"ו) (24)

גם היום אפשר להשלים שעות שינה כי אנחנו מסיירים באתרים קרובים ויבואו לאסוף אותנו בשעה 11 בבוקר. קיבלנו במלון המקסים הזה את ארוחת הבוקר הטובה ביותר עד היום. אפילו ביקשתי 2 ביצים וקיבלנו 4 כשבכל מתקן הייתה ביצה למעלה וביצה מוחבאת בתחתית.

ארגנו את המזוודות כבר לנסיעה הביתה (בטח נשלם עבור משקל יתר) ולאחר הצ'ק אאוט השארנו במלון בשמירת חפצים את כל המזוודות והתיקים שלנו למעט תיק אחד שישמש אותנו עד שנחזור.

המתנו בלובי של המלון ואז הופיע הנהג שלנו מאתמול ועמו ה"יהודי" שלנו פאולו. נכנסנו לרכב ונסענו לאורך החופים. עברנו את החוף שלנו (קופקבנה) ומשם המשכנו לחוף איפנימה ולחוף העשירים (לבלון). מתברר שהיהודים העשירים של ריו גרים בשכונה זו ואף ראינו את בית הכנסת שלהם ובית חב"ד של השכונה.

כדי לחוש את הניגוד בין שכונת העשירים הזו לבין העוני הנורא בריו, לקח אותנו פאולו להשקיף על כמה שכונות עוני (פבלות). הוא בעצמו פוחד להיכנס לשכונות האלו ולכן הביא אותנו למקום שממנו ניתן לצפות על הבתים הללו.

מכאן המשכנו אל הגנים הבוטניים( Jardim Botanico) כברת נוף שופעת צמחיה המשתרעת על כ- 1.5 ק”מ. בין 7,200 סוגי הצמחים הנמצאים כאן ראינו שדירות מרשימות של עצי דקל מלכותיים בני 161 שנה ובאגף הסחלבים היפהפה, מאות סחלבים הנמצאים בסכנת הכחדה. ראינו גם את העץ שעל שמו נקראת המדינה הזו (פאו ברזיל).

היה חם והיה לח מאד, לכן, ביקשנו מפאולו לקצר את הביקור בגנים הללו ולהחזיר אותנו למלון. ירדנו בחוף שליד המלון. שתינו משהו ואכלנו ארטיק ולאחר מכן יצאנו להסתובב בחנויות שלצד המלון. מצאנו כמה מציאות אחרונות כולל חולצת קופקבנה לשרה. ישבנו לשתייה אחרונה בברזיל. שרה שתתה משקה שנקרא מרקוזה (שהוא בעצם מיץ של פרי הפסיפלורה) ואני פפסי קולה.

חזרנו למלון החלפנו קצת בגדים (בעיקר נעליים) בשירותים של המלון. והמתנו לנהג שיבוא לקחת אותנו לשדה התעופה הבינלאומי של ריו.

בגלל שהטיסה שלנו היא בשמונה בערב נקבע שיבואו לקחת אותנו ב-ארבע בדיוק. ואכן בשעה הזו בדיוק הגיעו נהג ומדריך (מאד נחמד שהאנגלית שלו מצוינת) ברכב פרטי לאסוף אותנו לשדה התעופה. הם לא לקחו בחשבון את גודל המזוודות שלנו וכל צוות המלון עזר להם לדחוף את המזוודות לבאגאז'.

נסענו 45 דקות בדיוק (לא היה עומס), בדרך עברנו ליד המקום שבו מתקיים הפסטיבל מדי שנה (הטריבונות קבועות מבטון והן שם כל השנה ממתינות למצעד של השנה הבאה). הגענו לשדה מוקדם למדי וזה איפשר לנו להירשם לטיסה (צ'ק אין) ולהגיע לגייט מוקדם. בהמתנה החלטנו לקנות 4 פחיות של גוארנה כדי לתת לחברה בבית לטעום מזה (שכחנו שבפרנקפורט יזרקו לנו את זה).

הגרמנים פתחו את הטיסה בדיוק בזמן ועלינו כמו שצריך (הפעם ישבנו באמצע המטוס ולא בתחילתו). הטיסה ארכה 10 שעות ועשרים דקות בדיוק כמובטח ועברה די בקלות. הצלחנו קצת לישון גם.

יום ה' 18 בפבר' 2016 (ט' באדר א' תשע"ו) (25)

נחתנו כאמור בזמן (10:20 שעון פרנקפורט) ויש לנו טיסה בשעה 14:00 מפרנקפורט לישראל. החלטנו לגשת ישר לגייט ולא לבזבז זמן בדיוטי פרי הכללי. מתברר שהטיסה לישראל יוצאת מנקודה מרוחקת ומבודדת (מטעמי בטחון כנראה). ויש לחצות את כל השדה כדי להגיע לנקודה הזו כולל נסיעה ברכבת פנימית.

הלכנו והלכנו איזה קילומטר או יותר בתוך השדה עד שהגענו למקום שכתוב יציאה לכיוון תל אביב. מתברר שאין אף אחד שיקבל את פנינו ויסביר לנו מה קורה. ביררנו מסביב ואמרו לנו שנקודת הבידוק (השיקוף) של הנוסעים לתל אביב תאויש בשעה 12:00 (עכשיו עוד לא 11).

בלית ברירה המתנו ואכן ב-12 בדיוק אוישה העמדה וזכיתי להיות הראשון שנכנס בשעריה. הגרמנים הללו בודקים כל אחד ידנית מלבד השיקוף של החפצים. שאלו אותנו אם יש לנו נוזלים כלשהם בתיקים שלנו. נזכרנו בבקבוק מים וזרקנו אותו. ואז בשיקוף הם גילו ששכחנו לדווח על אבעת פחיות הגוארנה. אז הם לקחו אותם וזרקו לפח. כמה חבל.

לקראת הדעה 14:00 עלינו למטוס. הם כל הזמן איימו על הנוסעים שלא יתירו לעלות יותר מתיק אחד למטוס (את הנותרים צריך לשלוח לבטן המטוס). בפועל כולם העלו יותר מתיק אחד. קיבלנו שורה 15 שהיא השלישית או הרביעית אחרי הביזנס קלאס והיה לנו מספיק מקום לתיקים שלנו.

הם הודיעו שמי שרוצה לראות סרטים וכו' בזמן הטיסה שיוריד את האפליקציה של לופטהנזה לנייד שלו או לטבלט ויוכל לראות. אני הסתפקתי בסוליטר ובתשבצים והזמן עבר גם כך מהר.

נחתנו בנתב"ג על הדקה המתוכננת. הייתה איזו בעייה של עומס על השרוולים אז הורידו אותנו באמצע השדה ולקחו אותנו באוטובוס יש לביקורת הדרכונים. חסכנו זמן המתנה בזכות הכרטיסים שיש לנו לבדיקה באמצעות כף היד ורצנו ישר לשמירת החפצים מהקנייה ביום הראשון בדיוטי פרי ומשם אל המזוודות.

המזוודות שלנו התעכבו מעט בדרך אלינו אבל הן הגיעו בשלון ויצאנו אל אסנת שהמתינה לנו עם הרכב וחזרנו הביתה בשעה טובה.

נותר לנו עכשיו להתכונן לטיול הבא.