חבל זלצבורג, וינה, באוקטובר, עם ילדים, כשרות ושבת

חבל זלצבורג, וינה, באוקטובר, עם ילדים, כשרות ושבת

תודה לכל האנשים הטובים שעזרו לי דרך האתר.

נסענו עם ארבעה ילדים לאזור זלצבורג + שבת בוינה.

טיול מושלם עבורנו, מקווים לתרום מניסיוננו.

היתרון של אוסטריה – האטרקציות לילדים כמו למשל מגלשת הרים, מערת קרח, שלג, ממוקמות בראש הר באלפים. בבוקר אומרים לילדים שנוסעים לאטרקציה התורנית של אותו יום, ואז כל הדרך לשם היא יפהפייה, וגם באטרקציה עצמה, יש נוף משגע. ככה כולם נהנים - הילדים מהאטרקציה ואנחנו מהנוף.

יש לנו ארבעה בנים תוססים, בגילאי 6 עד 17 וחצי.

אוקטובר הוא חודש עם יחסית מעט גשם באוסטריה. עיקר הגשם יורד ביוני-יולי. גם אוגוסט הוא חודש גשום באוסטריה. בטיול שלנו לא ירד גשם וגם לא בשבועיים שלאחר מכן. הטמפרטורה היתה מעל עשרים מעלות כל השבוע. זה כמובן עניין של מזל.

ארגונים ומנהלות לפני הטיסה:

בנסיעה עם ילדים יש המון הכנות מראש. כאשר נסענו רק אשל ואני התנהלנו בספונטאניות, ללא תכנונים. לעומת זאת, עם הילדים, המצב בדיוק הפוך. הכל מאורגן ומסודר מראש, עד הפרט הכי קטן.

קנינו כרטיסי טיסה. באתר אקספלורר. אל-על 313 דולר, טיסה ישירה לוינה.

שכרנו רכב תשעה מקומות באוטויורופ. עבור שישה אנשים צריך תשעה מקומות ולא מספיק שבעה מקומות. הבנתי פה באתר שמכונית תשעה מקומות צריך לשכור הרבה זמן מראש. קיבלנו רכב חדש, סיטרואן, תשעה מקומות. מהאתר הבנתי שיש לפעמים קושי לחנות בחניונים מקורים עם רכב גבוה. כתבתי מייל לאתרים השונים כדי לוודא שאין בעיית חניה. רשמו בשרשור באתר שלא ניתן לחנות ברכב גבוה בסכר בקפרון אבל הסתבר שגם שם מותר לרכבים גבוהים להמשיך ישר ואז לחנות על גג החניון.

הזמנו צימר בהרים דרומה לזלצבורג – הבית של סילביה בWerfenweng חלום של מקום. מומלץ ביותר. קיבלנו קומה עם שתי דירות, לנו ולמתבגרים. בקומה מעלינו גרה סילביה.

הזמנו מלון בוינה עם ארוחת בוקר כשרה (סטפני, גם מומלץ ביותר, יקר).

הוצאנו רישיון נהיגה בינלאומי. כשהגענו לוינה ישב לידנו ישראלי חפוי ראש שלא נתנו לו את הרכב באחת מהסוכנויות המוכרות משום שהיה חסר לו רישיון בינלאומי.

וכמעט שכחנו – אבל גם הילדים היו צריכים להוציא דרכון.

בדקנו מראש האם האתרים פתוחים באוקטובר – שלחתי מייל לכל אתר ליתר ביטחון.

למרות שהגרוסלוקנר הוא חלום ישן שלי ויתרתי הפעם כי הילדים שלנו לא ערוכים לנסיעות ארוכות כאלו.

לא הוצאנו כרטיס הנחות של חבל זלצבורג כי במקרה שלנו זה לא השתלם.

התקנתי אפליקציית מזג אויר שאמרו שהיא טובה לאזור. בסופו של דבר לא השתמשנו בה כי כל הזמן היה שמש ומזג אויר נפלא.

ארזנו המון ציוד: ציוד בישול לצימר, כפפות לשלג, בגדים חמים בשביל מערת הקרח, בגדי ים ומגבות למרחצאות. יצאנו לדרך שישה אנשים עם שש מזוודות ושלושה תיקי גב. זה נראה לי המון. חששתי שנשכח בדרך מזוודה או ילד.

קנינו כלים חד פעמיים. זכרנו שבאוסטריה קשה לפעמים למצוא חד פעמיים.

בשבועיים לפני שנסענו היה קר מאוד באוסטריה, לפעמים רק עשר מעלות בצהריים, וגשם כל הזמן. קניתי בגדים חמים. מטריות עוד לא היו בחנויות.

הכנות לשומרי כשרות ושבת:

שילמנו מראש על ארוחה בערב שבת בבית חבד.

ארוחה לשבת בבוקר ניתן היה להזמין רק שבוע מראש, במסעדת אלף אלף.

בדקנו מראש היכן עובר העירוב בוינה וגילינו שהוא ענק.

קנינו חוברת של מאכלים כשרים באוסטריה.

בשר קפוא לקחנו במזוודה. הוא נשאר קפוא בתא המטען בבטן המטוס והגיע קפוא לצימר.

ארזנו כלי בישול, כולל הפרטים הכי קטנים.

הוצאתי מהאינטרנט רשימה של בתי כנסת עם שעות תפילה בוינה.

הוצאתי רשימה של מסעדות כשרות בוינה. ובדקתי היכן הן ממוקמות עבור ארוחות ביום ראשון.

במוצאי שבת לא היתה מסעדה כשרה פתוחה. הבאנו מנה חמה למוצאי שבת.

במלון סטפני הזמנו מראש ארוחות בוקר כשרות.

מלון שטפני מתאים לשומרי שבת וכשרות מהרבה בחינות. למשל המפתחות מתאימים לשבת. אפשר להזמין ארוחת בוקר כשרה. הדלת החיצונית של המלון היא דלת הזזה, אבל הם משאירים אותה פתוחה כשכולם יוצאים לתפילה וגם לאחר מכן הם פותחים אותה כשהם רואים מישהו שעומד בחוץ. ארוחת הבוקר היא יחד עם כולם אבל מקבלים גם מגש עם מוצרים כשרים. בעיקר מעדנים, מאפים שונים וחלב.

יום א' 7.10.2018, נחיתה בוינה ונסיעה לאזור זלצבורג: 

לשדה התעופה הגענו עם ארבעה ילדים נרגשים, שעבור שלושה מהם זו הפעם הראשונה שהם טסים. אח של אשל הביא אותנו עם רכב גדול ועגלה שמחוברת לרכב בשביל המזוודות. החוויה המרגשת הראשונה של הטיול היתה בשדה תעופה כשגילינו שיש ינשוף שגר שם בתוך הטרמינל. באמצע ביקורת דרכונים גילינו שאיבדנו תיק, אבל הוא חיכה לנו במודיעין. אחד המתבגרים נרדם. הקטנים סיירו בהתלהבות בחנויות. תפילת שחרית בנמל תעופה, גם זו חוויה.

נחתנו בוינה ביום ראשון בעשר בבוקר. קנינו אוכל בסופר בשדה התעופה. מכיוון שזה יום ראשון הסופרים הרגילים סגורים ורק הסופר בשדה התעופה פתוח. לא מצאתי שם מטריות וטוב שכך משום שלא ירד גשם בטיול שלנו.

הזמנו מכונית באוטויורופ לשעה וחצי אחרי הנחיתה. (הסבירו לי באתר להזמין בטווח כזה אחרי הנחיתה, כי אם הטיסה מתאחרת, אחרי כמה זמן ההזמנה מתבטלת, ובמקרה של רכב גדול שהוא יותר נדיר, זה קריטי). לכן הגענו לשם עשרים דקות לפני הזמן. קיבלנו מכונית עם ויניטה לשנה כך שלא היה צריך לקנות ויניטה.

כששמנו את הדברים ברכב הוצאנו את הבשר שיועד לאותו ערב מהתיק שומר הקור. כל שאר הבשר הגיע קפוא לצימר.

התחלנו נסיעה ארוכה מאוד עם עצירות התאוששות בדרך עד לבית החווה של סילביה. בדרך טפטף גשם על השמשה.

נוסעים לבית חווה Hous Silvia ב Werfenweng. שלוש וחצי שעות נסיעה. לאט לאט מתחילים לראות את ההרים ונוף יפהפה.

במקור היו לי תוכניות אפשריות ליום הזה. למשל רכבל איקרוס נמצא מספר דקות מהצימר ועובד בימי ראשון. אבל היינו עייפים מדי.

הגענו ל Werfenweng ואז התחלנו לטפס במעלה ההר לבית של סילביה. הנוף בדרך עוצר נשימה. היה לנו קשה להאמין שהצימר נמצא במקום כל-כך יפה. כשהגענו וראינו את הבית עצמו זה נראה היה מושלם. כמו בסרטים. גם כיום כשאני עוברת על התמונות, התמונות היפות ביותר בכל הטיול הן מסביבת הבית של סילביה.

סילביה לא רצתה כרטיס אשראי או תשלום מראש ושילמנו לה במזומן כשעזבנו. הבאנו לה מתנה שמן זית מהמושב שלנו.

אל מפתח המכונית התייחסנו בחרדת קודש. ידענו שיש לנו רק מפתח אחד. קראנו בלוג של משפחה שאיבדה את המפתח וקיבלה מפתח חלופי רק לאחר מספר ימים. הבנו שזה עלול להרוס טיול שלם. בלילה הוא היה מתחת לכרית וביום בחגורת הכסף שלנו.

הגענו והכנו ארוחת ערב.

מאוחר בלילה ארגנתי את הצימר. סידרתי את כל הציוד לשלג.

ימים ב' עד ה' 8-11.10.2018 – ארבעה ימים באזור זלצבורג:

באוקטובר מחשיך מוקדם. לכן קמנו כל יום בשבע, ויצאנו לדרך בשמונה בבוקר.

יום שני הקרחון בקפרון: 

מרוב התרגשות קמנו דביר (בן השמונה) ואני מוקדם, בשש. הלכנו לראות את הסביבה. מצאנו את עצמנו באחד המקומות הכי יפים בכדור הארץ. צעדנו לאט, על כביש נידח. לפרות היו פעמונים. במדרון מעלינו היה יער. למטה נפרש עמק מכוסה בערפילים של בוקר. פסגות ענקיות הזדקרו מולנו ובצדדים, מבעד לערפילי הבוקר. הצבעים ירוק כהה, וכחלחל. עלי העצים צהובים והעלים נושרים על הדרך. הפרות חומות וחמודות. דביר רצה להצטלם עם כל פרה לחוד, להראות לאבא. חזרנו לצימר לקראת שבע, הערנו את כולם, והתחלנו לארגן. הכנתי פסטה שתהיה לארוחת צהריים, רק שלרוע המזל שכחנו אותה כשיצאנו.

נסענו לקרחון בקפרון כדי שהילדים יראו שלג ואנחנו נראה את הנוף. הירידה מההר שעליו הצימר היתה יפהפיה. פסגות מושלגות, עצי מחט, פרות רועות באחו, עצים בשלכת. ליד הצימר בכל בוקר. שני קשישים, עם טרקטור קטן שגם הוא לא היה צעיר, מלקטים תפוחים שנשרו.

הנסיעה לקפרון היתה ארוכה אבל חוויתית. כל ילד ישב ליד חלון ובדרך ראינו המון. אשל התרגש מכך שהאזור הוא חקלאי ובכל מקום יש פרות, טרקטורים וכלים חקלאיים, בחלקם קטנים מאוד, מותאמים להרים.

בשלב הזה נזכרנו ששכחנו את הגזיה בבית ועצרנו לקנות גזייה. הסתובבנו בחנות כלי בניין קטנה והיה מרתק לפגוש את האנשים ולראות מה הם קונים. למשל, על גגות רבים (כשליש מהגגות) היו שבשבות עם תרנגול ופעמון, ובחנות כלי הבניין השכונתית ניתן היה לקנות שבשבת כזאת. אשל צילם את החציר שמכרו שם ושלח לאחים שלו. אשל והילדים נהנו משום שהאזור הוא חקלאי וגם אשל חקלאי.

בקפרון הגענו בטעות לסכר וחזרנו לחניה של הקרחון. יש הרבה חניות ריקות שאני מניחה שהן מלאות באוגוסט. חנינו קרוב לקופה. בקופה הזו כמו בכל הקופות שנהיה במהלך הטיול, לא היה תור בכלל. זה אחד היתרונות של אוקטובר. חונים ליד הקופה, אין תור, ותוך מספר דקות מגיעים לרכבל.

הבאתי כפפות שלג וגרביים תרמיות. מזג האויר היה נעים, אבל למעלה היה קריר ובחלק מהזמן היינו עם מעיל. עלינו בשני רכבלים ואז הגענו לשלג והילדים שיחקו בשלג. המשכנו ברכבל נוסף לגובה של 3200. לאכזבתנו לא היתה שם שום יציאה לשלג. ירדנו במורד מנהרה ארוכה והגענו לעוד תצפית ללא מוצא לשלג. עלינו ברגל בחזרה למעלה. אשל ואני נהננו מהנופים וצילמנו את הילדים, אבל הילדים רצו חזרה לתחנה הקודמת שבה אפשר לשחק בשלג. ירדנו למטה והם בנו בובת שלג. ראיתי שהיתה משפחה שהביאה איתה חתיכת פלסטיק שטוחה בתור מזחלת לגלישה בשלג – רעיון לפעם הבאה. רציתי להכין תה/קפה'נמס בכוס/ אבל הגזייה החדשה לא עבדה. בינתיים כולם רצו על השלג ונהנו.

בצהריים ירדנו למטה וגילינו ששכחנו את האוכל בצימר. נסענו לקפרון לסופר. בדרך הלכנו בקניון זיגמונד תון Sigmund Thun Klamm, בלי להמשיך לאגם. היה נחמד. הילדים נהנו. בפאתי קפרטון נכנסנו לסופר הראשון וקנינו לחם, יוגורט ופירות. מול הסופר היו ספסלים ומזרקה. ישבנו שם כשהפסגות המושלגות סביבנו.

שאלתי את הילדים אם הם רוצים ארוחת ערב בצימר, בהתחשב בכך שאכלו רק לחם ובננות באותו יום, או לנסוע למרחצאות. כמובן שהם רצו לנסוע למרחצאות.

המשכנו למרחצאות בד הופגשטיין. Alpentherme Gastein, Bad Hofgastein שם בילינו בשמחה רבה הרבה זמן. בהתחלה בבריכה החמה שיוצאת החוצה, עם זרמים ומזרקות. נאמר לילדים שהמגלשות סגורות. אחד המתבגרים הלך לברר שוב לגבי המגלשות ואז פתחו אותן. מסקנה לא להתבייש ולבקש. אחת המגלשות מפחידה למדי. השעה היתה כבר מאוחרת והילדים שלנו היו הילדים היחידים במקום. הילדים נהנו מהמגלשות. יצאנו בדקה האחרונה, בבלגן, ניסינו לסדר את הדברים כשאנחנו רטובים בקור, ונסענו עייפים מאוד הביתה. הנסיעות עצמן ביום הזה היו ארוכות.

תוך כדי המרחצאות התקשרתי למסעדת "אלף אלף" ושילמתי מראש על ארוחה בשבת בצהריים.

יצאנו מאוחר, בסביבות תשע ועשרים, אחרי יום ארוך. היינו קצת רטובים ובחוץ היה קר וחשוך. הכנסנו מהר את הילדים, את המגבות, את הציוד, ונסענו לצימר. בדרך התבלבלנו עם הוייז, כנראה כבר היינו עייפים. הגענו אחרי הרבה פיתולים לכביש המהיר ושם כשעלינו עליו עפו בגדי הים שכנראה שמתי בהיסח הדעת על הרכב מקדימה. הנחתי אותם שם משום שכולם בדיוק נכנסו והיו צריכים המון דברים, וחשבתי שאראה אותם כשאשב, אבל ישבתי והתבוננתי בהם בנסיעה מבלי לקלוט. כשעלינו לכביש הראשי הם עפו אל הכביש. ידעתי שאנחנו רוצים להגיע שוב למרחצאות ותהיתי מה נעשה בלי בגדי ים. עצרנו, הסתובבנו וחזרנו. גילינו שהם נפלו בדיוק על אי תנועה. ספרנו אותם וכולם היו שם.

במהלך היום הבנו שכדי לשלם בכרטיס אשראי צריך לדעת מה הקוד שלו. לא היה לנו מושג מה הקוד של כרטיסי האשראי של שנינו ושמחנו שלקחנו בסוף הרבה מזומן. בלילה כשחזרנו ישבתי לחפש את הקוד באינטרנט וגיליתי שקל למצוא אותו.

יום שלישי מפלי קרימל: 

שוב נסיעה ארוכה באותו כביש. החזרנו את הגזייה וקיבלנו את הכסף. הפעם הגזייה שלנו היתה איתנו וגם אוכל.

הדרך מרחקת. פסלים מקש, המון טרקטורים ופרות ששימחו את אשל והילדים. חלק מהזמן הילדים ישבו ביחד באותו ספסל ואז ראיתי שהם במסך ולא בחלון. אחר כך הפרדנו תמיד כל ילד לחלון משלו. מי שיושב לא ליד חלון, אלא בין שני אחים, לא מסתכל על הנוף.

הדרכים בהרים מלאות בטרקטורים ומכונות חקלאיות קטנות שמתאימות לעבודה בהרים.

במפלי קרימל הבחנתי במונית שעולה למעלה אבל החלטנו ללכת ברגל.

עם תחילת ההליכה יש שלט שכתוב גם בעברית על נתיב הבריחה של היהודים. מצאנו אותו והסברנו שם לילדים. עלינו ברגל, הליכה נינוחה, לא קשה. ישבנו להכין תה בספסל שמשקיף אל המפל. לקח לנו בערך שעתיים, בגלל הפסקות. היה נהדר. אחר כך ירדנו באותה דרך.

לאחר שירדנו פנינו בשביל קצר נוסף שמוביל לתצפית במפל מלמטה. השביל התחתון לא ארוך, יפה ומומלץ.

למעלה ניתן להמשיך אחרי המפל עצמו לאורך מסלול הבריחה של היהודים בשביל ארוך. לא המשכנו בגלל קוצר הזמן. עלינו רק עד לחלק העליון של המפל, כמו כולם.

אכלנו צהריים ליד מגרש החניה. הכל היה ריק ואפשר היה לשבת בשקט בטבע.

נסענו לבאד גשטיין. הגענו מאוחר ונסענו ישר למרחצאות.(Alpentherme Gastein). היה לי חבל שלא ראינו את המקום באור יום. קראתי שמדובר בעירה יפה ויש גשר תלוי. אנחנו לא ראינו את כל זה. הלכנו ישר למרחצאות. בדקות האחרונות של אור יום נהנתי מהברכה בחוץ. מסביבי היו פסגות מושלגות ורדרדות באור השקיעה כשאני במים חמים. שני המתבגרים הגיעו וקפצו לבריכה לידי, ואז גילו שהיא דוקא בריכה של מים קרים. בררר... בשני המרחצאות היו מצילים אבל לא בכל מקום ובכל רגע. השגחנו כל הזמן על הילדים. הבאנו מגבות, אפשר גם לשכור מגבות במקום.

בדרך חזרה הבנו שצריך ביצים וחלב. באוסטריה הכל נסגר מוקדם. נכנסנו לתחנת דלק עם חנות קטנה אבל לא היה שם חלב וביצים. המוכרת כיוונה אותנו לחנות גדולה יותר בתחנת דלק בעיירה, חצי שעה שם, שם החנות נסגרת בתשע. השיחה איתה היתה נחמדה. בדרך לאוטו הבנו שיוצא לנו יחסית לדבר עם מעט אנשים בטיול עם הילדים בניגוד לטיול שבו רק שנינו.

חזרנו מאוחר. הכנו שניצלים. כולם אכלו כמויות עד מאוחר. הארוחות המשפחתיות היו גם הן חוויה.

יום רביעי מכרה מלח ומגלשת הרים בהאיילן:

במקור תכננו ללכת למערת הקרח אבל החלטתי לשנות למכרה המלח כי היינו צריכים מסלול יותר רגוע אחרי מאמץ מרוכז של יומיים.

בבוקר לפני שנסענו אשל עצר ברפת שליד הצימר שלנו ושאל אם אפשר לבוא לראות חליבה לפנות ערב. האיכר שם שמח מאוד וכך יצא שהגענו לשם בסוף היום.

נסענו למכרה מלח בהאליין. הגענו כרגיל בתשע וכרגיל לא היה אף אחד במגרש חניה.. אבל הפעם הבנו שבעצם המקום נפתח רק בעשר. קנינו כרטיסים ונרשמנו לקבוצה הראשונה שיוצאת לסיור במכרה, בעשר. הלכנו לכפר הקלטי שליד. המקום כולו שקט ושומם. מספר בקתות חמודות עם נוף יפה. הפעמונים של הכנסייה שבכפר ליד צלצלו. הוצאנו עוד פעם את הגזיה והכנו לנו תה. היה שם שולחן עם שני ספסלים. ישבנו בנחת לשתות בעוד הילדים משתעשעים בגן שעשועים. אוירה נהדרת. לגמרי לבד בכפר הקלטי. ירדנו לקראת עשר למרכז המבקרים והכניסה. ראינו שכבר יש מספר אוטובוסים והרבה אנשים.

ירדנו למטה ושם חילקו לנו בגדים לבנים שאותם אמורים ללבוש על הבגדים. הקטן בהתחלה לא הסכים. בדיעבד הינו צריכים להסביר לו מראש. המחזה כולו, בהקשר של מכרות מלח באזור הזה, מזכיר סצנה מהשואה. לא חלקנו את האסוציאציות עם הילדים.

ירדנו למטה למכרה. איכשהו התמהמהנו וקשקשנו והיינו האחרונים לרדת. לא נשאר לנו מקום לשבת זה לצד זה והתפצלנו. יושבים על רכבת קטנה ופתוחה של קרוניות, הרגליים מפוסקות משני הצדדים, מחזיקים זה בזה. נוסעים במהירות, יש רוח, יש מנורות עמומות. בקבוק המים עף בדרך וחסר לנו בהמשך הסיור. שאול, בן שש, היה צמא בסיור, ולא היה לנו מים לתת לו. בדיעבד, במכרה המלח ובמערת הקרח – לשלוח את הקטנים לשירותים לפני הסיור. הסיור די מעניין במכרה. באמצע יש סרט. גם הפעם הילדים נהנו.

יצאנו ושוב הכנו תה ואכלנו ארוחת צהריים קלה. סתיו ושלכת, רוח שסחררה כמויות של עלים חומים סביבנו. נסענו לרכבת הרים.

רכבת הרים ב Hallein נמצאת ליד המכרה. חמש דקות ממנו. בסיבוב הראשון דביר בן 8 ירד בוכה. המתבגר שהיה מאחוריו התנגש בו וצעק עליו שהוא חוסם את כולם. דביר יצר פקק תנועה והיו עוד אנשים אחריהם. בהתאם לזה יצאנו לסיבוב נוסף. הפעם אשל היה אחרי דביר, וגם דביר נסע מהר יותר, וכולם היו מרוצים. שאול בן שש היה עם נבו, בן 17.

בסוף היום הגענו לרפת בזמן החליבה, כפי שקבענו בבוקר. תרגמתי לאשל ולחקלאי שם מגרמנית לעברית. הם השוו מכסות, כמויות חלב, אוכל וכו'. דיברו בלי סוף ונהנו מאוד שניהם. החווה עצמה יפהפייה. האיש נחמד מאוד. (וגם שם יש דרך אגב צימר למי שמחפש. לצערי לא רשמתי את השם שלו. כשניסיתי לשחזר מגוגל זה כנראה bauernhof Pension Steinerhof . יפה שם, האנשים נחמדים, חוויה מיוחדת להיות בחווה. לא ישנו שם אז אני לא יודעת איך זה נראה בפנים). הבית שייך למשפחה כבר חמש מאות שנים. בחצר יש עצי תפוח ושוקת. בתוך הרפת יש גם ארנבות. הבנו מהחקלאי שהוא חייב להוציא את הפרות החוצה, בעוד שלנו אסור להוציא אותן והן חייבות להשאיר תחת הגג. כמו כן הבנו שמותר לו לגדל רק יער ואחו בשטח שלו. אסור לו למשל לגדל תירס בשביל הפרות, וזה קצת מעצבן אותו. הרפת היתה קטנה ביחס לארץ ובינונית ביחס לסביבה שלו באוסטריה. מסילביה הבנו שגם לבעל של אחותה יש רפת בסביבה אבל בסוף לא הספקנו להגיע אליו.

יום חמישי מערת קרח וטירה עם מופע ציפורים

הקטן אמר שכואבת לו הבטן והתעלמנו. מזג האויר המשיך להיות פשוט נהדר.

Eisriesenwelt מערת קרח בורפן werfen:

הגענו לפני תשע. התלבטנו היכן החניה. עברנו ליד מגרשי חניה ריקים. מהניסיון הבנו שמדובר במגרשי חניה לאוגוסט ושכדאי שניסע הלאה עד לקופות. התחלנו לנסוע בדרך מתפתלת במעלה ההר לעבר המערה. בדרך חלף מולנו אוטובוס שאטל. לרגע איבדנו ביטחון. אולי אין חניה למעלה ורק למטה יש, עם שאטלים? הגענו למעלה ונשמנו לרווחה. חניה מרווחת ודי ריקה. חנינו ליד הקופות. כרגיל לא היה תור. הזהירו אותנו מראש שמדובר במאמץ ספורטיבי וטוב שאמרו לנו מראש ובאנו מוכנים נפשית. נהנינו מאוד, ולא היה קשה בכלל, אבל גם בזכות זה שידענו שמדובר במאמץ. הנוף יפה, ההליכה נעימה. עולים בשביל ואז דרך מנהרה עד לרכבל. ברכבל נאמר לנו שצריך לחכות לשנים עשר אנשים או לחכות שעה. בהדרגה הגיעו אחד עשר אנשים. בסופו של דבר ישבנו שם שעה עד שהרכבל יצא. בתוך הרכבל היו בלוקים. נאמר לנו שזה יום עם הרבה רוחות והבלוקים הם כדי לייצב את הרכבל. למעלה יש שוב הליכה יפה במעלה ההר. בכניסה למערת הקרח הלבשתי את כולם בחולצות תרמיות, גרביים תרמיות, כובעים וכפפות. מה שלא חשבתי וכדאי בדיעבד – שירותים. בעצם במערה אין מים ואין שירותים במשך הרבה זמן. הבאתי בגדים חמים בשפע אחרי שקראתי בלוג של משפחה שלא נהנתה משום שלילדים היה קר מדי במערה. בגדים תרמיים, גרביים תרמיות, כפפות צמר. מעילים או פליז. צעיף הסתבר כמיותר. המערה יפה. ההסברים באנגלית מעניינים. ההליכה נמרצת וצריך לעמוד בקצב. הקטן שלנו קיטר שקר לו. כאבה לו הבטן. כנראה היה קצת חולה. הגדולים נהנו מאוד. שוב, אין יציאה בדרך, מרגע שהתחלנו אין אפשרות להוציא אותו עד לסוף הסיור. המתבגרים סחבו אותו קצת על הכתפיים.אבל פחדנו כי המדרגות תלולות ומדובר בגובה רב אם נופלים. למרות כל זה, כולם חוץ ממנו נהנו. ירדנו למטה שוב ברגל, ברכבל ושוב ברגל. הסיור במערת הקרח הוא ספורטיבי, דורש קצת מאמץ. סביר ומהנה למשפחה שרגילה ללכת.

כשיצאנו מהמערה התקשרו אליי מהמשכרת הרכב שנגיע ביום שישי לא יאוחר משעה 11 כי יש מי שיחכה לרכב שלנו ושנקבל קנס על כל דקה איחור.

מהמערה נסענו לטירת הוהן ורפן Burg Hohenwerfen:

חנינו ממש ליד הטירה. היתה עדיין שעה עד למופע של העופות הדורסים אז ישבנו לאכול. מסביבנו נוף יפהפה. כרגיל בלי תור בקופה. עלינו ברכבל לטירה. הסתובבנו שם. לילדים לא היתה סבלנות לסיור מודרך. הם נהנו מאוד ממשחקי אבירים בחצר הטירה ואני הלכתי עם המתבגר הגדול למוזאון קטן שהיה שם. ישבנו כולנו לשתות קולה. ירדנו למופע של העופות הדורסים לפני הזמן כדי למצוא מקום. אז הבנו שיש הרבה מקום, כי אין המון אנשים.

כתבתי בגוגל היכן כדאי לשבת ועלתה שורה מהאתר שבה כתוב שכדאי לשבת על הדשא באמצע. בפועל זה לא באמת שינה. העופות הדורסים עפו מעל כולנו. בכל זאת דביר הלך לשבת באמצע. ילד בודד על הדשא. במהלך המופע המאמנים זורקים אל הנשרים בשר והנשרים מנמיכים טוס ותופסים את הבשר באוויר. אחד הנשרים החמיץ את המנה שלו והיא נפלה ליד דביר. הנשר הענק נחת ליד דביר בעקבות הבשר שלו. דביר התיישב ואז נעמד. הנשר הגדול ודביר במרחק נגיעה, מתבוננים זה בזה. חוויה.

המופע עצמו מתוכנן מראש. העופות הדורסים מאולפים וגם בני האדם מאולפים. המאמנים אומרים את אותו הטקסט שהם מדקלמים אותו בדיוק מילה במילה, מאולפים מאוד. המאמנים מדברים כל הזמן בשטף בגרמנית ומסבירים רק בגרמנית, מה שיוצר אצל מי שאינו דובר את השפה תחושת אי נוחות, ומה איתנו? אני מבינה את השפה, קצת תרגמתי לילדים. לא הפסד גדול למי שלא מבין, זה היה כמו לפתוח ויקיפדיה ולשמוע המון מידע יבש.

החלטנו לנסוע לצימר בשעה סבירה הפעם. הינו עייפים. המרחק הפעם היה כרבע שעה.

מה שלא עשינו וראיתי באתר - אפשר לנסוע בחזרה הביתה דרך Pass Lueg, כלומר לרדת קצת מהכביש המהיר בשביל לראות את הפס.

עצרנו בסופר והצטיידנו בפירות, חלב וירקות. שכחתי שם את הטלפון והמוכרת רצה אחרי.

בדרך חזרה חשבנו אם להיכנס למפלי גולינג, אבל הוחלט שההר שעליו הצימר שלנו הכי יפה קראנו לו "ההר של סילביה". החלטנו להקדיש את אחר הצהריים האחרון שלנו לנסיעה על ההר של סילביה. החלטנו לנסוע לראות עוד רפתות. השארנו מתבגר אחד בצימר, וגם הילדים האחרים נשארו בחלק מהזמן ברכב. לא בכל רפת היה מישהו אבל באחת מהן מצאנו מישהו שהסביר לנו. הרפת שלו היתה זעירה. כשתים עשרה פרות עם חליבה ידנית. הילדים יצאו מהרכב וקיבלנו הסברים. מסתבר שרבות מהרפתות הן זעירות. הרפת היא לא עיקר פרנסתו. למרות זאת, משתלם לו עדיין להחזיק את הרפת. כמו האיכר הקודם, גם הוא ירש את הרפת הזאת והשטח הזה שייך למשפחה כבר מאות שנים. השטח שלו כולל גם אזור של אחו ויער. חלק מהפרות שלו עדיין רועות גבוה בהרים וירדו לקראת החורף לרפת.

ניסינו לגרום לילדים לישון מוקדם. ניקינו וצחצחנו את הרכב כדי לא לקבל חיוב על ניקיון מההשכרה. היינו נרגשים ומלאי אדרנלין. לפנות בוקר העברנו את הילדים לרכב. בדקנו שוב את הדירה, כולל כל הארונות והמקרר. שלא נשכח כלום והתחלנו לנסוע. הילדים ישנו טוב והתעוררו רק לקראת וינה. בניגוד לנסיעה לצימר שבה היינו אחרי טיסה ועייפים הפעם לא היינו עייפים. הזריחה עלתה לקראת וינה וכולנו התרגשנו כשנכנסנו לעיר.

יום שישי וינה: 

כאמור בשמונה בבוקר הגענו לוינה. מצאנו את המלון (מלון שטפני ברובע 2, קרוב מאוד לרובע 1),ושמנו בו את הדברים. למלון יש חניה של המלון. הלכנו ברגל למאפיה כשרה שלידה היה גם בית כנסת. המאפייה ממש קרובה למלון. משם נסענו להחזיר את הרכב.

לא הצלחנו למצוא את המוסך של חברת ההשכרה. .נסענו במעגלים. הוויז לחלוטין לא מדויק. לא הצלחנו גם עם גוגל מפ כי הכל בתוך תחנת הרכבת. התקשרנו אליהם ואמרנו שלא מצליחים למצוא. בסוף אני רצתי למשרד עצמו אבל אשל לא הצליח למצוא את המוסך. בסופו של דבר למרות איחור של ארבעים דקות לא חייבו אותנו, משום שהתקשרנו בזמן.

חזרנו בתחבורה ציבורית. האמת שגם פה ביררתי עוד בארץ מה הקו שצריך לקחת ובאיזה תחנה יורדים. הכרתי כבר את המפה של וינה וזיהיתי את התחנות. אולי זה נראה קצת אובססיבי, אבל כשהיינו בתל אביב ותהיתי איזה אוטובוס לקחת, זה גרם למתבגר לקבוע עמדות ולשנות כיוונים, הקטנים איבדו סבלנות והתחילו לריב, המתבגר התחיל להתווכח לאיזה כיוון ללכת, ואני הייתי צריכה להרגיע את כולם ולא הייתי פנויה להבין איזה קו לקחת. לכן בוינה ידעתי מראש על איזה קו ברכבת התחתית אנחנו עתידים לנסוע. וזה אכן זרם הרבה יותר נעים.

קל לנווט גם עם גוגל מפ. כותבים מסלול והוא כותב איך לנסוע.

בוינה יש תחבורה ציבורית נהדרת. הרכבת התחתית או האוטובוס עוברים כל כמה דקות בכל תחנה. משתמשים בכרטיס אחד להכל: רכבת תחתית, אוטובוס וחשמלית. גוגל מפ כותב במה להשתמש. קל מאוד.

החלטנו לקחת הפלגה, למרות שלא מצאתי המלצות באתר. ההפלגה היתה משעממת ביותר. בניגוד לבודפשט שם זה היה מרתק, בוינה ההפלגה עוברת באזור מכוער למדי, ולא היו הסברים. לא סבלנו, אבל בכל הטיול זה היה הרגע היחיד שהיה סתמי ולא מרגש וחבל שהחמצנו את הבוקר של יום שישי ככה.

רגע לפני שבת כל גרמי המדרגות במלון מלאים ביהודים לבושים יפה בדרך לתפילה באחד מבתי הכנסת בסביבה.

המלון מתאים לשבת. (מפתח רגיל פשוט. פותחים את דלתות ההזזה של המלון וכו').

בערב הלכנו לתפילה וארוחה בבית חבד. בית חבד היה חוויה מרוממת. זוג השליחים היו נהדרים. למרות ששילמתי הרבה קודם והיתה לי קבלה לא היינו רשומים אבל יחד איתנו הגיעו הרבה אנשים שלא נרשמו כלל, ואת כולם הושיבו בשמחה. האוכל נהדר. האוירה נהדרת. ממש חוויה. השליח עובר בין המסובים משקה אותם קצת אלכוהול ומדבר ומכיר את כולם. אחר כך כל זוג או משפחה התבקשו לספר משהו מעניין על הפרשה, על עצמם, על חבד... היה מרתק. מצחיק ומעניין, באמת חוויה. היינו כשלושים אנשים והשליחים אמרו שזה הרבה מאוד ביחס לעונה. לחדר עצמו יש היסטוריה מעניינת עליה הם מספרים בארוחה. יצאנו בהתרוממות רוח מבית חבד.

שבת בוינה: 

מלון סטפני ממוקם בסמוך לדנובה, שמעברה השני העיר העתיקה, שהיא האזור המעניין לטיול בוינה. כל האזור הוא במרחק הליכה מהמלון ולדתיים שבינינו, גם בתוך הערוב של שבת.

בשבת אכלנו ארוחת בוקר קלה במלון והלכנו להתפלל בבית הכנסת הגדול. את הכניסה לרחוב חוסם רכב משוריין, ושוטרים חמושים עומדים ליד בית הכנסת. לא היו לנו דרכונים (השארנו בכספת במלון) ולכן עברנו תשאול מקיף. כל אחד מהילדים נחקר בתורו. חיפשו בתיקים. בסוף נכנסנו. בית הכנסת הגדול מפואר ויפה מאוד. שרד את מלחמת העולם. התפילה ארוכה עד לאינסוף. אני חושבת שארבע שעות. בהתחלה כולם מתפללים במשמעת אוסטרית אבל לאחר זמן זה מתפרק וכולם מדברים. יש קטעי מקהלה יפים ומרשימים. עליתי בעזרת נשים עד לקומה הכי גבוהה ושם הייתי עם שאול בן השש, לבד. הסתכלנו על מה שקורה למטה. שאול קרא את המפות של וינה שקיבלנו במלון ושיחק.

אחרי התפילה הוזמנו לקידוש לכבוד יום הולדת שמונים של אחד מחברי הקהילה. קידוש מפואר ביותר. אז כבר היינו שבעים לגמרי. מסעדת אלף אלף שאליה הזמנו מקום לארוחה נמצאת באותו בניין, צמודה לבית הכנסת. שאלנו במסעדה מתי הכי מאוחר אפשר להיכנס והם אמרו אחת ורבע, רק שלא היה לנו שעון יד. זוג נחמד שעבר לידנו הציע לנו שעון. הסתובבנו קצת בעיר העתיקה וחזרנו לסעודת שבת. סעודה בלתי נשכחת. כמויות של אוכל יהודי קלאסי בתוספת נקניקים שהם חובה בוינה. אחר כך אני רציתי להמשיך לטייל. אחד המתבגרים רצה לישון ולא העיז לחזור לבד למלון. בסוף נגרר קצת איתנו ואז התאושש בהדרגה. הסתובבנו בכל העיר העתיקה של וינה, לאורכה ולרוחבה, לא מעט קילומטרים. הלכנו לאנדרטה ליהודים בכיכר היהודים. הסתובבנו במדרחוב. הגענו עד לארמון. הלכנו לכיכר אלברטה וראינו את הפסל של היהודי ששוטף את הרחובות. שכפלתי מראש לילדים תמונות של יהודים על הברכיים שוטפים את הרחובות. בסוף לא נתת להם לראות את התמונות, הם היו במצב רוח טוב ולא רציתי להעכיר את האוירה. בערב נתתי להם את התמונות במלון. חזרנו שוב דרך צד נוסף של המדרחוב ודרך כנסית סטפן עד למלון. הלכנו המון באותו יום והיינו די עייפים.

במוצאי שבת עשיתי צק אין ווידאתי שנשב אחד ליד השני וליד החלון.

ראשון פרק פראטר: 

לא קנינו כרטיס הנחה לוינה. בשבת ממילא אנחנו לא נוסעים ולא קונים,

ובימי ראשון התחבורה הציבורית לילדים היא חינם.

רציתי לקום ולהסתובב כמה שיותר ביום האחרון שלנו, אבל המתבגר אמר שהוא חייב להתפלל במניין והמניין בבית הכנסת המרכזי מתחיל רק בתשע ביום ראשון, כי זה היום החופשי שלהם בוינה והם קמים מאוחר. לשמחתי הדפסתי מראש רשימה של בתי כנסת ושעות תפילה ומצאנו שממש קרוב אלינו יש מניין כבר בשבע בבוקר.

אכלנו במלון. המגש הכשר שמקבלים כולל חלב, מעדנים, לחם ומאפים. הבאנו קורנפלקס מהבית לילדים. אכלנו שפע אדיר של פירות וירקות כולל אננס, וכמובן הדברים הרגילים שמותר לשומרי כשרות לאכול, כמו יוגורט וביצים קשות. פגשנו ישראלים שהגיעו לסיור שורשים ואחת מהם סיפרה לנו ולילדים על משפחת המוצא שלה שהיתה מוינה.

עשינו צק אאוט. שמרו לנו את המזוודות במלון. הילדים היו עסוקים בשפם עתיר הממדים של אחד העובדים בקבלה, מהסוג שרואים רק בסרטים.

הלכנו לפרק השעשועים הגדול של וינה, פראטר. בדרך הלכנו על אבני נגף, אבנים שהתקינו במדרכות ליד בתים שגרו בהם יהודים שנרצחו בשואה. הסברנו לילדים ועצרנו ליד כל אבן לקרוא מי גר שם.

בפרק עצמו אני נהנתי לראות את הלבוש המסורתי. היו הרבה זוגות לבושים בלבוש אוסטרי מסורתי, אולי כי זה יום ראשון. הוא ב"לדר הוזן" שזה מכנסי עור עם שליקס, והיא ב"דרינדל" שזו חצאית עם סינר קשור בצד בסרט. היו גם הרבה וריציות מודרניות שקורצות ללבוש המסורתי המקורי. למשל נשים שלבושות בלדר הוזן של גברים או נשים שלבושות בדרינדל מיני קצרצר.

הפרק הוא ענק, רחובות ארוכים של אינסוף שעשועים שונים.

הקטנים רצו לגלגל הענק. אבא שלהם עלה איתם. הם נהנו. לדעתו קצת משעמם. בחנות שליד הקופות של הגלגל הענק קנינו מזכרות ומתנות. הזכרתי לילדים שוב שבאוסטריה לא נוגעים בידיים בדברים בחנות.

הפרק הוא עצום ויש בו רחובות שלמים וארוכים של מתקנים. אין סופי. מצאנו שני מתקנים שבהם כולם יכלו להשתתף ביחד, סירות וצליפה. בשאר הדברים בדרך כלל התפצלו.

חזרנו בתחבורה ציבורית, ברכבת התחתית.

אכלנו במסעדה כשרה במעלה הרחוב בדרך למלון. לא מדהים. סביר. אחר כך הגענו לגלידה הטבעונית שמול המלון. זו היתה חוויה קולינרית מרוממת.

הזמנו מונית דרך המלון. הסכום היה סביר לגמרי ביחס לרכבת או אוטובוס והיינו עם כמות עצומה של ילדים ומזוודות.

בנמל התעופה זכרתי שכתבו לי בפורום שהחנויות הן לפני הצק אין. ממילא לא רצינו לקנות משהו. גילינו חנות לגו שבה מתחם לגו למשחק. הילדים נהנו גם כאן.

נהננו גם לטוס עם אלעל. יופי של שרות. הטיסה היתה בערב וממש הסתמכנו על ארוחת הערב של המטוס. דביר בן 8 אכל שתי מנות. ישבתי לידו וחשבתי שהוא פשוט מאושר, במשך שמונה ימים של אושר צרוף, ביחד. היתה חופשה מושלמת מבחינתנו.

יצאנו מנתב"ג בסביבות אחת בלילה. אח של אשל לקח אותנו משדה התעופה הביתה, שוב ברכב גדול ועגלה. הצלחנו להגיע עם כל הציוד וכל הילדים בשלום.

כששאלתי את נבו, בן 17, מה הכי אהב באוסטריה, הוא אמר שלושה דברים: מערת הקרח, הבית של סילביה והתפילה בשבת בבית הכנסת הגדול בוינה. האחרים אמרו דברים אחרים: בית חב"ד, פרק שעשועים, מגלשת הרים, הנשר בטירה וכו'.

ועוד משהו על פרות, ולאו דוקא לחובבי פרות, מי שנוסע בספטמבר, הייתי פעם בצעירותי, הפרות יורדות מההרים לקראת החורף, מקשטים אותן ויש מסיבות בכפרים. קוראים לזה Almabtrieb. כדאי לחפש באינטרנט תאריכים של Almabtrieb מקומיים בעיירות.