פרולוג
פברואר, 2024. עוד יום שגרתי במשרד הופר בטלפון בהול של אלין: "יש מבצע באתר של אל על! כרטיס טיסה חינם למי שעשה מילואים ב'חרבות ברזל'! עזוב הכל ותירשם מיד!"
"רגע.. מה? מי? מתי? איפה?"
"עד שאתה זז.. אתה יודע מה? עזוב. תשלח לי את האישור מילואים ואני כבר ארשום אותך. אבל מהרררר"
72 שעות אח"כ התבשרתי שבזכות היוזמה וההתקפיות שגילתה זוגתי שתחייה - זכיתי להיות אחד מ 10,000 המילואימניקים המאושרים שקיבלו כרטיס טיסה במתנה מחברת התעופה הלאומית. בין היעדים האפשריים הייתה גם וינה, ומיד היה ברור לנו שאנחנו חוזרים לאוסטריה בפעם החמישית.
צו המילואים הבא לאביב כבר המתין לי על המדף, ביולי-אוגוסט רק משוגעים טסים, ולכן הטיסה הוזמנה לחודש החופשות הכמעט קבוע שלנו - ספטמבר, מה שהותיר לי שפע של זמן לתכנן מסלול לפנתיאון.
אחרי תקופה קשה ומאתגרת, שכללה כאמור לא מעט ימי מילואים, החלטנו שמה שנחוץ לנו זה טבע, עוד קצת טבע, ועוד קצת טבע. באוסטריה, כפי שכבר חווינו על בשרנו בטיולים הקודמים, ממש לא חסר טבע מושלם, והבחירה שלי הייתה הדובדבן שעל הקצפת. הטופ של הטופ של הטופ: זלצקמרגוט (Salzkammergut), או בשמו העממי יותר, "אזור האגמים".
זלצקמרגוט, בתרגום חופשי, הוא "אזור המלח", ובאזור יש, אכן, לא מעט מכרות מלח מפורסמים. אבל עם כל הכבוד - בשביל לראות מלח לא צריך לטוס לאוסטריה, אפשר פשוט ללכת למטבח. זלצקמרגוט הוא קודם כל גן עדן לחובבי טבע, עם הרבה ירוק וכחול, שקט ושלווה ובעיקר ניתוק מוחלט מהחיים המופרעים שלנו בישראל, שינוי של 180 מעלות לעומת הטירוף שאנחנו משאירים מאחורינו.
(ורק למען הפרוטוקול, נזכיר שאזור זלצקמרגוט נמצא בצפון מערב אוסטריה ומתפרש על שטחן של שלוש מדינות: זלצבורגלנד, סטיריה ואוסטריה עילית. מרבית האגמים הגדולים נמצאים בשטחה של אוסטריה עילית).
מלא גאווה, הצגתי לאלין את הסקיצה של תוכנית הטיול המ-ד-ה-י-מ-ה שלי, אך היא לא ממש התרשמה, שלא לומר עיקמה מעט את פרצופה היפה.
"כל יום טיול טבע? כל יום אגם אחר? מה עם קצת גיוון?מה עם איזו עיר? בתי קפה, חנויות, שופינ.."ואז היא קלטה בזווית העין, אי שם בתחתית המפה, שם מוכר.
"אה, הנה גראץ!" אמרה, משל הייתה קולומבוס שגילה את אמריקה.
"נו ו..?" עניתי, למרות שידעתי היטב מה ה "ו.." שיגיע עכשיו.
"בטיול לקירנתיה תכננו להיות בגראץ ולא הספקנו בסוף.. אז הפעם נהיה בגראץ!"
"אבל.. אבל גראץ בכלל לא בכיוון!" מחיתי בקול של מישהו שיודע שגורלו כבר נחרץ והקרב הזה אבוד מראש.
"אז מה? נהיה יומיים בגראץ ואח"כ נמשיך לזלצק.. איך שלא קוראים לזה, כמו שתכננת"
וכך נוספו להם לטיול יומיים בגראץ, ואיתם עוד 500 ק"מ של נהיגה, אבל מי סופר. מה שכן נותר לספור היה את החודשים, ואח"כ את השבועות, ואז את הימים ואת השעות שנותרו עד שיגיע מועד הטיסה.
היום הראשון
בנתב"ג, כך למדנו מהמייל שקיבלנו מאל על לקראת הטיסה, יש פטנט חדש (לפחות עבורנו): דלפק צ'ק אין מהיר למסירת מזוודות: עושים צ'ק אין בבית מראש (מה שכולם ממילא עושים), מגיעים לשדה, מנפיקים מדבקה למזוודה בעמדת הבידוק העצמי (מה זה בעצם "בידוק עצמי"? אנחנו אמורים לשאול את עצמנו אם ארזנו לבד??) ו.. הוקוס פוקוס! מדלגים על התור האינסופי הסטנדרטי ובמקומו עוברים לתור אחר, קצת פחות אינסופי.
האמת? לא ממש הבנו מה בדיוק הקונץ פטנט הזה חוסך לאל על, פרט לזמן הדבקת המדבקה על המזוודה (כן, המדבקה הזו שממילא אף אחד לא מצליח להדביק לבד כמו שצריך, ובסוף קוראים לאחד מדיילי הקרקע. למען השם, תמציאו כבר מדבקה שבאמת אפשר להדביק לבד.. מה כבר ביקשנו??). אבל אם זה מה שייקצר לנו את תור - אהלן וסהלן.
הנפקנו את המדבקות, הדבקנו, וכמובטח עברנו לתור אחר, קצר בהרבה, שבסופו דלפק מסירת מזוודות נפרד (שאפילו קיבל מיתוג מחדש, ונקרא "דלפק Drop Off"), כשאנחנו משאירים מאחורינו את המוני בית ישראל שמעדיפים לחכות בתור יותר זמן מאשר להדביק "לבד" מדבקה על המזוודה.
בתוך כחצי שעה האירוע היה מאחורינו. עברנו במהירות גם את ביקורת הדרכונים, וקדימה למטוס.
הטיסה עוברת בקלות יחסית, על אף האזהרות המוקדמות של הקברניט שמזג האוויר עלול להיות לא יציב, ואנחנו נוחתים בשדה התעופה של בירת אוסטריה, מעבירים את עצמנו למוד חופשה ומשתדלים ככל הניתן לשכוח, לפחות ל 12 הימים הקרובים, את מה שקורה בארץ. אוספים את המזוודות ומתחילים במסע אל דלפק חברת השכרת הרכב, שנמצא, כמו בכל שדה תעופה, במקום הכי מרוחק והכי לא נגיש. למרבה המזל העמדה של יורופקאר ריקה לחלוטין, ובתוך מספר דקות אנחנו כבר מוכנים לצאת לדרך, מצויידים בפירות יער שאלין הספיקה לקנות בסופר בשדה התעופה עוד לפני שהספקתי להגיד "פלאגהופן".
משייטים באוטוסטרדה מוינה דרומה, במגמת גראץ, ואחרי כשעתיים של נסיעה מגיעים למלון. כאשר אלין קבעה שגראץ נכנסת ללו"ז, התנאי היחיד שהעזתי להציב היה שהמלון יהיה מחוץ לעיר, עם חנייה חינם ועם תחבורה ציבורית סמוכה, משום שאחד הדברים הפחות אהובים עלי הוא נהיגה בתוך ערים גדולות ופקוקות. בהתאם לתנאי הנ"ל, נבחר המלון - Stoiser Graz, המרוחק כ 20 דקות נסיעה בחשמלית ממרכז העיר.
המלון בסגנון מיושן יחסית, כזה שבד"כ פחות מדבר אלינו, אבל עומד בתנאי של חנייה חינם (מה שאין כמעט סיכוי להשיג במלונות במרכז העיר), ותחנת חשמלית במרחק 2 דקות הליכה, וכבונוס - יש גם סופרמרקט צמוד אליו. מכיוון שמדובר בסה"כ בשני לילות וגם המחיר היה סביר ביותר, הוחלט ש"אפשר פעם אחת להתפשר, המלונות האחרים בטיול יהיו מפנקים יותר". בפועל, המלון היה בדיוק בהתאם לציפיות, כלומר אם מחפשים מקום בעיקר להניח את הראש בסוף היום ועם גישה נוחה (אם כי קצת ארוכה) בתחבורה ציבורית למרכז גראץ - זה אחלה מקום. מי שרוצה להתפנק ולהיות קרוב למרכז העניינים - שייחפש מקום אחר.
גראץ, שהיא גם העיר השנייה בגודלה באוסטריה וגם בירת המדינה סטיריה, מקבלת את פנינו במזג אוויר נהדר: 20 מעלות ושמיים כחולים. לסערה העצבנית שפקדה את אוסטריה כמה ימים קודם לכן אין שום זכר. קיבלנו את המפתח לחדר (וכשאני כותב מפתח - אני מתכוון למפתח אמיתי, לא כרטיס חכם..), פרקנו את הפקעלעך ויצאנו אל תחנת החשמלית, בדרכנו לקרוע את העיר. את כרטיסי הנסיעה קונים על החשמלית עצמה, במכונה אוטומטית, ואח"כ יש לתקף אותם. ניתן לרכוש כרטיסים לשעה וחצי / 24 שעות.
התחנה הראשונה, מיותר לציין (לפחות לקוראים הוותיקים של הבלוג..) היא "מסעדת הבית" שלנו, ואפיאנו, שבה אנחנו אוכלים ארוחת צהריים מאוחרת. ממשיכים משם אל כיכר העיר העתיקה (Hauptplatz) ומתרשמים מבית העירייה הענק (Rathaus der Stadt Graz) ומהמזרקה שבמרכז הכיכר.
מצטיידים בסים קארד מקומי במחיר מצחיק (10 יורו ל 60 ג'יגה של דאטה, הספיק לשנינו בקלות לכל ימי הטיול) וממשיכים במעלה הרחוב הראשי, עד חנות הכלבו המפורסמת קסטנר & אוהלר (Kastner & Öhler). באופן מפתיע, היעד הוא דווקא לא החנות עצמה (אם כי יש בה הרבה מה לראות ולקנות), אלא בית הקפה שנמצא על הגג שלה (rooftop), ומהמרפסת שלו יש תצפית מרהיבה הן על כיכר העיר העתיקה והן על מגדל השעון המפורסם שעל גבעת הטירה. מזמינים קפה ותה וניל עם שטורדל פירות יער נהדר, והמצלמה לא מפסיקה לתקתק.
מכאן ההמשך הטבעי הוא אל גבעת הטירה של גראץ (Schlossberg Graz). המקום אמנם נקרא "גבעת הטירה", אבל על הגבעה נותרו רק מעט שרידים של הטירה העתיקה, ששימשה בעבר הרחוק את בני משפחת האבסבורג. על השטח שעליו הייתה פעם בנויה הטירה יש כיום פארק ענק, ובו שלושה מבנים מרכזיים ויפים: מגדל השעון (Uhrturm), מגדל הפעמון (Glockenturm) ומזרקת הטורקים (Türkenbrunnen).
אנחנו עולים אל הגבעה בפוניקולור (Schloßbergbahn), המוביל אל מרכז הגבעה (כרטיס בתוקף לתחבורה הציבורית של גראץ תופס גם כאן). הקוראים המעוניינים להעמיד למבחן את סיבולת הלב-ריאה שלהם, מוזמנים לטפס ברגל. תיזמון העלייה שלנו - זמן השקיעה - פשוט מושלם. מתרשמים תחילה מהנוף המדהים על העיר שנשקף מראש הגבעה, ואח"כ יוצאים לסיבוב בפארק.
בקצה הצפוני והגבוה ביותר נמצא פסל מרשים של אריה (Hackher-Löwe), לזכרו של הקצין אשר הגן על העיר גראץ מפני פלישת כוחותיו של נפוליאון. מגדל הפעמון נמצא ממש מול התחנה העליונה של הפוניקולור, ומשם אנחנו ממשיכים דרומה במורד הפארק ומגיעים לרחבת מוזיאון גבעת הטירה (Graz Museum Schlossberg). המוזיאון עצמו כבר סגור, אך התצפית מהרחבה שלו מומלצת ביותר.
יורדים עוד לכיוון מזרקת הטורקים (שהיא למעשה יותר באר מאשר מזרקה, ופחות מעניינת) ואל הפאבליון (Chinese Pavilion), שגם ממנו תצפית נהדרת על העיר ומסיימים בגולת הכותרת, מגדל השעון היפהפה.
ליד מגדל השעון יש מעלית (Schlossbergdom) שבה ניתן לרדת חזרה אל מרכז העיר (וכמובן גם לעלות. כרטיסים ניתן לרכוש במקום, כרטיסי תחבורה ציבורית רגילים אינם תקפים), אך אנחנו בוחרים לרדת ברגל, באין ספור מדרגות, בדרכנו אל האי המלאכותי שעל נהר המור (Murinsel Graz). למרבה הצער, אנחנו מגלים שהגשר המוביל אל האי כבר סגור, ומהצצה מהירה בגוגל מסתבר שהוא נסגר בשעה 20:00. אני מקבל נזיפה מהרמה הממונה על מודיעין לקוי (מי היה מעלה בדעתו שלגשר על הנהר יש שעת סגירה??), אך לפחות מסתבר שליד הכניסה לגשר ישנם שירותים ציבוריים. פתוחים. ללא תשלום!! עוד מסתבר כי ישנה טיילת חביבה הצמודה לנהר, ואנחנו הולכים בה להנאתנו, מביטים בנהר הזורם בשצף קצף, זכר לאותה סופה מלפני מספר ימים.
"היה יכול להיות נחמד לעשות פה קייאקים", אלין מעירה, "נראה שהזרם פה יותר רציני מבכפר בלום".
אנחנו מטיילים עוד קצת ואז חוזרים בחשמלית למלון ומסיימים את היום הראשון של הטיול בתחושה שגילינו אוצר חדש, עיר שעוד נחזור אליה בעתיד ללא ספק.
היום השני
"הפעם לא משאירים את הקניות ליום האחרון!"
תחת ההנחייה החד משמעית הזאת של אלין, התחלנו את היום השני בעיר הקניות של גראץ, סיירסברג (GRAZ Shopping City Seiersberg), אשר נמצאת בדרומה של העיר, בקרבת שדה התעופה. עיר הקניות היא למעשה קניון ענק עם מספר מתחמים. ההתמצאות במקום לא כל כך נוחה לטעמנו, אך יש מגוון אדיר של חנויות, חנייה בשפע, לוקרים שבהם ניתן לאחסן תיקים וכמובן מסעדות רבות.
לאחר כמה שעות מהנות/מענות אנחנו חוזרים למלון עמוסים בשלל, משאירים את כל הקניות ואת הרכב, חוזרים אל תחנת החשמלית ונוסעים שוב אל מרכז העיר. מטיילים באופן לא מתוכנן יותר מדי בין הסמטאות היפות של העיר העתיקה ומגיעים בסופו של דבר אל טירת גראץ (Grazer Burg, לא להתבלבל עם גבעת הטירה). ה"טירה" היא למעשה מבנה די סטנדרטי ולא מעניין במיוחד, אך יש ברחבה המרכזית שלה אטרקציה אחת: המדרגות הספירליות הכפולות (Doppelwendeltreppe), מערכת הזויה משהו של זוג מדרגות ספירליות, שנפרדות ומתאחדות מחדש בכל קומה. אנחנו מתפצלים באופן חד פעמי, כל אחד עולה בכיוון שונה, וכך נפגשים ומתפצלים מחדש בכל קומה. בראש המדרגות ישנו חלון וממנו תצפית חביבה על הקתדרלה של גראץ. מומלץ, הכניסה ללא תשלום.
לאחר המדרגות אנחנו נכנסים אל הקתדרלה הגדולה והיפה של גראץ (Domkirche zum Heiligen Ägydius in Graz), וממנה ממשיכים אל המוזוליאום המרשים של הקיסר פרנץ פרדיננד השני (Mausoleum of Emperor Ferdinand II), שנמצא ממש מאחוריה.
יורדים חזרה לכיוון הכיכר המרכזית, כשאנו נחושים להספיק הפעם אל האי שבמרכז הנהר. מגיעים בזמן והולכים לאורך הגשר עד לאי המואר והיפה. חוזרים שוב אל הטיילת היפה שצמודה לנהר וממשיכים לארוחת ערב (אם זה לא היה מובן מאליו, אז שוב בואפיאנו).
לסיום הערב, והפרק של גראץ בטיול, אנחנו עולים פעם נוספת בפוניקולור אל הגבעה, לעוד סיבוב בפארק המקסים ולתצפית אחרונה על העיר היפהפיה. הפעם אנחנו יורדים במעלית שליד השעון, ומגלים על הדרך שיש במקום גם אופציה לגלוש למטה במגלשה סיבובית ענקית.. הסחרחורת כלולה במחיר.
תודה לך גראץ, נעמת לנו מאוד!
היום השלישי
עם כל הכבוד (ויש הרבה) לגראץ וליופי הבאמת מיוחד שלה - הגיע הזמן להתחיל בטיול האמיתי. לאוסטריה לא באים בשביל לראות ערים, וגם לא בשביל שופינג. לאוסטריה באים בשביל הטבע.
בעת תכנון הטיול חיפשתי מסלול טיול שיהיה פחות או יותר על הדרך שלנו מגראץ אל זלצקמרגוט, ומצאתי שתי אפשרויות מעניינות: האחת, שנשמעת מאיימת משהו, היא ערוץ הדובים (Bärenschützklamm) והשנייה, שנשמעת רומנטית הרבה יותר, היא ערוץ שירת הציפור (Dr. Vogelgesang Klamm). לאחר בדיקה מעט יותר מדוקדקת התברר שהמסלול בערוץ הדובים נראה אמנם מדהים ביופיו, אך הוא ארוך יחסית ולא קל, מה שפחות התאים לנו, בעוד המסלול בערוץ שירת הציפור קצר יותר ופחות קשה, ולכן הוא גם זה שנבחר.
קמים בבוקר, עושים צ'ק אאוט מהמלון, נפרדים מהמארחים החביבים, נכנסים לרכב ורושמים ב Google Maps את שם היעד, הלא הוא ערוץ שירת הציפור.
הודעה מבשרת רעות מופיעה לצד הערוץ: Temporarily Closed
מה זה?? שוב התחלתם עם האנטישמיות שלכם?? 80 שנה ולא למדתם כלום??
שיטוט קצר באתר האינטרנט של הערוץ מבהיר שלרוע מזלנו, עקב מזג האוויר הסוער בשבוע הקודם, המסלול מוצף לחלוטין ולא ניתן לבקר בו.
אבל לא אלמן ישראל. לקראת הטיול אלין העבירה שעות רבות מול ערוץ היוטיוב הנפלא של Just View.s Austria 4K, ובין היתר מצאה אופציה נוספת לטיול בדרכנו אל זלצקמרגוט: אגם שיידרוויהר (Schiederweiher).
(לי זה נשמע יותר כמו שם של קצין ב S.S. מאשר שם של אגם, אבל בסדר..)
מכוונים את ה GPS למגרש החנייה שבתחילת המסלול (Parkplatz Schiederweiher), וקדימה לדרך.
לאחר כשעה וחצי של נסיעה באוטוסטרדה אנחנו יורדים ממנה, וצוללים היישר אל תוך גלויה אוסטרית מושלמת: ירוק אינסופי, מנוקד בגגות אדומים, ובאופק, לקינוח, צוקים מושלגים. זה בדיוק הזמן להוריד הילוך (אם היה כזה.. על אף שהזמנתי, כרגיל, רכב ידני, משום מה קיבלנו רכב אוטומטי), לנסוע לאט וכמאמר הסלוגן של רכבת ישראל פשוט ליהנות מהדרך. אבל באמת ליהנות.
היום הוא יום ראשון, מזג האוויר ממשיך להיות מושלם ומגרש החנייה די מפוצץ. אנחנו מצלחים להידחק בסופו של דבר לאחת החניות הפנויות הבודדות, משלמים במכונה האוטומטית מחיר מופקע של 6 יורו (כשחזרנו ראינו פקח מקומי בודק את המכוניות) - והתחלנו!
המסלול עובר במקביל לנחל, שמתברר ששמו באוסטריה סטיר (Steyr), ולאחר כ 20 דקות של הליכה קלילה ונעימה אנחנו מגיעים אל האגם עצמו. כמובטח מהסרטון ביוטיוב, האגם פשוט יפהפה. בקצהו האחד מפל קטן, ומאחוריו - פסגה לבנה. המסלול ממשיך ועובר בצידו הצפוני של האגם ואנחנו מוצאים ספסל פנוי, מתיישבים ומנשנשים פירות יער. באמת שלא צריך יותר מזה.
שורה תחתונה: מסלול קליל, כייפי ויפהפה. ניתן כמובן להמשיך במסלול גם אחרי האגם.
ציון: 👍👍👍👍👍
לאחר הטיול הנהדר הזה אנחנו ממשיכים צפונה, לכיוון מקום הלינה בעיירה גמונדן (Gmunden), ומעט לפניה עושים עוד עצירה לטובת אגם נוסף, אגם אלם (Almsee). בחניון שמדרום לאגם (Öffentlicher Parkplatz) מציעים חנייה ליום שלם בלבד, במחיר "מציאה" של 5 יורו. ומי שרוצה רק שעה או שעתיים? אדרבה, יתכבד וישלם גם כן על יום שלם. נראה שהאוסטרים מצאו שיטה חדשה לכסף קל..
אנחנו מתחילים ללכת במסלול שיוצא ממגרש החנייה לכיוון מזרח, לאורך הגדה הדרומית. האנשים שמגיעים מולנו הולכים משום מה יחפים, עם הנעליים בידיים. מה הקטע? אמנם מזג האוויר די חמים, אבל אנחנו לא בחוף הים של תל אביב באוגוסט. הולכים עוד קצת, ומגלים שהמשך המסלול חסום בנחלים של מים, שוב ככל הנראה תוצאה של אותה סערה, שמסתמנת ככוכבת של הטיול (והפוסט) הזה. לחלק מהמקומיים זה לא מזיז יותר מדי והם חולצים נעליים, מקפלים מכנסיים - וחוצים. לפי הצרחות שלהם, מרגיש לנו שהמים אולי קצת קרים, ואנחנו מחליטים לוותר על הרעיון הזה.
בקיצור, אין דרך נעימה להגיד את זה: אכלנו עקיצה 😕
טוב, לפחות נאכל צהריים במסעדה שעל שפת האגם. המסעדה נראית מזמינה ובמקום מספר אנשים שממתינים להיכנס. מחכים לתורנו, וכשהוא מגיע המלצרית מבשרת לנו שהמסעדה סגורה.
מה נהיה עם המקום הזה ?? 😡
אנחנו נאלצים להסתפק בבשר לא מזוהה בלחמניה ובבירה בקיוסק הקטן שבמקום, ויוצאים משם בתחושה של תסכול והחמצה.
שורה תחתונה: אין ציון, משום שלא ממש טיילנו במקום. האגם עצמו יפה, אך לא מדהים.
מכאן אנחנו ממשיכים למקום הלינה שיארח אותנו בחמשת הלילות הבאים, סי הוטל אים ווייר (Seehotel im Weyer Gmunden). הפעם לא חסכנו, ולפחות על פי התמונות והביקורות - מדובר במלון מקסים, על שפת אגם טראון (Traunsee), שמציע כל מה שצריך בשביל חופשה מושלמת. בפועל, המלון היה מעל ומעבר לציפיות, ואנחנו ממליצים עליו בחום רב.
פורקים את המזוודות, מתארגנים בחדר ויוצאים לטיול ערב רומנטי על שפת האגם. כחובבים מושבעים של אוכל איטלקי, ובעיקר מכיוון שההיצע במקום ביום ראשון בערב הוא מצומצם ביותר, הבחירה הטבעית לארוחת ערב היא פיצריה בשם המבטיח בלה איטליה (Pizzeria Bella Italia Gmunden). מזמינים לזניה ופסטה - וקצת מתאכזבים. לא שהאוכל גרוע, אבל ממסעדה אפשר לצפות לקצת (או אפילו להרבה..) יותר. זה גם המקום לשוב ולהזכיר שמחוץ לערים הגדולות, המסעדות לא פתוחות לאורך כל היום, אלא רק בשעות מאוד ספציפיות (בד"כ 12:00 - 14:00 ואח"כ מ 17:00 או 18:00 עד 20:00), ומי שלא לוקח את זה בחשבון - יישאר רעב.
טיול לילה קצר בין הרחובות הריקים של גמונדן סוגר עבורנו את היום.
היום הרביעי
מתעוררים לבוקר הראשון בגמונדן, עם מזג אוויר בהזמנה, שפשוט דורש עלייה ברכבל לתצפית, אבל ראשית כל יורדים לארוחת הבוקר. הבעלים של המלון מקבל את פנינו בחיוך רחב, מתעניין בשלומינו ואיך ישנו (בשכיבה), ואח"כ מציג לנו את השולחן שלנו, ומסביר באריכות איך להפעיל את מכונת הקפה (טוב, בוא.. לא הגענו מהמדבר). האוכל טעים מאוד, ואני שוב משבח את אלין על הבחירה המאוד מוצלחת של המלון.
מכאן - לרכבל. במקרה (או שלא), התחנה התחתונה של רכבל גרונברג (Grünbergseilbahn Gmunden) צמודה ממש למלון. הרכב נותר בחנייה ואנחנו עולים בקרונית, כשאגם טראון נפרש תחתינו, ועוד ועוד חלקים ממנו מתגלים תוך כדי העלייה. האטרקציה המרכזית בפסגה היא טיילת השחקים באומוויפפלפפאד (Baumwipfelpfad Salzkammergut. מי ממציא את השמות האלה??). בנוסף יש גם מגלשת הרים, אזור משחקים לילדים ולמעוניינים במסלול הליכה - יש גם את זה, אל אגם לאודך (Laudachsee), כשעה וחצי הליכה לכל כיוון.
אנחנו מתחילים בטיילת השחקים, שמתגלית כפנינה של ממש. לאורכה פזורות אטרקציות שונות, שהופכות את ההליכה בה למעניינת אף יותר: מסלולי מכשולים בין עצים קטנים, שעון המשמיע את קולות הציפורים, משחק זיכרון ועוד ועוד. בסיומה של הטיילת הנהדרת הזאת נמצא מגדל התצפית הענק. מטפסים במעלה המגדל, ומתווכחים תוך כדי האם קומת הכניסה שלו נחשבת לקומה 0, ולכן יש 9 קומות סה"כ, או שקומת הכניסה היא קומה 1, והקומה העליונה היא מספר 10. הוויכוח עדיין לא הוכרע, אבל על דבר אחד אין ויכוח - הנוף מראש המגדל מדהים ביופיו. מצד אחד אגם טראון, מצד שני ירוק אינסופי.. פשוט תאווה לעיניים. גם כאן יש אופציה לרדת מהמגדל במגלשה סיבובית (התשלום במזומן בלבד). אנחנו מוותרים.
לאחר הטיילת אנחנו פונים אל מגלשת ההרים. הגלישה עצמה כמובן כייפית, עם פיתולים רבים, אבל האטרקציה העיקרית, לפחות לדעתנו, היא דווקא החזרה למעלה: נשארים לשבת על הקרונית, ומוט ארוך מתחבר אליה וגורר אותה במעלה ההר. זה בדיוק הזמן להתרווח לאחור, להביט על הנוף המושלם שנשקף מכל כיוון ולהודות על הרגע.
שורה תחתונה: גם עלייה ברכבל, גם טיילת שחקים וגם מגלשת הרים - פשוט שלמות. הכל ביחד וכל אחד לחוד.
ציון: 👍👍👍👍👍
אנחנו יורדים ברכבל חזרה אל התחנה, לוקחים את הרכב ונוסעים לעיירה אבנזה (Ebensee), שנמצאת בצד הדרומי של האגם "שלנו", אגם טראון. נוסעים לאורך הגדה המערבית, בכביש מס' 145, ונהנים מדרך יפה מאוד, המשלבת מנהרות ותצפיות על האגם. מגיעים, חונים ומתיישבים לאוכל צהריים במסעדה מקומית, ראטהאוס סטוברל (Rathausstüberl). התפריט, כמובן, בגרמנית בלבד ו Google Translate עובד שעות נוספות, אך המנות שהזמנו היו בהחלט טעימות והמסעדה מומלצת.
לאחר הארוחה הגיע הזמן סוף סוף למסלול הליכה. עבור אבנזה הכינותי מראש שתי אופציות: מפל רינדבאך (Rindbach Wasserfall) או צמד אגמי לאנגבאת (Langbathseen). אנחנו מחליטים להמר הפעם על המפל. אגמים כבר היו ועוד יהיו לנו בשפע בטיול הזה. בנוסף, ראוי להזכיר שגם באבנזה יש אפשרות לעלות ברכבל - רכבל פרקוגלסייל (Feuerkogelseilbahn, שוב תודה למי שממציא את השמות האלה).
נוסעים כ 5 דקות אל מגרש החנייה הקטן שבתחילת המסלול (Rindbach Car Park) - ומגלים שגם הוא בתשלום. בחיי שהתחלתם להגזים!! ואגב כשאני כותב "מגרש חנייה" - הכוונה בסה"כ לאיזו רחבה קטנה ופנוייה, שמישהו הציב בה שלט "P" - וכמובן מכונת תשלום. מקללים, משלמים ומתחילים ללכת לאורך הדרך, במקביל לזרימת הנחל. ההליכה לקול פכפוך המים, כשמדי פעם ישנם מפלונים קטנים ומסביב אנחנו מוקפים בעצים היא אחד הדברים הכי מרגיעים שניתן להעלות על הדעת.
לאחר כחצי שעה של הליכה לא קשה מדי אנחנו מגיעים אל המפל עצמו. המפל לא גבוה במיוחד, אבל בהחלט יפה, ומעליו גשרון עץ קטן. עולים אל הגשרון ומקבלים תצפית יפה גם לחלקו העליון של המפל. מכאן ניתן להמשיך במסלול מעגלי שעולה וחוזר בסופו של דבר לחניון מצידו השני של הנחל, או פשוט לחזור כמו שבאנו. אנחנו בוחרים באפשרות השנייה, וחוזרים לרכב במסלול שבו הגענו.
שורה תחתונה: מסלול נחמד מאוד ולא קשה במיוחד. המפל לא מדהים, אבל בהחלט שווה את ההליכה.
ציון: 👍👍👍👍
בדרך חזרה לגמונדן אנחנו מספיקים לעצור בפארק טוסקנה (Toscanapark), בחלק המערבי של גמונדן. הליכה של מספר דקות מביאה אותנו אל הטירה היפה אורט (Schloss Ort), שיושבת על אי קטן המחובר אל החוף בגשר עץ. הכניסה לטירה כבר סגורה, אבל אנחנו הולכים מסביבה, ושוב אי אפשר שלא להתפעל מהשלווה הפשוט מושלמת שהמקומות האלה משרים עלינו. ממשיכים לטיול קצר ונעים בפארק עצמו וחוזרים אל המלון.
מחר: טוויסט במזג האוויר.
היום החמישי
לאחר ארבעה ימי טיול עם מזג אוויר ללא רבב - החורף מגיע לזלצקמרגוט. טוב, "חורף" זו אולי הגדרה קצת קיצונית, אבל אנחנו מתעוררים ליום סגרירי עם גשם קל, משהו שבארץ היו ככל הנראה מכנים "סערה" ונערכים לקראתה שבוע מראש. אנחנו, בכל מקרה, ממש לא מתכוונים לבטל תוכניות - נהפוך הוא. אחרי ארוחת הבוקר המצויינת של המלון אנחנו צועדים בגשם כרבע שעה אל הרציף של המעבורת במרכז גמונדן (Gmunden Rathausplatz), קונים כרטיסים ומפליגים אל תחנת הויסן (Gmunden Gh Hoisn). המטרה: מסלול הליכה מקסים על שפת האגם, שכולל הליכה על גשרוני עץ: Miesweg - Alpiner Steig - Unterm Stein.
את לוח הזמנים של ההפלגות באגם טראון ניתן למצוא כאן (כחול = מתקיים בכל מזג אוויר, צהוב = מתקיים רק במזג אוויר בהיר).
באופן לא מאוד מפתיע, אנחנו שני הנוסעים היחידים במעבורת וזוכים להפלגה פרטית.
מתחנת המעבורת אנחנו יוצאים דרומה לאורך האגם. למעשה, המסלול ה"רשמי" מתחיל במגרש החנייה Parkplatz Umkehrplatz (שבו אמורים גם להשאיר את הרכב), במרחק של כק"מ אחד דרומית לתחנת המעבורת. אנחנו בחרנו להגיע בהפלגה כחלק מהחוויה.
על פניו (כלומר - עפ"י התמונות שראינו באתר) המסלול נראה קליל ולא ארוך, כשעתיים סה"כ הלוך וחזור (כולל הק"מ אקסטרה לכל כיוון שהוספנו לעצמנו). בגלל מזג האוויר, ההפלגה הבאה מתחנת הויסן תצא רק בעוד 5 שעות, כך שיש לנו ה-מ-ו-ן זמן לטייל בנחת ולא למהר לשום מקום.
ספויילר: ממש ממש לא.
אנחנו הולכים לאיטנו בין בתי הכפר, מלאי קנאה באנשים שגרים כאן, על שפת האגם, בלי דאגות ובלי אזעקות. ההליכה בשביל צר, ממש על שפת האגם, שלבסוף יוצא מהכפר ונכנס אל בין העצים, ושוב עוטפת אותנו אותה תחושה קסומה של רוגע ושלווה אינסופיים. גם השמיים מתחילים להתבהר בינתיים, והכל משדר שלמות.
לא לאורך זמן.
המשך ההליכה דרך היער ובצמוד לאגם הופכת למאתגרת יותר ויותר, ובשלב מסויים השביל נעלם ואנחנו ממש צריכים לפלס את דרכנו דרך העצים הצפופים. התחושה היא כאילו אנחנו הולכים בג'ונגל טרופי ליד האמזונס, עד שבשלב מסויים נראה שממש אין לאן להתקדם, ואנחנו עוצרים לסיעור מוחות קצר על שפת האגם.
לפתע, משום מקום, מופיע קשיש מקומי, רזה, נמוך קומה ונמרץ מאוד, מצוייד (כמובן) בשני מקלות הליכה ונראה ממש כמו ההוביט (או כמו Miracle Max מהסרט "הנסיכה הקסומה", לוותיקים יותר). בלי הקדמות מיותרות, ההוביט מפקיד בידי אלין את הטלפון הנייד שלו, מטפס בזריזות מדהימה על גזע עץ שמשתרע מעל האגם ומבקש ממנה לצלם אותו. אנחנו מנסים להבין ממנו האם זו הדרך, והוא בתגובה ממלמל משהו בגרמנית, מסמן לנו להמשיך בעקבותיו - ונעלם במעבה היער.
הולכים בכיוון שאליו הלך ההוביט, ולאחר עוד קצת הליכה מאולתרת בין העצים אנחנו מצליחים סוף סוף לצאת מהסבך, ומתחברים לדרך עפר מסודרת, Traunsteinstraße. האם לזה התכוון המשורר? כנראה שלא. מדובר אמנם בסוג של הרפתקה קסומה ומיוחדת, אבל בדיעבד כנראה שעדיף ללכת מלכתחילה בדרך המסודרת (Traunsteinstraße), ולא בצמוד לאגם דרך היער.
הדרך ממשיכה בעלייה די תלולה ועוברת דרך שתי מנהרות. אנחנו כבר אחרי קרוב לשעתיים של הליכה (בעיקר עקב ההתקדמות האיטית בתוך היער), ולמסלול גשרוני העץ המובטח עדיין אין זכר. עוברים דרך המנהרות החשוכות (זהירות, גם מכוניות עוברות בהן..), מגיעים אל גשר לאיינאו (Lainaubrücke) ואחריו, סוף סוף, מופיע השילוט המיוחל שמצביע על תחילת המסלול. אין מה להגיד, כשל תכנוני שכזה כבר מזמן לא נרשם במקומותינו.
המסלול מתחיל בירידה תלולה ובהחלט לא פשוטה חזרה אל האגם, ואחריה, בשעה טובה ומוצלחת, גשרוני העץ. בהמשך המסלול ישנם גשרונים נוספים, וגם לא מעט טיפוסים וירידות לא פשוטות, כולל סולמות ויתדות. בקיצור - מסלול שבארץ היה מוגדר "למיטבי לכת בלבד", אם כי החלק המאתגר לא מאוד ארוך. מצד שני - את היופי הבלתי נתפס של המסלול הזה אי אפשר לקחת ממנו.
המסלול מסתיים בסופו של דבר בירידה תלולה נוספת, שמביאה אותנו חזרה אל Traunsteinstraße, ממש לפני הכניסה למנהרה הראשונה. (כמובן, ניתן לעשות את המסלול גם בכיוון ההפוך, כלומר להיכנס אליו לפני המנהרה הראשונה, לסיים אחרי גשר לאיינאו ולחזור משם בדרך הראשית. אנחנו ממליצים לעשות אותו בכיוון שאנחנו עשינו. העלייה מהאגם אל גשר לאיינאו פשוט מופרעת).
או בקיצור (סער, די!! חפרת!!!):
חונים במגרש החנייה Parkplatz Umkehrplatz (או מגיעים במעבורת אל תחנת Gmunden Gh Hoisn, וממנה הולכים ברגל כק"מ אחד בתוך הכפר אל מגרש החנייה)
ממגרש החנייה ממשיכים דרומה לאורך Traunsteinstraße, דרך עפר רחבה ונוחה
עוברים בזהירות דרך שתי מנהרות (Traunstein Tunnel)
עוברים את גשר לאיינאו (Lainaubrücke), ומיד אחרי הגשר, מצד ימין, ישנה ירידה למסלול, שעובר ממש מעל האגם ומסתיים בחזרה לדרך Traunsteinstraße, לפני הכניסה למנהרה הראשונה
משם חוזרים למגרש החנייה (או אל תחנת המעבורת), כמו שהגענו
"ההפלגה הבאה מתחנת הויסן תצא רק בעוד 5 שעות, כך שיש לנו ה-מ-ו-ן זמן לטייל בנחת ולא למהר לשום מקום" - זוכרים?
אז זהו, שלא. כאשר אנחנו מסיימים את המסלול נותרה לנו עוד פחות משעה עד ההפלגה, ואנחנו צועדים במרץ חזרה אל תחנת המעבורת, ומגיעים ממש ברגע האחרון, עם הלשון בחוץ.
שורה תחתונה: המסלול כמסלול טיול נטו - מדהים, אבל מאוד מאוד מאתגר, וזה בלשון המעטה. אולי הבעיה אצלנו, אבל מהאתר זה ממש לא היה ברור. ההליכה במנהרות (שאותן חייבים לעבור בכל מקרה) מעט מלחיצה. חובה נעלי טיולים טובות.
ציון: 👍👍👍👍👍
אחרי המסע כומתה המטורף הזה אנחנו מפליגים במעבורת לעיירה טראונקירכן (Traunkirchen), שנמצאת בגדה המערבית של האגם. מרציף המעבורת מטפס שביל בתוך היער אל ראש הגבעה, שם נמצאת הקפלה ג'והנסברג (Johannesbergkapelle). אלין כבר שבורה מרוב טיפוסים, מתנחלת על ספסל ואני עולה לבדי עם המצלמה. לאורך העלייה הלא ארוכה פזורים ספסלים רבים וישנן הרבה פינות חמד. הקפלה עצמה לא מרשימה במיוחד, אבל הדרך אליה יפה וגם הנוף מראש הגבעה כמובן מצדיק את המאמץ.
מטיילים עוד קצת בעיירה החביבה אבל המעט (או הרבה) מנומנמת, מטפסים לעבר הקפלה הנוספת, קאלווריינברג, (Hauptkapelle Kalvarienberg), ובסופו של דבר במקום לקפלה, מגיעים לפסל שכל מילה נוספת עליו מיותרת..
מי בדיוק מציב כזה פסל אצלו בחצר?? לאנשי טראונקירכן הפתרונים..
כיוון שההפלגות להיום כבר נגמרו מזמן, אנחנו חוזרים לגמונדן ברכבת. ההגעה אל תחנת הרכבת של טראונקירכן (Traunkirchen Ort) מצריכה, תוך חוסר התחשבות מוחלט ביום המתיש שעברנו, טיפוס עצבני נוסף. הרכבת מגיעה, אנחנו עולים ובתוך 15 דקות (לעומת 50 דקות בהפלגה..) אנחנו בתחנת הרכבת של גמונדן, ומשם למרכז העיירה בחשמלית, לשמחתה הרבה של אלין, חובבת ידועה של חשמליות (בסדר, בסדר.. טראם).
יורדים במרכז העיירה, לא רחוק מהרציף שממנו הפלגנו בבוקר, ונכנסים למסעדה מקומית שמגישה מנות אוסטריות מסורתיות (Weinstube Spies). על תפריט באנגלית אין מה לדבר, גם לא על מישהו שדובר אנגלית מעבר לבייסיק של הבייסיק. אנחנו שוב מוצאים את עצמנו שוברים את השיניים עם שמות בלתי אפשריים בעליל של מנות, ובסוף מתבייתים על שניצל וינאי ועל קציצות בשר צבי. האוכל טעים ואנחנו עייפים ומרוצים אחרי יום מטורף ועמוס בחוויות. הליכה קצרה ואנחנו בחזרה במלון.
היום השישי
מתעוררים לעוד יום בהיר ויפה. לחורף הקצר מאתמול אין זכר, ומזג האוויר שוב צועק אלינו "רכבל! רכבל!". זה בדיוק הזמן לסגור חוב ישן לעיירה סט. וולפגנג (St Wolfgang im Salzkammergut) ולשאפברג (Schafbergspitze).
בסט. וולפגנג ביקרנו בטיול הקודם שלנו שעבר בזלצקמרגוט, בשנת 2018, ואז קידם את פנינו מזג אוויר סוער וחורפי, שלא השאיר שום אופציה לעלות אל פסגת השאפברג. הפעם מזג האוויר מושלם, ואנחנו נחושים לכבוש את הפסגה, שהעלייה אליה מתבצעת ברכבת גלגלי שיניים עתיקה.
מגיעים לסט. וולפגנג בשעה מאוחרת יחסית (סביבות 12:00), וכצפוי ביום עם מזג אוויר שכזה, מגרש החנייה הקרוב ביותר לתחנת רכבת גלגלי השיניים (P8) מלא עד אפס מקום. במגרש P6 דווקא יש מקום בשפע - אבל מסתבר שמדובר במגרש חנייה פרטי של אורחי המלון הסמוך ואסור לחנות בו. בסופו של דבר במגרש P7 נמצא מקום פנוי ואנחנו חונים וממהרים לקופה.
בעת קניית הכרטיסים יש לבחור מראש שעת עלייה ושעת ירידה. שוב כצפוי, הרכבת כבר מלאה לעלייה הקרובה, ועלינו לחכות כחצי שעה, לעלייה הבאה. גם שעות הירידה הפנויות לא הכי מתאימות לתוכניות שלנו להמשך, אבל זה מה שיש ועם זה ננצח.
שני הסנטים שלנו: קודם כל - להגיע מוקדם, במיוחד ביום עם מזג אוויר יפה. ושנית, צריך לקחת בחשבון שגם אם מזג האוויר למטה חמים, בפסגה עשוי להיות קר ומומלץ להביא מעיל קל.
תוך כדי ההמתנה לרכבת אני מנסה להשיג מודיעין אסטרטגי ושואל את הכרטיסן באיזה צד של הקרון עדיף לשבת. "הממ.. זה תלוי" עונה לי הכרטיסן. "בהתחלה יש יותר נוף מצד שמאל, אבל בהמשך הנוף מצד ימין יותר מגבוה.." וואלה יופי, אחלה טיפ. עזרת לנו מאוד.
הנסיעה ברכבת גלגלי השיניים - 🐢🐢🐢, ונמשכת כ 35 דקות, גם בעלייה וגם בירידה.
על הנוף מהפסגה באמת שאין יותר מדי מה לכתוב. מדהים, מרהיב, מהמם, מושלם, לא להאמין שיש נופים כאלה - כל סופרלטיב שתבחרו לא באמת יספיק.
כמובן, האוסטרים הגאונים לא חשבו על זה שאם כבר בונים מסילת רכבת שמגיעה אל הפסגה - אולי כדאי שהיא תגיע באמת לפסגה. על מנת לזכות לראות את הנוף במלוא הדרו, כולל האגמים שנמצאים מצפון, אטרזה (Attersee), מונדזה (Mondsee) ואירזה (Irrsee), צריך לטפס עוד מהתחנה.
בסופו של דבר אנחנו מסיימים להתלהב מהנוף ומחזירים את הנשימה אחרי כל הטיפוסים הנוספים, אוכלים מרק גולאש טעים במסעדה הקטנה שבמקום ויורדים חזרה למטה.
שורה תחתונה: העלייה לפסגה ברכבת גלגלי שיניים היא חוויה מפוקפקת למדי. הנסיעה איטית בצורה מרגיזה, הקרונות ישנים וצפופים באופן מוגזם עד לא נעים ועל מיזוג אויר אין מה לדבר. אנחנו נסענו בסוף ספטמבר, כך שאיכשהו היה נסבל, באוגוסט הנסיעה הזו עלולה להיות סיוט רציני. מצד שני, הנוף מלמעלה - מושלם.
ציון לנסיעה ברכבת גלגלי השיניים: 👍👍. ציון לנוף: 👍👍👍👍👍
מכאן נסיעה קצרה לעיירה סטרובל (Strobl) לעשות עוד מסלול הליכה ליד האגם. גם את המסלול הזה, Bürglstein Rundwanderweg שמו, אלין היא זו שמצאה, וחשוב להדגיש זאת. אז הנה אני מדגיש זאת. מדובר במסלול מעגלי, שמתחיל בגשר קלאוס (Wolfgangsee-Klause) שבסוף רחוב בורגל (Bürglstraße). המסלול עובר בצמוד לשפת אגם וולפגנג ובהמשך מתעקל ימינה, מקיף גבעה גדולה ומיוערת, מתחבר לכביש וחוזר לנקודת ההתחלה. הטוויסט (הגאוני, לפחות לפי דעתי האובייקטיבית) שאני הצעתי למסלול היה כזה: להשאיר את הרכב בסט. וולפגנג ליד הרציף של המעבורת, להפליג אל סטרובל - ולחזור אל סט. וולפגנג ברגל, כשהחלק הראשון מתאחד עם המסלול המקורי, ובהמשך, במקום להקיף את הגבעה ולחזור לנקודת ההתחלה, פשוט להמשיך על שפת האגם עד סט. וולפגנג. גאוני, כבר אמרתי?
לאחר התייעצות עם לשכת התיירות המקומית, הוחלט ללכת על הטוויסט שלי, כאשר בשני המקרים (גם המסלול המקורי וגם הליכה מסטרובל עד סט. וולפגנג) מדובר על הליכה לא קשה של כשעתיים וחצי עד שלוש.
אבל כמובן, תוכניות לחוד ומציאות לחוד. עד שאנחנו יורדים ברכבת גלגלי הצבים, כלומר גלגלי השיניים, כבר אין לנו זמן להמתין להפלגה, ואנחנו נוסעים לסטרובל ברכב. מחפשים חנייה בקרבת המסלול - ולא מוצאים. משאירים בסופו של דבר את האוטו בצד הכביש, ליד מכוניות נוספות, נושאים תפילה חרישית לפקחים בסטרובל להיות רחמנים, ויוצאים לדרך.
לאחר מספר דקות של הליכה מגיעים אל מושבים בצורת פרחי לוטוס שנמצאים מעל האגם ואנחנו מתפרקדים להנאתנו. המסלול ממשיך על שפת האגם, חלקו על גשרוני עץ מעל המים, חלקו בין העצים - פשוט תענוג של מסלול. לאחר כ 45 דקות של הליכה אנחנו מגיעים לקטע המסלול שעולה אל תוך היער ומתרחק מהאגם, ובהתחשב בשעה המאוחרת יחסית, מחליטים שלא להשלים את המסלול המלא, אלא לחזור על עקבותינו.
שורה תחתונה: לא עשינו את כל המסלול, אבל נראה שהוא ללא ספק שווה ציון 👍👍👍👍👍. כפי שהוזכר, לדעתנו עדיף להשאיר את הרכב בסט. וולפגנג, להפליג אל סטרובל וללכת חזרה אל סט. וולפגנג בצמוד לאגם.
מכיוון שהאפשרויות הקולינריות בסטרובל בשעות הערב המאוחרות הן מוגבלות עד לא קיימות, אנחנו מחליטים לחזור אל סט. וולפגנג ולאכול שם ארוחת ערב (לא שבסט. וולפגנג יש יותר מדי אפשרויות..). מתיישבים במסעדת פאול דר ווירט (PAUL der Wirt), ונהנים מאוכל טעים, מאווירה רומנטית ובאופן תיאורטי - גם מנוף יפה לאגם (באופן תיאורטי - כי כבר חשוך ולא רואים כלום..)
לאחר ארוחת הערב, אלין לא מוותרת על סיבוב ברחובות הדי שוממים של העיירה המקסימה.
"אני חייבת למצוא את הירידה לאגם.. איפה שהאכלנו את הברבורים בגשם לפני 6 שנים"
כנגד טיעון מלומד שכזה אין לי יותר מדי מה להגיד. אלין מוכיחה שוב את היותה GPS מהלך, ומנווטת אותנו במדויק אל אותה ירידה, ואח"כ גם אל המסעדה שבה אכלנו באותו הביקור. לאחר שהמשימות האלה הושלמו בהצלחה אנחנו חוזרים אל גמונדן.
לחלק ב' של הפוסט: מסע בין אגמים - זלצקמרגוט (וגראץ.. וזלצבורג..) - חלק ב'
