לחלק א' של הפוסט: מסע בין אגמים - זלצקמרגוט (וגראץ.. וזלצבורג), אוסטריה 2024 - חלק א'
היום השביעי
אנחנו מתעוררים ליום נוסף עם מזג אוויר מעונן, אך נכון לבוקר - ללא גשם. התוכנית להיום היא זלצבורג. אמנם גם בעירו של מוצרט ביקרנו כבר לפני 6 שנים, אך מובן שלא הספקנו לראות הכל.
או במילים אחרות: אלין צריכה עוד יום הפוגה מטיולי טבע, ועוד קצת נוף אורבני לנפש..
היעד הראשון שלנו הוא ארמון הלבורן (Schloss Hellbrunn). הארמון נמצא בחלק הדרומי של העיר, וניתן להגיע אליו מהמרכז בתחבורה ציבורית, בהפלגה בנהר הזאלצאך - או פשוט ברכב, כפי שעשינו אנחנו. ראוי גם להזכיר שהכניסה לסיור בארמון כלולה בכרטיס זלצבורג, ומי שמתכוון לבקר באטרקציות נוספות בעיר, יתכן שמשתלם לו לרכוש את הכרטיס.
חונים במגרש החנייה רחב הידיים (כמובן, בתשלום נפרד מהכניסה לארמון) ורוכשים כרטיסי כניסה. כרטיס הכניסה כולל את סיור ה"מזרקות המשוגעות", כניסה לארמון עצמו וכן כניסה למוזיאון ולגן החיות של זלצבורג שנמצא בסמוך. הכניסה לפארק הענק שמקיף את הארמון - ללא תשלום.
הקופאית שואלת אותנו באיזו שפה נרצה את ההדרכה הקולית, ומיד מוסיפה "?It was Hebrew, right"
אנחנו משבחים אותה על כישורי זיהוי השפה שלה, ושמחים לשמוע קצת עברית, אחרי כל הגרמנית של השבוע האחרון.
סיור ה"מזרקות המשוגעות" עובר דרך תחנות שונות בגן של הארמון, שכולן סובבות סביב אותו מוטיב: ובכן.. מים ומזרקות.
מסתבר שלארכיבישוף מרקוס סיטיקוס, שעבורו נבנה הארמון לפני למעלה מ 400 שנה, היה ככל הנראה פטיש כלשהו לנושא המים והמזרקות, והוא עשה בהם שימוש כאמצעי בידור ושעשוע, החל מהרטבה פתאומית של אורחיו לסעודות ועד הנעת בובות תיאטרון (!) בכוח המים. הסיור אורך בין 45 דקות לשעה, כאשר ההדרכה הקולית מספקת הסבר קצר ולא חופר יותר מדי על כל תחנה (ככתוב - ההדרכה זמינה גם בעברית). מומלץ מאוד, גם (ולא רק) עם ילדים. רק קחו בחשבון שמדי פעם תחטפו שפריץ מים ממקום לא צפוי..
הסיור מתבצע באופן עצמאי ובקצב אישי, אך הכניסה מתבצעת בקבוצה, ובשעות קבועות, על מנת שלא ליצור עומס רב מדי.
לאחר סיור המזרקות ניתן לעלות אל גן החיות ואל המוזיאון, אבל אנחנו מוותרים ומטיילים להנאתנו בפארק הענק שמקיף את הארמון: ברכות נוי, עצים גדולים, מדשאות, ספסלים למנוחה ואפילו סנאי קטן שמגיח לביקור קצר - והכל כמובן מסודר, נקי ומדוגם, ללא רבב.
לסיום, אנחנו נכנסים לסיבוב קצר בארמון עצמו (בכל זאת, שילמנו גם על זה..), ועוברים בין החדרים, שמאפשרים הצצה נוספת אל חייו של האדון סיטיקוס הנ"ל, חובב המים והמזרקות. גם בתוך הארמון קיימת הדרכה קולית עבור כל חדר, ושוב - יש גם בעברית.
שורה תחתונה: ממליצים מאוד. סיור ה"מזרקות המשוגעות" הוא חוויה מיוחדת במינה, הפארק גדול ויפה וגם חדרי הארמון מעניינים ויפים. כאמור, בגן החיות ובמוזיאון לא ביקרנו.
ציון: 👍👍👍👍
מארמון הלבורן אנחנו מדלגים אל החלק הצפון מערבי של העיר, שם נמצא קניון יורופארק הענק (Europark Salzburg). מדובר בעוד קניון מהסוג שאתה יכול להיכנס אליו בבוקר עם הפתיחה ולצאת בערב עם הסגירה בתחושה שעדיין לא היית בכל החנויות שבהן רצית להיות. אנחנו משתדלים מצד אחד להשלים את מה שלא הספקנו בסיבוב השופינג בגראץ, ומצד שני לזכור שיש עוד כמה דברים שרצינו להספיק. נרשמת הצלחה חלקית.
(הנה, אשתי היקרה, הצלחתי לכתוב פסקה שלמה על קניון, בלי לרמוז ששופינג זה הדבר היחיד שמעניין את אלין (זה לא!!), או שאני מסכן וסובל (אני לא!!). 👏👏👏)
את שארית היום, או ליתר דיוק - בעיקר את הערב, אנחנו מקדישים לטיול בעיר זלצבורג עצמה. חונים בחניון מסודר (Raiffeisengarage) שנמצא ליד ארמון מירבל (Schloss Mirabell) ופונים תחילה לטייל בגנים היפים של הארמון, ממש עם אור אחרון. חוצים את נהר הזאלצאך לכיוון העיר העתיקה ומשוטטים בין הסימטאות הצרות והיפות. הפוניקולור העולה אל הטירה כבר סיים את תפקידו להיום, ולפיכך לא נותר לנו אלא להיכנס למסעדה סמוכה לתחנה התחתונה שלו (Restaurant Stiegl-Keller), לארוחת ערב.
תוך כדי הארוחה מתחילים להישמע רישרושים חשודים מבחוץ. אנחנו מביטים מהחלון ומבינים שהגשם שאמור היה להתחיל רק לפנות בוקר החליט להקדים, דווקא ביום שבו השארנו את מעילי הגשם והמטריות באוטו.. כמה מתחשב! 😬😬😬
חוזרים מהמסעדה אל הרכב, כרבע שעה הליכה, בגשם שוטף ומשננים כל אחד בלב מאה פעמים: "לא יוצאים מהאוטו בלי מטריות ומעילי גשם!!" "לא יוצאים מהאוטו בלי מטריות ומעילי גשם!!" "לא יוצאים מהאוטו בלי מטריות ומעילי גשם!!!!!"
היום השמיני
בוקר אחרון בגמונדן. אוכלים ארוחת בוקר, נפרדים מבעלי המקום המקסימים ועושים צ'ק אאוט בצער רב. כפי שכבר כתבתי, המלון מומלץ ביותר!
מתחילים את היום בנסיעה קצרה צפונה, אל מפלי טראון (Traunfalls). חונים במגרש החנייה הקטן - לא יאומן כי יסופר - ללא תשלום! - ומשם יוצאים למסלול קצר שעובר בין העצים ויורד אל המפלים. מפלי טראון אינם מפלים טבעיים לחלוטין, והם נוצרו גם בשל סכרים שנבנו בנהר טראון, אך המראה עדיין מרשים והזרימה חזקה ועוצמתית. מזג האוויר שוב חורפי, עם טיפטוף קל ברקע, אבל אחרי המקלחת שחטפנו אתמול בלילה בזלצבורג - זה באמת לא מרגש אותנו. לצידנו חולפים מטיילים מקומיים בלבוש הטיולים הקלאסי למזג אוויר כזה: נעלי טיולים, מכנס קצר, מעיל גשם ומקלות הליכה.
כחצי שעה של הליכה, ואנחנו מגיעים אל הגשר שבתחתית המפלים, וכעת ניתן לבחור האם לחזור באותה הדרך שבה הגענו, או מהצד המזרחי, דרך הכביש. אלין מחליטה ללכת על בטוח ולחזור במסלול שבו ירדנו, בעוד אני חוזר דרך הכביש. אין מה להגיד, כרגיל, האישה צודקת. הדרך בה ירדנו הרבה יותר יפה ומעניינת מאשר ההליכה בכביש..
שורה תחתונה: טיול קצרצר ונחמד מאוד. בהחלט שווה קפיצה למי שנמצא בצפון אגם טראון.
ציון: 👍👍👍👍
כעת הגיע הזמן לתת סוף סוף קצת כבוד גם לאתרזה (Attersee), האגם הגדול ביותר בזלצקמרגוט. נוסעים אל העיירה קמר (Kammer) שנמצאת בפינה הצפון מזרחית של האגם וחונים בחניון המסודר שליד טירת קמר (Schloss Kammer), מן הסתם מתוך כוונה ללכת לראות את הטירה. אך השער המוביל אל הטירה סגור ומסוגר, ואנחנו ממשיכים אל הטיילת על שם גאוות המקום, הצייר האוסטרי גוסטב קלימט. קלימט אמנם נולד, גדל ולמד בכלל בווינה, אך בילה חלק ניכר מחופשותיו באגם אתרזה, וגם צייר באזור חלק מציוריו המפורסמים, וזה מספיק לפרנסי התיירות במקום לקחת עליו בעלות.
הטיילת, שממשיכה מקמר לאורך הגדה הצפונית של האגם חביבה בסה"כ, אבל במזג האוויר האפרורי ועם הטיפטוף המציק - האזור קצת פחות מזמין. אנחנו ממצים יחסית מהר וממשיכים ליעד הבא, הכפר מונדזה (Mondsee), שנמצא - עוד הפתעה - על שפת אגם מונדזה.
האטרקציה המפורסמת ביותר בכפר מונדזה היא הבזיליקה סט. מיכאל (Basilika St. Michael), שמככבת בסרט "צלילי המוסיקה". אנחנו מנווטים את עצמנו אל הבזיליקה - רק כדי לגלות שהיא נמצאת בשיפוצים ומוקפת פיגומים. כיף גדול. למזלנו, החזית היפה של הבזיליקה לא מפוגמת, ואלין מנציחה אותה מכל זווית אפשרית.
פרט לבזיליקה, מסתבר שבמונדזה יש גם מדרחוב חביב ביותר, ובו בתים צבעוניים ומקושטים ושלל בתי קפה מזמינים. גם מזג האוויר משתפר ואנחנו מטיילים להנאתנו ולבסוף נכנעים, מתיישבים באחת ממלכודות התיירים הרבות ואוכלים מרק אוסטרי מסורתי.
מכאן אנחנו ממשיכים למקום הלינה האחרון בטיול, מלון סומרהוף בגוסאו (Hotel Sommerhof). האירוח במלון הזה הוא על בסיס חצי פנסיון, מה שחסך לנו מעתה והלאה את ההתלבטות בכל ערב היכן לאכול, וגם (לא פחות חשוב..) אילץ אותנו לחזור למלון בשעה מוקדמת יותר. בין היתר, המלון מציע לאורחיו גם בריכה מחוממת, ג'קוזי ורחבת משחקים גדולה, וגם במקרה הזה - ממליצים מאוד מאוד על המקום.
מגיעים למלון, מתקבלים בחיוך רחב ומיד מתבקשים לבחור מנות לארוחת הערב. הולכים לחדר להתארגן, יורדים לאכול (טעים מאוד), וחוזרים לחדר, כל אחד לענייניו: מי לשבת במרפסת ולקרוא ספר מול החושך האינסופי ומי להימרח על המיטה ולשחק כדורגל באייפד.
נהנים מהשלווה והפסטורליה, ואז, פתאום, צליל מוכר ומאוד לא אהוב קורע את השקט של הלילה. הצליל האחרון שהיינו מצפים לשמוע בכפרון נידח, באמצע שום מקום באוסטריה.
אזעקה!!
אשכרה אזעקה, עולה ויורדת, בדיוק כמו בארץ.. מה זה, לעזאזל?? האיטלקים על הרמפות?? גרמניה החליטה לשחזר את האנשלוס דווקא היום??
אלין מזנקת אל תוך החדר מהמרפסת.
"אתה שומע את מה שאני שומעת?? או שאני מדמיינת??"
"שומע.."
"מה זה צריך להיות???"
"אין לי מושג.." אני אומר, ומיד מוסיף, תוך ניסיון להישמע הכי בטוח וידען שאני יכול, "אבל ברור שזה לא כמו אצלנו.."
"אולי תרד לקבלה ותשאל?" אלין מעלה את האופציה ההגיונית
"עכשיו?.. עזבי.. נשאל בבוקר" אני מעדיף להקטין ראש, כשבמקביל האזעקה גוועת לאיטה ופוסקת, מותירה אותנו בעיקר בהלם מוחלט.
למחרת בבוקר אנחנו ניגשים לקבלה. "אה, כן.. זו התרעת שריפה שמיועדת למכבי האש.." מעדכנת אותנו הפקידה.
אנחנו מספרים לה שאנחנו מישראל, ומה משמעות האזעקה הזו אצלנו.
"כן, כן, אני יודעת", היא עונה, דווקא באמפתיה רבה. "לפני כמה שנים הייתה אזעקה כזו באמצע הלילה, וגם היו אורחים מישראל, והם התקשרו אלינו בהיסטריה לברר מה זה.. פנינו אחרי זה למכבי האש, וביקשנו לשנות את צליל ההתרעה שלהם, כי זה טראומתי עבור ישראלים.."
אולי כדאי לנסות לפנות שוב..
(במאמר מוסגר נציין שבמהלך הטיול, בשום מקום לא נתקלנו בעויינות על רקע היותנו ישראלים. ההפך הוא הנכון - בשיחות קצרות על המצב בארץ עם בעלי המלונות שבהם התארחנו הם הביעו הבנה רבה והזדהות.)
היום התשיעי
מתעוררים לבוקר ראשון בגוסאו המקסימה, ששוכנת בלב עמק ירוק ופסטורלי. אחרי ארוחת הבוקר המצויינת במלון אנחנו כבר בדרך לסגור עוד חוב ישן, הפעם לערוץ ליכטנשטיין (Liechtensteinklamm). באותו טיול מפורסם מלפני 6 שנים, שכבר הוזכר כאן לא אחת, הערוץ היה סגור לרגל שיפוצים, והפעם לא התכוונו לוותר על אחד הערוצים היותר יפים שיש לאוסטריה להציע (ויש לה..)
הנסיעה נמשכת כשעה, ושוב, כמו בכמעט כל נסיעה בכביש באוסטריה שאינו אוטוסטרדה התחושה היא של נסיעה בתוך גלויה. הכל מסביב ירוק, נחלים ומפלים על כל מטר, ובאופק - הצוקים האימתניים של הרי האלפים, מוקפים בעננים ומושלגים חלקית. העצים כבר מתחילים לקבל את צבעי הכתום-אדום-חום של הסתיו והתחושה פשוט חלומית.
בזכות מזג האוויר החורפי והקר (10 מעלות) החניון הקרוב ביותר לכניסה, חניון P1, פנוי באופן יחסי, על אף שמדובר ביום שבת. למזג אוויר סגרירי יש גם יתרונות, כך מסתבר. חונים, קונים כרטיסי כניסה ומתחילים ללכת. המסלול בערוץ אורך כשעה וחצי (הלוך חזור), כולל למעלה מ 400 מדרגות - והוא אכן מאוד מאוד יפה. בחלק מהזמן ההליכה על גשרי עץ, בחלק אחר בתוך מנהרות החצובות בסלע, ומכל מקום נשקף המראה המהמם של זרימת המים העוצמתית. הגראנד פינאלה הוא מפל גדול ומרשים, ואנחנו מגיעים אליו, עושים את הסלפי הבלתי נמנע, נחים קצת וחוזרים.
שורה תחתונה: ערוץ יפהפה ומומלץ ביותר. לקחת בחשבון שיש לא מעט מדרגות, גם עלייה וגם ירידה.
ציון: 👍👍👍👍👍
אחרי המרק שכבר הפך למסורת בפנסיון שבתחילת המסלול אנחנו שוב בתנועה, והפעם צפונה, כשהיעד הוא עמק בלונטאו (Bluntautal). בעת תכנון הטיול התלבטתי מה נעשה אחרי ערוץ ליכטשנטיין - האם לחזור לביקור במפלי גולינג היפהפיים (Gollinger Wasserfall), או דווקא בערוץ לאמר (Lammerklamm).
שניים רבים - והשלישי מנצח. תוך כדי ההתלבטות גיליתי את עמק בלונטאו שנמצא בקרבתם, והוא נראה כל כך מזמין ויפה עד שמיד שמתי אותו בעדיפות.
לפי מסלול הטיול המקורי חונים במגרש החנייה בכניסה לעמק (Parkplatz Bluntautal), וממנו הולכים לאורך הנחל, כחצי שעה עד צמד אגמי בלונטאו (Bluntauseen), מסלול מקסים ולא קשה במיוחד, ואח"כ אם נותר כוח, ממשיכים עוד שעה עד המפל שבקצה העמק (Bluntau Wasserfall). בפועל, אנחנו מגיעים לעמק בגשם שוטף, שלא ממש מאפשר לנו לטייל. עוצרים במגרש החנייה ומתלבטים מה לעשות.
"כעיקרון אסור לנסוע הלאה.. צריך לחנות כאן"
"וללכת חצי שעה במבול הזה?? נראה לך?? אין מצב!! נרטבנו בזלצבורג מספיק בשביל כל הטיול"
"אז מה את מציעה?"
"סע כבר הלאה!!"
"אבל.."
"סע!!!"
כמו ישראלים טובים, ממשיכים לנסוע אחרי מגרש החנייה, עוברים על גבי הגשר, וחונים בצד הדרך, קרוב ככל האפשר אל האגמים.
"רק ל 10 דקות!!"
יוצאים מהרכב ויורדים אל האגמים.
איזה מזל שלא ויתרנו! סליחה.. איזה מזל שהקשבתי לאלין.
המראה פשוט מכושף: שני אגמים יפהפיים, עם מים בצבע ירקרק כשמסביב הכל אפור וקודר. הלקחים ממקלחת זלצבורג הופקו, כך שאנחנו מצויידים במטריות ובמעילים, מביטים ביופי הבלתי נתפס הזה ופשוט לא מסוגלים לעזוב את המקום.
ה 10 דקות הופכות ל 20 או 30, ולבסוף אנחנו חוזרים, מסוחררים מרוב יופי, ומבטיחים לעצמנו שבהזדמנות הראשונה נחזור לעמק בלונטאו, להשלים את הטיול המלא עד המפל.
שורה תחתונה: שוב, לא עשינו את כל המסלול, אבל מה שראינו - נראה פשוט מדהים.
נוסעים חזרה אל המלון, ופעם נוספת פשוט לא מסוגלים להפסיק להתפעל מהדרכים היפהפיות.
היום העשירי
היום הזה עתיד להיות מוקדש לאחת הפנינים של זלצקמרגוט, אם לא ה.., הלא היא העיירה האלשטט (Hallstatt). כמובן, גם בהאלשטט כבר ביקרנו, ועדיין - נדמה שאי אפשר להיות בזלצקמרגוט מבלי להיכנס אל האלשטט.
המרחק מהמלון שלנו אל האלשטט הוא פחות מ 20 דקות נסיעה, ואנחנו מגיעים בשעה לא יותר מדי מאוחרת, (סביבות 10:00 בבוקר), אך מספיק מאוחרת כדי שמגרש החניה P2, הקרוב ביותר למרכז העיירה, כבר יהיה מלא עד אפס מקום, ואנחנו ממשיכים למגרש P1, המרוחק עוד כמה מאות מטרים. למרכז העיירה לא ניתן להיכנס עם רכב, ויש לחנות באחד ממגרשי החנייה שנמצאים מחוץ אליו.
כהאלשטטרים מנוסים (בכל זאת, כבר ביקור שני!) אנחנו מביטים בבוז בנחיל האנושי שדוהר ממגרש החנייה לכיוון המרכז, ופונים דווקא לכיוון הנגדי - רחוב מאלרווג (Malerweg), שמתרחק מהמרכז לכיוון מערב, במקביל לנחל וואלדבאך (Waldbach). עד מהרה אנחנו משאירים מאחורינו את הבתים האחרונים של האלשטט, נכנסים אל תוך היער ובפעם המי יודע כמה בטיול הזה - פשוט מרגישים שלא צריך יותר מזה. הליכה בתוך יער אירופאי קלאסי, באווירה ובצבעים סתוויים ומסביב שקט ושלווה, רק אנחנו והטבע המושלם. והריח.. הריח הכל כך מיוחד הזה.. מתי כבר מישהו ימצא דרך להעביר ריח??
בשלב מסויים אנחנו מגיעים לפיצול, כאשר אפשרות אחת היא להמשיך אל עבר המפל, מרחק כשעה הליכה, או לחזור לכיוון העיירה. אנחנו בוחרים לחזור, ויוצאים מהיער ליד הפנסיון הקטן האוס וואלדבך (Haus Waldbach). טיול קצר ומקסים שכבר עשה לנו את היום.
כעת אנחנו חוזרים להיות חלק מהעדר, ומגיעים לתחנה התחתונה של הפוניקולור העולה אל מכרה המלח. גם מי שאין לו עניין בביקור במכרה, לא יכול בשום אופן לוותר על העלייה בפוניקולור, משום שהנוף ממרפסת התצפית שנמצאת בתחנה העליונה (Hallstatt Skywalk Welterbeblick Aussichtsplattform) - פרייסלס.
מכיוון שכבר ביקרנו במכרה המלח בביקור הקודם שלנו בהאלשטט, אנחנו מרגישים פטורים הפעם. בדיוק כפי שעשינו לפני 6 שנים, אנחנו קונים כרטיס לעלייה בלבד, ולאחר הביקור במרפסת התצפית - יורדים חזרה אל העיר ברגל, במסלול היפהפה שאורך כשעה. הירידה, יש לציין, תלולה ולא קלה, וגם כאן מומלץ מאוד להצטייד בנעלי טיולים, אם אתם מתכננים לרדת ברגל. נקודה נוספת הראויה לציון מיוחד: השירותים בתחנה העליונה של הפוניקולור הם ללא תשלום, וזה כבר ממש בגדר סנסציה, משום שבהאלשטט הדבר היחיד שללא תשלום הוא האוויר, ויש מצב שגם זה זמני.
כהרגלנו בקודש, אנחנו מסיימים את הירידה ומגיעים ממש בשנייה האחרונה אל רציף המעבורת שליד הכנסייה הגדולה, על מנת להספיק להפלגה באגם (לזמני ההפלגות - ראו כאן). השמש יוצאת מבעד לעננים בדיוק בזמן כדי לארגן לנו הפלגה בתנאים מושלמים. המעבורת מפליגה תחילה אל הרציף הדרומי של האלשטט, שנמצא באזור מגרשי החנייה, וממנו ממשיכה אל העיירה אוברטראון (Obertraun), מצידו השני של האגם, עוברת ליד טירת גרוב (Schloss Grub) המרשימה - וחוזרת להאלשטט. סה"כ כשעה של הפלגה נעימה ביותר. ההפלגה מלווה בהסברים אינסופיים בגרמנית על אגם האלשטט, למרות העובדה שהשפה הפופולארית ביותר על הסיפון היא כמובן יפנית.
לאחר סיום ההפלגה אנחנו מטיילים עוד קצת בין הסימטאות הקסומות של העיירה, ובסופו של דבר מגיעים חזרה אל מגרש החנייה וחוזרים למלון.
שורה תחתונה: עם כל הקלישאות וכמה שזה נדוש - האלשטט זו האלשטט, ומה ששלה - שלה. ממליצים בחום על טיול הטבע שעשינו בתחילת היום.
ציון: 👍👍👍👍👍
היום האחד עשר
היום הלפני אחרון של הטיול, ומתחילים להרגיש את הסוף. אפילו אני כבר די מותש, והבוקר לא ממהרים לשום מקום. התוכנית ליום הזה היא לפרוע חוב אחרון מהטיול ההוא: החוב לאגמי גוסאו. בטיול לפני 6 שנים הקדשנו למקום בקושי שעתיים, שהספיקו להליכה קצרה ליד האגם, שכשוך רגליים ופיקניק חפוז. הפעם התכוונו לתת לאגמים, שנמצאים בקושי 10 דקות נסיעה מהמלון שלנו, את הכבוד הראוי להם.
באופן רשמי, ישנם שני אגמי גוסאו (Gostauseen): האגם הגדול, הלא הוא אגם גוסאו הקדמי (Vorderer Gosausee), והאגם הקטן יותר, אגם גוסאו האחורי (Hinterer Gosausee). אבל בין שני האגמים האלה קיים גם אגמון שלישי (Gosaulacke), ואם כל זה לא מספיק - לפני האגם הקדמי קיים עוד אגמון קטן (Gosaub). הקפה של אגם גוסאו הקדמי אורכת בין שעה לשעה וחצי, בעוד המסלול המלא היוצא מאגם גוסאו הקדמי, עולה אל האגם האחורי (ועובר גם דרך האגמון שבינהם) ובחזרה אורך כארבע שעות הליכה.
התאריך הוא 30 בספטמבר, עונת התיירות על סף סיום, ובהתאם, על אף שעת ההגעה המאוחרת יחסית שלנו, אנחנו מוצאים מקום במגרש החנייה הקרוב ביותר לאגם. חונים, משלמים על 4 שעות חנייה ופונים תחילה אל הרכבל. כמו כמעט בכל בוקר, מזג האוויר שהיה בתחילה סגרירי ואפור, הופך לאט לאט לבהיר ויפה, ולאחר עלייה קצרה של כ 5 דקות בקרונית אנחנו בפסגה, בגובה של כ 1500 מטר. הנוף של האגם ושל צוקי רכס דיכשטיין המושלגים שנמצאים מאחוריו - פשוט מעלף. אנחנו מתיישבים על הספסל מול הנוף המטורף הזה, בלי שום רצון או יכולת ללכת לשום מקום. בסופו של דבר אנחנו בכל זאת עושים סיבוב קצר, ויורדים חזרה למטה.
כאמור, לפני 6 שנים הסתפקנו בהליכה קצרה ושכשוך רגליים. הפעם, כשהטמפ' בחוץ היא 8 מעלות, שכשוך רגליים לא בא בחשבון. לאחר 10 ימי טיול מתישים, גם המסלול המלא אל אגם גוסאו האחורי הוא לחלוטין מחוץ לתחום, ואני מנסה לשכנע את אלין להצטרף אלי לפחות להקפה של האגם הקדמי.
"ממש לא. ממש ממש לא. אין לי כוח"
למרות התשובה הנחרצת הזאת, אני לא מתייאש ומפעיל עליה את כל הקסם האישי שלי, ובסופו של דבר היא משתכנעת ואנחנו יוצאים לדרך.
איזה מזל.
לא חושב שזה יהיה יומרני מצידי להגיד שכל אחד, אבל באמת כל אחד, פשוט חייב לעצמו את המסלול הזה, של הקפת אגם גוסאו האחורי. שעה וחצי של שלווה מוחלטת, של התנתקות מושלמת מהעולם. רק אנחנו, האגם, המפלונים הזורמים אליו בקול פכפוך מרגיע, העצים, הציפורים והצוקים המושלגים. באמת שאין לי מספיק מילים לתאר כמה המסלול הזה נפלא, ובו בזמן גם מישורי לחלוטין ונוח מאוד להליכה.
לפחות מבחינתי, בין כל המסלולים הנהדרים שעשינו בטיול שלנו - המסלול הזה היה הנהדר ביותר.
שורה תחתונה: נאמר כבר הכל, אין לי מה להוסיף.
ציון: 👍👍👍👍👍
לקראת סיום ההקפה של האגם אנחנו שמים לב שאוטוטו ארבע השעות שלנו מסתיימות, ואני ממהר אל מגרש החנייה על מנת לשלם על שעתיים נוספות (בדיעבד, עדיף היה לשלם על יום שלם מראש..). אלין מסיימת גם כן את המסלול ומודה בהגינותה הרבה ש"בהחלט היה שווה, מזל שלא ויתרנו".
יושבים עוד קצת ברוגע מול האגם, סיבוב בחנות המזכרות - וחזרה למלון, לארגן את המזוודות.
היום השניים עשר
היום האחרון בהחלט של הטיול. לפנינו עוד נסיעה של קרוב ל 4 שעות אל שדה התעופה בווינה, אבל שנינו מרגישים צורך עז לראות עוד אגם אחד לפני שנפרדים מזלצקמרגוט. ארוחת בוקר אחרונה, פרידה מהמלון הנהדר בגוסאו - ואנחנו נוסעים חזרה לכיוון אגם טראונזה, או ליתר דיוק, לעיירה אבנזה, אל צמד אגמי לאנגבאת, שהיו בתכנון ליום הרביעי, ובסופו של דבר הפסידו בפוטו פיניש למפל רינדבאך.
בנוהל הרגיל של אוסטריה, מדובר בשני אגמים, אגם לאנגבאת הקדמי (Vorderer Langbathsee) ואגם לאנגבאת האחורי (Hinterer Langbathsee). המסלול סביב האגם הקדמי בלבד אורך כשעה, הקפה של שני האגמים - כשעתיים.
המכונה במגרש החנייה שליד האגם הקדמי מציגה משפט סתום בגרמנית. שפות נוספות שבהן המכונה יודעת להציג את המשפט הסתום הן צרפתית ואיטלקית. באבנזה כנראה לא חושבים שיש גם כאלה שצריכים תרגום לאנגלית, במיוחד לאור העובדה שבמקום אין קליטת אינטרנט ולא ניתן להשתמש ב Google Translate. עומדים מספר דקות חסרי אונים מול המכונה, עד שלפתע מגיחה מתוך מימי האגם הקפואים מישהי בחליפת צלילה.
"זה אומר שהמכונה לא בשימוש"
לא היינו מנחשים.
כמו בגוסאו, אנחנו מסתפקים גם הפעם בהקפה של האגם הקדמי, ושוב כמו בגוסאו - נותרים פעורי פה מול היופי האינסופי של האגם הזה. ולא, זה ממש ממש לא נמאס.
שורה תחתונה: עוד מסלול נהדר, מה כבר אפשר להגיד.
ציון: 👍👍👍👍👍
את הטיול אנחנו חותמים רשמית בעצירה קצרה בפארק טוסקנה המקסים (Toscanapark), בחלק המערבי של גמונדן. חונים בחניון הענק של הפארק, מתיישבים על ספסל מול האגם עם שתייה ואוכמניות ומסכמים טיול מושלם. אלין עוד מספיקה לגנוב כמה תמונות אחרונות של טירת אורט (Schloss Ort), ואנחנו חוזרים לרכב, בדרכנו לשדה התעופה. ממש רגע לפני שנכנסים למכונית, הסולייה של נעלי הטיולים שלי מתפרקת באופן סופי, ונדמה שאין סימן ברור יותר מזה לכך שהטיול הזה הגיע לקיצו.
אפילוג
הטיול הזה היה ללא ספק שונה מאוד מכל טיול אחר שעשינו. מאוד לא פשוט, לעיתים בלתי אפשרי, להתנתק ממה שקורה בארץ בזמן שאנחנו בגן עדן, אבל אחרי השנה הכל כך מורכבת שעברנו - היינו פשוט חייבים את זה לעצמנו, והטיול הזה עשה לנו רק טוב.
אוסטריה היא יעד אולטימטיבי למי שמחפש טבע מושלם, מקום שבו כל תמונה היא פוטנציאל לגלויה וזלצקמרגוט הוא ללא ספק אחד האזורים היפים ביותר שיש במדינה היפה הזאת. פרט לטבע, גילינו בטיול הזה את גראץ - עיר יפהפיה שללא ספק נשוב אליה בעתיד.
מבחינת התכנון, את רוב מסלולי הטיול הספקנו, לא תמיד במלואם, וזה בסדר גמור. אנחנו מאמינים שצריך גם להקשיב לגוף, ולדעת מתי לעצור כדי שלא להגיע למצב של אפיסת כוחות מוחלטת. לכל אחד יש קצב משלו ויכולות משלו, וכאשר מתכננים את הטיול צריך לקחת בחשבון שאי אפשר לעמוד בתכנון בצורה מלאה ולהספיק הכל. החוכמה היא לדעת להתמקד בחצי הכוס המלאה (או בתקווה, בשני שליש הכוס המלאה..) ופחות להתעסק במה שלא מספיקים לעשות.
בסופו של דבר, כמו שאני תמיד אומר - צריך להשאיר משהו לטיול הבא..
