טוב, בסיום חופשת הסקי שלי השנה בקולורדו, טסתי לוגאס לכמה ימי נופש אמיתיים- אוכל טוב, הופעות, ספא, שופינג. מנוחה אמיתית. והפעם החלטתי לשבור את הנופש הקצר ביום אחד של גלישה ביוטה. מה שזירז את ההחלטה היה כסף צבור בחברת התעופה סאות'ווסט, בשל ביטול טיסה במרץ 2016 (למי שזוכר, בגלל הפציעה המפורסמת בברך שמאל), וכן העובדה שבאפיק פאס- האתרים הספציפיים האלה כלולים בילט אין.
אז הפעם היו בחופשתי 9 ימי גלישה (מושלמים!) בקולורדו, ועוד אחד ביוטה.
ותודות להדס, סוכנת הנסיעות המהימנה והנהדרת שלי (שסידרה לי ביטוח סקי ביום הגלישה הראשון, כי שכחתי !!! עפיפון שכמותי), ואיתן ארנס, הפיזיותרפיסט המקסים ממדיקס, שעשה לי הכנה נהדרת במשך כל חצי השנה האחרונה, ואני חייבת לומר שהפעם כמעט ולא נתפסו לי השרירים בכלל וזה כבר שיפור.
הטיסות נקבעו בסאות'ווסט ליציאה מוגאס בסביבות 6:30 בבוקר, נחיתה ב SLC ב 8:30. וחזרה משם ב 8:20 בערב, ונחיתה בוגאס ב 8:40. כל זאת, כמובן, בשל הבדלי השעות.
מה שנתן לי יום גלישה מלא ומספיק זמן לחזור לשדה.
עלות הטיסות יחד- 140 דולר, וכאמור, לא שילמתי עליהן כרגע, אלא בקרדיט שנותר לי בשל ביטול הטיסה במרץ (צריך להשתמש תוך שנה, או שמתבטל).
עלות השכרת רכב בנשיונל- כ 90 דולר.
כניסה לאתר- כלולה ב EPIC LOCAL PASS שעלה לי בתחילת העונה 600 דולר, והוא כולל 10 ימים בוייל/ביבר קריק, גלישה בלתי מוגבלת בברקנרידג', א-באזין וקיסטון. וגלישה כמעט בלתי מוגבלת בנורת'סטאר, קירקווד והבנלי בלייק טאהו, וכן בפארק סיטי- קניונס ביוטה. כן התווספו 5 ימי גלישה בויסטלר. פשוט פאס מדהים למי שגולש בצפון אמריקה למעלה מ 5 ימים בשנה.כרגע לא ניתן לרוכשו במחירים אלה, כיוון שהוא ניתן לרכישה רק עד תחילת העונה.
מזג האויר לאורך כל חופשתי בקולורדו היה קטסטרופלי, מה שהבטיח איכות שלג מעולה, אבל חלמתי על השמש במשך כל 9 הימים, וזכיתי לראותה רק ביום האחרון בברקנרידג', שהיה יום של “שמש שקרנית”, כיוון שהטמפ' צללו מתחת ל 0 מעלות פרנהייט עם רוחות עזות, אבל שמש… לך תבין. נזכרתי בימי הכייף שלי בדרום ג'ורג'יה, באיזור הסאב אנטארקטי. SAME SAME BUT DIFFERENT, כמו שאומרים ידידיי התאילנדים.
ביוטה נחתתי בבוקר יום שלישי ה 20.12, ולאחר השכרת רכב מהירה ביותר, ולקיחת הציוד, הייתי ברכב בתשע בבוקר בדרכי לפארק סיטי.
הדרך פשוטה מאד- ולא צריך GPS. ביציאה יש להצמד ליציאה מהשדה, לעלות על 80E, שמשולב עם I 15 SOUTH, לנסוע לאורך הדרך עד שיש שילוט לפארק סיטי, להמשיך ב 80E, עד KIMBALL JUNCTION, ומשם הדרך משולטת מצויין. גם החזור פשוט להפליא, ולאורך כל הדרך כתוב בבירור איך לרדת לשדה התעופה הבינלאומי של סולט לייק סיטי, וכמה זמן צריך להגיע.
ברור כשמש שהכל בנוי להגעה מהירה, קלה ויעילה לאתרים, אני מניחה שגם כיוון שהם מכניסים כסף רב למדינה ותורמים לתיירות פנים וחוץ. כשיוטה מתגאה בכך שסולט לייק סיטי הינה העיר היחידה שניתן להגיע בפחות מחצי שעה לאתרי הסקי שלה. זמן זה כסף, זה ברור.
תוך כחצי שעה הייתי בקניונס, ולפני 10 בבוקר הייתי כבר על המדרונות. ניתן להחנות בצד של קניונס (קרוב יותר) או בפארק סיטי, 3 מייל משם. כוונו אותי לחניה (חינם!!! בניגוד לקולורדו שם באתרים היוקרתיים עולה הרבה כסף להחנות- 12 דולר בברקנרידג', 25 דולר בוייל) להר עליתי במעלית הקבריולט הפתוחה בצד של קניונס.
בניגוד לקולורדו, שם הכל ברור מאד, בפארק סיטי חסר משהו במידע על רצף ההרים. בברקנרידג', לדוג', יש שלטים של כל הפסגות= מ 6 ועד 10, וברור שהם בנויים מ 6 בצד ימין ועד 10 בצד שמאל של ההר. בוייל, יש את החלק הקדמי והחלק האחורי, והשילוט ברור מאד, כולל לקערות הרחוקות עד בלו סקיי באזין.
לחילופין, בםארק סיטי-קניונס, שהוא אתר עצום בגודלו, השילוט חסר. יש את הפסגות, ולא ברור מה קודם ומה אחר כך, אלא אם נצמדים למפה (בקולורדו- לא צריך). כמו כן, לא ברור איך מגיעים מפארק סיטי לקניונס ולהיפך. האם הפסגה הספציפית שאתה גולש בה כרגע היא של קניונס או של פארק סיטי- ?
שאלתי אנשים איך מגיעים מקניונס לפארק סיטי ואז נצמדתי למפה לאורך כל הדרך. לטעמי האישי- חבל. אם יהיה שילוט ברור יותר, ההנאה וההכרות עם המקום- יגדלו.
באותו יום, השמש זרחה והיה סוף סוף חמים ונעים (יחסית) על המדרונות. לחילופין, איכות השלג היתה קלוקלת ביותר, בהשוואה לגן העדן הקולורדואי. היו חלקים קרחוניים, והשלג היה גושי וגרגרי בחלק מהמקומות.
גולשים ותיקים ומנוסים, יודעים לזהות את איכות הגלישה מהרגע הראשון שהם רואים את השלג.
יש משטח מוחלק לחלוטין (מעולה לקארבינג), יש משטח מוחלק שירד עליו שלג בלילה והוא יחסית קל לגלישה, יש קרח שהוא איום ונורא תמיד, ונגרם בד”כ ממשטח שקפא בלילה אחרי שנמס יום קודם, או מירידת גשם על האתר (לא טוב). יש פאודר עמוק (קשה אבל מיוחד), ויש מוגולים בשלושה גדלים- מיני, מידי ומקסי. אלה המדרונות שאני גולשת עליהם בד”כ. יש משטח קרחוני, שהוחלק והוחלק והוחלק, וזה היה השלג שפגשתי ביוטה בחלק מהמקרים- גושי קרח קטנים וקטנטנים שנכנסים מתחת למגלשיים, ולא כייף לגלוש עליהם.
אז בפעם הזו (בניגוד לפעם קודמת שגלשתי בקניונס ובפארק סיטי בנפרד, כשהן עוד היו 2 הרים נפרדים), איכות השלג שפגשתי היתה לקויה והיא גרמה להנאה פחותה מיום הגלישה הזה.
את היום התחלתי בצד ימין, והחלטתי לגלוש מקניונס לפארק סיטי, כשאת רוב הדרך עשיתי במסלולי קאט ווק, החביבים עליי פחות. כמו כן, האוף פיסטים השונים נראו עם איכות שלג לא משהו, מה שלא עורר בי את החשק לצאת ולחקור אותם.
כרגע פתוחים כ ¾ מהאתר, שזה די דומה לאתרים נוספים בסדר הגודל הזה בצפון אמריקה. יפה מאד לתחילת עונה.
החיבור בין שני ההרים הוא מגונדולת קוויקסילבר, שפונה לשני הצדדים, והיא החיבור העיקרי בין ההרים. בחזור לקניונס, ניתן לרדת מהגונדולה באמצע הדרך ולגלוש עד למטה.
מהגונדולה עליתי על מעלית silverlode, שהיא המעלית העיקרית בצד של פארק סיטי, וירדתי כמה מסלולי מוגולים לא רעים בצד הזה.
בפארק סיטי בניגוד לאתרים אחרים, יש סימון של מרובע כחול למסלולים מקבילים לאדום, שני מרובעים כחולים למסלול מקביל לשחרחר, וכן המעויין השחור המקביל לשחור באירופה.
נכנסתי לאכול בצד הזה של ההר, ושם נחרדתי לגלות כי המבורגר אפיק (ההמבורגר שנמכר בכל אתרי הסקי של וייל ריוסרטס כמדומה) עולה כמעט 17 (!!!!) דולר. שומו שמיים.
הלכתי על פיצה ארטיזנלית (אני מקווה שכך מבטאים זאת בעברית) שעלתה לי כ 12 דולר, והיתה מבאסת. בעיקר בצק פוקצ'ה עם קצת ירקות מלמעלה עם גבינה. האוכל לא משהו, זה ברור. (ומבאס).
לשתות אני תמיד מביאה איתי פחיות של פרייה ליים- עולה 5.5 דולר ל 10 פחיות בוולמארט או טארגט, הלוואי עלינו בארץ. ניסיתי הפעם גם פחיות דאסאני מוגזות, אבל הרבה פחות טעים, והרבה יותר זול. חזרתי לפרייה.
אחרי הארוחה המבאסת, חזרתי לצד של קניונס, ושם פגשתי לראשונה ביום זה קרח, שגרם לי לרגרסיה קשה, כיוון שהוא ממש כיסה את כל המסלול, וגרם לי להחליק עליו שוב ושוב. ממש נורא. הנופים, בכל מקרה, יפים מאד.
בסוף היום שהתקרב במהרה, גלשתי בצד הימני של האתר, שם היתה בריכה יפהפיה שניתן לראות אותה מהאורנג' באבל אקספרס, המעלית בה עליתי בבוקר, כיוון שהגונדולה היתה ממש מלאה.
חשוב לציין כי היום היה שלישי, והאתר היה מלא וגדוש באנשים רבים, בניגוד לברקנרידג' ווייל שהיו נטושות ממש בהשוואה. כנראה שהקרבה לשדה התעופה, עושה את שלה. זה בעייתי במקומות השטוחים יותר שם יש “סטודנטים לסקי”, וממש צריך להיות איטי כדי לא להתנגש באנשים, שזה תמיד מסוכן.
את היום סיימתי בסביבות 15:30 מה שנתן לי כ 5 שעות גלישה נטו לפחות, וזה שווה את הטרחה לגולשים אדוקים.
משם חזרתי בקבריולט, לתחתית ההר, ועצרתי בוולמארט הסמוך (כ 5 דקות נהיגה מהאתר), לקניות נוספות, כולל של מזכרות מהמקום. תזכרו שמזכרות תמיד כדאי לקנות בוולמארט, כמו גם מחממי ידיים ורגליים.
עוד טיפ חשוב הוא שבדרך חזרה, כ 5-10 מייל מהשדה, כדאי לרדת בירידה שיש עליה שילוט של תחנת דלק ולמלא דלק, כיוון שבאיזור השדה, בניגוד לשדה התעופה של דנבר, אין תחנת דלק. בדנבר יש ממש ליד עמדות השכרת הרכב תחנת דלק עצומה, עם שירותים נוספים, ותמיד צריך וכדאי לעצור שם ולמלא דלק. ביוטה, כפי שזכרתי נכונה- אין.
הדלק יצא משהו כמו 7 דולר, וזה תמיד זול מאד ושווה מאד בצפון אמריקה.
הרכב ששכרתי בסולט לייק סיטי היה רכב קומפקטי וקטן, כיוון שהדרך לא היתה מושלגת ובעייתית -היא כן יכולה להיות כזו אחרי סופת שלגים, כמובן.
וזאת, בניגוד לסנטה פה הקבועה שלי בקולורדו- שם צריך וחובה לקחת רכב SUV.
ובקצרה- האם הייתי עושה זאת שוב??? לא בטוח בכלל.
האם הייתי מגיעה לסולט לייק סיטי על חשבון קולורדו? גם כן לא בטוח. ברקנרידג' עדיפה לטעמי על פארק סיטי-קניונס, וכאמור, זה אתר שניתן לגלוש בו ללא הגבלה עם האפיק פאס לוקאל.
למי שנמצא באיזור, ברור שעדיף לגלוש ביוטה ולא בקליפורניה (למרות שנאמר לי ע”י אחד האנשים כי גלישת אביב יכולה להיות נפלאה בקליפורניה אם ירד שלג טוב).
