(מוקדש באהבה לכל אוהבי ההרים ואוהבי אדם באשר הם)!
בקשה ואזהרה: הפוסט הנוכחי מתובל בהומור ציני שלא מצליח להגיע ל 99.8% מהאנשים הנורמאלים אך כולו אמיתי! אם אתם נמנים עם 0.2% מהאנשים הנורמאלים וזה מגיע אליכם – הרווחתם. אם לא –הרווחתם גם כן - אתם נורמאלים! אך אם אינכם נורמאלים - סביר שתבינו אותי יותר ותתחברו לכתיבה שלי בטבעיות. בכל מקרה – אתם נפלאים ואני שמח שהגעתם לשורה זו מבלי לעצור. אנא, המשיכו…!
מן הביקורות:
“מומלץ מאוד לקריאה!” “עוד לא ראיתי פוסט כזה באתר הנפלא הזה…!” [המחבר]
“יצירת מופת הכתובה מהלב ובכישרון נהדר!” “אכן, מדהים!!!” [אמא של המחבר]
”אבא – תפסיק לשחק עם המחשב. מה אתה כותב שם?” [הילדים של המחבר]
הקדמה:
לאחר שסיימתי את הקפת רכס המון-בלאן בשלושה ימים פחות מהמתוכנן (אפשר לקרוא דיווח קודם), כאמור, בלי לרוץ, עם 1700 צילומים, הפסקות וכו. (פשוט התאמנתי ל TMB ברצינות ו- ה-מ-ו-ן, וכך, גם מזג האוויר המקסים, וגם הכושר האישי המעולה הפתיעו אותי לטובה. אפילו המקסימות האישית שלי, שלרוב מבאסת, הצליחה להפתיע הפעם!) סיימתי את הטור ללא שריר תפוס אחד ועם מצב-רוח שנותר מעל העננים (גבר ישראלי צריך הרבה אומץ, או חוצפה, או שיכרון גבהים אלפיני אמיתי, כדי לשיר בקול רם, באיטלקית, בעיירה איטלקית בחבל אאוסטה הצפוני – לאיטלקים… אכן, לאחר הימים המעולים שעברתי ב TMB אני מלא בשלושתם...! כאן חשוב לציין כי בחיים האמיתיים אני הרבה פחות אמיץ, חוצפן, או שיכור… אפילו צנוע וביישן מדי פעם).
לעניין:
הסיום המוקדם של הטור הותיר לי אפוא שלושה ימים פנויים ולא מתוכננים עד לטיסה בחזרה מז'נבה לארץ. לא רציתי שווייץ (יקר שם בטירוף – קיראו כבר דיווח על ה TMB שלי ואעזוב אתכם בשקט...); ושאמוני בצרפת (כולל כפרי הלוויין שלרגלי המון-בלאן), למרות יופייה עוצר הנשימה, הייתה עמוסה מטיילים ולא זולה אף היא. החלטתי, באופן טבעי (הפן האיטלקי בא לי – NATURALMENTE) – לחצות את המנהרה משאמוני בחזרה לקורמאיור שבאיטליה (באוטובוס כצפוי... האירו-היסטריים האלה לא נותנים לחצות ברגל… – אפילו אין במנהרה מדרכה. תודו שהיה נחמד לו ניתן היה לראות את המון-בלאן גם מלמטה...). בקיצור: החלטתי לחצות בחזרה לאיטליה ולעשות משהו אחר באלפים האיטלקיים.
עוד באותו הערב התקשרתי ללואיג'י מ”הוטל (אלברגו) די-קאמושי” והזמנתי את החדר שלי לשלושה ימים למרות שלרוב הוא מלא – תוך דקות סידר לי. קוסם! (הבהרתי מראש שכלקוח חוזר וסופר-מרוצה – אני לא רוצה מלון אחר זול יותר, ואפילו לא אירו אחד הנחה, ושהוא זול מדי, ובינינו – נשארו לי מזומנים כי הייתי מאוד ספרטאני על ה TMB… לא היה זמן לבזבוז כסף והרי ישנה משוואה מוכרת: “זמן = בזבוז כסף” – אז, אם כבר 'לשפוך כסף' – תמיד עדיף על מי שמגיע לו... לואיג'י הוא כזה. להפתעתי הוא התפלא שככה אנחנו הישראלים והיהודים – (אולי הסטריוטיפ אמר לו שלהיפך…?) אמרתי לו שאין לארג'ים מאיתנו וכשיש משהו טוב – אסור להתמקח! וגם חדר למופת וטיפ יפה יושאר לחדרנית בסוף – כמנהג עדת ישראל... (ואכן הושאר. אולי ניצור נורמה ישראלית חדשה באזור…? העולם יאהב אותנו וכך יווצר שלום עולמי…! אגב, איטלקים וצרפתים לא נוהגים להשאיר טיפ – מקסימום את המטבעות הקטנים. שוויצרים אף לרוב יגדילו עשות וייקחו כל סנט עודף לכיס) – ובכלל, מה לנו ולכסף, קומבינות, ודילים טובים...!? – (זה שייך לשוויצרים, לא?!). מצד שני, באירופה השכר טוב. שירות זה חלק מהעבודה וטיפ משקף מוסר קלוקל. גם נכון. הנה, במו ידיי, הרסתי כעת סטארט-אפ לשלום עולמי (סלח לי שמעון פרס).
הלינה במלון של לואיג'י משך כל הימים הנותרים הייתה כדי להבטיח לעצמי שלווה ונחת; בסיס ידידותי ומוכר בקורמאיור עד בוקר הטיסה (אפילו הזמנתי כבר כרטיס אוטובוס לשדה”ת בז'נב לבוקר ההמראה, כאומר- “הכל מוכן, רילקס, הגיע זמן להינפש!”). כך גם הבטחתי כמובן חזרה קלה יותר במזומנים (שהכבידו על התיק מאוד) הבייתה… קל יותר בכסף כמו גם בק”ג – מפני שלמרות כל העוגות, מתוקים, הגבינות השמנות, הנקניקים הנהדרים, הבירה והגראפה – אני כולי עצמות, שרירים ושיזוף. כן – בהחלט 'עף על עצמי'. בהחלט! (כבר אמרתי שבחיים בארץ אני הרבה יותר צנוע?) – הנה בקרוב אחזור ארצה רזה כמו בתקופת ריצות המרתון שלי – עשרים שנה לפני כן… ובכל שבוע – שבועיים, אעלה איזה קילו.
בחזרה לסיפור: אמרתי לעצמי – אילן! אתה חייב להנות קצת! לנפוש קצת! בשנים הקרובות לא יהיה לך זמן לכך! ואכן – עצמי ענה לי -”לך על זה!” טיולים קצרים, בטן – גב, בירה, עוגות, וקפה-קפה-קפה (...un caffe' per favore ). כל השאר זה שטויות…
אבל מה – הייתי חייב לקנות משהו לשנירי וסתיו (יש בי גם פן ישראלי...). אמנם אחזור מאיטליה עם גראפה-אוכמניות החביבה עליי – אבל ששני הבמביני לא יקבלו כלום? חולצה? שמלה? משהו??? – איזה אבא אני אהיה…?! גם ככה יש ביקורת – מוצדקת יש לומר… אז, ביום המנוחה – היום שאחרי סיום ה- TMB – נסעתי באוטובוס לאאוסטה סיטי (כשעה נסיעה – 3 אירו לכיוון), ראיתי קצת עתיקות (קיר מדהים של תיאטרון רומי, שערים, חומה שנשתמרה יפה – וטירות ימי-ביניימיות בדרך!), קתדראלה, ומדרחוב (לקניות). רק פר-אינפורמאציונה: אאוסטה זולה יותר מקורמאיור (אבל טורינו זולה מאאוסטה – עניין של גודל ומרחק… בפעם הבאה, ותהייה כזאת, אגיע גם לטורינו, גם לג'נובה...).
סליחה שאני גולש. אם אתם עדיי קוראים – קבלו חיבוק ותודה ענקית! אני מגיע לעיקר ממש כעת:
הנה, בעודי מטייל, שותה ואוכל (די הרבה!) באאוסטה, שם אני לב לעובדה שמכל מקום באאוסטה, ממש – מ-כ-ל מ-ק-ו-ם בו אני נמצא – אני רואה את ההר המדהים והגבוה הזה שמוצג לי ע”י המקומיים (בע”פ) והמפות (בכתב) כמונטה אמיליוס 3559m - MONTE EMILIUS.
אאוסטה, יש לציין, בירת החבל המרוחק (שהיה אגב אוטונומי בעבר) – שוכנת בעמק אלפיני שנמתח מדרום למון-בלאן, והיא “נמוכה ביותר” במונחים אלפיניים – 'רק' 580 – 660 מטר מעל פני הים! (עמק אלפיני בגובה 1000 או 1200 מ', אפילו 1400 מ' זה דבר שכיח ביותר) – את הר אמיליוס המדהים אי אפשר אפוא לפספס. פשוט אי אפשר!
מדובר בקסם! סם-נדיר! כישוף! הר-מכושף! משכר! מהפנט! שובר את הצוואר! יפהפה! הר עם כבוד! הר שלא עושים כאלה יותר…! הר-אל (אה, סליחה, זה כאן, ליד ביתי בארץ...). ענק! מדהים! סופר-הר…!בקיצור – כל המילים נכונות..!!!
MONTE EMILIUS המדהים מביט אפוא על אאוסטה מנקודת שיא הגובה שלו – 3559m כאמור (3559 במפות. למעלה, ה- GPS שלי עוד יפתיע ב- 3 מטרים יותר. רגע! מה אני מגלה?! תמחקו, עוד לא הגעתי לזה...), ולפיכך – Monte Emilius נישא מעל העיר בכ- 3000 מטר!!! לשם השוואה אצלינו – זה כמו כ- 8.5 פעמים גובה הרכבל של מצדה – או תשע פעמים המירון מעל קבר הרשב”י…! או – עשרים פעמים (כן – 20 פעמים) מגדלי עזריאלי עומדים אחד על השני! או אלף (כן – 1000) קומות בניין! או 847 פעמים עוג מלך הבשן, וכו וכו.). נכון, “שלי יותר גדול” – יגידו המון-בלאניים. המון בלאן אכן גבוה יותר בבירור... אך שלא כמו המון-בלאן – יש באמיליוס דבר-מה יוצא דופן בקרב הרים באותו סדר גודל / גובה. זה נדיר לראותהפרש גבהים כזה במרחק כזה.
בקיצור: הפרש גובה של כ- 3000 מטר, בטווח קרוב כל כך, ולמרות הגובה – אףללא שלג על הפסגה!
לתפוס את זה – צריך לראות את זה! אני ראיתי. תפסתי ולא תפסתי.
ההר תפס אותי! תפס אותי חזק!!! מה פתאום קניות ומדרחוב? פיצה? בירה? תיאטרון? מה זה פה – איטליה??? (אה, כן, סליחה) – מה זה פה – רומא??? – לא! – אני באאוסטה! אני איש הרים ובאתי לכאן בגלל ההרים!!!
לאן שאני לא הולך – ההר מביט בי. אני מביט בו. אנחנו מתקרבים.
אני ממש מתאהב בו. רואה מרחוק מאיפה כנראה אטפס. (מה, אטפס?) ברור!!!
אני רואה את שלוש הדבשות שעולות – דבשת שלישית ענקית היא הפסגה – רואה את ה”סכינים”, אנחנו מתקרבים (אבל זאת רק מטאפורה – כי הוא בגובה 3559 מ' – ואני 174 ס”מ. טוב, עם נעלי טיפוס אלפיני בסוליות חדשות אולי 177 ס”מ. נו - עדיין לא ממש מתקרב...) אנו מתקרבים ברוח… בנפש (ולהרים יש נפש – יש נשמה!) – הנה חבר חדש... חבר בנפש, בנשמה. יש!
בקיצור: יש הרים עם נפש ועם נשמה כבני אדם. 'הר-אדם' כזה ממש הוא מונטה אמיליוס זה!
ההר זועק שאבוא אליו – שאני אבוא אליו (אליי הרי הוא לא יבוא, וגם לא אל מוחמד – מדובר הרי בהר נוצרי לגמרי...). נוצרי לגמרי. מי שיקרא עד הסוף גם יבין למה.
הוא אומר לי (בעברית, אך בניב של אאוסטה) – “בוא טפס!” – “!...BO-TAPESSE” – כדי שאבין היטב!
אבל כבר אחר הצהריים. עוד לא קניתי מתנות לבמביני!!!
אני קופץ לטוריסט-אינפו. הפקידה המבוגרת אומרת לי שאי אפשר ביום אחד לטפס, ש”דרך הברזל” (V.F – ויה פראטה) מצריכה ציוד טיפוס ייעודי כולל קסדות (שאין לי), ולאגף וזה הרבה ק”מ בהליכה – לא כמו שנראה, ושיש רפוג'יו (בקתה די חמודה מהתמונות) בכחצי הדרך בק”מ למעלה (ובגובה 2500 מ') – refugio arbolle – שם אפשר להזמין מיטה, וגם בתיאום מראש מדריך אלפיני או התייעצות, וביומיים – אם לוקחים TELE-CABINA (יכולתי לכתוב 'רכבל', אבל עכשיו, באיטליה, כדאי שאקח TELE-CABINA… ותודו ש TELE-CABINA נשמע יפה גם בעברית… ייסלח לי אבשלום קור) – TELE-CABINA מאאוסטה לפילה (PILA). ועוד מעלית-סקי אחת מפילה לשאמול'ה – CHAMOLE (אגם יפהפה) - ואז, משם מטפסים עושים זאת. מאות המטרים האחרונים הם יותר טכניים, כלומר – טיפוס על סלעים המצריך כושר טוב, זהירות מירבית, שיווי משקל, ניסיון, עוד מישהו איתך (ואלוהים לא נחשב במקרה זה), וכן - מומלצים חבלים וציוד בטיחות, ביטוח טוב, וכמובן - לא לספר לאמא (גם אם אתה אב לילדים בגיל 45 – “מה אתה צריך את זה עכשיו בחיים...?!”) – לפחות לא לפני הטיפוס. (אני מביט בתמונות הסלעים והטיפוס מזכיר לי קצת את החלק האחרון של מעלה בוקק במדבר יהודה – רק שהסלעים אחרים לגמרי ושכאן קצת פחות שביל, קצת פחות חם, קצת יותר תלול, הרבה פחות יהודה והרבה פחות מדבר…).
הפקידה בטוריסט-אינפו סבלנית. נראית כבת 55 – 58 בערך (Solo per informazioni – אישה מקסימה). אני קורא קצת, לוקח טלפונים, מידע, אך כיוון שעוד לא קניתי מתנות, ועוד מעט עליי לחזור לקורמאיור, אני מחליט לעשות את מה שנכון כרגע ומיד הולך על זה: אני דוחה את עניין המתנות למועד בלתי ידוע והולך לשבת על קפה קר, אח”כ עוגה מקומית טובה, ואח”כ שלוש אספרסו שוטס בבקשה, בזה אחר זה (באיטלקית זה: un caffe' per favore X3). זה הכל.
לאחר עיון במפות הטופוגראפיות בהן הצטיידתי כבר של האזור וההר, וקריאת כל המידע שניתן, ועוד קפה, אני קם ומשאיר לבעלי הקונדיטוריה טיפ יפה. הם לא רוצים אבל אני מתעקש. מתעקש ומנצח! שוב הישראלים האלה – תמיד מנצחים! בעלי הקונפיטיירה (confetteria) מקבלים ומודים. המומים מהיהודי שמולם - הם מציעים לי כתודה במפית שלוש פחזניות-מיני. כמעט דוחפים לי ליד! אין לי מקום בבטן (אבל בלב יש...) אני לוקח אחת. אני חושש להווציא לישראלים שם של עם עקשן... (האשה נראתה כעובדת זרה מאפריקה – יש הרבה באיטליה – אך התברר שפעם, מזמן, היא הייתה. לימים התחתנה עם איטלקי נחמד וכעת הם הבעלים… ובנם המקסים גם הוא בעסק). מגיע להם להצליח! מקסימים, מקום ידידותי, אותנטי, טעים ולא יקר! אין תיירים שם – רק מקומיים. הרווח ברור: הרבה הרבה קאלוריות בלא כל-כך הרבה כסף…! – נתונים הרבה – לוקחים מעט! הלוואי ואאמץ זאת בחיי!!! עוד אחזור אליהם.
בערב במלון בקורמאיור אני יושב עם לואיג'י (שהיה מטפס הרים בצעירותו וכעת מטפס לפעמים, לקומה השנייה, לוודא שמנקים היטב את החדרים במלון המשפחתי... אך עדיין עושה סקי בחורף)! אני חוקר אותו על-אודות הר אמיליוס זה. הוא מסתייג מכך שיום אחד יספיק – השביל המקווקו (קו נקודה קו) בקו ישר מפה – ממש במאות המטרים האחרונים לפני הפסגה – אומר שאין שביל ברור – יש סלעים לטפס). אך לואיג'י רואה שאני בכושר-טוב (זה בהחלט זועק ממני שם בלובי והשיזוף רק מוסיף...), ואומר שבכל מקרה – אם אקח טלה-קאבינה לפילה ומשם את מעלית הסקי לכיוון אגם שאמול'ה, אני עשוי להספיק, אך מוסיף שעליי לצאת מוקדם מאוד, וכדאי בכל זאת להתייעץ עם מישהו מוסמך (בטח חשב בלבו על פסיכיאטר, אבל לא היה לו נעים... יש לו טאקט ללואיג'י זה), או מישהו שמכיר ממש טוב את ההר או טיפס אליו לאחרונה, וכרגע לא עולה לו בראש מישהו כזה. אני מסמיך אותו למומחה ראשי (הוסמכת לואיג'י, הוסמכת...), ולאחר שפלט שבטיפוס מפילה אני עשוי להספיק – אני מחליט ללכת על זה ומודיע שאצא ממש מוקדם (חדר האוכל יהיה סגור – אז אוותר על ארוחת בוקר!). אני אומר ללואיג'י 'בונה'נוטה' ועולה לחדר.
בבוקר ה- 15-07-2015, בגיל 45 (ו- 4 חודשים, ו 22 ימים בערך), אני מוצא את עצמי על האוטובוס הראשון לאאוסטה כשעוד לא שתיתי אפילו קפה (אפילו הנהג נראה עוד ישן...)! מצוייד בתרמיל רק עם מה שחשוב: מים, מקלות, לבוש טרמי חם (בו לא השתמשתי לכל אורך ה TMB כי פשוט היה חם..!), חטיף-חלבון אמריקאי אחד עתיר קאלוריות של יוניברסל-ניוטריש' (ארוחה שלמה בבר של 85 גרם), ומצב רוח טוב (או פסיכי – תלוי את מי שואלים… היי! – אתם עדיין קוראים?! – תודה! – אבל זה אומר גם עליכם משהו...). שוב גלשתי: כאמור, מוצא את עצמי ללא קפה וללא ארוחת בוקר. האוטובוס מגיע לאאוסטה. מול האאוטו-סטאציונה של אאוסטה אני קונה קפה. העוגות לא נראות משהו אז אני מוותר (אח”כ עוד אצטער על כך). אני לוקח את הטלה-קאבינה הראשון לפילה בלי שאלות מיותרות או “סמול-טוק” (בונג'ורנו קצר וחיוך שבא מהלב מספיקים), כיוון שמידע תחבורתי כבר יש לי: פילה ברכבל – קרובה לאאוסטה (20 דקות אורכת הנסיעה בטלה-קאבינה. אני לבד בקבינה, וממש כמו פו הדוב – מחבר פזמון שוטותי – מן הימהום קליט שכזה ואף מצלם אותו בוידאו – מזכרת למי שאוהב אותי בכל מקרה… את הפזמון יש לשורר כך: “בטלה-קבינה בדרך לפילה /// בעוד כמה דקות אל ההר אעפילה /// כמה נעים – כמה נחמד /// כשיש טלה-קבינה לבד…!” – שמעתי שעדיין מחפשים משוררים שמעוניינים להופיע על שטרות הכסף החדשים)! עשרים דקות איטיות זה לא מעט, אך בכביש זה כעשרים ק”מ מפותלים – ואין ממש תחבורה ציבורית משם לאאוסטה בערב, וגם לא ממש מכוניות שיורדות, והטלה-קאבינה האחרון יורד מפילה בשש (אולי קצת לפני). בקיצור: אם אני נתקע שם -זה לא נעים (וכנראה גם לא זול...)! חייב להגיע בחזרה לפילה עד 17:47 בערך. אח”כ – כבר מסוכן… ברצינות. גם אם לא אגיע לפסגה – כלל האצבע אומר שכשעובר מחצית הזמן בדיוק – צריך לעשות 'אחורה פנה' ולרדת בחזרה.
אני יורד בפילה ומתחיל ללכת על השביל. המפה והשילוט טובים (וגם אני, כבר אמרתי?), ההליכה נעימה –העלייה מתחילה והיא תלולת באופן די רציני! אך אט-אט הופכת תלולה יותר ויותר… איזה כיף! באמת – הפיזי, הספיריטואלי והמטאפורי – חד הם! אכן, מה הם חיינו ללא עליות תלולות וירידות תלולות? זה חלק מהחיים לטוב ולרע. מישור נחמד לפעמים – אבל יותר מדי מישור? – לא ייתכן! מלבד זאת, מישור שאינו נגמר זה משעמם עד בלתי אפשרי…!
לאחר כשעה וחצי הליכה אני רואה שלט האומר שיש 4.5 שעות להר אמיליוס (04h30 – כך זה כתוב), ושהמסלול מדורג EE. אני מציץ בשעוני, ומבין שלא אגיע לפסגה, אך מטבעי אני קשה הבנה... ממשיך בכל זאת בקצב של “כאילו אגיע”. הזמנים על השלטים באלפים די אמינים לגבי קצב ממוצע ואינם כוללים או מחשבים עצירות ומנוחה. אנשים שהולכים לאט צריכים להוסיף זמן לכתוב בשילוט! השילוט מתאר הליכת מסע אלפיניסטית ממוצעת רצופה בלבד! מגביר קצת כשתלול (רק כי אני יכול...) קשוח...! יש רעש קרוב מאוד של 'אליקופטרו'. אולי הקומנדו הימי האיטלקי מתאמן כאן...? (אגב, מיחידות העילית הטובות בעולם – סתם לידע כללי – והתו”ל שלהם הטביע חותם עצום בקומנדו הימי שלנו בעת הקמתו!). הנה הוא מגיח ממזרח! לא… לא קומנדו ולא 669. הוא אדום. אספקה בהטס לרפוג'יו. הייתי בטוח שמסוקים באים רק בצבע חאקי... ממשיך ללכת ומגיע לרפוג'יו. ברפיוג'ו אני עוצר לשלוש דקות למלא מים וממשיך לטפס עם הסימון כשעה. עובר שני תלאי שלג, שובר שמאלה לפי שילוט המתכת וממשיך לטפס עם הסימון (הקצת פחות ברור) עוד כמחצית השעה בקצב מוגבר יותר. משלים כמעט עם העובדה שיהא עליי להסתובב ולהתחיל לרדת לפני הפסגה. מביט שוב בשעון. הפסגה אינה נראית מן הזווית בה אני נמצא. ממשיך לטפס ולבסוף מגיע לאוכף. זה לא מדוייק (ה”לבסוף”) כי עדיין לא רואים אותו. מגיע לאוכף – זה מדוייק. הסימון וההיגיון (ואני – חסר ההיגיון) שוברים שמאלה (שלושתינו...). השביל מיטשטש עד שישנם רק סלעים גדולים. אין שביל. ההיגיון והסימון פורשים – אני והסלעים ממשיכים לטפס. לפעמים הם תחתיי, לפעמים מצדדי, לפעמים מעליי. תמיד מאחורי ומלפניי. מטפס “פרי-סטייל” מכאן. וואללה- אני מת מרעב ובאפיסת כוחות כמעט. לא אכלתי כלום עדיין היום! הסלעים מאתגרים, אך נוחים לטיפוס. סלעי יסוד – הסלע הוא , לפי מראהו, צפחה (מורה דרך שכמותי אמור לדעת בוודאות, אבל בגיאולוגיה אף פעם לא ממש הצטיינתי...) סלעי יסוד – זה הסוד! (היי – יצא חרוז...!). מאוד יציבים בסה”כ… זה השביל הטוב ביותר! הסלעים משופעים. אני מטפס “על הסכין” (לא זה שראיתי מלמטה - ראיתי כנראה את V/F – אני בכלל בצד השני – שאינו נראה מאאוסטה!) – ואכן, הפסגה נראית במרחק של כ- 300 מטר, לא יותר… טוב. אולי זה יותר. בטיפוס כזה המרחק הוא שחקן משנה. הגובה – זווית השיפוע ונקודות האחיזה בסלעים – הם השחקנים העיקריים (או אולי הקהל שמביט בי – ואני השחקן?). כל הר הוא במה (ראו איזו במה עשו בהר הבית לפני אלפי שנים – גם כן הר… ועד היום אנחנו מתמודדים עם זה… אילו רק היה הר הבית כמו הר אמיליוס – תלול וקשה לטיפוס – אולי היה כעת שלום במזרח התיכון…? סתם מחשבה..). בקיצור – ה 300 מטר האלה לוקחים לי כמעט שעה ואני למעלה!!! אבל שיהיה ברור- אנחנו עדיין באיטליה – גם כאן על ההר אוהבים מדונות (וכאן יש לה דמות...) פסל מתכת של המדונה של הצופים שנראה לי כמו פסל של ישו בעצמו תחילה מקבל את פניי! אני כמעט מאמין אבל מחליט שלא… הגעתי!!! כבר אחרי אחת בצהריים!!! אני באפיסת כוחות (רק קפה מהבוקר) ורועד מאושר ומקור!!! יש לי כבר הרבה פחות ממחצית הזמן להגיע למטה, אך למי איכפת?! ברגעים הללו אני אפילו לא חושב על לרדת, או על מה יהיה. כל כך מעט רגעי אושר צרוף יש בחיינו (בחיי – בבירור!), והנה הם כאן ועכשיו! אושר שלא ייאמן! כאן – למילים, לדיווח ולתיאור שלי אין משמעות! צריך להיות כאן כדי לקלוט את ההרגשה והנוף! 360 מעלות של עולם אחר!!! הבתים של אאוסטה נראים מגובה טיסה של כ 10000 רגל. הטיסות המסחריות באוויר מרגישות קרובות יותר (אולי חוץ מלמי שגר ליד נתב”ג...). הסלעים לוהטים מחום – 29 מעלות על הסלע (מדדתי!). באאוסטה למטה יספרו לי אח”כ, שבצהריים, כשהיה לי קרררררר על הפסגה – היו באאוסטה 35 מעלות צלזיוס! וכאן, סלע לוהט ואוויר קפוא! מהר מאוד אני לובש חולצת פלאנל מרופטת (בת כ- 23 שנים) וכובע וכפפות טרמיים. מצלם סרטון וידאו קצר ומרגש. שיכור מאושר אני צועק “וואו” בקול שכל הקדושים שומעים קטארזיס. שני מטפסי הרים איטלקיים שמגיחים לפתע עם חבלים וקסדות מאחורי אומרים לי 'בונג'ורנו'. מדברים קצת. מספר שמישראל. שואלים האם כבר טיפסטי את המון בלאן. אני אומר להם שרק TMB צנוע – והם אומרים לי שאם אני עולה לכאן ויורד ביום – יהיה לי קל יותר שם.יפה! אני אישית לא יודע – אך הם ממש רציניים. ונחמדים. גבר ואישה. הם יגיעו לרכבם רק מחר כך שעל טרמפ אין מה לדבר…
עליי לרדת!
בתמונה למעלה ולמטה – נוף מפסגת האמיליוס. למטה – העיר אאוסטה בזום X8 – וואוו!!!
אני יורד מהר יותר (ולאט לאט מגביר...) – מגיע בזמן שיא ובהתנשפות לרפוג'יו – שותה בירה-קלה – 2% בלבד, עם לימון. טעים!!! שותה עוד בקבוק. הבירה יקרה ברפיוג' (האספקה לשם ולרפיוג'ים נוספים מגיעה במסוק!) אז משאיר טיפ יקר, שר להם שיר של לוצ'יו בטיסטי (“השיר של השמש” – לתדהמתם – LA CANZONE DEL SOLE – באיטלקית טובה! – כל איטלקי מכיר – חפשו אותו ביו טיוב – אדיר!!!) – אני שר וממשיך. על השביל המסודר יותר (אך עדיין תלול) בריצה קלה. אין זמן. האם אגיע? – בוודאי! אני מגיע לפילה הרבה לפני שש (ולמעשה גם לפני חמש) – שיחקתי אותה! באאוסטה אני חוגג את השיא האישי שלי בקונדיטוריה המשפחתית (הנמצאת אגב ממש ליד חניית איצטדיון הכדורגל העירוני) – לא מסרב לעוגה נוספת במתנה – מתעקש שוב לא לקחת עודף ולבסוף מצליח בכך (זה 2.5 אירו עודף!) – הולך מספר דקות ל'אאוטו-סטאציונה' ('התחנה המרכזית') של אאוסטה וחוזר מלא באושר לקורמאיור.
אז מה היה לנו (מדידות GPS שלי)? –
מתחנת הטלא-קאבינה של PILA (ויתרתי על המשך במעלית הסקי לשאמבול'ה והתחלתי בפילה) –
א. 08h11 (שמונה שעות ו 11 דקות) ברוטו לטיפוס וירידה – כולל הפסקות קצרות לשתייה, פיפי, חטיף אנרגיה וכן – 20 דקות בגן עדן, קרוב לאלוהים על הפסגה – 3559 – (3562 מ' ב GPS שלי), ועוד עשר דקות ברפוג'יו בחזרה!
ב. 23.8 ק”מ (נטו) הליכה על ההר (פילה – פסגה – פילה). למרות של”ק אין משמעות אלא לשיפועים התלולים – לעלייה ולירידה.
סה”כ טיפוס מצטבר (טיפוס כולל במסלול במטרים – מדידת GPSׂ – עלייה כוללת של 4411 מ'!
סה”כ ירידה מצטברת (ירידה כוללת במסלול במטר – מדידת GPSׂ – ירידה כוללת של 4408 מ'!
(ואל תשאלו אותי לאן נעלמו שלושה מטרים – שהרי עליתי וירדתי מאותו המקום בדיוק… ודאי שכחתי אותם שם)! למי שלוקח את המסלול הזה אעניק את שלושת המטרים הללו במתנה… עליי!
אני כותב שורות אלה כשבועיים וחצי אחרי, בסלון בבית שקיבוץ מעלה החמישה, אמנם עם הרגליים על הספה – אך הראש נשאר שם, על ההר, בעננים… לגמרי!!! אני עוד אחזור יום אחד..!
בינתיים, תודה רבה שקראתם (זה באמת משמח אותי) ותמשיכו לטייל!!!
באהבה,
אילן בצלאל –
מורה דרך , סייר
ואיש-הרים בנשמה
