כחובבת עמק אאוסטה, שמגיעה לעמק פעם בשנה לפחות לסופ”ש, אני מכירה היטב את העמק. יש לי כמה כתבות ופוסטים בנושא, אבל לא היה פוסט מפורט בנושא זמן רב ותמיד יש מה לכתוב.
א'-
אוף פיסט- ככלל, השיטה האמריקאית חביבה עליי יותר- הר שלם שבתחתיתו מעלית, שניתן לגלוש בכולו, והוא מאובטח ממפולת שלגים כיוון שלא פתחו אותו עד שלא הכשירו אותו לכך. באירופה ככלל, ובאיטליה בפרט, ההר בנוי בשיטת המסלולים- ניתן לגלוש על המסלול, ויציאה מחוצה לו הינה על אחריות הגולש.
איטלקים- אחד העמים שדומים לנו במיוחד. נסו לעמוד בתור (אתמול בפילה היה לי הרבה מהדבר הזה) ותראו כמה עוקפים אתכם מימין ומשמאל, מדברים ברעש רב, עונים לטלפון באמצע המסלול, ובכלל, עולצים וקולניים. תורים לרוחב, אוכל מצויין, סימפטיה כללית ואי הבנת אנגלית הם side effect נוסף של המדינה.
אלפים איטלקיים- למען האמת מדובר באלפים האיטלקים שמתחברים עם אלה השוויצרים והצרפתים, אבל 2 הטריטוריות העיקריות לגלישה באיטליה הם האלפים בצד מערב, או הדולומיטים בצד מזרח. שני הצדדים מתנאים בקרחון סימפטי (צ'רביניה והמאטרהורן, או למביני עניין סמל הטובלרון. ואגב, כל משולש של טובלרון נקרא אלפ, תבדקו בויקיפדיה... בצד של הדולומיטים יש את המרמולדה- בקיצור, שתי פסגות טעימות במיוחד). עמק אאוסטה שייך לאלפים, ונמצא מדרום מערב למילאנו. תחנה קרובה נוספת היא טורינו.
ב'-
ברויל צ'רביניה- השם המלא של האתר, ודווקא לא מגרמנית, אלא מצרפתית- כשמשמעות השם ברויל היא טרסה אלפינית ביצתית (ויקיפדיה). בכל מקרה, אף אחד לא קורא למקום כך היום- אלא צ'רביניה ע”ש מונטה צ'רבינו- ההר צ'רבינו שהוא בעצם המאטרהורן.
ג'-
גלישה- האיטלקים וגם הצרפתים הם גולשים מהירים במיוחד, ואלופים בגלישה מגיל אפס. תראו בכל מקום גולשים צעירים שמתכוננים לתחרויות, לבושים טייטס ונמדדים ע”י מדריכיהם בתחתית המסלול. פעם אף גלשתי עם אלוף העולם סימונה אוריגונה שאת השיא שלו אפשר למצוא ברשת והוא מעורר קנאה. ואחרי זה אל תתפלאו שהסבתא שלידכם עוקפת אתכם בטיסה למרות שאתם שליש מהגיל שלה. זו הטכניקה והאימונים, לגמרי.
ה'-
התמצאות:
פשוט פשוט פשוט, ואחת הסיבות מדוע אני מגיעה מדי שנה לעמק. נחיתה במאלפנסה, נהיגה על כביש מילאנו-טורינו, ואז ירידה לכיוון העיירה אאוסטה. אם לבחור בעיירת כוכב, אאוסטה מתאימה מאד. כמו כן מתאימות סינט וינסנט או שאטילון. הנהיגה ברובה באוטוסטרדה איטלקית מרווחת ונעימה, ואם תנהגו במהירות של 150 (המהירות המותרת היא 130), תראו נהגים עוקפים אתכם במהירות רבה אף יותר. איטלקים, נו.
ח'-
חוש אופנתי- באיטליה תראו גולשים שלובשים וורסאצ'ה, מתוקתקים ומרשימים במיוחד. ככלל, מדובר באומה נאה להפליא. מנגד, תמצאו על המדרונות גם מפגעים תברואתיים של חליפות אוברול בצבעי ניאון של שנות השמונים. שילובי צבעים קטלניים במיוחד: סגול וצהוב, אדום ולבן, סגול וורוד, והכי מכאיבים הם הג'קטים האדומים עם הפאצ'ים משל היינו נהגי מירוצים בפנסיה.
חיי לילה- אם באתם לאיטליה בשביל לבלות עד השעות הקטנות, סעו לאוסטריה במקום. חיי לילה אינם הצד החזק של האיטלקים, למרות שאני בטוחה שאפשר למצוא מסעדות טובות במקומות שונים. ראיתי פרסומות בצרמאט למס' ימי מוזיקה מצויינים עם זמרים מעולים, לדעתי בצד השוויצרי, כי שם היו הפרסומות. טום אודל, ועוד. בקיצור, איטליה מתאימה יותר למשפחות שמחפשות חופשה יחסית זולה באירופה המערבית, ופחות לבלייני לילה וקלאברים.
חמשת הגדולים- יש 5 אתרים גדולים בעמק ועוד כמה קטנים כמו ברוסון וקול די ז'ו, אבל החמישה הבולטים הם צ'רביניה (הצד האיטלקי)-צרמאט (הצד השוויצרי), לה טוויל (איטליה) -לה רוזייר (צרפת), קורמאיור, מונטה רוסה, פילה. ביום אחד ניתן לגלוש מאיטליה לצרפת ובחזרה, או לשוויץ ובחזרה. ניתן להתקע במדינה אחרת, ראו הוזהרתם. הסכנה גדולה במיוחד בצ'רביניה, שם יש קרחון ומזג האוויר יכול להיות סוער במיוחד, וניתן לסגור את המעליות במעבר הגבול, ואז ניתן להתקע בצד הלא נכון. מה שמעורר צרות כדוגמת חותמת בדרכון, לילה במדינה אחרת כשכל הציוד שלכם בצד השני, ובקיצור, באסה בלי הסבבה.
י'-
ילדים- האיטלקים חולים על ילדים, ומתחילים ללמד אותם לגלוש בגילאים צעירים מאד. אין דבר חמוד מלראות את הכוכבים הקטנים דוהרים על השלג על מגלשיהם הקטנים. אין פלא שהם ממשיכים בדהרה גם בגילאים המאוחרים יותר וישאירו מאחוריהם עננה של שלג בהגיעם לתחתית המדרון לפניכם.
מ'-
מחיר- איטליה זולה בהרבה משוויץ הסמוכה (ארוחת צהריים על ההר עלתה לי 115 ש”ח. כמעט כמו בוייל...). בלה טוויל, לדוג'- פיצטה=פיצה קטנה עלו 3.5 אירו, מרק מינסטרונה 9 אירו, פסטה כ 10 אירו. מחירים נוחים. שוקולדים תקנו בסופרמרקטים ולא על ההר שם ישדדו אתכם יופי. מחירי הסקי פאס נוחים יחסית. סקי פאס בינלאומי בצ'רביניה עלה כ 70 אירו כולל המקדמה על הכרטיס- 5 אירו שמקבלים חזרה, סקי פאס בינלאומי בלה טוויל כ 45 אירו ובשאר האתרים שאינם בינלאומיים כ 40-45 אירו. ובקיצור, ממש בסדר. סקי פאס בוייל, לדוג' ליום אחד עולה כ 170 דולר.
מסלולים מומלצים במיוחד:
מסלול 7 בצ'רביניה חביב מאד על הציבור, וכן מסלול 1 בירידה לואלטורננש. אני אוהבת במיוחד את פילה במיוחד בימים מושלגים שאז כל האתר הופך למיני קולורדו עם מוגולים נאים. לכן חביב עליי מסלול 27 המוצלח. לה טוויל- המסלולים השחורים מדהימים אחד אחד. מונטה רוסה- הדרך לאלניה היא גן עדן, והדרך חזרה לשמפולוק בסוף היום הופכת לכייף אמיתי עם מוגולים מאתגרים.
מעליות-
פרט לצ'רביניה שם בשל נוכחות הקרחון יש המון מעליות כפתור וטי ברים, ואף מעליות משא גדולות, ברוב המקומות יש קישוריות נאה של מעליות נוחות, כך שלא נדרש להסיר את המגלשיים.
ס'-
סללום- דרכי ההגעה לאתרים אחרי הירידה מהאוטוסטרדה מהקל לקשה: הרכבל לפילה בסמוך לאוטוסטרדה, בכבישים רגילים לחלוטין. קורמאיור כנ”ל. סללומים קלים יש בהגעה לצ'רביניה, הסללום מתגבר בדרך למונטה רוסה ולה טוויל. סעו לאט, יש המון תאונות בדרך בשל מהירות אי הקפדה על חוקי התנועה.
סקי או סנובורד? – לגמרי סקי. גולשי הסקי יחושו הכי בבית באתרים השונים. זה לא שאין סנובורדיסטים, אבל הסקיירים לוקחים בהליכה ברמת היחס על המדרונות.
פ'-
פדיחות- אנשים שמכירים אותי היטב, יודעים שאני פדיחאית רצינית, ויש לי סוללת פדיחות לא קטנה בארסנל. הפעם עליתי על מעלית בלה טוויל, אתר הידוע בהיותו מוכה רוחות רציניות, ולא הורדתי את ה bar- המוט הבטיחותי ששמים עליו את הרגליים. באמת שאין לי מושג למה. פתאום נעצרה המעלית, ולקח לי המון זמן להבין שהצעקות מאחוריי כוונו אליי. גם מפעיל המעלית שרץ על השלג לכיווני, גרמו לי להבין סוף סוף כי המעלית עצרה בגללי. בקיצור, אני הייתי הסיבה לעצירת המעלית למשך דקות ארוכות בלי להבין למה. להבא- חובה לגמרי להוריד את ה bar, ממני תראו ואל תעשו. פדיחוש.
צ'-
צרפת- אחת ההשפעות הגדולות שיש בעמק היא לצרפת. כל השלטים קרוב לגבול כתובים בוורסיה האיטלקית והצרפתית, התושבים דוברים את שתי השפות, ובהרבה מקרים את שמו של המקום תהגו בצורה הצרפתית בלי לשים לב אפילו. מון בלאן הוא מונטה ביאנקו, ופאריג'י היא פריז (תודו שמגניב, לקח לי קצת זמן להבין את זה...). בעל המלון בו אני ישנה בד”כ מתקרא מתיאו או מטיאס, תלוי בהגייה ובשפה.
ק'-
קניות: ובכן, דווקא פה, יש עדיפות גדולה לגלישה בארה”ב. אי אפשר להתחרות בחנויות רוס, מרשל'ס, וולמארט וטארגט. אבל, אם צריך לעשות קניות של מזון, איטליה לוקחת בהליכה. 10 קבין של טעים ירדו לעולם, מתוכן לקחה איטליה (חטפה, יש לציין) 9 מהן. פרודוקטים מעולים, שוקולד ברמה הכי גבוהה גם בסופרמרקט הפשוט של לידל, עוגות, עוגיות, פסטה, פיצה. אין מה לומר. הכי טעים. בנוסף, אפשר לקנות בגדים ונעליים, אבל האאוטלט שליד טורינו, לדוגמא, מכיל מותגים כמו ורסאצ'ה ופרגאמו, שאני יכולה לרכוש, אבל למה? יקר בטירוף. קניות אני עושה בסופרמרקטים המעולים קארפור באאוסטה (נמצא באוטופורטו), ליד פילה פתחו סופר מרקט חדש (cidac) עם דברים שווים במיוחד (נעלי אדידס יפות לגברים ב 29 אירו. שווה), וכמובן, bennet ב ivrea, עיירה שנמצאת ממש ליד הירידה לטורינו או מטורינו, תלוי מאיפה אתם מגיעים. 40 ק”מ מסינט וינסנט.
קסדה-
חובת חבישת קסדה לילדים, אולם לא למבוגרים. תראו את רוב הגולשים עם קסדה. יצא לי לראות מדריכים ללא קסדה. בארה”ב, לדוג', קסדה היא חובה למדריכים.
ת'-
תפריט- אני דוברת 2 שפות ברמת שפת אם- עברית ואנגלית, אבל משום מה את התפריטים באיטלקית אני מבינה על בוריים, כולל תוספות וכו'. יש מילים דומות וקרובות, ומה שלא, לומדים להבין עם הזמן. פומודורו, פסטה, שפק טירמיסו, פרושוטו וסלמי, הן מילים ידועות במיוחד. senape, mela, ו patatine, אפשר ללמוד תוך כדי תנועה. את המילה סלצ'יצ'ה למדתי בחופשה הבלתי נשכחת עם כנופיית אדוארדו. לא כשר.
