מסע דו יומי בהר הנגב

6/10/2011

טיול בדד לנחל נקרות ונחל מעוק

18:30, בחאן בארות

אתמול בערב צלצל הטלפון, ועוד לפני שהעפתי מבט בצג ידעתי שזה רמי, איתו קבעתי לטיול הזה, ועוד לפני שאמר זאת ידעתי שהוא מבטל, ועוד לפני סוף השיחה החלטתי לצאת לבד, על אף הסיכון החמור שכרוך בהליכה לבד במסלול כזה.

הנסיעה עברה חלק. בדרך עצרתי במצפה רמון להסתכל קצת על הנוף ולהיכנס לאווירה. עשיתי סיבוב קטן סביב הר גמל בקצה העיר. לחניון בארות הגעתי לפני כחצי שעה ועוד לא מצאתי את עצמי. עושה רושם שאני לבד פה עם הבדואים הלילה. בגדול אין לי בעיה עם זה. בכול אופן, אוהל של 200 איש עומד לרשותי. עכשיו אני מגלה
שיש פה גם איזו משפחה אמריקאית אולי, וקודם, בשביל הגישה, ראיתי רוכב אופניים בודד.

שעת דמדומים. יהיה קר, אני כבר יודע. לא בפעם הראשונה אני מזלזל בטמפרטורה שאני יודע שתהיה בלילה בהרים, כשאני מתכונן לטיול במדבר מתוך ביצת הזיעה התל אביבית, ולא אורז מספיק ביגוד. לפחות יש לי לילה אחד לעבור כאן, בחאן, להתרגל. התגעגעתי לטיולים האלה, יש בי איזו התרגשות. השקט יורד ומחלחל, מתחיל להחשיך. בעוד דקות לא אוכל להמשיך לכתוב. אני מחכה ומצפה למחר. יש לי תרמיל כבד עם מים ואוכל ליומיים, אוהל, שק"ש - ולא מספיק ביגוד. נראה...

הר גמל בקצה מצפה רמון

19:30
אני פוגש פה את השלישייה שקודם קראתי לה "משפחה אמריקאית": לילי, רקדנית אנגליה מתוקה מדבש וכוסית על, שמטיילת בארץ כבר 3 חודשים וביום א' עוזבת סופית, מיגל, ברזילאי, גם הוא רקדן, כנראה מאותה להקה, שמעביר להם יוגה כל בוקר, וניתאי, ישראלי עד העצם, ירושלמי נחמד ושרמנטי, צלם שלמד בניו יורק כמה שנים. תוך כדי שיחת היכרות קלה אני מגלה שרומן הולך ונרקם בין ניתאי ולילי. מיגל הוא גלגל שלישי, ואני רביעי. הצטרפתי לארוחת הערב שלהם, לא בא לי להכין לבד. קר. מקווה שאני אסתדר מחר בלילה, אי שם בהרים. צריך להסתגל לתנאים, לחפצים, לבדידות.

21:30

יצאתי לטיול קטן לאור הירח. הירח בהיר מאוד למרות שהוא לא במילואו, מספיק בשביל הליכה, והשביל משך אותי עד גבעת חרוט (אם זו אכן גבעת חרוט). בכל מקרה טיפסתי עליה להשקיף על הנוף. אחלה נוף. שקט כל כך, שאני שומע בבירור את הטרנזיסטור החרישי של הבדואים בחאן, במרחק 2 ק"מ לפחות.

חאן בארות

7/10/2011, ערב כיפור

התארגנתי יחסית בקלות ובמהירות אחרי שישנתי טוב, ארוחת הבוקר הייתה סבירה ובזמן, ודי מוקדם יצאתי לדרך. התרמיל הכבד העיק בהתחלה, וכמו תמיד, לוקח לי זמן להתרגל, אבל לאחר חניה קצרה בעין סהרונים אני מתחיל לזרום, ועד מהרה מטפס בסינגל תלול על הנאקב שמעל נחל נקרות.

השביל ברור ומטפס לרום של כ- 150 מ' מעל הוואדי, ובהמשך, על רמת סהרונים, הוא די שטוח (מושלם לרכיבה), כשמדרום, במרחק כמה מאות מטרים ממני הקניון המרשים של נקרות חותך חריץ נקי ברמה, כאילו כוח עליון גילף אותו בסכין מנתחים, והנוף כולו כמו מפוסל, שונה ומשונה, רחב ונרחב. השביל צר אבל ברור ונוח. כל סטייה ממנו מובילה לדשדוש מפרך בשדה טרשים קשה. זוהי דרך הבשמים המקורית, שכיום סגורה למטיילים. מידי פעם אני סוטה בכל זאת מהדרך אל שפת התהום, ומשקיף על הקניון המרשים מלמעלה. בערך באמצע הדרך למפגש הנחלים נקרות - המישר, לאחר כחמש שעות די מאומצות מתחילת היום, אני מתחיל להרגיש את הרגליים, השמש כבר קופחת, ואני מושך בקושי עד מצד נקרות, ושם עוצר לסייסטה. לא רחוק ממני חונים שני ג'יפים לסייסטה משלהם, ובנחל נקרות עצמו עוברים הרבה ג'יפים, שיירות שיירות, אוטוסטראדה ממש. אכלתי ונחתי כשעתיים בצל המבנה החרב, ובשעת אחר צהרים יצאתי שוב לדרך במטרה להגיע עד לשפך נחל מעוק, שם תכננתי לחנות ללילה.

רמת סהרונים וחריץ קניון נקרות

עכשיו יש לי עוד 5 ק"מ עד לנקודת הלינה בנחל נקרות המדושדש והסואן, הליכה די מתישה ללא קסם. ג'יפ שנעצר ליידי שחרר אותי מהזבל שצברתי והעניק לי פחית קולה קרה, תענוג!

סוף היום, השמש כבר במערב, הלכתי מעל 16 ק"מ היום עם לפחות 500 מ' טיפוס מצטבר. אני גמור. מרחוק אני רואה את פסגת הר נקרות, שלמפגש הנחלים שתחתיו אני אמור להגיע. אני מושך עוד קצת ועוד קצת, אבל לבסוף נשבר ומחפש מקום נוח להקים אוהל, ודוחה למחר את 2-3 הק"מ אחרונים שתכננתי להיום. יהיה קשה מחר.

לבסוף מצאתי חולית קטנה והקמתי את המחנה בדיוק באור אחרון. בהכנות לארוחת הערב, כשניסיתי לבשל אורז, הגזיה עשתה לי פתאום בעיות. לקח זמן עד שמצאתי את התקלה ותיקנתי אותה. הירח פחות בהיר הלילה, והחושך עבה. נר בודד מאיר לי מעגל קטן סמוך לאוהל, ולאורו אני כותב. עכשיו אני כבר מרוחק מספיק, ושום מחשבה מהעולם התל אביבי שהשארתי מאחוריי לא חודרת לי. זה העניין בכל המסע הזה, שאני לא חושב על כלום. אני עסוק כל הזמן בדרך, בניווט, בנוף, בפני השטח, בלוגיסטיקה טכנית: מים, צל, אוכל, רוח, שמש. אני מצויד היטב ולא חסר לי כלום, אבל גם אין לי שום רזרבה, בייחוד לא באוכל ומים, לכן אני צריך לעמוד בזמנים ובמרחקים. איחור של כמה שעות -; וכבר אני בצרות.
חמים ונעים בתוך האוהל, בחוץ משבים ערים ודי קריר, אבל הרבה פחות מאשר אתמול, אולי בגלל שאני נמצא בנקודה נמוכה מחאן בארות לפחות ב -; 250 מ' ובתוך ואדי. חיפושית בודדה שנתקעתי לה בדרך מעסיקה אותי דקות ארוכות.

המחנה בנחל נקרות

יום כיפור, 8/10/2011

אור ראשון. אני טורח על הקפה. כל העצמות כואבות לי וחורקות, ויש לי היום מסלול ארוך יותר, ובמגמת עליה. אבל יש לי מרץ, ואני נחוש לקפל ולארוז מהר, ולצאת לדרך. עובר זמן עד שאני מתרגל להליכה ותופס קצב. לוקח לי כשעה להגיע למפגש הנחלים נקרות -; מעוק. עד כאן חובות מאתמול. אני לא מרשה לעצמי לנוח עד לגב הענק (והיבש) של נחל מעוק, עליו אני משקיף מלמעלה. חטיף קטן, ובלי להתמהמה הרבה אני שוב צועד בדאבל נוח במעלה הנחל. המעוק יפה ומושך, ואני לא יכול להימנע מלעצור לרגע מול כל פיתול, ולהציץ פנימה לתוך הנקיק הצר, שעומקו מעל עשרה מטרים.

עוד כשעה וחצי של הליכה, השביל עכשיו הופך לסינגל ועובר לרוחב הוואדי - שעכשיו הוא די רחב - מצד לצד, הבוקר חלף והשמש קופחת, ואני כבר עייף. אני מחפש עץ לחניה. בדיוק במפגש עם שביל ישראל הבא מנחל גלד, כשאני מרים עיניים אל עץ בודד המצטייר באופק, אני רואה שלושה חבר'ה שבאים מולי מכיוון כרבולת חרירים, מטרתי הבאה. הם עוד עליזים וקלילים, לא יודעים מה מצפה להם בהמשך. אנחנו מחליפים אינפורמציה על המסלול והשטח, מוכיחים איש את רעיו על שלא צמנו, מחליטים שגם הליכה במדבר היא סוג של כפרת עוונות, ונפרדים לשלום. סוף סוף אני מגיע לעץ וקורס תחתיו באפיסת כוחות. לאחר כמה דקות של התאוששות אני לא מתעצל ומכין חביתה וסלט, ונהנה מהארוחה עד מאוד. לאחר האוכל אני מקצה לעצמי עוד חצי שעה של מנוחה, ויוצא לדרך.

המעוק

אני על שביל ישראל עכשיו, והוא מטפס תלול ומעט מפחיד אל השלוחה שמדרום, שהמשכה הוא הרכס המשונן המכונה "כרבולת חרירים", ומעברו האחר -; המכתש. כשארד אליו מהכרבולת, יישארו לי עוד כחמישה ק"מ של גבעות טרשים עד החאן. הדרך ארוכה, והשמש כבר נוטה למערב. השביל קשה ומתפתל בלולאה ארוכה ארוכה מזרחה, ואז חוזר מערבה ועובר כחמישים מטר מעליי במדרון. אני מתפתה לחתוך ישר למעלה ולדלג על הלולאה כדי לחסוך זמן. טעות. פתגם סיני עתיק שהמצאתי הרגע אומר "חכם השביל מההולך בו". נכון מאוד! אני מוצא את עצמי מטפס על ארבע במדרון די זקוף, הברכיים רועדות ממאמץ ומתחתי מאות מטרים של תהום, מגלה שעשרת המטרים האחרונים בלתי אפשריים, וזוחל בזהירות מופלגת חזרה למטה אל השביל, כדי לעשות אחר כבוד את כל הלולאה.

במרומי הכרבולת אני עוצר לתשקיף אחרון אל בקעת ארדון המשתרעת מתחתי. ההצגה הגדולהוהנצחית "השקיעה" עומדת להתחיל, השחקנים כבר מוכנים: השמש נוטה למערב, צהובה ורכה, האופק לובש דוק כתמתם, ההרים סביב מאפילים והולכים. זמן סיגריה. אני מזהה שביל עיזים צר ותלול אבל ברור לגמרי, שיורד ישירות אל תחתית המכתש ועשוי לקצר לי את הדרך. אני מהסס קצת, זוכר את הלקח הסיני, ובכל זאת לוקח אותו. לא קל, אבל מהנה. בסוף אני מוצא את עצמי בתוך נקיק צר, קשה להליכה, ומדשדש בו הלאה והלאה עד שהוא נפתח לנחל חרירים. בנקודה זו אני עוצר ומכין לעצמי פסטה במהירות, אין לי זמן לנוח הרבה. אני אוסף את עצמי ובשארית כוחותיי מושך איכשהו הלאה באור הדמדומים. כבר ברור שאגיע לחאן בחשיכה.

תשקיף ממרומי כרבולת חרירים

סוף סוף אני עולה על הדרך ההולכת למעלה דקלים. ההליכה על הדרך נוחה יותר, ואני מגביר קצב, כשלפתע אני מבחין ברכב רט"ג מולי. הפקח עושה לי חקירה, איך הגעתי לכאן ולמה אני לא על שביל מסומן, ואיפה ישנתי בלילה. אני משקר קצת לגבי המסלול, ולבסוף הפקח מתרצה ומציע לי טרמפ לחאן.

בחאן, בחושך, ללא שום גינונים, אני נפתר מהזבל, זורק את התרמיל המאובק לאוטו, ונותן גז. לפניי כשעתיים וחצי של נסיעה הביתה, הרגליים כבדות כעופרת והלב קל כנוצה. עוד מסע מפרך תם ונשלם.