שוב ארצות הברית??!
זו היתה התגובה של הורי כשהודעתי להם שאת טיול בר המצווה של נוה בחרנו לעשות בחוף המערבי. התגובה שלהם לא הפתיעה אותי מאחר ואת אותו מסלול (כמעט במדויק) עשיתי כבר פעמיים קודם.
בפעם הראשונה עשיתי את הטיול במערב ארצות הברית בחופש הגדול האחרון שלי, ממש לפני הגיוס, ואת השני, מייד אחרי השחרור ואחרי הטיול המתבקש לדרום אמריקה (ולמען האמת הוא היה חלק קטן במסלול מ"חוף לחוף" שנמשך יותר מחצי שנה...).
אבל עברו מאז כמה שנים (אני מסרבת לנקוב במספר) והתחלתי להתגעגע. ידעתי שטיול כזה יכול להתאים לכולנו, משפחה לא גדולה של אמא, אבא ושני מתבגרים בני שבע עשרה ושלוש עשרה.
לא הזיק כמובן, שהילד (קרי הנער, קרי "בר המצווה") לא באמת הפנים שהוא י ש ר א ל י , ומעדיף לראות בעצמו נתין של דגל הפסים והכוכבים שנותק באכזריות מאמא אמריקה. יותר מידי שעות של צפייה בסדרות אמריקניות והשתתפות פעילה בחוג בייסבול גרמו לו לגעגוע בלתי נשלט למכורתו (המדומיינת) ולנו להבין שחייבים להגשים לילד חלום. איזה כייף שיש תירוץ...
אז למה דווקא למערב ארצות הברית?
ההתלבטות היתה בין החוף המזרחי, או ליתר דיוק ,אורלנדו, איזור וושינגטון וניו יורק (פלוס האפ סטייט) לבין החוף המערבי. בעצם, המילה התלבטות היא גדולה מידי , מכיוון שהאופציה של החוף המזרחי ירדה כמעט מייד מהפרק. ההשתעבדות לשבוע בלעדי לטובת פארקים נראתה מעט מגבילה, וידענו שבמערב נמצא גם פארקים נהדרים (הכוונה לפארקי שעשועים ואטרקציות) וגם נוכל לשלב טיולים בטבע עוצר נשימה, ערים מרכזיות ונסיעה בסטייל רוד -טריפ לאורך חלק מהצירים המרכזיים באמריקנה (רוט 66 וכביש 1).
טיול עם ילדים הוא שונה מאוד מתרמילאות של אחרי הצבא... הבנתי את זה כישבתי לתכנן את המסלול האופטימלי שיתאים לכולנו. זה לא שזו לנו הפעם הראשונה בטיול משפחתי, בבר המצווה של הגדול עשינו טיול של חודש לתאילנד, והילדים כבר מנוסים ורגילים בטיולים משפחתיים לח"ול, וכך גם אנחנו, אלא שהפעם ההבדל הגדול הוא בעלות הגבוהה יחסית של טיול כזה, ובמרחקים העצומים שיש לגמוע במהלכו.
למרות שידעתי שכמו ששעות של נסיעה משותפת ברכב סגור ירעננו את ההווי המשפחתי ויוסיפו לגיבוש, הן גם יכולות להפוך מהר מאוד לגורם רציני של עוגמת נפש , ריבים וחיכוכים, אם הן לא יתוכננו באופן מיטבי שימקסם את ההנאה, ישלב את העצירות הדרושות ואת שחרור האנרגיות. זה לא אומר שלא נתתי גם לדברים לזרום, אלא פשוט מנעתי מהזרימה להפוך לצונאמי בכך שבאמת זה היה הטיול המתוכנן ביותר בחיי.
תכנון הטיול
ידעתי שהמסלול בקווים כלליים יהיה לאורך החוף הקליפורני (בין סאן פרנסיסקו לסאן דיאגו) עם כניסה פנימה לאריזונה, יוטה ונוואדה,לצורך הביקור באתרי הטבע. בעלי שיצא מנקודת ה הנחה (השגויה בהחלט!) שאני מדריך "לונלי פלאנט" לארצות הברית, סירב לקחת חלק פעיל בתכנון מתוך "התחשבות" וזה שהוא "לא רוצה להפריע לי".... אבל דאג מידי פעם לבוא לומר כדרך אגב ש "הוא שמע על הסקויה, זה באיזור?!", או, "שמעתי שבפלאגסטף הסטייקים נהדרים, אנחנו מתכננים להגיע לשם?". למרות שכלפי חוץ קצת רטנתי, לא באמת סבלתי מזה שיכולתי להיות שליט טוטאליטארי בתכנון הטיול, ולא רק זה, איש לא יוכל לבוא בטענות אלי כי "הייתי לבד במערכה" והם רק צריכים להודות לי☺.
נעזרתי ה מ ו ן ב"למטייל". כל מסלול של החוף המערבי, כל בלוג, פוסט או טיפ לגבי המקומות שרצינו לראות, נקרא.
שני הילדים ניקראו לדגל וקבלו באופן כללי מתווה גס של המסלול, על מנת שיוכלו לבדוק אם יש משהו שהם רוצים לעשות, לראות או לחוות. נתתי להם קישורים לאתרי אינטרנט, כמה דפי מידע אטרטיבים על המקומות שנבקר בהם ושלחתי אותם לתחקר חברים שכבר טיילו בארצות הברית. ביקשתי מהם לחזור אלי עם תובנות או בקשות לפני שאני נגשת לתכנון הרציני.
הם באמת שיתפו פעולה באופן מאוד בוגר.
הגדול לקח את הדפים, שם אותם על השולחן עד שהם העלו אבק . וכשכעסתי עליו, הוא אמר לי "אמא, אני בטוח שהטיול שתתכנני יהיה מושלם. כל מה שאני אוסיף רק יקלקל". כשאמרתי לו שאין בעיה, אם כך, אז אנחנו נבלה רק במוזאונים של אומנות מודרנית ונטייל באתרים היסטורים בלבד, הוא אמר "אבל מה את רוצה ממני?! זה טיול הבר מצווה של נוה, שהוא יתכנן מה שבא לו" ורץ לומר לאחיו שידאג לבקש דברים כיפיים...
נוה, ילד הבר מצווה האמריקני שלי, ביקש שלושה דברים מרכזיים (אל דאגה, גם הוא לא הציץ בדפים היפים שהכנתי, הוא פשוט אמריקנופיל שלומד הכל דרך הטלוויזיה...) הראשון: להיות במשחק בייסבול "אמיתי". השני: לבקר ב'ינקי'ס סטדיום'. והשלישי: להיות במג'ק מאונטיין על רכבת ההרים המהירה בעולם (ותודה ל"דרייק וג'וש" ).
ידעתי שאין שום בעיה עם הבקשות השניה והשלישית. בכל מקרה תכננתי לקחת את הילדים למג'יק מאונטיין וידעתי שנהיה בניו יורק ואין בעיה לתת קפיצה לברונקס לבקר באיצטדיון, הבעיה היחידה היהת למצוא משחק בייסבול בתאריכים שלנו.
(או, כאן נכנסת לתמונה סוגיית התאריכים. לרוב משפחות נוטות לצאת לטיולים ארוכים בחופשת הקייץ, זה אכן הגיוני בשל החופש הגדול וכד'. אחת הבעיות עם חודשי הקייץ היא כמובן שאלו החודשים הצפופים ביותר מבחינה תיירותית. כמעט כל מקום אטרטיבי שמבקרים בו בחודשים אלו, עמוס והומה אדם. תמיד יש תחושה שהכל יותר לחוץ, שדות התעופה מלאים, הפארקים מלאים תורים ועוד... זה לא שאנחנו משפחה מיזנטרופית במיוחד, אבל אנחנו שמחים להמנע כמה שיותר מדוחק וצפיפות.
אנחנו תמיד מעדיפים את חודש החגים לטיולים ארוכים. בדרך כלל מזג האוויר נעים יותר, כבר קצת קריר וקל יותר לטייל, ברוב המלונות יש מספיק מקום ורוב האטרקציות התירותיות פנויות יותר. הבעיה היחידה שלפעמים זה עשוי לגרום לילדים הפסד די ניכר של כשבועיים לימודים. אצלנו זו לא נחשבת כבעיה...יידעתי את המורים שהילדים יעדרו מהלימודים (נענתי בעיקום אף, אבל סרבתי להתרגש) ודאגתי לקחת מראש את החומר שאותו הם יפסידו כדי שיוכלו לעבוד עליו לפני ואחרי הנסיעה. (היה ברור לכולנו שאין מצב שהם ילמדו בזמן הטיול...)).
השנה החגים יצאו מסוף ספטמבר עד אוקטובר. תיכננו את הטיול כך שהוא יתחיל ויסתיים בלוס אנג'לס. מייד אחרי שנוה ביקש ללכתלמשחק ביסבול נכנסתי לאתר MBL של הליגה האמריקנית והתברר שהליגה מסתיימת ממש כשאנחנו מגיעים. למרבה השמחה משחק הגמר של הליגה יערך יומיים אחרי שאנחנו מגיעים, בסאן דיאגו, כך שהוחלט לטובת העיניין, לשהות בהתחלה רק יום אחד בלוס אנג'לס ולשהות בה יותר בסוף ה"סיבוב".
