יום 17 להליכה
11/9 ערב ראש השנה תשפ"ז Thousand Island Lake ---> Lyell Canyon
יוסמיטי הנה אני בא
קמתי מוקדם כדי לצלם את צבעי הזריחה הראשונים והתחלתי ללכת ב-08:00 בעלייה לכיוון Island Pass עם הרבה מבטים אחורה לראות את האגם גם מגבוה. בסך הכל פחות מ-150מ' עליה מהאגם עד שחוצים את מעבר ההרים הבלתי מורגש הזה.
קראתי בדיווחי מטיילים ב-FarOut שיש קליטה סלולרית טובה בדרך לכיוון Donohue Pass, הוצאתי את הטלפון ממצב מטוס ובשעה 09:30 שמעתי צליל של הודעות מתקבלות. עצרתי על השביל וראיתי שהקליטה טובה מספיק לשיחת וידאו כשהשעה בבית היא 19:30, בדיוק לארוחת החג. חייגתי ונכנסתי למין חור תולעת כאשר גם מטיילים שעברו לא הפריעו לי. קיבלתי הרבה אנרגיה מלראות ולשמוע את כולם ושמחתי שיכולתי לברך את כולם לשנה טובה ומוצלחת ואפילו קיבלתי מחמאות על הזקן שגידלתי מאז שיצאתי מהבית. שיחררתי אותם להמשיך בארוחת החג, יצאתי מהבועה שלי והמשכתי לעלות. לפני מעבר ההרים עצרתי למנוחה וארוחת צהריים שכללה רק טונה וחטיף ומצאתי את עצמי חושב על ארוחות החג הטעימות בבית והתחלתי לתכנן מה אני אבשל כשאחזור. בקיצור הייתי רעב והגוף שלי שאיבד כבר 8 ק"ג דורש קלוריות. נשארה לי ארוחת ערב חמה אחרונה וקצת חטיפים וזהו, אני חייב מחר להצטייד באוכל.
אחרי המנוחה והארוחה הדלה עליתי לראש מעבר ההרים שהוא גם שער הכניסה שלי לפארק יוסמיטי ולאחריו ירידה ארוכה ל-Lyell Canyon. הנוף בתחילת הירידה הוא אלפיני כמו בחלקים הגבוהים של השביל, עם Mount Lyell הגבוה ברקע ועם שלוגיות וערוצי מים זורמים. המשך הירידה הוא כבר לתוך יער מחטני לצד הערוץ התלול.
הירידה מסתיימת כאשר מגיעים ל- Upper Lyell Meadow וקצת אחריו נתקלתי בעוד ריינג'ר. שוחחנו על מזג האוויר החמים של היומיים האחרונים וקיבלתי עדכון שכבר הערב תהיה התקררות, הריינג'ר ביקש לראות את הפרמיט והסביר תוך התנצלות שהוא חייב גם לוודא שיש לי Bear Can ושאם הוא תוקע את האצבע בתיק מבחוץ הוא יכול בדרך כלל להרגיש את המיכל. ניסה ולא הצליח. נאלצתי להוריד את התיק, לפתוח אותו להראות לו את המיכל. הוא התנצל על הטרחה ואני חשבתי שהפעם זה היה מוגזם. הגעתי לחניון שתכננתי מראש ובדיעבד הייתי יכול ללכת עוד ולמצוא חניון קרוב יותר לגבול האזור הסגור ללינת לילה וכך להתקרב עוד ל- Tuolumne Meadows שהוא היעד להצטיידות של מחר.
אכלתי את ארוחת הערב החמה האחרונה והשארתי לי לבוקר חפיסת M&M.
סה"כ יום 17: 18.5 ק"מ ↑550מ' ↓830מ'
==============================================
יום 18 להליכה
12/9 Lyell Canyon ---> Cathedral Pass
עוד מרוץ והפעם לארוחת בוקר
התכנון היה לצאת מוקדם כדי להספיק להגיע לארוחת הבוקר ב-Tuolumne Meadow, שזה אומר להגיע לפני 11:00. במקרה שלא אגיע בזמן אוכל להסתפק בהמבורגר לארוחת צהריים החל מהשעה 11:30, וכמובן יש חנות שאני מקווה שתהיה מצויידת בכל טוב. המרחק הוא 14.5 ק"מ בירידה בתחילה ואח"כ במישור. בשעה 06:00 הטרמומטר הראה על טמפ' של 0 מעלות צלזיוס בתוך האוהל. התכוננתי לקור ואכן הטמפ' מחוץ לאוהל היתה 3 מעלות מתחת לאפס.
התארגנתי מהר ובשעה 07:00 התחלתי ללכת לנסות להתחמם. הלכתי ללא הפסקה כדי לשמור על חום הגוף כשהפנים מכוסות ואצבעות הידיים קופאות בתוך הכפפות. השמש התקשתה להתגבר על קירות הקניון וב-08:30 עלתה מספיק כדי לשלוח קרניים ראשונות לחמם לי את הגב ורק בשעה 09:00 עצרתי בפעם הראשונה לשתות מים ומעט לנוח. השביל היה נוח מאד להליכה וללא עצירות הקצב היה גבוה (4 ק"מ לשעה) כך שבסופו של דבר הגעתי ב-10:45 וכמו שהייתי, עם התיק על הגב נכנסתי ועמדתי מול הדלפק להזמין ארוחת בוקר גדולה וקפה. עשר דקות אח"כ (שנראו לי כמו נצח) כבר ישבתי מול החנות בשולחנות המיועדים למטיילים והתענגתי על ארוחת הבוקר הדשנה. פגשתי מספר מטיילים שראיתי בימים האחרונים והחלפנו חוויות על סופת הברד, הימים החמים והקיפאון של הבוקר. אחרי הארוחה נכנסתי לחנות להצטייד ליומיים שנשארו לי ומהטראומה של הרעב ביום האחרון קניתי הרבה יותר מדי וחלק מזה פשוט ישבתי לאכול במקום. עוד התלבטתי אם לאכול המבורגר לארוחת צהריים לפני שאמשיך ללכת אבל אז ראיתי שאנשים מגיעים, ולא נכנסים להזמין אוכל ונראים מאוכזבים. התקרבתי וראיתי שלט שהמטבח נסגר ב-11:00 אבל יפתח רק מחר ב-13:00 ולא רשומה הסיבה. חייכתי לעצמי בהנאה על מזלי הטוב ועל כך שהמאמץ הפעם היה מאד משתלם.
הלכתי למלא מים וכשחזרתי ראיתי פתאום את אנדי עומד מולי, הוא היה בהלם לראות אותי וכשהתעשת נפלטה לו צעקה ואז הוביל אותי אל שולחן סמוך למקום בו ישבתי בשעתיים האחרונות ושם ישבו אלה ורבקה (אשתו), שבאה לאסוף אותם הבוקר אחרי שסיימו ללכת אתמול בעמק יוסמיטי. הם עצרו ממש במקרה לאכול משהו בדרך אל הרכב של אנדי ב-Lone Pine (עוד 3 שעות נסיעה לפחות). אלה קפצה וחיבקה אותי כי אני חבר ותיק של המשפחה ונשבעה שהיא מעדיפה ללכת איתי את היומיים האחרונים ולא לחזור לשגרה. התעדכנו בקורותינו מאז הפרידה כשהלכתי ל-VVR והם הזמינו אותי לנגב איתם חומוס (עם קרקרים), אבל אני כבר הייתי שבע מחטיפים והגיעה השעה 13:00 וקצת דגדג לי להמשיך ללכת, למרות ששמחתי מאד על הפגישה ואפילו הרשיתי לעצמי לשחרר ולדבר על המצב בארץ. איחלתי להם שנה טובה, הבטחתי לאנדי שנהיה בקשר ויצאתי להמשך ההליכה מלא באנרגיה (ומיכל עם אוכל וחטיפים, הרבה יותר ממה שהייתי באמת צריך).
העלייה ל-Cathedral Pass עברה בקלילות מפתיעה ובשעה 15:30 חציתי את מעבר ההרים האחרון שלי על ה-JMT והמשכתי עוד עד שהגעתי למקום בו אפשר היה לשים את האוהל עם נוף משגע ממש מתחת ל-Columbia Finger ועם תצפית ל-Cathedral Peak. השקיעה היתה יפה ואחרי היום הנהדר שעבר עלי לא ממש רציתי שהיום הזה ייגמר. בעצם נשאר לי יום הליכה אחד מלא שאני מחכה לו מאד ואחריו עוד יום קצר של ירידה לעמק יוסמיטי. המסע מתקרב לסופו ואצלי עולות תחושות מעורבות.
סה"כ יום 18: 26.5 ק"מ ↑515מ' ↓260מ'
==============================================
יום 19 להליכה
13/9 Cathedral Pass ---> Little Yosemite Campground
Cloud Rest, WOW
המקום בו שמתי את האוהל היה חשוף וכל הלילה נשבה רוח בין חזקה לעזה. האוהל היה יציב אבל עם הרעש והמכות לא הצלחתי לישון טוב. בשעה 07:30, התחלתי ללכת בירידה לכיוון High Sierra Camp. המים שמילאתי אתמול ב-Tuolumne Meadow כבר כמעט ואזלו וקיוויתי שבמחנה יהיו מים זורמים. כשהגעתי המחנה נראה נטוש וכנראה כבר סגרו בו את העונה ולא הצלחתי למצוא מים זורמים בברזים. בסמוך למחנה הנטוש יש פיצול מה-JMT למסלול שמוביל ל-Cloud Rest שרציתי מאד להגיע אליו ובמזג אוויר עם ראות טובה להשקיף על הפארק ועל עמק יוסמיטי ועל Half Dome. זה מאריך את ההליכה וקיוויתי שיהיה שווה. לפני העליה לקלאוד רסט עברתי על פני Sunrise Lakes, שהם שלושה אגמים שקטים ויפים. בראשון שבהם מילאתי מים אחרי כמעט חצי יום בו שתיתי בהקצבה פחות משני ליטר מים.
אחרי האגם השלישי (התחתון) הפתיע אותי ריינג'ר שעמד בצד השביל וביקש לראות את הפרמיט (בפעם הרביעית). העליה לקלאוד רסט תלולה ומעייפת ומכיוון שיום ראשון היום יש הרבה מאד מטיילים וקצת מרגיש לי צפוף. המסלול הסופי לפני הירידה הוא לא לבעלי פחד גבהים, כשההליכה היא על סכין ברוחב של מטר או פחות ומשני הצדדים המתלול יורד 1200מ' ממערב וכמעט 1000מ' ממזרח. אבל הנוף, הנוף, פשוט סוף הדרך. 360 מעלות יוסמיטי ועד קצה האופק. קשה בתמונות להעביר את העוצמה של המקום ובנקודה הגבוהה ביותר עמדתי על אבן ופשוט הסתובבתי סביב עצמי כשהעיניים לא שבעות מהמראה. עמדתי שם וגם קצת ישבתי והבטתי בכיוון בו מחר בבוקר אסיים את המסלול. זה היה הרגע בו הייתי מוכן שהמסלול יסתיים, בפסגה הזו שהגעתי אליה. אבל איכשהו צריך לרדת מגובה של 3000מ' לעמק לגובה של 1200מ'. גם החלק הראשון של הירידה מרשים מאד ורק כאשר נכנסים שוב ליער האורנים והאלונים, הנוף חוזר להיות פחות דרמטי.
מצאתי שוב קליטה ושוחחתי ארוכות עם אשתי. המשכתי לרדת עד שהגעתי לצומת בו התחברתי שוב ל-JMT ומכיוון שהרגשתי כאב בכף הרגל, הורדתי את הנעל וראיתי שפשוף אדום שנגרם עקב חור בגרב. נשארו לי בסך הכל קצת יותר מעשרה ק"מ עד לסוף המסלול מחר, אבל זהו הגרביים גמורות. חבשתי את השפשוף והחלפתי לגרבי Darn Tough העבות. תכננתי בתחילה לסיים כאן את היום אבל החלטתי להמשיך עד Little Yosemite Camp, מה שהוסיף 3 ק"מ להיום אבל יקצר לי שעה הליכה למחר ואני רוצה להגיע מוקדם לעמק כדי להספיק לטייל בו, לאכול טוב ולקנות מזכרות.
עכשיו כשכבר התחושות שלי היו פחות מעורבות, יכולתי להתפנות לתכנן את הימים עד הטיסה חזור. הטיסה תצא בעוד ארבעה ימים מסן פרנסיסקו מה שמאפשר לי לישון את הלילה הבא בעמק ולצאת בעוד יומיים בבוקר באוטובוס הראשון שיוצא מהעמק כדי לתפוס רכבת ואז להגיע לסן פרנסיסקו אחרי הצהריים לביתם של החברים וכך ישאר לי יום וחצי לטייל בעיר היפה. הזמנתי לילה ב-Curry Village שזה סוג של גלמפינג והמשכתי ללכת עד ליטל יוסמיטי קמפ ללילה אחרון בהחלט על השביל. בחניון יש הרבה מטיילים, לחלקם זה לילה ראשון במסלול ארוך וחלקם כמוני ממש לקראת סיום. רחצתי את עצמי בנהר וחבשתי שוב את השפשוף ברגל ולמרות שלא הרגשתי כך עד עכשיו מצאתי את עצמי עייף פיזית וקצת מרוקן מנטלית.
סה"כ יום 19: 23 ק"מ ↑475מ' ↓1615מ'
=================================================
יום 20 ואחרון להליכה
14/9 Little Yosemite Campground ---> Happy Isle
זהו זה ולא אחרת
איזה התרגשות והפעם אני עם חיוך. ישנתי נהדר וקמתי מלא באנרגיה, ב-07:30 כבר הייתי על הדרך בהמשך הירידה לעמק. בחלק מההליכה היתה קליטה ועצרתי מדי פעם לדבר ולשלוח תמונות. הגעתי אל Nevada Fall והחלטתי לנסות את המקטע הפתוח של Mist Trail (יש חלק שסגור לעבודות באמצע שבוע). ירדתי עד למקום שההמשך כבר סגור בפניה לתצפית על Vernal Fall. משם צריך לטפס חזרה ל-JMT ל-Clark Point ואז לרדת כל הדרך עד העמק. ככל שיורדים ובוודאי אחרי הגשר על ה-Merced פוגשים כבר המוני תיירים שהולכים בלי תיק על הגב ובקושי עם בקבוק מים ביד. מוזר שלא מברכים אחד את השני ולא מתעניינים לאן הולכים ומאיפה באים ועוד יותר מוזר שכולם עם ריח של סבון ושמפו. איייייףףףףףףףף
בשעה 10:30 הגעתי לשלט שמסמן את סופו או תחילתו של המסלול, חייכתי שוב את חיוך הניצחון הקטן שלי ונבלעתי בהמוני התיירים בעמק, כשהמטרה הראשונה היא לאכול. קודם כל המבורגר, בהמשך פיצה ובערב, מה שיבוא.
סה"כ יום 20 ואחרון: 8 ק"מ ↑330מ' ↓960מ'
==============================================
תם ונשלם.
לסיכום 20 ימי הליכה:
הלכתי 409.5 ק"מ שהם 254.5 מייל
עליתי 14,215 מ' שהם 46,635 רגל
ירדתי 15,940 מ' שהם 52,300 רגל
אחרית דבר
חלפו יותר מ-6 שנים מאז שהודעתי לעצמי (ולאשתי) שה-JMT נכנס באופן רשמי לבאקט ליסט שלי. הנסיבות בשנים האלה כולל הקושי לצאת או לחזור לארץ עצר אותי שוב ושוב מהתחייבויות ארוכות טווח. בפברואר 2026 החלטתי שאני לא מחכה יותר וניסיתי להשיג את הפרמיט הנכסף. אומנם לא זכיתי בהגרלות שהשתתפתי כדי להתחיל מיוסמיטי וללכת דרומה, אבל מהרגע שהצלחתי לקבל את הפרמיט לכיוון ההפוך (שכולל יומיים הליכה נוספים), ידעתי שאין כח בעולם שישאיר אותי בארץ. התכנון התקדם וגם הציר הלוגיסטי המורכב הבשיל לכדי תוכנית מעשית. בחצי השנה הזו ספרתי את הימים עד הטיסה ועבדתי להישאר בריא וחזק מספיק כדי לעמוד באתגר.
הימים הראשונים על המסלול היו מאתגרים. הגובה, התיק הכבד, התזונה, השינה הקטועה והגשם ששיבש לי את התוכנית. כל אחד לבד היה מספיק כדי להטיל ספק ולשאול את השאלה- האם אני נהנה מזה? ומה אם יהיה יותר קשה בהמשך?
לפי הנתונים הלא רשמיים, בכל שנה מתחילים ללכת כ-1500 טרו הייקרים את המסלול כולו. מחציתם לא מסיימים משלל סיבות. הקושי הפיזי והמנטלי ניכר, אצלי זה היה בהתחלה. לכל אחד זה יכול לקרות בשלב שונה ויש מי שהקושי שלו הוא שהוא בכלל צריך לחזור הביתה לשגרה בסוף המסלול. מכיוון שאני אופטימי מטבעי אז היה לי ברור שמחר תמיד יהיה טוב יותר ואיפשהו בין היום השלישי לרביעי הרגשתי שיפור ניכר ושאני מאוקלם לגובה ויכולתי לדעת כמעט במדויק מה יהיה הקצב שלי בכל מקטע. גם ללכת לבד זה הרי לא ממש לבד וזה יותר קשור לבחירה להיות לבד מאשר לכל דבר אחר. יש הרבה מטיילים שהולכים להרבה כיוונים ובסופי שבוע תמיד היה עמוס. הרוב אמריקאיים והשאר אסיאתים, אירופאים ומעט ישראלים (פגשתי שניים). מצאתי המון ערך בזמן בו הייתי לבד בחניון ולבד על השביל ובאותה נשימה נהניתי בחברתם של מי שנקרה בדרכי להכיר.
בקצרה - הגשמתי חלום והתוצאה עלתה על כל מה שיכולתי לדמיין.
Happy Trails
