יום ג' 14.6.16 – 600 מייל
Chimney Rock, North Carolina, USA
היום נפרדנו בצער מההרים המעושנים, בהבטחה אילמת לחזור שוב בעתיד. לפנינו נסיעה של כ-600 מייל (קרוב ל- 1,000 ק"מ!) ובכל זאת אנחנו אופטימיים ומחליטים לעצור בדרך ב"סלע הארובה". המלצה לקוראי שורות אלו – רצוי ומומלץ לברר מראש אם המעלית פועלת. אנחנו לא בררנו...
לאחר נסיעה של כשעתיים בדרך מיוערת ויפה אנחנו מגיעים לצ'מיני רוק. זהו צוק גרניט בגובה של כ-26 קומות ובתוכו נחצבה מעלית. בראש הצוק מרפסת וממנה נשקפת תצפית נהדרת. השמועות אומרות שמאחורי הסלע יש מסלול הליכה לא קל אבל יפה של כשעתיים המוביל למפל מרשים – לא בדקנו.
הגענו למקום, והמעלית – כמה מאכזב - לא פועלת. חמי ויעל עולים במדרגות לראש הצוק (כ-400 מדרגות), ואני, השפויה, מחכה להם בצל עם שתייה וגלידה (:
אחרי כשעה יעל חוזרת בלי נשימה. היא עלתה עד למרפסת הראשונה וחזרה "על ארבע". אחרי כחצי שעה נוספת חוזר חמי שעלה עד הסוף ובזכותו יש לנו כמה תמונות ממש יפות מראש הצוק.
מתעכבים קצת בחנות המזכרות הסימפטית שלמרגלות הצוק, חמי מתאושש מהטיפוס והירידה, וקדימה לדרך. כאמור, התכנית המקורית הייתה ללון בדורהאם ולמעשה לפצל את הדרך הארוכה שלפנינו ליומיים. אולם כיוון שהתעכבנו יום נוסף בגטלינבורג, אנחנו מפצים היום על הלילה החסר בנסיעה ארוכה מזרחה, כ- 450 מייל.
כמה מילים על ממסי. לפני הנסיעה קבענו פגישה עם אחד היועצים של ממסי, שאכן היה בקי מאד באזור שבו תכננו לטייל ובהרבה מקרים "עשה לי סדר בראש" ונתן לנו עצות טובות ומועילות. אבל! במסלול הספציפי הזו שבו נסענו היום הוא הציע שנסטה מהכביש המהיר (64) ונעלה על כביש 264 שעובר בחלקו ליד הים ובכלל יפה יותר לנהיגה. זה גרם לנו להתברבר בכביש, לא הבנו בדיוק איפה לסטות מהכביש, ה- GPS כמובן לא עזר בכלל כי הוא התעקש להחזיר אותנו לכביש המהיר ובשורה התחתונה ההצעה הזו גרמה לנו כאב ראש לא קטן. אמנם מדובר בסטייה קטנה, של 30 מייל לכל היותר. אבל אנחנו היינו עייפים, עצבניים אחרי יום שלם שבו היינו דחוסים שלושתנו במכונית, ובעיקר – היינו רעבים! הגענו לאזור שהיועץ של ממסי המליץ עליו אחרי שהשמש שקעה. גם אם הייתה זו דרך לאורך החוף (לא ראינו לא חוף ולא ים), הרי שבשעה הזו זה כבר לא היה משנה. לסיכום – ההמלצה שלי לא ללכת אף פעם בצורה עיוורת אחרי המלצות של יועצים למיניהם, אלא להפעיל שיקול דעת, להצטייד למפה טובה ולשים לב לשעה... מה הטעם להגיע לדרך, מקסימה ככל שתהיה, כשבחוץ חושך מצריים...
הקיצר, השעות האלו היה החלק הפחות נחמד של הטיול שלנו. נסענו בכבישים שכוחי אל, חושך מוחלט מסביב, הבטן מקרקרת בייאוש, והיה נדמה לנו שלעולם לא נגיע למחוז חפצנו.
בסביבות 9 בלילה הגענו למקום יישוב. רחובות, בתים, מכוניות, אפילו אנשים! מצאנו סופר קטן שהיה פתוח, והאנשים שם הביטו בנו בהשתוממות, לא הבינו מאיפה נפלנו... קנינו מה שמצאנו, לא היה הרבה מבחר – קצת קרקרים, לחם גבינות ונקניקים מהם הכנתי לנו כריכים. היינו כל כך רעבים... אחת הבחורות שם אמרה לנו שיש לנו עוד כשעתיים נהיגה עד למלון שלנו. זה בהחלט היה רגע של משבר עבורנו!
טוב, בסופו של דבר הגענו למלון... מזל שאני תמיד דואגת לבקש "הגעה מאוחרת" בהזמנת החדר, ומזל בכלל שהגברת בקבלה (בעלת המקום?) חכתה לנו. היא התעקשה להראות לנו את החדרים הטובים יותר שלה, והסכמנו למרות העייפות כי החדרים שלנו לא נראו כל כך מפתים, אולם בסוף ויתרנו כי תוספת המחיר הייתה מוגזמת והחדרים ה"טובים" – טוב, ראינו טובים מאלו.
הודינו לה בנימוס, נכנסו לחדרינו ובלי להסתכל ימינה ושמאלה צללנו לשינה ארוכה וטובה.
לינה ב- Nags Head: Rodeway Inn And Suites