יום שבת, היום האחרון לטיול, יצאנו מהמלון בבוקר לכיוון הטאוור ברידג', יואב חיכה מאוד להכנס אליו. בדרך יואב ביקש לעבור ליד המוניומנט של השריפה, הוא חיכה מאוד משום מה לראות אותו מתחילת הטיול (הוא זכר אותו מהספר שקראנו בבית). אמרתי לו שאני לא בטוחה שנספיק לעבור שם וחשבתי שזה ישכח בסופו של דבר. אבל משום מה, בפעם הראשונה בטיול הזה (גם תודות להכרותי עם לונדון וגם תודות לגוגל מפס לא טעינו בדרך בשום שלב) התברברנו מאוד בדרך ואפילו ניסנו להעזר באנשים לקבל כיוון, ובמסגרת הבלבול צעדנו לא מעט עד שפתאם ראינו שאנחנו למרגלות המוניומט, יד הגורל 
. יואב היה מרוצה מאוד וצילם אותו מכל כיוון.
משם המשכנו לכיוון הטאוור, ראינו אותו מבחוץ והמשכנו לטאוור ברידג'. היה תור קצר מאוד של כ-10 אנשים ולאחר בדיקה ביטחונית די רצינית (באופן כללי הרגשתי שיש הרבה יותר בדיקות בטחוניות בלונדון מאשר בעבר) עלינו למעלה. עוד בארץ התקנתי את האפליקציה של הגשר ויואב נהנה לעקוב אחרי המסלול באפליקציה ולסמן את המקומות שעברנו. כמובן שהצטלמנו מלא בחלק השקוף של הגשר, ראינו את הסרט על בנייתו של הגשר וירדנו למטה במדרגות. הכרטיס כולל גם כניסה לחדר המכונות של הגשר שנמצא כ-5 דקות הליכה מגשר, שאלתי את יואב אם הוא רוצה ללכת ולהפתעתי הוא רצה. מדובר בתצוגה קטנה וחביבה שלוקחת כמה דקות בלבד.
לאחר הביקור בחדר המכונות חצינו את הגשר בחזרה לגדה הצפונית והלכנו לכיוון סנט קתרין, מעגן שזכרתי מביקורים קודמים. לצערי הייתה לי תחושה שהמעגן התמסחר מאוד וכבר לא הייתה בו אותה תחושה קסומה שהייתה בעבר, אכלנו שם צהריים, פיצה, אלא מה?! וחזרנו לכיוון הטאוור מכיוון שהבטחתי ליואב שנפליג פעם הנוספת על התמזה (הוא מאוד נהנה בפעם הראשונה), הפעם בסירת התיירים ולא בתחבורה הציבורית. עלינו על אחת הסירות לכיוון הביג בן ותפסנו מקום על הגג הפתוח ליד המעקה. היה מזג אויר נפלא והקפטן שאל האם אנחנו מעדיפים קריינות חיה שלו או להקשיב להקלטה, ברוב קולות הוחלט על קריינות חיה והיה ממש כיף, הוא סיפר עובדות מעניינות וגם הצחיק פה ושם.
כשהגענו לביג בן החלטנו להמשיך לכיוון קניון וסטפילד סטרפורד, לקחנו רכבת תחתית ישירות משם עד לקניון. זו הייתה הטעות היחידה בכל הטיול, הקניון היה עמוס מאוד! שנינו דיי סבלנו ולאחר כשעה שם החלטנו לחזור למלון. נחנו מעט במלון ויצאנו לסיבוב אחרון ברחוב אוקספורד. נכנסו לביקור קצר בנקסט ושמענו שם יותר עברית מאשר בכל הטיול יחד . חזרנו למלון לארוחת הערב הרגילה ולאריזות.
ביום ראשון בבוקר התארגנו וירדנו להמתין לנהג שהזמנו, הנהג הגיע בדיוק בזמן שנקבע ברכב חדש וגדול, מכיוון שהיה יום ראשון והייתה תנועה מעטה הגענו לשדה במהירות רבה, הצ'ק אין היה מהיר גם הוא והמשכנו לבדיקה הביטחונית שבה ננזפתי כי שכחתי שהיה לי בקבוק מיץ בתיק. הטרמניל עצמו השתנה מאוד מהפעם הקודמת שביקרתי בו ולדעתי לא לטובה. אכלנו ארוחת בוקר קלה וקנינו אוכל לטיסה. נגשנו לבדוק מאיזה שער העליה למטוס ועל המסך היה כתוב שמספר השער יפורסם בשעה שנקבעה לבורדינג (היה כתוב כך להרבה טיסות), תפסנו מקום ישיבה וחיכנו, וטוב שכך כי לאט לאט נגמרו כל מקומות הישיבה ונהיה צפוף, כולם חיכו לפרסום השער שלהם. זה מוזר מאוד בהתחשב בכך שבכניסה לאיזור השערים כתוב שיש עוד 5-15 דקות הליכה לשערים. בסופו של דבר השער שלנו פורסם ונגשנו אליו. גם פה התהליך מוזר, בודקים את כולם (הקפידו מאוד על גודל וכמות התיקים, והציעו לאנשים רבים לשלוח את הטרולי ללא תשלום לבטן המטוס) ואז כולם נדחקים מאחורי עמדת הבידוק לשטח לא גדול שיש בו כ-4-5 כסאות וממתינים שיפתחו את הדלתות לצאת למטוס. המתנו ככה כרבע שעה. הטיסה עצמה הייתה חביבה מאוד. וזהו... חזרנו הביתה. ביציאה מהשרוול בארץ יואב שאל לאן הטיסה הבאה (הבן של אמא שלו 
).
היה לי ממש כיף לטייל עם יואב. זהו טיול עירוני ראשון שלו וטיול ראשון של שנינו לבד ולא באמת ידעתי למה לצפות. מסתבר שיש לי ילד שיודע ונהנה לטייל. הלכנו כל יום שעות רבות ואפילו לי כאבו הרגליים ויואב עמד בזה בגבורה רבה ועם מעט מאוד קיטורים. הוא הפתיע אותי בבגרות שלו ושאל המון שאלות. הוא רצה לראות אתרים שלא חשבתי שיעניינו אותו, התרגש מדברים שהפתיעו אותי ובעיקר היה שותף מעולה לטיול .כמובן שהיו כמה רגעים ששקלתי לזרוק אותו לתמזה אחרי שהוא צעק עליי שהוא שונא אותי... אבל בגדול הוא התנהג למופת.
