לאחר שבוע נהדר ברוקיס, אנחנו מתיישבים בבבוקר יום שבת בשדה התעופה של קלגרי לטיסה של 7.45 לויקטוריה, בירת האי ונקובר. הטיסה מתבצעת במטוס קטן עם פרופלר ובדרך אנחנו “מרוויחים” שעה, כך שב 8.30 אנחנו כבר נוחתים ויוצאים לתור את האי. אבל האם לא טעינו איפשה בדרך? נופי האי ויקטוריה, מראה הרחובות, השילוט ובכלל האווירה דומים להפליא לדרום אנגליה ומרגישים מוכרים למדי אחרי ההידור של הרוקיס.
נסיעה קצרה מביאה אותנו ל Butchart Gardens שבשעת בוקר מטפטף עדיין לא הומים מדי. בהמשך השמש תציץ מדי פעם והגנים יתמלאו.. חמושים במטריות (אחר כך מתברר שאפשר גם לשאול חינם מטריות של הגן) אנחנו יוצאים למסלול. הגנים לא מאוד גדולים אבל מרהיבים בעיני ביופיים, במיוחד אזור ה sunken gardens, ולא הפסקתי להתפעל ולצלם. ביום של מזג אוויר נאה הם בטח עוד יותר נפלאים.
אפשר לנסוע מהגנים לויקטוריה בדרך הקצרה לאורך מרכז האי, אבל אנחנו בחרנו להאריך טיפה את הנסיעה ולעשות את ה Marine Scenic Drive החובק את קו החוף ומאפשר לעתים מבט לנוף היפה של הרי אולימפיק במדינת וושינגטון, ממול.
הסטיה הזו לא ממש הכרחית, אבל מעניין לראות את חווילות הענק המוקפות גניות נאות המעתרות את כביש החוף, וכשמבחינים בשלט "למכירה" לגמרי לא מפתיע לקרוא שמי שמטפל במכירה אינו "סתם" סוכנות נדל"ן, אם כי בית המכירות Sotheby's !
כמו רבים וטובים לפנינו גם אנחנו התאחסנו במלון Embassy Inn ,שממוקם ממש טוב בלב ה downtown של ויקטוריה, מול בניין הפרליאמנט ושתי דקות מהנמל הפנימי, ומציע חניה חינם לאורחים. הזמנו ישירות באתר המלון
One Bedroom Suite with 2 Queen Beds Bedroom ולהפתעתינו ושמחתינו קיבלנו את הסוויטה הכי טובה במלון- פינתית בקומה העליונה עם חלון אחד הצופה ישירות על בניין הפרליאמנט וחלון השני עם רצועה צרה של נוף לנמל. אז רשמו בפניכם - לבקש את חדר 413 !
אחר הצהריים אנחנו עושים סיבוב בעיר ויקטוריה המציגה מישמש של סגנונות אדריכלים: הניו- גוטי של בניין הפרליאמנט ומלון אמפרס הידוע, בתים מעץ סגנון ניו אינגלנד, קונדומיניומים מודרנים, שהמכלול שלה לא ממש הרמונית או יחודית.
באזור Bastion Square מקבץ של בוטיקים ומסעדות שנורא רוצים להיות מגניבים, סגנון קובנט גרדן, אלא שבשעה 16.30 אחר הצהרים ביום שבת המתחם שומם למדי ודי מדכא, בניגוד למצופה בסוף שבוע.
בקיצור , אנחנו לא מאוד התחברנו לעיר וגם ביקור ב Fisherman's Wharf לא ממש שינה את ההתרשמות: המקום צבעוני ומתוק אבל פצפון – שתי שורות בתים בסך הכל - וגם לא ראינו זכר לכלבי הים שאמורים לפקוד את המקום.
בערב שוב התוודאנו לאופיה הבריטית כביכול של האי גששמענו מהמלון צליל שלקח לנו זמן לשים את האצבע על מהו-ניגון של חמת חלילים. יצאנו החוצה וגילינו אדם ב kilt מנגן על הכלי, ליד עמוד טוטם, בעוד בנו המתבגר מלווה אותו על תופים. לקהל שהתווסף הסביר בגאווה כי הם עושים את זה מאז שהיה הנער בן בן 13 וכי לא מזמן מלאו לו 17. לבן לעומת זה היתה הבעת פנים שאמרה בבירור שהוא סובל מכל רגע והיה מעדיף לחגוג את המאורע עם החברים שלו, רחוק מאבא…
יום ראשון- ילידים ולוויתנים
יום מקומי (כמעט) ללא שימוש באוטו, לראשונה בטיול.
לאחר ארוחת בוקר טובה ומגוונת במלון צעדינו את השלוש דקות מן המלון ל Royal BC Museum המציג את תולדות הטבע וההיסטוריה האנושית של קנדה ושל בריטיש קולומביה בפרט, עם דגש על ה first nations של קנדה (זה המינוח הפוליטיקלי קורקט בקנדה!). המוזיאון עשוי טוב, מעניין, ביחוד לאור העבודה שההיסטוריה של קנדה הרבה פחות מוכרת (לי לפחות) מזו של ארה"ב למשל, אך לא גדול.
יחד עם תערוכה המיוחדת על תולדות הזהב והבהלה לזהב , שהציגה בזמן ביקורינו, בילינו במקום כשעתיים- שעתיים וחצי, כשהבנים מיצו את העניין עוד קצת קודם.
יום קודם, בסיורינו בעיר נכנסו למרכז המבקרים ובעזרת הבחורה הנחמדה והסבלנית בחרנו חברה לשייט צפיה ללוויתנים ורכשנו כרטיסים מראש.
מאחר וכל החברות המוציאות את הטיול ממילא גובות מחיר דומה בעבור צפיה באותם pods של לוויטנים בדיוק, בעצתה התמקדנו בהחלטה באיזה סוג סירה עדיף לצאת, החלטה שמושפעת בין השאר מצפי מזג האוויר, וממנה גזרנו את בחירת החברה.
ישנם שני סוגים עיקריים:
- סירה גדולה בעלת קיבולת ל 30 איש +: יותר יציבה לבעלי קיבה רגישה וגם מקורה, אבל יותר צפופה.
- zodiac , סוג של סירת גומי פתוחה שנוסעת יותר מהר ומכילה פחות אנשים, אך מאידך מרגישים בה הרבה יותר את הים וגם די נרטבים, על אף המעילים שמקבלים. בסירה מהסוג הזה גם יושבים במקום אחד קבוע לאורך כל הטיול (ואין שירותים, למי שזו עלול להוות בעיה).
בעצתה המועילה של הבחורה בלשכה, הלכנו על אופציית ביניים ויצאנו עם חברת BC Whale Watching בסירה מסוג Luna המכילה עד 12 איש.
היינו מאוד מרוצים מן הבחירה שכן לסירה הזו יש גם חלק מקורה בפנים (עם תא שירותים) וגם סיפון פתוח. וכך שכשהסירה התקרבה ללוויתנים ועצרה לידם יצאנו לסיפון לצפות ולצלם , אבל בנסיעות ישבנו מוגנים בפנים בקבינה המחוממת וטוב שכך- בדרך חזרה לנמל הים היה די גבוה וגם התחיל לרדת גשם, ומאוד שמחנו שאנו לא בחוץ בזודיאק קטנה ברוח וגשם. הקפטיין שלנו סיפר שבבוקר אותו ים הים היה ממש פלטה - אינני ידעת אם השוני הזה במהלך שעות היום הוא אקראי או דפוס קבוע במים הללו, אבל זו עוד נקודה ששווה לאנשים הרגישם למחלות ים לברר בתכנון השייט.
בסך הכל ראינו לא מעט לוויתני אורכות, אם כי נסענו לא מעט לחפש אותם (הגענו עד חופי איי סן חואן השייכים לארה"ב) וגם נדרשנו לערנות וזריזות בכדי לתפוס את הרגע הקצרצר שהם עולים מן המים בעדשת המצלמה. התמונות המוצגות כאן הן כמובן המוצלחות והנבחרות, כשיש רבות אחרות (הרוב) בהן ראוים בעיקר ים אפור ורק קצה זנבו של לוויתן. בדרך חזרה לנמל הסירה נסעה סמוך לחוף, כשהקפטיין ניסה לאתר כלבי ים, אך לשווא- כנראה שזאת לא היתה העונה בויקטוריה. חוויה נחמדה, אך לא זולה (מעל 100 $ למבוגר) לכולנו.
בערב אכלנו במסעדה שהומלצה כאן לא אחד Spinnakers Brewpub (התעצלנו ונסענו באוטו - יש חניה בצמוד למסעדה) נהינו מן האוכל ומן האווירה. הזמנו שולחן מראש ונוכחנו לדעת כי בקנדה מאוד מקפידים על גיל המינימום לשתיית אלקוהול- כיוון שהיינו עם minor והמסעדה בעצם מוגדרת בפאב, היה מותר לנו להזמין שולחן רק בחלל נפרד למטה ולא בחלק העיקרי של המסעדה.
הנוף מחדר המלון: קשט יפה מעל בניין הפרליאמנט...…
....שמואר מאוד יפה בלילות
יום שני- בדרך ל Pacific Rim
היום אנחנו עוזבים את ויקטוריה ויוצאים בדרך הארוכה לעבר חופי הפסיפיק רים. במבט לאחור יומיים בויקטוריה היו ,לנו לפחות, מעל או מעבר וניתן היה לצמצם את השהות בעיר.
החלק הראשון של הנסיעה, לאורך החוף הצפוני, לא מענינת במיוחד. אמנם מדי פעם יש "חלון נוף" לפיורד הארוך והיפה, אבל לרוב מדובר באזורים בנויים, עם הרבה שלטי פרסום ורמזורים מרובים וההתקדמות איטית.
אנחנו פונים פנימה לכביש החוצה את האי ועוצרים ב Little Qualicum Falls Provincial Park.
המפל העליון (שהגישה אליה מהחניון הפצפון בצד שמאל של הכביש הנכנס לתוך הפארק- בקושי מקום לחמש מכוניות) יותר מרשים ועוצמתי מן התחתון שלידו יש דווקא מגרש חניה יותר גדול.
אפשר לעשות מסלול רגלי המחבר בין השניים אבל אנחנו נמליץ להתקדם לעצירה הבאה הנמצאת לא רחוק - MacMillan Provincial Park הידוע יותר בשם Cathedral Grove. אי אפשר לפספס- עשרות מכוניות חונות בשטח חניה צר משני צידדי הכביש ודי קשה למצוא מקום פנוי.
אנחנו עושים את המסלול בצד הדרומי של הכביש שקצר אבל לגמרי מדליק: שלל עצים סבוכים ענקיים בצורות שונות ומשונות, שרך שמטפס עליהם, ענפים וגזעים שלמים שנפלו ונחתו בזוויות שונות יוצרים יחד מראים מכושפים, שקשה מאוד להעביר דרך המצלמה.
דרומית לפורט אלברני , התנועה נעשתה הרבה יותר דלילה בעוד הנוף בדרך מתייפף ומשתבח: יערות, אגמים, נחלים- תאבה לעיניים.
ליד אחד האגמים, ב Sproat Lake Provincial Park אנחנו עוצרים לפיקניק. כמו בכל אתרי הטבע בקנדה שביקרנו בהם יש כאן שולחנות, פחים, שירותים מתוחזקים, והכל בחינם להנאת המבקרים, מסודר, נקי ומזמין. במהלך כל הטיול לא ראינו פעם אחת במקומות הללו עובד/ת נקיון בפעולה, אבל תמיד מצאנו שירותים נקיים, עם נייר טואלת וניר ניגוב ידיים (או ג'יל חיטוי בשירותים ה"יבשים"). זה כל כך נעים לעיניים ומעורר התפעלות וגם מחשבות על מצב שבו הרשויות מכבדות את האזרחים, מעמידות לרשותם שירותים ראוים, ואלה מצידם מחזירים יחס של כבוד לסביבה ולשאר המטיילים הפוקדים את המקום. אפשר לחלום..
הכביש היורד לשמורת פסיפיק רים מגיע לצומת T - שמאלה לUcluelet וימינה ל Tofino, כאשר השמורה מסתערת במרחב שבין שני הישובים. (לתשומת ליבכם: בשטח השמורה יש צורך להציג ברכב בכרטיס – יומי או שנתי- של הפארקים הלאומיים).
אנחנו פנינו שמאלה, לעבר אוקלולט, ולאחר עצירה קצרה בדירה שלקחנו לשתי לילות המשכנו עוד כ 15 דקות דרך העיריה למגרש החניה של ה Wild Pacific Loop. זהו יופי של מסלול מעגלי- לא ארוך, לא קשה, אבל כל פינה מאפשרת מבט אחר לעבר לחוף ולכחול העמוק של הים מומלץ בחום.
יום שלישי- כן דובים וכן יער
כבר אתמול התחזית בשרה לנו שלא כדאי להתרגל לשמש ואכן היום אנחנו חוזרים לשגרה- יום מעונין ואפור עם גשם לפרקים , אם כי לא מאוד קר. מזג אוויר שכנראה הרבה יותר אופיני לחופי הפסיפיק מאשר שמש מלטפת!
אנחנו מתחילים את היום בטיול קצר ל South Beach הקרוב לאוקלולט שבשעת בוקר די נטוש וערפילי ומלא שרידים של כל מיני יצורי ים משונים
כשתכננתי את הטיול התלבטתי האם לכלול בנסוף לשייט לוויתנים גם שייט צפיה בדובים מטופינו והחלטתי להשאיר זאת כאופציה, שכן אולי יתמזל מזלנו וצפייה בדובים בטבע ברוקיס תייתר את השייט הזו.
חברות השיט מתרכזות בשני הרחובות המרכיבים למעשה את המרכז הקטן של בעירה. אנחנו רוכשים כרטיסים בחברת West Coast Aquatic Safaris , בעלות של 350 $ לכולנו לעומת מעל ל100 $ לאיש בחברות האחרות. השעות של השייט אינן קבועות, אלא משתנות בהתאם לשעות הגאות והשפל, והיום השייט יצא בצהריים.
את הזמן הנותר אנחנו מנצלים לשיטוט קצר בין טיפות הגשם בגלריות שב"מרכז" העיר (אולי ארבע-חמש במספר) ולא מאוד מתרשמים מתכולתם - זה בעיקר דרך להעביר את הזמן. כשהגשם שהתחיל לרדת מתחזק אנו עוברים לבית קפהTuff Beans - קפה טוב, שוקו חם ווי-פי חינם.
גם הפעם היינו מרוצים מבחירת החברה, בעיקר בזכות סוג הסירה. שוב מדובר על סירה ל 12 איש עם מקום ישיבה גם בחוץ וגם בפנים, ואף שקיבלנו מן החברה מן מעילי רוח ללבוש מעל המעילים שלנו והגם שהגשם נחלש במהלך השייט, האפשרות לישיבה מקורה בפנים היתה מאוד חיונית!
יוצאים לדרך. הקפטיין הצעיר שלנו מסביר כי הזמן הטוב לחפש דובים היא בשעת שפל, שאז הדובים יוצאים מן היער לחפש אוכל בשפת הים, אלא שההבדלים הכי ניכרים בין גאות ושפל הם בירח חדש או מלא ואילו כיום, באמצע חודש השפל הוא לא ממש שפל. ובכל זאת מנסים, משייטים בין האיים השונים שבמפרץ, קרוב לקו החוף כשהקפטין כל הזמן מסתכל הנה והנה בנסיון איתור, מדבר בקשר עם סירות אחרות. הזמן עובר ואין כלום ואז מתקבלת הודעה כי נצפה דב. מתקרבים לאיזה חוף (כמה סירות של חברות אחרות כבר שם לפנינו) וראוים דב צעיר במהלך איזו שתי דקות לפני שהוא נעלם שוב לתוך היער. זהו זה? מאכזב למדי, אבל הזמן דוחק והקפטיין מסובב את הסירה חזרה לכיוון הנמל של טופינו, ופתאום בדרך בינגו! דב בוגר, בודד, בשיא כוחו (אורך החיים הממוצע שלהם כ 14- 15 שנה, אף שיכולים להגיע גם לגיל 20 ) משוטט לו להנאתו לאורך קו החוף והפעם אנחנו הסירה הראשונה בזירה ותורינו לשדר את התצפית לסירות האחרות.
נכון שאך לפני כמה ימים ראינו דובים בגן החיות בקלגרי, אבל כאן לראות אחד כזה מקרוב, מלך הממלכה הקטנה שלו, מתהלך לו לאטו על קו החוף, חופר, מסניף,הופך אבנים, מתעלם לגמרי מנוכחותינו זה משהו אחר. הרבע שעה שבו שעקבינו אחרי קורותיו עד שהחליט גם הוא לחמוק לתוך היער היה מרתק ומרגש.
מילה על בטיחות
מעט יותר מחודש לאחר השייט שלנו ארעה באזור טרגדיה כאשר סירה של חברה אחרת התהפכה בגלל גל גבוה באותו אזור, ושישה תיירים קפחו את חייהם.
חשוב לשמור על פרופורציות. הפלגנו בסירת מנוע מצוידות באמצעי קשר, לא בקייקים או סירת רפטינג, ומדובר במקרה אחד – קשה אמנם- בעשרים שנה, כאשר אותן סירות יוצאות עשרות רבות של פעמים כל עונה. אבל כן מצאתי לנכון להביא את הסיפור הזה לידיעתכם.
בדרך חזרה מטופינו לאוקלולט הגשם כבר נחלש ואנחנו עוצרים לעשות את ה Schooner Cove Trail, מסלול קצר שעובר ביער עבות ומסתיים על חוף הים. הקטע ביער כולו על boardwalk מעץ ולכן על אף הגשם לסירוגין שירד במהלך היום, אינו בוצי.
גם כאן מדובר על עצים ענקיים, משונים, ענפים משוזרים, כל קשט גווני הירוק ושקט- העולם החיצון אינו חודר מבעד כל הסבך הזה.
החוף עצמו בשעת אחר הצהריים אפרורי ופחות יפה מה South Beach ואנחנו לא מתעכבים, אלא חוזרים באותה הדרך לתחילת המסלול.
Tofino v. Ucluelet
לא אחת עולה כאן לדיון השאלה האם עדיף ללון באוקלולט או טופינו לצורך הביקור בפסיפיק רים.
לשתי העירות אופי שוני. אוקלולט נראית יותר עניה, פחות מלוקקת. לטופינו יש קצת יותר אווירה אמנותית/טרנדית): בבית הקפה שישבנו בו היה לוח מודעות מלא במודעות על פסטיבל סורפינג, שיעורי יוגה וכו' ,והסיסמה של הוי-פי במקום- hashbrowns.
אם זאת, ליוקלולט יתרון בעיני בכך שהמרחק ממנה לצומת היא רק כ10 דקות-רבע שעה, בעוד שמטופינו מדובר בכ 50 דקות נסיעה (ובזמן ביקורינו עוד היו עבדות בכביש בפאתי העיריה שהאיטו את קצב הנסיעה עוד יותר) . בהתחשב בכך שהנסיעה אל ומי הפסיפיק רים מויקטוריה או אפילו מננאימו גם ככה ארוכה למדי, זה בהחלט פקטור. בנוסף הלינה באוקלולט הפחות מבוקשת כנראה קצת יותר זולה. אבל בסופו של דבר מאחר וסביר שתבקרו בשתיהן בכל מקרה, העיקר למצוא מקום לינה העונה על הצריכם שלכם.
כמה זמן להקדיש?
שאלה נוספת הנדונה כאן חדשות לבקרים היא כמה זמן להקדיש לביקור בפסיפיק רים?
השהות שלנו היתה קצרה ביותר – יום וחצי נטו - וברור שלא מיצינו את כל האפשרויות של האזור, אבל די הגענו לנקודה שחשנו שעוד יער עבות או חוף יהווה למעשה more of the same, ולא הרגשנו שחסר לנו זמן. אחרים וודאי יחלקו עליי.
מצד שני לנו היה מזל בכך שאמנם ירד גשם, אבל לא רציף ולא במידה שהפריע לתכניות. כיוון שהאיזור מטבעו ומעצם היותו קרוב לים הפסיפי גשום למדי, יתכן שנכון בכל מקרה להוסיף עוד יום "ספייר", כסוג של ביטוח כנגד גשם רציני יותר שלא מאפשר לטייל במסלולים רגליים באחד הימים.
יום רביעי – עוברים לונקובר
אנו מתעוררים לגשם זלעפות שהמשיך לאורך רוב הנסיעה האיטית והארוכה (כשעתיים ושלושת רבעי שעה) עד לנמל ננאימו.
באגמים היפים כחולי המים שראינו בדרך לפסיפיק רים בקושי ניתן היה להבחין בכיוון הזה:המים האפורים שלהם התמזגו כמעט ללא קו הפרדה בשמיים המעוננים.
אנחנו לא קנינו כרטיסים מראש למערבורת לונקובר. באמצע שבוע באמצע ספטמבר לא היה צורך בכך. באתר של BC Ferries אפשר לקבל את אחוזי התפוסה להפלגות הקרובות ולהחליט אם שווה לשלם תוספת על הזמנה מראש- שככל הנראה נחוצה רק בחגים קנדיים ולהפלגות פופולריות בסופי שבוע.
ההמלצה היא להגיע לרציף לפחות 30 דקות מראש.
כל האופרציה של העלת הרכבים לבטן המערבורת מאוד מתוקתקת ויעילה- ההפלגה בת השעה וארבעים עוברת בנעימות והירידה מן המערבורת ב Horseshoe Bay בצפון ונקובר מהירה גם היא.
את שארית היום אנחנו מבלים באתרים של צפון ונקובר- ב Capilano Salmon Hatchery שם קיווינו לראות את הסלמון קופצים בהמוניהם במדרגות בדרכם חזרה לנהרות בעונת הטלת הביצים, אבל המקום קצת אכזב. הגם שהעונה מתאימה כנראה שהגענו ביום לא טוב- הסלמון נראו – עד כמה שהצלחנו לראותם במים העכורים- קצת עייפים ועשו רק נסיונות עצלים וכושלים, קפיצונים אפשר להגיד. בקיצור, אפשר לוותר.
מסביב ב Capilano Regional Parkגם כן יער עבות ובו כמה מסלולים. אנחנו עשינו רק גיחה קטנה לראות את העץ המכונה Grandpa Capilano ואת הסכר בגדול.
בהמשך גם נסענו ל Lonsdale Quay Market (חניה חינם לשעתיים בחניון שמתחת לשוק) לתצפית לעבר קו החוף של ונקובר וה Canada Place , תחת שמיים דרמטיים.
בונקובר לנו במלון Sunset Inn & Suites הממוקם באזור מרכזי אך שקט יחסית, קרוב לרח' דייבי המקבץ מבחר מסעדות אטניות וגם, כך למדנו, נחשב למרכז קהילת ה LGBT של ונקובר (נצפו הרבה דגלי גאווה בסביבה
).
יתרונות:
- סוויטה מרווחת עם חדר שינה נוח ושתי ספות כפולות נפתחות בסלון, לכל אחד מן הבנים, מטבח מלא (שלא ממש ניצלנו) ומרפסת.
- חניה חינם בחניון המלון שהגישה אליו באמצעות הכרטיס של החדר ותמיד היה בו מקום.
- צוות אדיב ומסביר פנים.
- מחיר סביר למרכז ונקובר.
נקודות תורפה:
- לרגישים לרעש כמוני בידוד רעש לא מספיק טוב הן בין החדרים (למה למקם את המקרר המטרטר של סוויטה אחת צמוד לקיר חדר השינה של השניה?
), והן בין החדר לרחוב (כאשר חבורה עליזה של בליינים שעברה ברחוב הרעישה בשעות הקטנות של הלילה).
- ארוחת בוקר דלה יחסית: לחמים,דגנים, פירות אך ללא ביצים או תוספות אחרות. המצרכים נפרסים מדי בוקר בלובי הצר של המלון ועל האורחים לרדת עם מגשים ממטבח החדר , לקחת את האוכל חזרה לחדר ולאכול שם: סידור לא נוח וקצת מעצבן.
- חוץ מלובי צנוע, חדר כושר פצפון וחדר כביסה (שלא נזקקנו לו), אין עוד שטחים או מתקנים ציבוריים במלון, למי שזה חשוב לו.
יום חמישי – האקווריום של ונקובר
התחלנו את היום בהליכה ברגל מהמלון ל Canada Place אותו ראינו אתמול וממנו יש מבט יפה להרים של צפון ונקובר, אבל קו החוף שסביב הוא בעיקר תעשייתי ופחות יפה מקרוב.
ונקובר היא עיר נעימה., שבקביעות מדורגת כאחת העירים הכי livable בעולם. גם כאן לא ראינו איזה סגנון אדריכלי יחודי או מעניין במיוחד וגם מרכז העיר הוא שילוב של רבי קומות, בתי דירות מודרנים ובניני משרדים סתמיים. אבל יש בה גם רחובות צדדייים ירוקים, שבילי אופניים לרוב, המון מסעדות ו coffee shops .
אווי כמה בתי קפה : נראה שתושבי העיר ממש מכורים ומסתובבים קבוע עם כוס קלקר ביד עם קפה לדרך, ולכו תגידו להם שהקפה שלהם לרוב (כמו גם בארה"ב) ממש לא טעים...
.
וכמוכן יש את המיקום הדרמטי של העיר, אם הים מסביב, וההרים לצפון והנגישות הרבה לאתרי טבע שווים במרחק סביר שללא ספק תורמים לדירוג.
השמיים די קודרים וליעד הבא שלנו- פארק סטנלי והאקווריום שבו- אנחנו כבר נוסעים באוטו. ואכן כשאנחנו עומדים בתור לרכוש כרטיסים (מצויידים בקופון ל 10 % הנחה שקיבלנו בקבלה של המלון, ומן הסתם ניתן לקבל במלונות נוספים) השמיים נפתחים ומתחיל לרדת גשם חזק שלא ירפה בהמשך היום. אולי בשל כך האקווריום היה צפוף למדי, אבל זה לא גרע מן ההנאה של כולנו. התצוגות נחמדות אבל מה שהופך את הביקור לכדאי אלה המופעים השונים: לוטרות, כלבי ים, כרישים ולוויתני הבלוגות החמודים.
הנרטיב של המנחים אמנם נורא לעוס ומתקתק ו environmentally-politically correct , לפעמים על גבול הפארודיה ("אם תטגנו פחות בשמן.. מניעת דליפות הנפט בים... כלבי הים יכלו לשחות בחופשיות בנהר"...
) אבל המופעים מושקעים ומהנים.
סך הכל בילינו כשלוש וחצי שעות במקום ולא הרגשנו איך הזמן עובר. את שאר השטח של סטנלי פארק ראינו לצערינו רק דרך הוישרים והחלון של האוטו- לא מזג אוויר שהזמין לחקור אותו ברגל
בערב אכלנו במסעדה מלזית Banana Leaf , לא רחוקה מהמלון, שכבר הומלצה פה בעבר. לקחנו את תפריט הטעימות שהיה מוצלח מאוד.
יום שישי – כביש 99 Sea to Sky Highway והאי גרנוויל
מי שנוסע מונקובר לרוקיס (או ההיפך) יכול לבחור לכלול בנסיעה את כביש 99 הנופי צפונית לונקובר. אנחנו, שרצינו לחוות עוד קצת טבע, עשינו קטע ממנו הלוך ושוב במיוחד.
הנסיעה היא לאורך המפרת של Howe Sound, כשבצד אחד הים ומצד השני ההרים. התחנה הראשונה שלנו הוא Shannon Falls השופצים, אחר כך ל Tanatalus Lookout המאפשר מבט רחב על כל הסביבה וכעבור עוד 40 דקות נסיעה נוספות הגענו ל Brandywine Falls הגבוהים והמרשימים- לטעמי המפלים הכי יפים שראינו בכל הטיול. גם הנוף מסביב יפה.
מכאן הסתובבנו והתחלנו לנסוע חזרה לכיוון ונקובר. קיוויתי שמזג האוויר יתבהר ויאפשר לנו לעלות עלSea to sky Gondola ולחוות את הנופים המדהימים הנשקפים מלמעחה, אך לשווא- העננים מיאנו להתפזר ובתנאי ראות כל כך לקויים לא היה כל טעם לעלות...
הגענו חזרה לונקובר בשעת אחר הצהריים מוקדמת והחלטנו “לקפוץ” לאי גרנוויל השוכן דרומית לאזור ה dowtown וכאן ו התברר לנו שעל אף הקרבה ל downtown האי לא נגיש להולכי רגל, שכן הגשר באותו שם חולף גבוה מעל האי ללא אפשרות לרדת ממנו. על כן הגישה מ downtown היא רק ברכב או באמצעות הסירות החוצים את המפרץ הלוך ושוב (7.50 $ לאיש הלוך ושוב לנסיעה של 90 שניות בערך...)
שוטטנו קצת בשוק או יותר נכון שווקים, כאשר צריך להיות ערניים לכך כי כבישים חוצים את האי ויש תנועת רכבים. מאוד ערניים
באי יש מפעל בטון שהממגורות שלו נהפכו לציורי קיר צבעוניים במסגרת הביאנלה של ונקובר לפני כשנה, ובעודני עומדת מתבוננת ומנסה לתפוס את הכל בפריים אני שומעת את בן זוגי צועק את שמי. אני מסתובבת, ורואה משאית ענקית מתקרבת אלי ולא מראה סימן שתיירת מטומטמת העומדת בדרכה ומצלמת תגרום לה להאיט!
אנחנו חוזרים חזרה עם הסירה לחוף ה downtown . סוף כל סוף השמש יצאת ואנחנו זוכים לראות את ונקובר במיטבה. השעה רק 17.00 ביום שישי אבל נדמה שכולם סיימו את שבוע העבודה שלהם מזמן – אנשים רצים, מדוושים, מטיילים עם הכלב, עושים סקייטים לאורך הטיילת, משפחות מבלות על החוף, אנשים נחים על בולי העץ הענקיים המשמשים כספסלים- מחזה חביב מאוד.
בערב אנחנו שוב מנצלים את היותה של ונקובר עיר רב תרבותית עם יצוג בולט למטבחים אסיאתים למיניהם ושמים את פעימינו למסעדה יפנית Guu כרבע שעת הליכה מן המלון.
זהוי מסעדת izakaya המציעה הרבה מנות קטנות (בדומה לטאפאס). הישיבה היא על ספסלי עץ לא הכי נוחים וציבור הלקוחות כמעט כולו אסיאתי- בשולחן לידינו חבורה של גברים קשוחים הנראים כמו חברי חבורת פשע יקוזה, ליד הבר חבורה עליזה מאוד שמדי כמה זמן פורץ בצעקות רמות ומבהילות ביפנית
, כנראה סוג של "לחיים. אנחנו לגמרי לא שייכים לנוף האנושי וזקוקים לעזרתה האדיבה של המלצרית כדי לפענח את התפריט, אבל זו ללא ספק חוויה.
ואם זאת, בל יטעה- אנחנו עדיין בקנדה שומרת הסדר והחוק, וכאשר אנו מבקשים עוד כוס כדי לכבד את הבן הגודל בלגימת סאקה, המלצרית מבקשת קודם לראות ID כדי שתנוח דעתה שהוא אכן בגיר וכשיר לשתות אלכוהול.
וכאן תם טיולנו במערב קנדה. על העצירה הקצרה שעשינו במפלי ניאגרה בדרך הארוכה הביתה, בפוסט נפרד.
את סיפור הטיול המלא אפשר גם לקרוא בפורום.
