באוקטובר 2016 עלינו על 3 טיסות ארוכות של לופטהנזה ללימה, בפרו. ההצעה של אל על היתה יקרה מאד, אז הלכנו על לופטהנזה, והיה אחלה. תל אביב- פרנקפורט- סאו פאולו- לימה. ס”ה 21 שעות נטו במטוס, כמה חניות ביניים סבירות באורכן, וחסכון של 600 דולר לאדם- שווה. בלימה נחתנו מרוטים למדיי, ונסענו למלון שלנו. עלות הכרטיס הכוללת (כולל טיסה לארה”ב, וחזרה מארה”ב לישראל, היתה כ 2200 דולר).

אזהרה מס' 1 (יהיו עוד כמה): יש להיות מוכנים נפשית אם אתם ישנים באיזור שדה התעופה (callao)- סגרתי מלון דרך בוקינג- taytapya appartments- בית הדירות עצמו ממש אחלה, קיבלנו דירה נחמדה עם 2 חדרי שינה. הדירה היתה בסדר גמור וומאובזרת היטב, ובעל המקום, קרלוס היה נהדר, אבל האיזור מחריד. קודם כל, אי אפשר היה למצוא את המקום, נהג המונית הסתובב כמה דקות ארוכות עד שמצא את המקום. שנית, נחשפנו לראשונה לתופעת הבתים והחנויות הנעולים על סוגר ובריח. בקיוסקים ובחנויות יש סורגים עבים, והמוכר עומד מאחוריהם, ומוכר ממש מאחורי הסורגים. כששאלנו את קרלוס לפשר הדבר, הוא הסביר לנו שתלמידי בית הספר היסודי והתיכון נוטים לגניבות, וכן לפלישות לדירות, ולכן הסורגים.

לא ממש רואים אנשים שהולכים ברחובות, ורק כשחזרנו ללימה ביום האחרון, ונסענו לשכונת מיראפלורס היוקרתית, ראיתי אנשים שעושים ג'וגינג ברחובות. באיזור קאייאו זה נראה לא כ”כ רלוונטי.

אחרי מקלחת מהירה להתאוששות, הליכה יחד עם קרלוס למיני סופר שהיה פתוח לצורך רכישת מים וסודה (4 בקבוקים ב 7 ש”ח ס”ה. זול. אלה המחירים שמשלמים המקומיים. התיירים משלמים פי 4 במקומות התיירותיים). המשכנו לסיור בלימה, באמצעות חברת haku tours. הגיע נהג מונית שאסף אותנו למרכז העיר- נסיעה של 45 דקות לעולם אחר לחלוטין. כיכרות ספרדיות גדולות ויפות, שופינג, חנויות מערביות למראה, והמוני אנשים ברחובות (וגם שוטרים).

ג'ימי חיכה לנו במרכז, והתחלנו לשוטט בעיר. שותפינו לקבוצה היו זוג אמריקאים שמתגוררים בקולורדו. החלפנו כמה מילים נחמדות על חיי הסקי בקולורדו (לעוקביי, וודאי הבנתם שיש לי חיבה מסויימת לסקי, ובמיוחד סקי במערב ארה”ב). העיר עצמה יפה מאד באיזור זה, עברנו בין הכיכרות השונות, הזמינו לנו אמפנדס (לא ממש מתאים לצמחונים ושומרי כשרות), וצ'ורוס, שהיו הצ'ורוס הטעימים ביותר שאכלתי מימיי. הצ'ורוס מגיעים בוורסיה של ריבת חלב, וניל, שוקולד, ועוד משהו. אני לקחתי שוקולד (טעות) וכל השאר לקחו ריבת חלב. וזה סופר טעים, זול בטירוף- 2 סולס, המקבילים לכ 2.4 ש”ח, של מתיקות (מטוגנת !!!) וטעימה ביותר.

את הסיור התחלנו בכיכר סן מרטין, שם נמצא פסל הורס מצחוק, של מי שאמורה להיות המקבילה של פסל החירות הפרואני, במקום יד אחת האוחזת בלפיד, 2 ידיים מונפות, ועל הראש במקום כתר- למה. החיה. מישהו לא ממש הבין את הקונספט של פסל החירות…

ראינו בניינים יפים, ואפילו את דגל ישראל על אחד הבתים.

במרכז, ניגשה אלינו נערה וביקשה שנשיר יום הולדת שמח לאחיה שחוגג היום יום הולדת. שרנו כמו גדולים, וסרטון שלנו מזייפים וודאי שימח מישהו אחד לפחות בלימה.

ג'ימי סיפר לנו, שכתרגולת בשיעורי אנגלית, מקבלים הילדים בפרו שיעורי בית לשוחח עם תיירים. זו היתה דוגמא קלאסית לכך.

מעל הכנסיה שהיא גם מוזיאון וקטקומבות מטרידות למראה, מסתובבים נשרים צהובי מקור. מחזה די לא סטנדרטי, אבל שם הוא שכיח ביותר. בכל מקום מסתובבים רוכלים שמוכרים מכל הבא ליד. וכן רוכלות בעלות מראה אינדיאני קלאסי, המוכר לכל מי שראה תמונות מהאנדים. נשים כפריות עם כובעים ארוכים, ג'קט אדום וביגוד מרופד מאד. מזג האויר היה נוח מאד, מדובר בתקופת האביב, השמש זרחה כמעט בכל יום, והטמפ' היו בינוניות (15-25 מעלות). כרגע מתחילה העונה הרטובה בפרו, שנמשכת מנובמבר עד אפריל, ואחרי כן עוברת העונה לעונה הרטובה, מקבילה לסוג של קיץ. חשוב לזכור שפרו נמצאת קרוב מאד לקו המשווה (מתחת לאקוואדור, כשמה, נמצאת על קו המשווה).

לאחר שיטוט ארוך, התרשמנו לחיוב מהעיר. ראינו מקום בו משמיעים מוזיקה פרואנית, ומקומיים רוקדים ריקודים פרואניים. אחד הדברים המצחיקים הוא שבאנגלית פרואני זה peruvian- מילה די מגניבה שכייף להגיד.

לחדר חזרנו בסביבות שש בערב. היה כבר קר, וחשוב לציין שלנסיעה עצמה לקחנו בגדים לכל סוגי מזג האויר, וטוב שכך.

נחתנו במיטה בשמונה בערב, לג'ט לג צפוי. לא ממש היינו צריכים השכמה למחרת בבוקר, התעוררנו עצמונית בשעה שלוש וחצי. הטענו את כל המכשירים האלקטרוניים (סלולרים ואייפדים), כי בבוקר זה היינו אמורים להגיע לאמזונס, שם הזהירו אותנו שאין חשמל ברוב היום. קרלוס לקח אותנו לשדה התעופה, בעלות של 35 סולס, במכונית מנהלים חדישה ויפה. מונית היתה עולה לנו כ 40 סולס (בהלוך שילמנו 50).

זאת עליכם לדעת- כל פרואני הוא גם נהג חובב, שמשתדל להרוויח משהו מהתיירים. בכל מקום עטו עלינו נהגי מוניות חוקיים וחוקיים פחות, וזה מוביל אותי לאזהרה מס' 2: לא לעלות על מונית לא מורשית. מונית מורשית מתנאה בגגון קטן על גג הרכב שעליו כתוב taxi באותיות של קידוש לבנה. מונית מתחזה שמה על צידי הרכב שלטים של taxi, אבל אין לה את הגגון הקטן על גג הרכב. שמענו כמה סיפורי זוועות על דברים איומים ונוראים שיכולים לקרות למי שלוקח מונית לא מורשית. אל תקחו.

כשהגענו לשדה שאל אותנו קרלוס עם איזו חברה אנו טסים. כשאמרנו לו סטאר פרו, הוא אמר אוי ואבוי. לדבריו, מדובר בחברה גרועה. כשהגענו לצ'ק אין, נאמר לנו כי אין כרטיס טיסה על שמנו (למרות שהוא שולם), וכך החל מחול שדים, במירוץ אחר הכרטיס. בסופו של דבר ואחרי הרבה דפיקות לב מואצות, שילמנו 246 דולר לזוג כרטיסים, ובמקביל שוחחנו עם הסוכנת שלנו, שזיכתה אותנו מייד. עדיין לא ברור כיצד ארעה הטעות, אבל למזלנו, היא נפתרה במקום, כיוון שהיו מקומות נוספים על הטיסה.

הטיסה יצאה מלימה, עצרה בקוסקו למשך 40 דקות- הורידה נוסעים, עלו נוסעים חדשים, והמשכנו לפוארטו מלדונלדו, אחד משערי היציאה לאגן האמזונס. זמן הטיסה הכולל- שעתיים וארבעים דקות. נחתנו בשעות הבוקר למזג אויר מעונן חלקית, לחות מחרידה, ועומס חום גם רציני.

האמזונס, נהר עצום, עובר ב 2 מדינות בלבד- פרו וברזיל, אולם אגן האמזונס נמצא בלא מעט מדינות בדרום אמריקה, כולל אקוודור, בוליביה ועוד.

החלטתי להגיע לאמזונס לא היתה קשורה כלל לתוכנית הטלויזיה, למרות שכל מכריי שאלו אותי אם זה קשור. ובכן, ממש לא. בעלי חיים וטבע הם 2 דברים שאני מאד אוהבת, ושם יש אותם בשפע (ולפעמים קצת יותר מדיי בשפע, ותיכף נרחיב גם על זה).

מלמעלה, יכולנו לראות את המדרה דה דאוס, נהר חום בוצי, שבקרוב מאד נשוט עליו.

חיכו לנו, כמובן, בשדה התעופה עם שלט ל refugio amazonas, שקיבל ציון מצויין ו certificate of excellence מטריפ אדוויזור. את המקום סגרתי ממש בלית ברירה דרך חברת viator, כשהספקית של המלון היתה cultural immersion peru. מדוע בלית ברירה? ובכן, את הטיול כולו סגרתי באמצעות viator, שהינה חברה שמציעה טיולים בכל העולם (קשורה לאתר טריפ אדוויזור). ראיתי טיול מאורגן ל 8 ימים בעלות של כ 1700 דולר. ראיתי את הרכבו שמצא חן בעיניי, ובניתי אותו טוב יותר, איכותי יותר, עם יותר ימים באמזונס, בעלות מופחתת של 400 דולר פחות, ועם יותר טיולים. עד כאן- מצויין.

אולם, את הטיול לאמזונס ניסיתי לסגור בחודש אוגוסט. מסתבר שהתקופה בה נסענו לאמזונס היא תקופה פופולרית, כיוון שעם תחילת עונת הגשמים, לא ניתן לטייל באיזור- הגשמים כבדים מאד ומדובר בסכנת נפשות. כל מלון שבדקתי דרך הספקית היה תפוס. התפשרתי על 2 לילות במקום 3, ואז הגיעה המייל המשמח שנמצא מקום עבורנו. ואכן, המקום היה מלא עד אפס מקום כשהגענו. המלון אותו הצליחו להשיג לנו עלה יותר מהמלון המקורי אותו התכוונתי לסגור בכ 300 דולר, אבל זה היה ללא ספק שווה את זה, וחוץ מזה, זה מה שהיה….

הטיול לאמזונס עלה 876 דולר לאדם, במלון ברמה גבוהה מאד, ועוד כמה דברים שתיכף ארחיב עליהם.

מהמלון הסיעו אותנו למשרדי החברה, שם היו אנשים שחזרו מהמלון, והנוסעים המגיעים, כמונו. קיבלנו צ'ימידן להכניס את כל הציוד שאיתו נרצה להיות, ואת המזוודות השארנו שם. הטענו עוד כמה מכשירים, ועלינו על מיניבוס שלקח אותנו לנהר. 10 דקות למשרדים, 45 דקות לנהר, וכמעט 3 שעות שיט על האמזונס (או יותר מדוייק ה- מדרה דה דיוס). אחרי שיט ארוך, בו האכילו אותנו באורז סיני צמחוני, הארוז בתוך עלים ירוקים (דרך מקסימה וירוקה תרתי משמע, לארוז מזון), הגענו ליעד.

בדרך ראינו קפיברה, המכרסם הגדול בעולם, שרבץ בתוך המים הבוציים.

טיפוס מייגע (טוב שאני רצה 2 ק”מ כמה ימים בשבוע- זה עוזר, ועדיין היה טיפוס קשה ותלול מאד, שליווה כל ירידה שלנו לנהר. כי בכל מוצאי נהר, מחכה עלייה...), הליכה של 10 דקות והגענו ל refugui amazonas. חיכו לנו עם מגבות קרות מתבקשות, ותאמינו לי שצריך אותן. הלחות באמזונס קטסטרופלית. תל אביב ביולי אוגוסט יבשה יחסית.

המלון עצמו- מהמם- ממש וילה בג'ונגל.

קיבלנו בריפינג קצר מהבחור המקסים שמנהל את המלון- ז'אקס.

ובכן, לא רק שיש חשמל, יש גם wi-fi- איזו הפתעה נעימה. אמנם, לא בכל היום, אבל בשעות החשובות יש משניהם, וזה נהדר.

הפתעה שניה היתה העובדה שאנו ישנים literally בג'ונגל. אין חלונות לחדרים, הכל פתוח לרווחה, והג'ונגל מוזמן, ואכן גם מגיע, לתוך החדר. קיבלנו אזהרה להחביא את המזון שלנו מהאופוסומים המשוטטים בחדרים (אין חלונות, תריסים, זכוכיות וכו'- הכל פתוח לרווחה). כמו כן, נתבקשנו להיות בשקט בשעות הערב, כיוון שלא מספיק שהחדר פתוח לג'ונגל, גם התקרה משותפת לכל החדרים, כך שבסופו של דבר מדובר בלינה משותפת יוקרתית ויקרה מאד, אבל לפחות בסטייל. הסבירו לנו שבשעות הערב מורידים את הכילה בחדרים. עוד לא הבנו כמה הדבר חשוב…

בפועל, יש לכל אחד, כמובן את הפרטיות שלו, אבל בלילות אפשר היה לשמוע את החדרים הסמוכים, והיינו צריכים לדבר בשקט בבקרים שבהם התעוררנו מוקדם ממש.

נתבקשנו להוריד את הנעליים ולהסתובב או יחפים (טעות קולוסאלית) או בסנדלי אצבע (עדיף, אבל ממש).

3 ארוחות ביום (לא משהו) וכל אחד קיבל מדריך לקבוצתו. במשך היום ובימים הקרובים נכיר את הקבוצה שאיתנו.

הזמנים בהם יש פעילויות באמזונס הם שעות הבוקר המוקדמות ממש, ושעות אחה”צ והערב. בשעות הצהריים, לא ניתן לעשות דבר בשל תנאי מזג האויר והחום הכבד. בשעות אלה כולם או ספונים בחדריהם או יושבים ומקוששים להם דקות wi fi.

בערב כבר יצאנו לפעילות ראשונה- שיט לילי באמזונס, מייד אחרי ארוחת הערב. ראינו קיימנים, ובמיוחד התרשמנו מהלילה המואר, שאז הבנו שהחיות פעילות הרבה פחות, מחשש הטורפים הרבים הקיימים בג'ונגל.

בחדר שלנו היתה מקלחת מוקפת בפלסטיק עבה, עם מוצרים ירוקים ומתכלים, שלא פוגעים בסביבה העדינה. ערסל נעים ממש ליד החלון, ומיטות נוחות עם כילה.

החשיכה היורדת עם רדת הערב, יחד עם המנורות הדולקות בכל החדרים, מהווה מעין הזמנה לכל חרקי הג'ונגל להגיע לחדר. יתכן והם מזיקים ויתכן ולא, אבל הם לא ממש נעימים למראה, (בעעעעעע זו ההגדרה המדוייקת שלי) ובלילה הראשון היה לנו את המקבילה האמזונסאית להלם תרבות- הלם חרקי האמזונס. ברחנו מהחדר לשטחי ה wi fi” אבל גם שם קיבלנו חיבוק (ועקיצות שלב א') מהחרקים.

אחד הדברים המטרידים, שיגרמו לכם להבין את החרקיאדה המשוטטת בג'ונגל, היא העובדה שמדי שנה מגלים מינים חדשים באמזונס.

לא תגידו יונקים או ציפורים- חרקים. חרקים. וחרקים. מיליוני מיליונים מהיצורים האלה ברדיוס העצום הזה.

אחרי הטיול הלילי חזרנו לחדר לסרט האימה שנקרא החרקים מכים שנית.

החרק בצילום היה על המיטה שלי, והוא בגודל כף יד של אדם מבוגר. מה שנקרא, אורח ממש לא קרוא.

כיבוי האורות הינו בעשר בלילה, ואחרי כן מסתובבים עם פנסים, למרות שכולם הולכים לישון. מה תעשו בג'ונגל?...

את הלילה הראשון באמזונס ביליתי עם ערכה לשורדת- איי פד (קראתי ספר), שעון (צריך לדעת מה השעה), ופנס. נכנסתי למיטה, בדקתי עם הפנס טוב טוב שהכילה אטומה לחלוטין (גיליתי קרע על תקרת המיטה, אוי, האימה ! שמתי עליו מגבת), וידאתי שאין איתי אורחים שונים במיטה, ורק אז הלכתי לישון. כל הלילה שמענו את רעשי הג'ונגל. ממש מזל שהיה קריר ונעים, כי אם גם היה חם מתחת לכילה, אני חושבת שזה היה מחסל אותי סופית.

באמצע הלילה, כשגיליתי צרכים דוחקים שכללו קימה ודשדוש לילי לשרותים, מצאתי עצמי פותחת צוהר בכילה, עושה סיבוב הקפי עם הפנס ורק אז יוצאת בריצה. וגם חוזרת בריצה.

הלילות הבאים היו כבר יותר טובים ורגועים.

ועדיין, כל הלילה רעשי הג'ונגל (קופים שאגנים, קופי רזוס, ציפורים מדהימות וכו') יכולים להקפיא את הדם בעורקיכם. המחשבה גם שהכל פרוץ לרווחה, ושיש בגו'נגל הזה יגוארים, אוצלוטים, ופומות, אינה מרגיעה במיוחד, למרות שאין סיכוי שהחיות המדהימות האלה יתקרבו לחדריכם. הן לא ממש אוהבות להתחכך בבני אדם.

אחרי לילה סוער התעוררנו למחרת לסיור בוקר, שם התוודענו לקבוצה החמודה שלנו. המדריך- ג'קסון, ואנחנו, וכן זוג הודי המתגורר בקנדה, וחברת הילדות של האישה, המתגוררת באנגליה. די מהר פתחנו אחוקיה, והפכנו ל jackson five, ע”ש הלהקה המפורסמת. יצאנו לטיול בוקר בג'ונגל כולל טיפוס על מגדל מפחיד ביותר וגבוה ביותר, ממנו אפשר לראות את ה canopy, שכבת העצים העליונה ביותר בג'ונגל.

ראינו כמה ציפורים, כולל טוקאן לבן-שחור, ראינו ערימות של חרקים, כולל קיני טרמיטים, נמלים אדומות, וכן את ה dusky titi monkey, סוג של קוף רזוס אדום ויפה שמתחבא אי שם גבוה על העצים. ירדנו לנהר עצמו, שם ראינו את אחת החוויות המגניבות של הטיול: ציפור ההואצין, ציפור שנראית פרה היסטורית והיא מגניבה בטירוף,

וכן קיימן צעיר, ואפילו צלופח חשמלי.

בנהר הכנסתי את היד למים- שם שרצו ערימות של דגי פיראנה. לידיים שלי שלום. בתקופה הזו של השנה, הפיראנות לא זקוקות להשלמות תזונתיות…

היה חם מאד, ולחדר חזרנו כבר גמורים, למקלחת (3 מקלחות ביום זה לא מספיק באמזונס).

בערב יצאנו לטיול בחווה סמוכה, שם אכלנו כמה בננות טריות, ולמדנו על שיטות החקלאות הפרואניות, שייחודיות לאיזור זה. החווה היתה נחמדה, והחוואי חי שם לבד (באמצע האמזונס. ממש מדכא), עם ערימות של בעלי חיים וגידולי פירות.

ארוחת הערב היתה מבאסת למדיי, כמו כל הארוחות שהיו אחד החלקים הלא ממש חזקים של המקום, אבל יש לזה גם יתרונות.

למחרת, יצאנו לשיאו של הטיול באמזונס- ה clay lick- שם מצטופפות בימים טובים ציפורים המשלימות את תזונתן באמצעות ה caly lick המכיל מינרלים שונים ועוד דברים טובים. רק לילה לפני, הבנו שהמקום הזה אינו המוצלח ביותר בג'ונגל, והתבאסנו מאד. כמו כן הוזהרנו שאם יירד גשם יתבטל הטיול. ירד הרבה גשם בערב, אבל בלילה, התבהר, ולמחרת, שטנו בנהר ועשינו הליכה ארוכה מאד בג'ונגל להגעה לנקודת התצפית. היה רעש מטורף באיזור, של תוכים וציפורי מקאו.

נתחיל מהסוף- ראינו עשרות ציפורי מקאו מהממות ביופיין, זה לקח 4 שעות של ישיבה מתחת למחסה (ממש לא הגן עלינו מחרקים, מיום זה חזרתי עם עקיצות שלב ב') , ומעקב ארוך עם משקפות וטלסקופ, וכלל שמירה על שקט. מי שמכיר אותי, יודע ששקט אינו מהדברים שמאפיינים אותי, אבל השתדלתי מאד לסתום.

זה לקח הרבה מאד זמן עד שהציפורים נרגעו מאימת הטורפים המשוטטים באיזור והתחילו להתקרב לאיטן ל clay lick, אבל זה בהחלט היה שווה את זה.

חזרנו עייפים, מרוצים, ועקוצים. הבנתי מג'קסון כי מה שראינו אינו סטנדרטי בכלל למקום ספציפי זה, וכי המחזה היה טוב יותר מהמקום הגדול יותר. כמו כן, הובהר לנו מההתחלה, שיש לא מעט מקרים שלא רואים כלום. אחלה.

מתחת למחסה זבובי החול לא עזבו אותי. מסתבר שייצור ה atp שלי פשוט מצויין, וזה מרים לכל הנבלות הקטנות. זה היה שלב ב' של העקיצות. לדאבוני, עדיין לא סיימנו.

בערב התחיל לרדת גשם זלעפות, ואז יצאנו לסיור לילי בגשם- חוויה סוריאליסטית, בה ראינו בעיקר, ובכן, חרקים.

הבנו שבאמזונס יש בנוסף לכל הצרות, גם טרנטולות. את אלה לא פגשנו, אבל נכנס לנו עטלף ערפד לחדר (עטלף שניזון מדם בעלי חיים). נכנס ויצא כלעומת שבא. מה שיותר הלחיץ אותי בגזרת העטלף היה העובדה שעטלפים הם הנשאים העיקריים של כלבת באמזונס לדברי המדריך שלנו. וזה ממש מפחיד.

אחרי 3 ימים נטו מלאים בחוויות שאין לתאר, הגיע יום העזיבה. אספנו את עצמנו, מטלטלינו, והתחלנו בשיט חזרה. שם חיכו אלה שהגיעו ועמדו לחוות את החוויה שאנו עברנו בימים האחרונים. בהשוואה לקוסטה ריקה, לדוגמא, בה הייתי שנים קודם, האמזונס הוא שטח עצום, ולכן הרבה יותר קשה לראות בעלי חיים. בקוסטה ריקה הם ממש צנחו עלינו מכל כיוון- עצלנים, טפיר, קופים, דב נמלים, צפרדעים ארסיות וכו'. באמזונס היינו צריכים ללקט אותם, חוץ מהחרקים, כמובן, שיותר מדוייק ליקטו אותנו.

ס”ה- חוויה מיוחדת מאד.

החזור לקח פחות זמן, ובסביבות 13:30 היינו בדרכנו לקוסקו, אחת הערים הגבוהות בעולם- 3500 מ'. לקחנו כדור לייצור כדוריות דם אדומות באותו היום (היינו אמורים לקחת אותו יום קודם), ואכן, עם הנחיתה, יחד עם נהגי המונית הבלתי נגמרים, שקפצו עלינו מכל כיוון, נפלה עלינו גם תחושה שאיננו מקבלים מספיק חמצן. הולך יד ביד עם הגובה.

מעת לעת יוצא לי לגלוש בצ'רביניה- צרמאט, וההליכה בגובה כ 4000 מ' עם מגלשי סקי יכולה לחסל אותי. אותה תחושה היתה לי בקוסקו.

עם הנחיתה וההגעה המהירה של המזוודה, אישה מאד נחמדה שאספה נוסעים בשדה, סייעה לנו לצלצל למלון- סונסטה קוסקו, והם הגיעו לאסוף אותנו, למרות שיש להם שעות הגעה ספציפיות. התחלה מצויינת לשרות מעולה שקיבלנו מהמלון.

המלון- 4 כוכבים, סגרתי דרך בוקינג, בעלות של 500 ש”ח ללילה, בעיקר בשל ההסעה מהשדה, ואיכות המלון. אחד היתרונות במלון הוא שבשל סיורי הבוקר המוקדמים, המלון מתחיל את ארוחת הבוקר בחמש- מושלם למג'וטלגים כמונו, ובמיוחד עם העובדה שבכל יום יצאנו ממש מוקדם. לקחנו מונית לקניון שנמצא בעיר- לא התלהבנו במיוחד ולא קנינו כלום. לחילופין, עם שובנו למלון, יצאנו לשוק שנמצא ממש מול המלון ומוכרים שם בעיקר מזכרות. מצאתי עצמי מתמקחת ארוכות על 2 שקלים. הזוי.

קנינו טי שרטים, חולצות, מזכרות למה ואלפקה מכל מיני סוגים- מגנטים, עטים, בובות, כובעי צמר, ואפילו חליל פרואני (נסו לא לשמוע במהלך שהייתכם בפרו את שיר הקונדור. בהצלחה).

עלות המזכרות- נמוכה מאד. השוק- ססגוני ומיוחד.

למחרת, קימה מוקדמת לנסיעה ארוכה ארוכה למאצ'ו פיצ'ו- הפסגה העתיקהו. איסוף מהמלון בבוקר, נסיעה של 40 דקות לתחנת הרכבת, ומשם נסיעת רכבת של 3.5 שעות עד לאגוואס קליינטס, שם מחכה המדריך שלוקח אותנו להר. עוד נסיעת אוטובוס של 25 דקות, ומשם נכנסים לפארק הלאומי של האמזונס. את הטיול סגרתי דרך ויאטור, כתמיד, בעלות של כ 380 דולר. בדיעבד, הבנתי שיש טיול עם העברות קצרות יותר, שחוסך זמן ברכבת.

המאצ'ו פיצ'ו הוא ללא ספק אחד מפלאי תבל. מרהיב ביופיו. ירוק וחינני. מדהים לחשוב שגובהו הוא 2500 מ'- נמוך מקוסקו, ועדיין, גבוה מאד.

מי שעושה את הטרק, יבלה בד”כ 3-4 ימים בגבהים הללו, בהליכה לא מאד קלה. אנחנו הלכנו על הורסיה הקלילה יותר. ועדיין, ההליכה באתר עצמו לא ממש קלה.

המאצ'ו פיצו היה אחד מבתיו של מלך האינקה שמלך על העם הקצ'ואני- העם שקוראים לו בטעות אינקה. לפי מה שהבנו מהמדריך, האינקה היה השליט, והעם נקרא קצ'ואה. השפה הקצ'ואנית מדוברת עד היום במקומות רבים באנדים. הארמון הוקם במאה ה 15, והיה פעיל עד הכיבוש הספרדי. הסתובבנו כשעתיים בחורבות המרהיבות, בהן מסתובבות גם למות, שהן שוכנות הקבע העיקריות במקום, והמטיילים עושים איתן סלפי ללא רחם, כשהלמות דווקא נראו מרוצות מהעניין.

מילה על הבהמות הקיימות באנדים- למה- גבוהה ויחסית דקה, אלפקה- אחת החיות הכי חמודות בעולם, ויקוניה (החיה שהשתמשתי בה במשך שנים באות ו' בארץ-עיר), והגוואנקו, שהינו יחסית הכונפה מבין ה 4.

היה קריר ונעים, אבל זבובי החול עשו ממני מסיבה. וזה היה היום הנורא מכל מבחינת העקיצות. עם העקיצות האלה אני מסתובבת עדיין, שבועיים וחצי אחרי שחזרתי מהטיול.

ראו הוזהרתם- גבוה או לא, זבובי חול מסתובבים שם כמו, ובכן, זבובים.

אחרי שסיימנו, ירדנו חזרה לטיול המייגע בחזור. מזל שהטענתי ספרים בסלולרי (אפליקציית עברית, מתאימה בדיוק).

למלון חזרנו לקראת תשע וחצי בערב, מרוטים לגמרי.

למחרת- עוד יום מיוחד מאד, המאראס, המוריי, וצ'ינצ'רו- מבט מקרוב על תרבות האינקה באנדים. מדהים לחשוב שלמרות הקתוליות של התושבים, מסתבר שמתחת לפני השטח הם עדיין עובדי אלילים כפי שהיו בעבר- ועובדים את אלי השמש והירח. על אחד הצלבים, ראינו לפי המדריך שלנו, את אל השמש, לו הם סגדו מתחת לאפם של הספרדים.

בצ'ינצ'רו ראינו את הכנסייה, לידה יש שווקים מיוחדים עם מזכרות בסגנון שראינו בכל פרו, וכן כלי נגינה מיוחדים, שראינו במיוחד שם.

המשכנו למקום בו הראו לנו כיצד מכינים את החוטים מצמר האלפקה. עבודה קשה מאד מאד, אולם הבנתי כי שם מדובר בסטנדרט. עטו עלינו בסוף שנקנה את המוצרים, אבל באמת שאין לי מה לעשות עם זה, למגינת ליבן של המוכרות.

שם אכלנו את ארוחת הצהריים, לצליליו הנעימים של מעוף הקונדור ווריאציות שונות ומשונות של השיר.

משם המשכנו למוריי, סוג של המכון הוולקני או הפקולטה לחקלאות של בני האנדים בימות קדם, שם הם גידלו צמחים רבים. בפרו יש כ 5000 סוגים שונים של תפוחי אדמה, וטעמנו בערך 3 מהם.

משם המשכנו לבריכות המלח של המאראס. הפלג הזורם בסמיכות הינו חם מאד ומלוח מאד, וממנו מפיקים בני הכפר מלח. מדובר במקום יפהפה ואתר חובה למבקרים בקוסקו לדעתי.

הואיל ובאותו יום ירד גשם, היינו צריכים לשטוף את רגלינו מהבוץ, מצאנו פלג קפוא, שם עשינו זאת למרגלות האנדים. הנוף היה מרהיב ממש.

בערב כבר היינו בדרכנו לשדה התעופה בחזרה ללימה. לשדה הגענו באיחור, ומשם המשכנו למיראפלורס, להוסטל inti killa, שם לקחתי 2 לילות, כיוון שהטיסה שלנו לארה”ב יצאה בלילה שאחרי, והואיל ורצינו חדר, וכן היינו חייבים חדר בשל הפעילות המתוכננת למחרת, לקחנו 2 לילות בעלות של 90 דולר לשניהם.

המארחים שלנו היו מקסימים, אבל החדר היה כמו חדר על ספינה- קטן קטן קטן, ואי אפשר היה אפילו לפתוח את המזוודות.

למחרת- ארוחת בוקר יחסית דלה, ויציאה לכיוון הנמל, לטיול לאיי פאלומינו ושחייה עם אריות ים- חוויה מהממת.

ראינו מאות על גבי מאות של אריות ים, ואפילו קפצנו למים הקרים לשחיה מהירה עם החיות במים שחורים משחור.