כרתים - האי החמישי בגודלו בים התיכון, גדול איי יוון ואחד ממחוזותיה, המרוחק בכ-160 ק"מ מיוון היבשתית. אורכו כ-250 ק"מ ורוחבו בין 12 ל-60 ק"מ. אולי מישהו יכול להסביר לי כיצד עשינו, בהקפתו הלא-מלאה, 1,200 ק"מ, כאשר כפל האורך בתוספת כפל הרוחב המירבי אינו עולה על 620 ק"מ. רוב שטחו הררי, לאחר שנוצר מחשיפתן של שרשראות הרים מוצפים, כשעד לא מזמן (רק כ-15 מיליון שנה) היוו חלק מיבשת אירופה. אוכלוסיית כרתים מונה מעט למעלה מ-650,000 נפש, רובם ככולם יוונים. רובם ככולם חביבים ומאירי פנים.
במקורותינו מכונה האי "כפתור" ויש לנו איתו חשבון היסטורי ארוך. מצד אחד, שיתוף הפעולה (החד-צדדי) בתחום הביטחוני, כאשר היחידה לאבטחת אישים בשב"כ של מלכנו דויד הורכבה מהכרתי והפליתי; אך מן הצד האחר, כרתים חשוד כיצואנם של הפלשתים, הזכורים לרע עם כל האינתיפאדות שעשו לנו. אמנם רבים מהחוקרים קושרים אותם לתרבות המיקנית, שפרחה בפלופונסוס, אך לנו יש כאסמכתא את הנביא עמוס, שדבר על "פלשתים מכפתור". השיטה: שלא כמנהג ישראל – לא "הכל כלול", אלא טור-דה-כרתים על ארבעה גלגלים, בלא הזמנת מלונות מראש. כל יום נוסעים, מבקרים, נוסעים וכשהערב מתקרב, בוחרים חוף ולידו מוצאים מלון. משתכנים ורצים לחוף. 11 לילות – 10 חופים – 11 מלונות.
בהגיענו לנתב"ג גילינו, שהעיר סכנין כמעט שהתרוקנה מתושביה, אשר העדיפו לבלות את סוף השבוע באיזשהו "הכל כלול" כרתיאני. אם חשבתי לתומי, שמנהגי הסכנינאים דומים לאלה שלנו, עד מהרה התבדיתי: הם עומדים בתור מבלי לנסות לעקוף ולהידחף – מחדל, שהישראלי המצוי חוטא בו לעתים נדירות בלבד ואף זאת רק בחו"ל. ואם לא די ב"מוזרות" זו, הרי האישה הצעירה (והנאה) שישבה לידי קראה, במהלך הטיסה, את "שיחות על תורת המשחקים". שוני נוסף ומאד משמעותי בין "הכל כלול" יהודי לבין זה הערבי, מתבטא בכך שאצל האחרון הצרחנים היחידים הם הפעוטות ושום אישה אינה שואלת את בעלה, ממרחק של 25 שורות, אם גם הוא רוצה שתייה, כמקובל אצל נשותינו הטובות והנאמנות.
כיוון שיחסי לקולות מנפצי זכוכית הוא שוויוני לחלוטין וכל רעש מוגבר, ללא הבדל גיל, דת, גזע ומין, בין אם מקורו בווווזלות ובין אם בא מפיהם של נכדי, יוצר אצלי תחושה של אסון טבע בהתרחשותו, יצאתי מהצרחנייה המעופפת (היו הרבה פעוטות מהזן המצוויח) כמי שהתעורר מחלום בלהות. עם תלמה היטיב הטבע מאד וייצר אצלה, למזלה, מנגנון משוכלל של סינון והדחקה.
ק"מ ספורים של כבישים צרים ומפותלים (בהמשך נגלה שאלה היו מן המעולים שבכבישי האי) ואנחנו במלון ראשון – השעה הייתה שעת אחה"צ מאוחרת למדי – ובחוף ראשון. ואם בחופים עסקינן, אני חש דחף בלתי ניתן לריסון לספר לכם, שמדי יום, למעט אחד, בילינו בין שעתיים לשלוש בתוך מי הים. כשחזרנו הביתה בדקתי את עצמי היטב, אם לא החלו לצמוח לי סנפירים.
בעל המלון הפנה אותנו לחוף Psaromura, שעל קיומו לא שמעתי כלל במסגרת שיעורי הבית שהכנתי (פסארו = דגים. מה = מורה, גם הוא לא ידע להסביר), וכך זכינו כבר בערב הראשון למפרץ קסום, המוקף סלעים ירוקים (לא מצמחייה, אלא צבע האבן). אולי היפה בחופי טיולנו.
בעקבות רחצה ראשונה מגיעה גם המסעדה היוונית הראשונה: תמנון ברוטב יין, אמנם לא אינטליגנטי כמו פול, התמנון של המונדיאל (אם יש בכם מישהו שאינו יודע על מי אני מדבר, שינצל את זכות השתיקה), אבל טעים להפליא; וברלה, שהאמין להבטחת העוגה שבשיר ויצא החוצה.
למחרת, האתר הראשון – פודלה, זה בכלל לא קשור לפוּדֶל, כי זה Fodele. כאן נולד, כנראה, Domenikos Theotokopolous, המוכר לעולם כ-El Greco, ומביתו הפודלאי, עתה מוזיאון קטן המוקדש לו, ירד לטולדו שבספרד.
תלמה התכבדה בחרובים, הצומחים על עץ מול הכניסה למוזיאון. אני שונא חרובים וגם את מוזיאון לא אהבתי יותר מדי, למרות התגלית המפתיעה שאל-גרקו ידע לצייר "בעברית": בשורות העליונות כתוב "ישוע נצרי טלך יהורס". נתנחם בכך שגם הכיתוב הלטיני שגוי.
הרבה יותר התרשמתי מהכנסייה הביזנטית, בת כ-1,000 שנים, שמולו.
לקראת צהריים מגיעים לאנוייה (Anogia). המקומיים, להבדיל מהיוונים היבשתיים, מבטאים את שם העיירה כ"אנוגייה". הם שונים מהאחרונים בלא מעט תופעות לשוניות, תרבותיות וקולינאריות. אגב קולינריה, אנחנו מחפשים את מסעדת Basakos, המומלצת באחד הטיפים של "למטייל". לאחר שמצאנוה, בלא מעט נסיעות ראח וג'אי, נתבקשנו על-ידי בעל מסעדת "a SkalomataT" המעולה לעשות משהו לתיקון המעוות ולפרסם בטיפ את שמה הנכון של מסעדתו. Basakos אינו שם המסעדה, כי אם כינויו של אבי הבעלים, ואין לו מושג כיצד הממליץ הגיע אליו. מה שבטוח לדידו הוא, שהשם השגוי גורם לו לאבדן לקוחות ישראליים, שנואשים עד מהרה מחיפוש "מסעדת באסאקוס" וסועדים באחת האחרות. האוכל היה מעולה, אבל הרווח העיקרי שלנו נבע מ"הודעתו" של המסעדן, שעלינו לשכוח היום מחוף הים וחובתנו להישאר בעיירה לכבוד החתונה הנערכת בה.
כפי שתראו מייד, החתונה על דמויותיה "הזורבאיות", על תלבושותיה ועל אווירתה, הייתה חוויה שטוב שלא החמצנו. הרחוב הראשי (כביש בין-עירוני) נחסם כולו, פונה בחלקו מכלי רכב ותחתם הוצבו שולחנות עמוסי כל טוב.
מוני ארקדיו, מיני מצדה של הכרתיאנים, שווה ביקור, לאו דווקא בשל ערכו ההיסטורי-לאומי, אלא בהיותו יוצא דופן במבניו.
גיבורי מוני ארקדיו
כנסיית המנזר
במבצרה הוונציאני של העיר רתימנו סיירנו בשעה 1430, ב-°32 בצל, אבל לא היה צל. קרוב לוודאי שב-10 מעלות פחות היינו נהנים יותר.
דו-קיום נוצרי-מוסלמי
העיר העתיקה של רתימנו ספק וונציאנית-ספק תורכית-ספק יוונית. לא חוויה מפעימה, אבל נחמדה.
אמנם לא הלכנו להתפלל ערבית, אך כמראה מתוך חדר המלון בגיאורגיופוליס זה בהחלט מהנה.
הרובע העתיק של חאניה (במלרע), השנייה בגודלה בערי האי, הוא השטח העירוני היפה ביותר בכרתים ואחד היפים ביוון כולה.
יש בו שרידים וונציאניים
יש תורכיים
ויש גם שילוב מושלם של שניהם יחד
יש סמטאות קסומות
ויש גם הרבה פירות ים מצוינים (תמנון ודיונון), במעט כסף, יש גם מסעדה בשוק העירוני
ולקינוח - הנקודה היהודית:
קהילת יהודי כרתים הייתה רומניוטית ברובה, דהיינו – קהילה שמייחסת לחבריה יציאה מארץ ישראל לאחר חורבן בית שני והתיישבות באסיה הקטנה ובבלקן, כך שאינם אשכנזים או ספרדים ולהם נוסחי תפילה משלהם. סביר להניח, שראשוני היהודים הגיעו לכרתים בשלהי המאה ה-3 לפנה"ס ממצרים. בתחילת המאה ה-20 נותרה באי קהילה מאורגנת בת 647 נפשות בחאניה.
בראשית 1944 מנתה הקהילה היהודית באי רק 284 נפשות. בסוף חודש מאי 44 נעצרו 276 מיהודי כרתים והועלו יחד עם מאות שבויים יווניים ואיטלקיים על הספינה היוונית טאנאיס, אשר תחת פיקוד גרמני יצאה לדרכה לנמל פיראוס. הכוונה הייתה להוביל את בני הקהילה לאושוויץ, בעוד שבויי המלחמה נועדו למחנות עבודה גרמניים. בסמוך לאחר צאתה לדרך טובעה הספינה בשני טילי טורפדו, שנורו מצוללת בריטית, על-פי הוראת קבע להטביע כל כלי שייט, היוצא מנמל בכרתים, מתוך הנחה של היותו מסייע למאמץ המלחמתי של הנאצים. הספינה טבעה תוך כרבע שעה ועימה כל נוסעיה. 8 היהודים שנותרו בעיר, ניצלו מהשמדה וחלקם נותר לגור בה עד סוף שנות ה-60.
עתה מתגוררת בחאניה משפחה יהודית אחת, בת תריסר נפשות, הפועלת לשיקומו ותחזוקתו של בית הכנסת "עץ החיים" שבעיר, היחיד מבין שמונה שהיו באי, ששרד את השואה.
גם אם מוזר הוא למדי בעיצובו, המזכיר יותר מסעדה מרוקאית, מאשר בית תפילה יהודי,
וגם אתו,
אין בו אף פעם מניין, בכל זאת מהווה הביקור בבית הכנסת חוויה מעניינת, אולי אף יותר מאשר ביקור בבית כנסת "נורמטיבי" (או שמא זה כך רק אצל נטול רגשות דתיים, כמוני)
עתה מבוצעות בבית הכנסת עבודות שיקום, לאחר שחלקו נשרף זה לא מכבר. מצית בית הכנסת לא היה מקומי, אלא תייר נוצרי מברמינגהם שבאנגליה, אשר הסביר את מעשהו באי יכולתו להשלים עם מגוריהם של יהודים בחאניה. לא ברור לי, אם הוא שוכן בכלא המקומי או בבית חולים מתאים.
Farangi Samariás – קניון סמאריה (על תחפשו בשם שום קשר לשומרון, בשיטה "המגיירת" מילים נוכריות, כמו פרטיכל וחולירע) נחשב לאחד מיהלומי כתר התיירות של כרתים. הקניון מתפתל לאורך 16 ק"מ, כשאנשים שפויים עושים אותו מלמעלה למטה (גם ב-°38? לא עדיף חדר ממוזג?). גם אנחנו בחרנו כמובן בכיוון זה, אך השאלה של מסע לכל אורכו לא עלתה כלל על הפרק. לא רק בהתחשב בגיל, בחום וביתר פגעי הזמן, אלא בעיקר בגלל שמיצוי כל הקניון מחייב היה אותנו לחזור בתחבורה ציבורית לרכבנו שלמעלה, בנסיעה האורכת למעלה מ-3 שעות, נאלצנו להסתפק בירידה של 2 ק"מ (שארכה 50 דקות) וחזרה לנקודת המוצא העילית (75 דקות). פשרה זו הייתה טובה כרובן של פשרות, המותירות את כל הצדדים (למעט השופט, שנפטר מתיק) בלתי מרוצים. חזרנו כמעט על ארבע ובמשך היומיים הבאים הרגשנו כאילו מכבש דרכים עבר עלינו; וזאת בלא הסיפוק של ביצוע מלא ומבלי ליהנות מהחלק הצר, המתחיל הרבה יותר מאוחר. חמישית הקניון, בה צעדנו, בהחלט לא הצדיקה אפילו חלק מהמאמץ.
כחובבי כנסיות ומנזרים ידועים הוספנו לאוסף את מנזר Préveli. מעניין ונחמד, אך לא מתחרה של ממש לארקאדי.
משוטטים בכיף בסמטאותיה האנכיות כמעט של העיירה Spili
תלמה מרווה צימאונה ישר מלע אחד האריות, שבכיכר העיר;
ומגיעים לעיירת החוף Agia Galini (לאו דווקא טיול שורשים). העיירה וחופה יפים מאד,
גלין בחוף אגיה גליני
אבל אין בה אתר רחצה. "אין ברירה" וחייבים להמשיך ל- .Mátala
כאשר זאוס, בדמות שור לבן, פיתה את הנסיכה אירופה, הוא חצה עמה את הים (בשחייה), הביאה לחוף מטאלה, שם הפך לעיט והשניים טסו לגורטיס, לתנות שם אהבים. לא הצלחתי להבין מדוע חוף המערות של מטאלה לא התאים לזה.
ואולי השקיעה לא מצאה חן בעיניהם.
ואם כבר הזכרנו את גורטיס, הרי אי-אפשר שלא לבקר בה.
גורטיס, בת ה-2600 שנה, היא אחד האתרים הארכיאולוגיים הבודדים בכרתים, שאין לו קשר לתרבות המינואית. לא אייגע אתכם בתולדותיה של גורטיס, שהייתה עיר ואם ביוון ואף בקיסרות הרומית, אך לא אוכל שלא להזכיר את חוקי גורטיס, קודקס חרוט באבן, מהמאה ה-5 לפנה"ס - מערכת החוקים הראשונה באירופה, העוסקת בשורה של נושאים אישיים וחברתיים, ושבין היתר הקנתה לנשים מעמד עדיף על זה שהיה להן בערי יוון האחרות.
וכך נראים ספרי החוקים הללו עתה.
בדרך ל"ספריה" עוברים על פני שרידיה המרשימים של בזיליקת אגיוס טיטוס, תלמידו של פאולוס השליח והבישוף הראשון בכרתים, שהיא הדוגמה הטובה ביותר ששרדה מהבזיליקות הקדומות ביוון.
אמנם חום אימים היום, כמו בכל יתר ימי טיולנו, ואמנם כבר הזענו באתר ארכיאולוגי אחד, אך מי יכול להרשות לעצמו לוותר על ביקור ב-Fajstos, הנחשב לאתר הארכיאולוגי המינואי השני בחשיבותו אחרי קנוסוס. התרבות המינואית, שהייתה מפותחת ביותר, צמחה בכרתים לפני כ-4700 שנה והתקיימה כ-1300 שנים. שמה של תרבות זו רחוק מלהיות מבוסס על ידע מדעי כלשהו. ארתור אוונס, מגלה אתר קנוסוס, בראשית המאה ה-20, כה הוקסם מאגדת המלך מינוס והמינוטאור, שאשתו ילדה לו, עד כי כינה על שמו את התרבות שגילה.
אנחנו מתחילים להשלים את מעגל הקפת האי נגד כיוון השעון ועוצרים בפינתו הצפון-מערבית – חוף Váï.מי שכתב על אודותיו: "פיסת גן עדן נפלאה, שהפכה לשם דבר הודות ליער הדקלים הטבעי שלה (5,000 דקלים)", לא הגזים.
ממשיכים לאורך החוף הצפוני מערבה, כשמה שנשקף אל מול עינינו נראה בחלקו הגדול כך,
ומגיעים לאגיוס ניקולאוס, שבנוסף לחופיה יש לה גם אגם, שסביבו נבנה מרכזה.
כרם הזיתים הענק, ששמו כרתים (למעלה מ-20 מיליון עצי זית), מוקף במאות מפרצים על חופיהם ומשובץ במעט ערים, הרבה כפרים ולא פחות אתרי עתיקות. לא פלא, אפוא, שלכל כפר משמעותי באי יש מוזיאון ארכיאולוגי. זה של אגיוס ניקולאוס נחשב לשני באיכותו אחרי מוזיאונה של הבירה – אירקליו. נכנסנו ולא התאכזבנו.
למחרת המשכנו לאלונדה הסמוכה
,
שממנה קברניט מיומן ומנוסה
למרות שרק בין השנים 1903 ו-1957 ישבה באי מושבת מצורעים, הוא מוכר ומהווה אתר תיירות בעיקר בגללה ולאו דווקא בזכות מבצרו הוונציאני המרשים.
סיבוב ארוך בעמק לסיתי הפורה, שהתפרסם באלפי טחנות הרוח שלו, שלא טחנו דבר, אלא הפעילו משאבות, ושאך מעט מהן שרדו.
אלה משוחזרות
בהחלט מומלץ ולא להחמיץ גם קטיף פירות מהעצים שבצדי הדרך (בעיקר שזיפים צהובים ואדומים).
התחנה הלפני אחרונה: קנוסוס – ארמונו של מינוס, אחת התגליות הארכיאולוגיות החשובות בהיסטוריה. אכן, מרשים ביותר, במיוחד אם מתעלמים מכך, שלשחזורים הצבעוניים, להבדיל מהרפליקות של ציורי הקיר, אין כל קשר למדע וכולם פרי דמיונו הפורה של המגלה אוונס.
מסיימים באירקליו – עיר דוחה למדי. אינני בטוח שדי היה במבצרה הוונציאני כדי להצדיק עצירה בה,
אך מוזיאונה הארכיאולוגי הופך אותה לאתר חובה.
למזלנו, היה המוזיאון בשיפוצים, כך שמה שהוצג לקהל, במבנה סמוך, היו רק הדובדבנים שבקצפת.
הנה כמה מהם
גם הקונכייה מעשה ידי אמן הדיסקוס מפאיסטוס - 1600-1450 לפנה"ס
ארון קבורה – 1300 לפנה"ס
שור מינואי זאוס-סרפיס-פלוטו, ממקדש האלים המצריים
בגורטיס, עם סרברוס התלת-ראשי, שומר
הגיהינום. 190-180 לספירה
ובנוסף לאלה גם ציורי הקיר המקוריים מקנוסוס
סיום מרשים לכיף של טיול.
