ברוכים הבאים לברונאי
גם אם חששותיי ממלזיה הוכחו כחסרי שחר, עדיין לא הייתי רגוע לקראת הכניסה לברונאי. להבדיל מרבגוניותה של מלזיה וסובלנותה הדתית והלאומית, נסיכות ברונאי היא אחידה ומוסלמית הרבה יותר. בשנים האחרונות עברה ברונאי תהליך הדרגתי עקבי של מעבר כללי משיטת המשפט האנגלית להשלטת כללי השריעה על כל תחומי החיים, לרבות דיני העונשין, הכוללים עונשי כריתת ידיים לגנבים ומוות בסקילה להומואים ולנואפים. הרוצחים, השודדים, האנסים ומייבאי הסמים נקברים כשהם שלמים בגופם, לאחר שנתלו. לעבירות קלות, דוגמת עישון במקום אסור יש יחס מקל: קנס בסכום השווה ל-10,000 ש״ח או חודשיים מאסר.
השיטה מוכיחה את עצמה עד כדי כך, ששאלתי את פקיד הקבלה במלון, אם בטוח להסתובב בעיר לאחר רדת החשיכה, נענתה בתמיהה של חוסר הבנה לעצם השאלה: "מדוע שלא יהיה בטוח?"
 כבר במטוס, שלא היה עמוס במיוחד ב״אשכנזים״, גיליתי למרבה דאגתי, שברונאי זו ממש לא מלזיה, כאשר קבלתי טפסים, שמילויים הנשיר לי הרבה שערות לבנות (בגילי הן כבר לא מתווספות). נאלצתי למסור להם את כתובת "מגורי הקבועה", בפולין כמובן, ואת מספר הטלפון שלי שם (אותה תיאמתי מראש עם חברי הוורשאים).

המטריד ביותר היה טופס המכס. אם אכתוב בו את כל האמת, דהיינו שאני מביא אתי תרופות ו-3 פחיות בירה (מכירת אלכוהול בברונאי אסורה באופן מוחלט), תחייבני הצהרה זו לעבור במסלול האדום והשד יודע מה צפוי לי שם. החלטתי להתחכם: הצהרתי שאין עמי סמים, תרופות וכלי נשק (כשאלה מופיעים למרבה התמיהה באותו סעיף) ובסעיף האלכוהול כתבתי ״3 פחיות בירה״ תוך סימון המשבצת של ״לא״. המוכסת במדים, עם חיג׳אב כמובן, לא נתנה לי לעבור בירוק, אלא שלחה אותי למלא הצהרה מיוחדת בעניין הפחיות ולאחר שהחתימה אותה כדין מסרה אותה לידי ושילחה אותי לדרכי, כשבידי אישור מטעם הוד מעלתו הסולטאן להחזיק בנוזל הטמא. צחוק הגורל (והאימאם המקומי גם) הוא שהבירה חזרה עמי לקואלה, כיוון שבהעדר מקרר במלון התקשיתי לשתותה, אבל לעניין המלון עוד אשוב. ביקורת הדרכונים עברה חלק והנה אני בברונאי, כשהרכב מהמלון מחכה להסיעני אליו.
צידי הכביש המהיר אני רואה שלטים ירוקים ובהם פסוקים מהקוראן, בלשון המקור, המספרים על אכבריותו של אללה. הנהג מבחין כנראה בתשומת הלב שאני מקדיש לשלטים ושואל אותי, אם אני יודע את טיבם. אני ערני מספיק להשיב בשלילה והוא מאיר את עיני, שאלה "תפילות" שהוצבו בצידי הכביש כדי לצמצם את מספר תאונות הדרכים, שהתרחשו בו (ע"ע: החלפת מזוזות). לא עמדתי בפני הפיתוי לשאול אותו על מידת הצלחתן של התפילות והוא בכנות השיבני, שבינתיים זו אינה רבה.
 הגענו למלון ואני מנסה, ללא הצלחה, להתחבר ל-WiFi, כדי להודיע לתלמה שהגעתי לבנדר סרי בגאוון (זהו שמה של בירת הסולטנות) בשלום. בצר לי, אני פונה לפקיד הקבלה בשאלה אם אין טעות בסיסמה והוא מבקש לקבל לידיו את האיי-פד. אמרתי לו שהשארתיו בחדר והוא מבטיח להגיע אלי תוך שלוש דקות. אני עומד בפני הברירה הבלתי נסבלת בין ויתור על קשר עם תלמה בשלושת הימים הבאים (קשר טלפוני ישיר מהמלון אליה, נראה לי כאופציה הגרועה ביותר) לבין חשיפת האיי-פד, על כיתוביו העבריים, בפני פקיד הקבלה. לאחר מחשבה מהירה (והחסרת פעימה) בחרתי להמר על בורותו של הבחור. הוא הגיע כמובטח, נטל לידיו את המכשיר ואשר יגורתי בא לי: מה זה האותיות האלה? בקור רוח השבתי: Armenian; והוא, כפי שקיוויתי, הסתפק באמירה שמימיו לא פגש ארמנים, קל וחומר – שלא ראה את כתביהם. אמנם הכנתי את עצמי גם לשאלה – מה לשפה הארמנית ולפולני שכמוני (הוא צילם את דרכוני דקות ספורות קודם לכן), אך זו לא באה ולכן לא הייתי צריך לספר לו על גלגולי כארמני, שהיגר לפולין וקבל את אזרחותה.

הכירו את ברונאי
 ברונאי, Negara Brunei Darussalam ("אומת ברונאי, משכן השלום") בשמה המלא, היא מדינה ריבונית (מאז 1.1.84), בשטח השווה לכרבע משטח ישראל והמורכב משתי מובלעות בתחום מלזיה שבאי בורניאו, ובו כ-430,000 נתיניו הנאמנים של הסולטאן Haji Hassanal Bolkiah Mu'izzaddin Waddaulah Ibni Al-Marhum Sultan Haji Omar 'Ali Saifuddien Sa'adul Khairi Waddien,

הנראה כאן, על גבי שטר של רינגיט ברונאי,

השליט ה-29 משושלת בולקיה, שהחלה ב-1405; רובם מלאיים במוצאם ומוסלמים בדתם, אם כי יש לא מעט סינים, ילידים ועובדים זרים. שפת המדינה היא מלאית, אך כבר בדרך למלון אני מגלה שבעוד המלזים כותבים את שפתם באותיות לטיניות, בברונאי נכתבת המלאית בכתב Javi, שהוא כתב ערבי שהותאם לשפה זו (בדומה להתאמתו לפרסית או לאורדו).
 ברוניי הזעירה היא אחת המדינות העשירות בעולם, הודות לכך שמי שמתהלך בשטחה ונעזר במקל, מוטב לו שלא להישען עליו חזק מדי, פן יפרוץ נפט. במקומות בהם אין נפט, יפרוץ גז טבעי. הונו האישי של הסולטאן מוערך בכ-40 מיליארד דולר ארה"ב, אך גם עמו לא יוצא מקופח. התל"ג השנתי לנפש בברונאי הוא 77,000$ (מס' 5 בעולם), החוב הלאומי עומד על 0 ואין בה מיסים (אם כי אני נאלצתי לשלם מס של 5 דולר תמורת שתיקתו של השייט, שהשיט אותי לסיבוב נהר של שעה תמורת 30 ומהרגע שעליתי לסירתו ועד שהסכמתי לשלם לו 5 דולר מעבר למוסכם לא חדל לרגע להסביר לי שמטעמים שונים ובעיקר משונים מגיע לו 40, למרות שהסכמנו על 30. אחרי שגיליתי קשיחות לאורך כמחצית מהשייט, הגעתי למסקנה שהשקט שווה את המחיר והצטערתי על שלא הקדמתי להסיקה. השייט הצדיק את עצמו, למרות מיעוט הקופים החוטמנים שראיתי,


 בגלל זוויות הצילום שלא ניתן להשיגן בלעדיו.


 עובדי המדינה, שהם 80% מהאזרחים, זכאים לדיור ציבורי (על-פי חזותו החיצונית, נאה ומטופח), שתמורתו עליהם לשלם 70US$ לחודש (השכר גבוה בהרבה מזה שבישראל). האחרים גרים בוילות פאר. השירות הרפואי אינו חינם – על כל הנזקק לו לשלם B$1 (2.80 ₪) תמורת כל פנייה. אם הוא זקוק לטיפול או לניתוח בחו"ל, הסולטאן משלם. הוא משלם גם עבור חינוך נתיניו, מהפעוטון ועד הדוקטורט, ומממן לכל דיכפין את החאג' למכה. אין כמעט תחבורה ציבורית בממלכה, בה לכל 2.09 אנשים רכב פרטי, שהם משלמים 30% ממחירו ואת היתר מממן סולטאנם. בנסיבות אלה, נראה לי שהשילוט

שמשמעותו "אללה, ברך את הסולטאן״, אכן מבטא את משאלות לבם של הנתינים.

מה עוד עשיתי בברונאי?
 אני בבירת הסולטנות Bandar Seri Begawan. השעה 1645 והמסגד הגדול, המרוחק כ-3 ק"מ ממרכז העיר, אחת האטרקציות המרכזיות של הסולטנות, נסגר לביקורי כופרים ב-1800 ונותר סגור בפניהם עד שובי למלזיה. ההחמצה הכמעט וודאית נראתה בעיני מדכאת למדי. בהגיעי למלון, גיליתי שגם הוא החמצה רבתי: לא רק שאין בחדר הקטן מקרר, מזגנו אמנם ממזג אך גם מזמר, מזרני מיטותיו קשות כאבן , ויש בו תה, קפה וספסלים (מין חוש הומור ברונאי?), אבל אין קומקום; אך כל אלה נראו בעיני, לפחות באותו שלב, כבטלים בששים לעומת מעלתו הגדולה (והיחידה) – שירות הסעות לאתרי העיר מדי כשעתיים, אשר כבר ב-1715 הביא אותי ואת שיווה (לא האל בעל הלינגאם, אלא צעיר הודי בגובה של 2 מ׳, המתגורר ביפן) למסגד Jame'Asr Hassanil Bolkiah, גדול מסגדי הממלכה ואחד הגדולים בתבל.

המסגד, בעל 29 כיפות הזהב (כן, זהב טהור, לא מוזהבות; וכמוהן גם כיפתו הענקית של הארמון החדש),

לכבוד מקימו הצנוע, הסולטאן ה-29 – הוא הוד רוממותו חסאן בולקיה, בשמו המקוצר (הוקם לרגל שנת 25 לסולטנותו), התגלה כמס׳ 1 בלתי מעורער בקריירתי המסגדית. חבל רק, שבכניסה מחייבים את הפקדת המצלמה באחד הלוקרים שהותקנו למטרה זו ואין כל אפשרות לצלם את הפנים המדהים ביופיו. שיווה ואני בילינו, כל אחד לחוד, במסגד ובסביבתו שעה ארוכה מאד, שאיפשרה לנו לראותו בתאורת לילה. תוך כדי המתנה להסעה חזרה למלון, אני תמה מנין כל אלה המברכים אותי לשלום מכירים אותי, עד שאני מבין, שכנראה מקובל כאן לברך גם זרים גמורים. הנהג הבטיח לשוב ולאספנו ב-1820, וכשב-1845 לא היה לו זכר, נענינו בשמחה להצעת שני צעירים חביבים מקומיים להסיענו חזרה למלון (ספק אם הייתי מעז לעשות זאת בישראל). מוניות כמעט שאין בעיר ופעילות האוטובוסים המעטים נפסקת בשעה 1800. בכלל נראה שהחיים כאן נעצרים בשעה זו. כאשר פסעתי, בשעה 1900, לבדי ברחוב הסולטאן, שהוא כמובן רחובה הראשי של העיר, לעבר המסעדה הסינית המעולה (מגישים בה חזיר, אך לא בירה), חציתי חלק מהצמתים המרומזרים באור אדום להולכי רגל, כיוון ששום מכוניות לא נראו ככל שמגעת העין. המקום בטוח לחלוטין. דאע"ש טרם הגיע, השודדים האלימים נתלו זה מכבר ולסתם גנבים חסרה יד. הדבר המסוכן ביותר כאן לתייר, הוא לתעות בדרכו באמצע הלילה, שמתחיל כאמור בסביבות 1800, כי לא יהיה לו את מי לשאול. העיר מתה לחלוטין ואין אפשרות לרכוש בה דבר בימי ו' בין השעות 1400-200, שהן קודש לתהילתם של אללה ושליחו.
 ההסעה מהמסגד למלון הייתה רק אחד מגילויי טוב הלב של המקומיים, בהם נתקלתי ביומיים וחצי של שהותי בסולטנות. כאשר עצרתי תחת מחסה בגשם אדיר - שבעצם לא היה גשם, כי גשם מורכב מטיפות, בעוד שכאן הייתה זרימה כמו תחת מפל - ניגש אלי צעיר מקומי והגיש לי שקית פלסטיק להגן על המצלמה.

בשוק המזון (לא משהו מיוחד, אבל יש כמה פירות לא מזוהים וכמה דמויות צבעוניות) אינני עומד בפני פיתוי יופיים של הרמבוטנים.

אני בורר שישה ושם בשקית. המוכרת אינה רוצה תשלום. אני מתעקש, היא מבקש דולר, אבל מוסיפה לשקית עוד תריסר. היא לא יודעת שאסור לי לאכול הרבה פירות.

מסגד עומר המקומי (Omar Ali Saifuddin Mosque), שבמרכז העיר, שהוא שילוב של אדריכלות הודית-מוסלמית וסגנון איטלקי, תפס בקלות את המקום השני בליגת המסגדים הפרטית שלי, כפי שיוכיחו תמונותיו מכל הזויות האפשריות, הן ביום והן בלילה. גם כאן הכיפה מכוסה בלוחות זהב טהור. צריחו מתנשא לגובה של 44 מ' והוא המבנה הגבוה ביותר בעיר. כאשר בניין הבנק האסלאמי של ברוניי הגיע לגובה רב יותר, חייב הסולטאן את הסרת קומתו החורגת. בעיני נראה המסגד יותר כתפאורה עתירת דמיון של סרט, מאשר כבית תפילה אמיתי. את יפי חלקו הפנימי לא אוכל להוכיח, כי גם כאן הלכה המצלמה ללוקר. יש בו נברשות בדולח מאנגליה, שטיחים מערב הסעודית ופסיפס וונציאני בן 3.5 מיליון חלקים.

גורל דומה פקד את מצלמתי גם בבית הרגאליה (למי שיש הצעה לתרגום regalia לעברית – שיקום) המלכותיים וחבל. האתר מוקדש אמנם לפולחן אישיותו של הסולטאן, בצורה שלא הייתה מביישת את צפון קוריאה, ומספר את כל תולדות חייו בתצלומים ופורטרטים, אבל תצוגת תלבושותיו, מרכבותיו, כסו, חרבותיו ושאר כליו הטקסיים ובמיוחד תערוכת המתנות שקיבל מראשי מדינות, ערים ושאר חנפנים, היא פשוט נפלאה. כנראה מאד מצאתי חן בעיני שומרת המקום, המחוג׳בת כמובן, כמוכח ממתן רשותה לצלם את אולם הכניסה בטרם צאתי.

רציתי לשתף אתכם במקצת מהחוויה באמצעות תמונות מ-Google, אבל לא מצאתי שם יותר מ-2 תמונות, החורגות ממה שהותר לי לצלם. הם לוקחים את איסור הצילום ברצינות מירבית. האיסור די מוזר בעיני. המקום אינו אתר פולחן, להבדיל מהמסגדים (שמאחד מהם דווקא יש מעט תמונות של אולם התפילה) והמטרה אינה מכירת גלויות ואלבומים כמו במקומות רבים בעולם, כי גם כאלה אין.


 אתר החובה הרביעי בעיר הוא Kampung Ayer – מילולית ומעשית "כפר המים". הכפר, בו 39,000 תושבים (לעומת כ-27,000 בלבד בבירה), שרובו בגדה הדרומית של נהר ברוניי, מורכב בעצם מ-28 כפרים, ובהם כ-4,200 מבנים על גבי כלונסאות בנהר, מהם בתי מגורים (מפוארים בחלקם),

מסגדים,


 חנויות, בתי ספר ובית-חולים. הכפרים ובתיהם מחוברים ביניהם בכ-30 ק"מ של גשרי עץ, חסרי מעקות בחלקם. תושבי "הכפר" גרים שם מבחירתם ולא משום מצוקה כלכלית, כמוכח על-ידי עשרות מכוניותיהם החונות בגדה הצפונית.

יומי האחרון בברונאי היה קצת בעייתי וזאת ללא קשר לישראליותי. כיוון שלא היה לי משהו יותר טוב לעשות (יומיים וחצי ברוניי הם הרבה יותר מדי) החלטתי לסיים את ביקורי בטיול בטאסק לאמה

פארק מסודר, עתיר צמחיה טרופית, כשחלקו יצירת הטבע וחלקו תרומה אנושית ליופי. בן-אדם סביר היה מסתפק, בהתחשב בחום ובלחות, במפלס התחתון של הפארק, אך אדם סביר גם לא מגיע מישראל לבנדר סרי בגאוון. טיפסתי למרומי הפארק באינספור מדרגות, כשבתמורה קבלתי קוף אחד, זוג סנאים והמון זעה. ספק אם הייתי מספר לציבור על מבצע זה, אילולא סיומו הדרמטי. כל הזעה נשטפה כליל (וכמוה, גם שאריות מיץ התפוזים הזכור לרע מהטיסה), כאשר בעודי צופה על הנוף מאחד ממגדלי התצפית אללה הוריד מבול, שדוגמתו לא זכורה מאז ימי נח. אותה עת מטרייתי בילתה בנעימים בחברת מעיל הגשם בחדרי במלון, בעוד המכנסים החלופיים נותרו בכלל במזוודה בקואלה. מימי לא נרטבתי כל כך, עד כי לאחר שהגעתי למחסה והגשם לא פסק, החלטתי שאין טעם לחכות, כי ממילא אינני מסוגל להירטב יותר. וכך צעדתי לי בנחת, תחת זרמי המים, לאורך הקילומטר שבין הפארק למלון. את ערבי הברונאי האחרון ביליתי בייבוש המכנסיים באמצעות מייבש שיער. ממילא אין בבנדר וכו׳ שום בילוי ערב אחר. נעלי ההתעמלות יובשו כבר במייבש הכביסה בבית, כשב-3 הימים שבין המבול לבין ההגעה ארצה אני נאלץ להסתפק בסנדלים.

עוד ערב בקואלה, יום וחצי בתאילנד ברכב שכור והביתה.