יומן מסע -טיול לטנזניה -; יוני-יולי 2011
שבוע ספארי + שבוע זנזיבר

23.6-; הנהג שלנו (שילווה אותנו במהלך כל שבוע הספארי), סיפול, המתין לנו בשדה התעופה בקלימנג'רו והסיע אותנו לארושה, למלון Kibo Palace, מלון נחמד. הגענו לשם בסביבות השעה 15:00 ויצאנו להסתובב מעט בעיר ארושה. סוחרי העיר מאד מציקים. כשמגיעים לאזור מרכז העיר הם פשוט מתנפלים עם הצעות לקנות מהם דברים שונים, ולא מרפים. הגענו למצב שהרגשנו אפילו מעט מאוימים ואחרי שהחלפנו כסף ב Change שבמרכז העיר (נתנו שער טוב יותר מהמלון),החלטנו לחזור למלון. בחור אחד הלך איתנו כל הדרך חזרה למלון ולא הפסיק לשכנע אותנו שנקנה ממנו תמונות. בסוף, רק כדי להיפטר ממנו, רכשנו 2 תמונות, טעות שלא נחזור עליה בהמשך הטיול.
באופן כללי- ארושה עיר די משעממת, ממש לא כדאי לתכנן לשהות שם יותר מהנחוץ.
 את ארוחת הערב סעדנו במלון, שוב מתוך חשש לצאת החוצה בערב, היתה ארוחה ממש טובה.
24.6 -; אחרי ארוחת הבוקר, הנהג שלנו בא לאסוף אותנו מהמלון. הוא לקח אותנו למלון טיטניק בארושה, מלון שיש בו גם מוזיאון וגם חנויות מזכרות, מקום נחמד, לא יותר. הוא רצה להראות לנו אבן חן יקרה שכורים אותה במכרות בטנזניה, באיזור ארושה, ושמה טנזניאן סטון. היא דומה ליהלום, רק בצבע כחול. הוסבר לנו שככל שהאבן יותר כחולה ויותר צלולה -; ערכה רב יותר. ניתן לרכוש שם את האבנים עצמן או תכשיטים משובצים באבנים. משם לקח אותנו הנהג לחוות נחשים. בחווה ערך לנו בחור בשם ג'מאל סיור מודרך והסביר על כל הנחשים. נחש "הדגל" שם הוא ה"ממבה השחורה". יש שם גם נחש בשם "ממבה ירוקה" ועוד זנים רבים של נחשים. בנוסף גם תנינים, מעט עופות וצבי ענק. הוא נתן לבעלי להחזיק תנין קטן (כמובן, תוך סגירת המלתעות שלו), אני וויתרתי על התענוג. לסיכום, הסיור בחווה היה נחמד אך מתאים יותר לחובבי נחשים, מבחינתי ניתן היה לוותר עליו.
 עצרנו בסופרמרקט גדול שהמדריך המליץ עליו בשל מחיריו הנוחים, הצטיידנו במעט חטיפים וממתקים לספארי ויצאנו בדרכנו לנקודה הראשונה בטיול הספארי שלנו -; אגם אייסי. הנסיעה ארכה כ- 3 שעות, ובדרך יכולנו להתרשם מהנוף המקומי - כפרים רבים הפזורים בדרך, דוכנים לממכר פירות או תכשיטים, הרבה בקתות קש או צריפים רעועים המשמשים למגורים, ובעיקר -; דלות רבה ועוני שזועקים מכל פינה. ילדים מסתובבים לבושים בבלויי סחבות, נשים נושאות סלים או גזרי עצים על ראשיהן, אנשים רבים המסתובבים סתם כך ברחובות בצהרי היום, או יושבים חסרי מעש בצידי הכביש. ממש תחושה של חזרה בזמן בשנים רבות. בכל מקום שעצרנו (למשל למלא דלק), מיד התנפלו עלינו המקומיים, התחננו שנפתח את חלונות הרכב וניסו למכור לנו שרשראות וצמידים, תמונות, מזכרות ומה לא.
כפר
ילדים קטנים באו והתחננו שנקנה מהם תמונות שציירו (ציורים בעפרון במחברת בית ספר) כי הם רעבים. אין ספק שאלו היו מראות קשים וקורעי לב. בכלל, במהלך הטיול מצאנו את עצמנו קונים לא פעם דברים, לא כי אנו צריכים, אלא רק מתוך רחמנות.
בשעות אחה"צ המוקדמות הגענו ליעד שלנו -; מלון אוהלים בשם Kisima Ngeda Tented Camp  המשקיף על אגם אייאסי. את פנינו קיבלה בעלת המקום -; בחורה לבנה שאינה מקומית והיא ערכה לנו סיור במקום המקסים.
נכנסנו לאוהל שלנו להתארגן ויצאנו לשיטוט באזור ולרחצה בבריכה. המדריך שלנו סיפול הציג בפנינו את המדריך המקומי ששכר, בן אחד השבטים החיים באיזור, כדי ללוות אותנו למחרת לשבט הבושמנים (מדריך שיודע בדיוק היכן הם נמצאים, היות והם נודדים כל הזמן, וכן דובר את שפתם).
את ארוחת הערב אכלנו במלון (לא שיש ברירה אחרת) -; ארוחה רומנטית לאור נרות בלובי הפתוח המשקיף על האגם. היה מקסים! סיכמנו עם המדריך על יציאה למחרת בחמש וחצי בבוקר (כדי לתפוס את הבושמנים לפני היציאה לצייד) והלכנו לישון. לקח לי הרבה זמן להירדם כי בכל זאת זה אוהל, ושומעים קולות שונים ומשונים של חיות המסתובבות בחוץ ממש בסמוך אלינו, וקצת פחדתי אך לבסוף העייפות הכריעה אותי.
25.6 -; קמנו בחמש וחצי, הביאו לנו קפה לאוהל (את ארוחות הבוקר והצהריים ארזו לנו לדרך) ויצאנו לדרך עם 2 המדריכים, לחפש את הבושמנים. נסענו בדרכים לא דרכים, בחשיכה מוחלטת, כאשר המדריך המקומי מנחה את הנהג שלנו לאן לנסוע. לבסוף עלה השחר ואנו עצרנו באמצע שום מקום. ירדנו מהרכב וצעדנו בעקבות המדריך במעלה גבעה, בינות לשיחים. בשלב מסוים עצר המדריך ואמר שהגענו, הבושמנים מיד יתגלו לעיננו. הוא הדריך אותנו שנלחץ להם ידיים ונברך אותם ב"שלום" בשפתם. צעדנו עוד 2 מטרים ואכן, הם נגלו לעיננו. היינו בשוק!
הבושמנים
הגברים, לבושים בפרוות של חיות (נראה כמו בבון), יושבים במעגל סביב למדורה, ובנפרד מהם -; יושבות הנשים במעגל, אחת מהן מכינה תכשיטים (התצוגה כולה היתה תלוייה על העץ) והשאר סתם יושבות ומדברות. הגברים קמו לקראתנו וקיבלו אותנו יפה. על אחד העצים התנוססו שלל גולגלות מחיות שונות שהם צדו. הם הראו לנו את אוסף החיצים שלהם ואח"כ בעלי יצא איתם (הגברים, הילדים והכלבים) ועם המדריך המקומי לציד, הנהג שלנו נשאר איתי (לבקשתי) עם הנשים והילדות ועם זקן השבט שסיפר לי (בתרגומו החלקי של הנהג) כי נפל מעץ הבאובאו בעת שחיפש דבש, גבו נפגע, ולכן אינו יכול לצאת לציד. ישבתי קצת עם הנשים ואז אחת מהן, עם 2 ילדות, הזמינו אותי בתנועות ידיים לבוא עמן. הלכתי אחריהן כברת דרך בין העצים והשיחים עד שנעצרנו ליד עץ עם פירות אדומים לארוחת בוקר. הן קטפו את הפירות מהעץ ואכלו, כמובן שכיבדו גם לי. אח"כ המשכנו בדרכנו לקושש עצים. כל אחת מהן עקרה ענפים מהעצים, שברה אותן ברגליה לפיסות שוות פחות או יותר באורכן וצררה אותן במטפחת שהביאה. את הצרור הן שמו על הראש ויצאנו בדרכנו חזרה. האשה המבוגרת יותר לקחה את העצים ונכנסה פנימה לתוך השיחים ל"איזור המגורים". הלכתי אחריה. אין שם כלום חוץ משיחים שמגדרים איזשהו משטח עליו הם ישנים. ישבה שם בחורה על הרצפה והיניקה תינוק. על ראש התינוק היו מודבקים עלים -; כנראה תרופה לאיזשהו פצע, לא היה לי נעים לשאול. האשה המבוגרת הזמינה אותי לשבת על כסא (אבן, כמובן) ואני ישבתי וצפיתי בה מדליקה את העצים ושמה עליהם סיר שלתוכו שפכה מים מדלי גדול שעמד בצד. כשהמים רתחו היא שפכה פנימה גרגרים אדומים (שנראו כמו הפירות שאכלנו מהעץ) ובישלה אותן. זו היתה ארוחת הצהריים שלהם, במידה והגברים לא יחזרו עם ציד. יש לציין שהמדריך סיפר לי שהגברים מאד אנוכיים. אם הם צדים דברים קטנים הם מדליקים אש ואוכלים את זה במקום, וכלל לא מביאים את זה לנשים. רק אם הם צדים משהו גדול שיספיק לכולם -; הם מביאים את זה "הביתה" ומכבדים גם את הנשים.
בינתיים 2 הבנות (אחת כבת 12, השניה כבת 7) סימנו לי לבוא עמן שוב. כל אחת מהן לקחה דלי והן הובילו אותי לבור מים גדול. (בור שהם חפרו כדי לאגור את מי הגשמים). הבנות לקחו מים בדלי ושפכו למעין שוקת מעץ שהיתה שם, מעשה ידיהם, כמובן, ובשוקת הן רחצו את הרגליים והפנים והגדולה אף עשתה לעצמה מין "פילינג" לפנים עם בוץ. אח"כ הן מילאו את הדליים במים, כל אחת גלגלה מטפחת על הראש שלה, הגדולה הניפה את דלי המים ושמה על ראש הקטנה ואח"כ את הדלי השני -; על עצמה. כך הן צעדו בחזרה את כל הדרך. ממש לא ייאמן כיצד נשאו את המשא הכבד הזה על ראשן.
 המשכתי לשבת עם הנשים וחיכינו לגברים. לבסוף הגברים הגיעו. בעלי סיפר שצדו סה"כ 2 יונים ואכלו אותן במקום. כמו כן סיפר שאחד הנערים טיפס על עץ גבוה וענק, בעזרת יתד שתקע כל פעם בעץ ושימש לו כסולם. הוא הוריד מצמרת העץ עלה גדול שהיה מלא ברימות של חרקים וכולם אכלו את הרימות ושתו את ה"דבש" שניגר מתוך העלה. כמו כן, הוא סיפר, שבדרך חזרה הם עצרו ליד בור המים וכולם כרעו על הרצפה ושתו מתוך המים, ממש כמו כלבים.

שתיה

הגברים והילדים התחילו להתאמן בחץ וקשת ואף לימדו את בעלי. יש לציין שהם קלעים מעולים!
בהמשך שרו לנו ורקדו את הריקוד המסורתי שלהם, כשהצ'יף (שהיה לבוש הכי יפה עם סרט חרוזים על המצח) מוביל את הריקוד, ואז נפרדנו מהם לשלום.
דברים נוספים שסיפר לנו המדריך המקומי עליהם: שהם לא מתרחצים לעולם, את שערם (הן של הנשים והן של הגברים) הם קוצצים בסכין, את הסכינים שלהם ואת ראשי החיצים הם קונים משבט הדטוגה אליו היו פנינו מועדות כעת, וזאת בתמורה לבשר ציד שהם מביאים להם, ושכשיש חתונה -; הם מקשטים את הכלה ע"י כך שמורטים לה לגמרי את הגבות. כשמישהו מת (בעיקר ממלריה), הם נוטשים אותו בשטח, ללא כל קבורה ופשוט עוזבים את המקום ונודדים הלאה, מתוך אמונה שהמקום הקודם נגוע במלריה ויש לברוח ממנו.
המשכנו במסענו -; לפגוש את שבט הדטוגה. כאמור, שבט הדטוגה הם חרשי ברזל. הם קיבלו אותנו בלבביות. יש לציין שהם נראו מטופחים יותר מהבושמנים, הן בלבושם (יריעות עור מקושטות בחרוזים) והן בבתיהם -; שעשויים ממוטות עץ ומכוסים בקש. לפחות יש להם בתים והם לא לנים בשטח כמו הבושמנים. הנשים עסקו בתוך הבקתה בכתישת תירס לקמח (ע"י 2 אבנים המונחות זו על-גבי זו) ואף נתנו לי לנסות. בתוך הבקתה היה חדרון נוסף ששימש "מטבח", שם ישבה אשה ובישלה עג"ב מדורה את התירס. הגברים ישבו באיזור נפרד ושם צפינו בכל התהליך של הכנת צמידים, סכינים, כידונים וראשי חץ ממתכת. כמובן שהכל בצורה מאד פרימיטיבית.
לכל בני השבט, כולל התינוקות, יש צלקות על הפנים, והמדריך הסביר לנו שבני שבט הדטוגה חורצים את הפנים של כל התינוקות הנולדים כדי ללמד אותם לא לבכות. (כדי שהדמעות לא תזלנה על הפצעים ואז זה שורף מאד). כך מגיל קטן מאד הילדים לומדים לא לבכות והם מאמינים שכך הם גדלים חזקים ומחושלים יותר. ממש נורא!!!
המשכנו בנסיעה דרך שמורת הנגורונגורו (אליה נחזור בהמשך) לכיוון שמורת הסרגנטי. עצרנו בדרך לתצית על מכתש הנגורונגורו ואף ראינו בבונים ולביאה על עץ. בדרכנו לסרגנטי ערכנו אף ביקור בכפר של שבט המסאי (שנקרא בומה).
אין ספק שכל הביקור היה מסחרי מאד. יש להם "תוכנית" קבועה שהם מציגים בפני התיירים כשכל המטרה היא שיקנו מהם תכשיטים ושיתרמו להם כספים. הם קיבלו את פנינו בשירה וריקודים והובילו אותנו לתוך הכפר שבנוי ממעגל של בקתות קטנות וצפופות. נער מהשבט הדריך אותנו והסביר לנו על אורח חייהם. בתוך המאהל הם רקדו לנו ריקוד נוסף -; גברים ונשים לחוד, אח"כ הנער הכניס אותנו לאחד הבתים (היינו צריכים להתכופף כי זה נמוך מאד. חשוך מאד בפנים ומחניק וצפוף עד אימה. יש משטח המשמש כמטבח ושני משטחים מוגבהים המשמשים ללינה -; בצד אחד ההורים ובצד השני הילדים. שטח כל הבקתה לא יותר מ 2-3 מטר מרובע). הוא סיפר לנו שהם חיים מהפרות (במהלך כל הטיול שלנו ראינו המון רועי צאן משבט המסאי, מסתובבים עם העדרים שלהם. נראה שהם השבט הכי גדול שם, והם גם מאד בולטים למרחוק בבגדיהם הצבעוניים ובמקל שהם נושאים איתם דרך קבע במסעותיהם). הם אוכלים את בשר הפרה ושותים את הדם והחלב שלה.
אח"כ הוא לקח אותנו לראות את "גן הילדים". כל הילדים התאספו מתחת לעץ וחיכו לנו, וכשהתקרבנו -; נעמדו כולם ושרו לנו שיר על טנזניה.
בהמשך לקח אותנו ל"שוק" שלהם -; תכשיטים רבים מעשי ידיהם שתלויים סביב כל המאהל, כמובן שוכנענו לקנות כמה שיותר. התחיל לרדת גשם חזק ואנחנו חזרנו לג'יפ שלנו להמשך המסע. המשכנו לנסוע לכיוון הסרגנטי, כבר התחיל להחשיך כך שנסענו ישר למלון שלנו -; Seronera Wildfile Lodge לארוחת ערב ולמנוחה.
26.6 -; לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לסיור בשמורת הסרנגטי. היה לנו יום מוצלח, בו ראינו: פילים, ג'ירפות, קופים, אריות, נמרים, זברות, חזירים, היפופוטמים, באפלו מסוגים שונים, למשל: אלון שזה הבאפלו הכי גדול ודיק-דיק שזהו הבאפלו הכי קטן. גאזלים (דישונים).
צפינו במחזה מעניין: פיל שצעד ופתאום ראה אריה רובץ מולו. האריה נדרך והסתכל על הפיל (האריות לא תוקפים את הפילים, לעתים רחוקות את הגורים שלהם) והפיל עצר לרג, חוכך בדעתו מה לעשות. לבסוף שניהם החליטו לשמור על סטטוס קוו, הפיל המשיך לצעוד, האריה המשיך לרבוץ וכך הפיל חלף על פני האריה כששניהם מתעלמים לחלוטין האחד מהשני.
 בסביבות 17:00 חזרנו למלון (לילה שני באותו מלון) לארוחת ערב ומנוחה.
פילבבוניםצבוע
27.6 - יצאנו לסיור של חצי יום נוסף בשמורת הסרגנטי. ראינו צ'יטה ולה 2 גורים שמשתוללים ומשתובבים האחד עם השני, מידי פעם גם קופצים על אמם ומנסים, ללא הצלחה, לגרור אותה למשחק. בהמשך ראינו אותה הולכת כשהגורים בעקבותיה לעבר סלע, עליו עלתה כדי להשקיף מסביב ולשחר לטרף.

בהמשך ראינו אריה ולביאה מזדווגים (הני-מוני בלשון המדריך). תוך כדי מעשה (שנמשך מספר שניות ולא יותר) האריה תופס בפיו את עורף הלביאה, ולאחר המעשה צונח בכבדות ובאפיסת כוחות לצדה. המדריך סיפר לנו על תופעה מעניינת אצל האריות: אם אריה פוגש לביאה עם גורים שאינם שלו -; הוא עלול לטרוף אותם (מתוך חשש שיפגעו במעמדו). ללביאה (או יותר נכון, לטבע), במקרה כזה, יש פטנט: הלביאה מיד מתייחמת, ומזדווגת עם האריה כדי להסיח את דעתו מהגורים. בהמשך היא מגיעה אליו עם הגורים ואז הוא בטוח שהם שלו ולא נוגע בהם.


 ראינו גם זוג צבועים מתפלשים בבוץ בצדי הדרך. הצחנה שעלתה מהם הגיע עד אלינו.
המדריך עצר לנו לארוחת הצהריים במקום מקסים, ליד בריכת היפופוטמים ואנחנו ישבנו לאכול ליד הג'יפ. בהמשך הסתבר שהפקחים של השמורה צפו בנו מרחוק והמדריך שלנו קבל קנס כספי על כך שעצר זמן ממשוך יחסית במקום שבו אסור לעצור (ובוודאי שאסור לרדת מהרכב) כי זה האזור שבו מסתובב הקרנף השחור, חיה בסכנת הכחדה (יש כאלה שצדים את הקרנף כדי להשתמש בקרן שלו מתוך אמונה שכתישתה ואכילתה מחזקת מאד את כוח הגברא) ומאד שומרים עליה בשמורה.
בצהריים התחלנו לנסוע לכיוון שמורת הנגורונגורו. בנוסף לנושא הקנס שעיכב אותנו ביציאה משמורת הסרגנטי (עד שהמדריך הסדיר את התשלום ואת כל הניירת), היתה לנו גם איזושהי תקלה בג'יפ כתוצאה מעלייה על אבן, אך המדריך ובעלי הצליחו להתגבר עליה לפחות באופן זמני עד הגעה למוסך.
כתוצאה מהעיכובים נסענו ישר למלון שלנו בנגורונגורו -; Ngorongoro Wildfile Lodge
מלון מקסים במרומי ההר שמשקיף על כל המכתש (השמורה).
28.6 -; המחצית הראשונה של היום הוקדש ה לשמורת נגורונגורו. ראינו זוג אריות, בבונים, באפלו, חזירים, פלמיגו לבנים וורודים והרבה Wild Beast"". המדריך לא רצה שנעזוב את השמורה לפני שנראה את הקרנף השחור שנחשב ל"היי לייט" של השמורה, ואכן צפינו בו מרחוק. השמורה נמצאת בתוך מכתש ענק שהוא בעצם לוע של הר געש. על ההר מסביב יש צמחיה רבה ועבותה מאד ולעומת זאת המכתש, למטה, די צחיח מבחינת צמחיה. פה ושם ראינו אנשי מסאי צועדים בתוך השמורה, באופן חופשי ללא כל פחד. המדריך אמר לנו שיש להם ריח מיוחד וחריף וחיות הטרף לא נוגעות בהם.
חזרנו לארוחת צהריים במלון (היה כיף לאכול ארוחה טובה במקום ה"לאנץ' בוקס" אליהם הורגלנו במהלך ימי הספארי) והתחלנו בנסיעה חזרה לכיוון ארושה, ללילה נוסף במלון Kibo Palace.
29.6 -; ניצלנו את הבוקר לטיול בארושה, מצאנו חנות מזכרות נחמדה בסמטה ליד המלון. לא רצינו ללכת שוב למרכז העיר בגלל החוויה הלא נעימה שהיתה לנו שם ביומנו הראשון. בצהריים המדריך שלנו הגיע כדי להסיע אותנו לשדה התעופה ולהפרד מאיתנו. טסנו לזנזיבר ומשדה התעופה לקחנו מונית למלון Kendwa Rocks - בו הזמנו את 2 הלילות הראשונים עוד מהארץ. החדר היה נורא: ישן, מלוכלך, עם מאוורר תקרה שמופעל אוטומטית עם המזגן ועושה רעש נוראי, והכי גרוע -; ריח של טחב. כדי לא להיכנס לדיכאון יצאנו מיד לטייל בחוף. החוף -; מדהים. ים שקט צלול ונעים, חולות לבנים. הלכנו לתחנת הTourist Information שממוקמת על החוף והזמנו דרכם (ולא דרך נערי החוף שנטפלו אלינו בהצעות שונות) טיול למחרת -; שיט לאי מנמבה כולל שנירקול באיזור האי וארוחת צהריים.
30.6 -; התעוררנו לאחר לילה כמעט ללא שינה בגלל ריח הטחב / הרעש מהמאוורר / היתושים. ודבר ראשון, כמו כל ישראלים טובים, הלכנו להתלונן בקבלה. הם שידרגו לנו לחדר אחר שלהם -; הרבה יותר טוב ואנחנו נשמנו לרווחה. לאחר ארוחת בוקר במסעדת המלון שממוקמת על החוף ממש, יצאנו לחכות על החוף. עלינו לספינת דאו בשם קפוצ'ינו ושטנו לאורך החוף למלון בשםZ , שם ירדנו מהספינה כדי לקחת ציוד לשנירקול ועלינו לסירה אחרת ביחד עם עוד אנשים שחיכו שם (הם אוספים אנשים ממלונות שונים). שטנו כשעתיים עד לאי מנמבה שהוא אי פרטי ולכן אסור לעלות עליו. בדרך עצרנו בחוף מול מנמבה והורדנו כמה בחורים מצוות הספינה עם צידניות שהביאו, לחוף, כדי שיכינו לנו בינתיים את ארוחת הצהריים. המשכנו לאי ושם שחינו, כולם שנירקלו (האי מנמבה מוקף בשונית אלמוגים רחבה ומרהיבה) חוץ ממני, וחזרנו לספינה. שטנו לחוף שם חיכתה לנו כבר ארוחת הצהריים -; דג טונה גדול אפוי בנייר כסף, אורז עם רוטב של ירקות ועגבניות ופירות לקינוח. היה טעים. רבצנו קצת על החוף וטיילנו באיזור ועלינו בחזרה על הספינה ושטנו לחוף קאנדווה, למלון שלנו. לאחר שקצת נחנו בחדר, הלכנו לTourist Information והזמנו טיול למחרת לחוות תבלינים, שכולל הורדה בסטון-טאון, היעד הבא שלנו. הלכנו לאכול ארוחת ערב - הפעם לא במסעדת המלון שלנו אלא של המלון הסמוך -; Sunset. היה טעים מאד.

ספינה


1.7 -; קמנו אחרי לילה הרבה יותר מוצלח מהקודם והנהג אסף אותנו מהקבלה ולקח אותנו לחוות תבלינים. שם חיכה לנו המדריך שלנו לסיור, עם המתלמדת שלו, ועם ילד שמכונה butterfly כי תפקידו לטפס על העצים ולהוריד לנו את הפירות. הסיור כלל הסברים על צמחי תבלין שונים- דרך גידולם ושימושיהם השונים, וכן על פירות טרופיים שונים שהם מגדלים. בסוף הסיור חיכתה לנו מחצלת ועליה סירים עם מאכלים שונים שהכינה לנו בעלת החווה תוך שימוש בתבלינים שהם מגדלים, ולקינוח -; טעימה ממבחר הפירות האקזוטיים. היה טעים ביותר! בהמשך הגיע butterfly נוסף שהמומחיות שלו היא טיפוס על עצי קוקוס שהם כידוע גבוהים עד מאד. הוא קשר חבל סביב הרגליים שלו והתחיל לטפס על העץ ממש כמו בבון. קטף משם אגוז קוקוס והתחיל לרדת מהעץ תוך כדי שהוא שר לנו שירים ועושה כל מיני תרגילים אקרובטיים מצחיקים.
הוא חתך את אגוז הקוקוס שקטף ונתן לנו לשתות את המיץ ואח"כ לאכול את הפרי. בינתיים ה butterfly הצעיר, הכין לנו "מתנות" מעלי בננה: לבעלי עניבה, כובע וטבעת ולי -; כובע מפואר מקושט בפרחים, שרשרת עם "תליון" בצורת צפרדע, טבעת ותיקנפרדנו מהם והנהג שלנו לקח אותנו לסטון טאון למלון Dhow Palace Hotel התמקמנו במלון ויצאנו לשוטט בעיר ולהכירה מקרוב. חיפשנו מלון ללילות הבאים ולא מצאנו משהו שמצא חן בעיננו או שהצדיק את המחיר שבקשו. הסתובבנו עוד קצת בחנויות, אכלנו במסעדה וטיילנו גם בשוק האוכל. לא כל-כך אהבנו את העיר על הצפיפות הרבה, העוני והמחנק. החלטנו שבלילות הבאים נתרחק מהעיר.
 
סטוןטאון
חזרנו למלון ודרך האינטרנט האיטי להחריד מצאנו את מלון מ'טוני מארין שמרוחק סה"כ 10 ק"מ מסטון טאון אך הוא ברמה הרבה יותר גבוהה, עם חוף ים פרטי ובריכה מקסימה ובכלל -; אווירה הרבה יותר אירופאית. הזמנו סוויטה ל 3 הלילות הבאים (האחרונים של הטיול שלנו, בהם החלטנו להתפנק בגדול).
2.7 -; הקדשנו את כל הבוקר לטיול בסטון טאון. הסתובבנו בסמטאות עם בתים שדלתותיהן מגולפות בעץ ביד אמן, הלכנו לדוכני הסוחרים הרבים שבעיר וראינו את המבנים העתיקים. הלכנו לכנסיה האנגליקנית בה היה בעבר שוק העבדים. ראינו את חדרי המרתף עם השלשלאות בהם קשרו את העבדים ואת האנדרטה שבחוץ. הלכנו להסתובב בשוק הגדול שבסמוך, ושם, כשקנינו שורשים שהם צולים על האש (טעיםםםםםם), המוכר לקח מאיתנו את הכסף והלך "להביא לנו עודף" ולא חזר....(קיבל מאיתנו 10,000 שילינג במקום 250). חזרנו למלון דאו פאלאס ולקחנו מונית למלון Mtoni Marine.
התמקמנו בסוויטה המקסימה (לקחנו את החדר היקר יותר) והלכנו לסיור במלון היפה והמטופח, השונה כל-כך ממלונות סטון טאון. הלכנו לבריכה היפה של המלון ולארוחת ערב רומנטית על חוף הים, במסעדת המלון.
3.7 -; בילינו את כל היום במלון -; בטן-גב בים ובבריכה, ארוחות במסעדות המלון. סיכמנו עם נהג מונית, אחד מאלה שיושבים דרך קבע ליד הקבלה של המלון, שלמחרת ייקח אותנו לטיול ביער ג'וזאני, אח"כ יוריד אותנו בסטון טאון לשעתיים שלוש ובסוף יחזיר אותנו למלון. (אם היינו מזמינים את זה ישירות מהמלון, זה היה עולה לנו יותר מכפול).
4.7 -; הנהג לקח אותנו ליער ג'וזאני, בדרך מאד יפה. המחיר ששילמנו לו כלל גם כניסה לשמורה ומדריך. בסיור ביער ג'וזאני יש 3 אטרקציות- קודם כל הלכנו לראות את קופי הקלאבוס אדומי השיער.
זהו זן של קופים נדירים ונכחדים שניתן למצוא רק בזנזיבר. הם מתוקים עד מאד, מתקרבים לבני האדם ללא כל פחד עד למרחק של סנטימטרים אחדים, אך אסור לגעת בהם וללטף אותם.
קופים
משם המשכנו לסיור בשביל עשוי עץ בתוך יער מונגרובים. אלו עצים מאד מיוחדים שגדלים על מים וכל השורשים שלהם בחוץ -; כלומר מעל פני המים. יש גשר עץ שמוביל לאורך כל השמורה, יפה מאד. בסוף המדריך לקח אותנו ליער עצמו -; שזהו יער גשם, מאד יפה ומיוחד, על עציו הגבוהים והמרשימים והצמחייה הטרופית הירוקה והסבוכה בו. הנהג שלנו לקח אותנו לסטון טאון, שם אכלנו צהריים במסעדה איטלקית נחמדה, הסתובבנו עוד קצת בחנויות לקניית מתנות ומזכרות אחרונות, ואז הנהג החזיר אותנו למלון.
 5.7 -; בילינו את הבוקר בבריכה ולאחר מכן התארגנו ונסענו לשדה התעופה למסע הארוך הביתה.

 לסרטוני וידאו נוספים מטיולנו, לחץ כאן, כאן, ו כאן. תהנו!