כמו כולם, אחרי הצבא החלטתי שאני צריכה לעבוד כדי לחסוך כסף שיוכל לממן לי את ה"טיול הגדול"! עבדתי מספר חודשים בקיבוץ -; עבודה מועדפת... את הזמן שם העברתי בין משמרות לילה ובין בילויים רבים עם החבר'ה. אם לומר את האמת, כבר אז בתקופת הקיבוץ הפרועה, הרגשתי ריקה. כלפי חוץ הכול היה שמח ומלא חיים, אך מבפנים, משהו כרסם בי, משהו היה חסר...
למרות תחושת הריקות שחוויתי לעיתים, "ההצגה חייבת להימשך", ופשוט שמתי בצד את אותם רגשות לא נעימים עלו לעיתים. ואז, כשסוף-סוף נגמרה תקופת ההתחייבות שלנו, חשבתי לאן לנסוע. ממש לא היה לי ברור למה ואיך מחליטים. התלבטתי אם לנסוע לדרום-אמריקה או אולי להודו. פשוט לא היה לי מושג. הרגשתי שגם את היבשת המרוחקת אני כלל לא מכירה וגם בהודו המסתורית יכול להיות לי עניין. אז פשוט החלטתי -; לעשות מה שחברותיי עשו ולנסוע למזרח! כמה מרגש!
הצטרפתי לחבר שהיה בנפאל. טסתי לקטמנדו, וזכור לי היטב, שכבר בימים הראשונים של ההסתובבות בקטמנדו, הרגשתי מאוד טוב ונוח ואמרתי לעצמי שכך אני רוצה, פשוט לטייל.
משם נסענו לפוקרה, לטראק "האנאפורנה", שלקח לנו 21 ימים. ימים שהיינו מוקפים בנוף בלתי-רגיל, ובחוויות שונות ולפעמים גם לא פשוטות...
לאחר כחודש וחצי בערך בנפאל, נסענו להודו, היינו בכמה מקומות ביניהם הסיקים ואיי אנדמן, ומשם לקחנו טיסה לסרי-לנקה. עקב מקרה מצער ואישי, נאלצתי לחזור לארץ לבדי.
אחרי חודשיים לא פשוטים בארץ, החלטתי שאני רוצה לחזור להודו.
עליתי לצפון הודו, להרי ההימלאיה. נפגשתי עם חברות בדהרמסאלה, ומשם נסענו לקאסול. בקאסול, היה לי מאוד מאוד קשה.
הרגשתי מאוד לא נוח עם החברה שסבבה אותי ופשוט הרגשתי שאני הולכת ומתרוקנת. למרות שאז סמים כן היו משהו שדיבר אליי -; עדיין היה בי חלק גדול שרצה משהו אחר. חלק מסוים בי הרגיש שהוא כמֵה למשהו מעֵבר...
את רוב זמני העברתי בחיק המשפחה המקומית שאצלה גרתי ונרקמו יחסי ידידות עמוקים ביננו.
אם המשפחה, בתה ואני
יום אחד, על המרפסת הקטנה, שפונה לעבר הנוף המרתק של עמק "פרוואתי", הכרתי בחור צעיר, בערך בגילי, רז שמו. התיידדנו והתחלנו לנהל שיחות. אלו היו שיחות אחרות; אחרות מכל מה שכבר הכרתי. היה בהן עומק ועניין והייתי פשוט מרותקת. דיברנו על אלוהים, על החיים ועל העולם; נושאים שקודם לכן, לא עלו אצלי על סדר היום.
התחלתי לקרוא ספרים שנתן לי רז. הוא כבר מצא עניין בקְרישְׁנַה זמן מה קודם לכן. קראתי את הספר "סיפורי קְרישְׁנַה". אני זוכרת שהיה לי קשה עם השמות השונים והמשונים של הדמויות בספר ולא ממש הבנתי את כל מה שקראתי, אך עדיין, המשכתי לקרוא -; היה שם משהו בלתי מוסבר שפשוט משך אותי להמשיך ולקרוא על-אף חוסר הבנתי.
נוף מהמרפסת בה רז ואני הכרנו בקאסול, אותו מקום אליו אנו חוזרים בכל שנה
חודשיים אחר-כך, חזרתי לארץ והשארתי מאחורי את "סיפורי קְרישְׁנַה", שהיה שייך לחבר.
עם שהגעתי לארץ, ביררתי באינטרנט ונסעתי לתל-אביב לרכוש את הספר.
זמן קצר שהיתי בארץ ומיד נסעתי שוב. הפעם, לניו-יורק. רציתי שוב לחסוך כסף כדי שאוכל לחזור להודו. תקופה מסוימת עבדתי בניו-יורק; חלק מהזמן כאופר אצל משפחה ישראלית וחלק מהזמן בפאב, בתור מלצרית. בניו-יורק, גרתי באזור הכי תוסס של העיר, ו"כל העולם" היה פתוח בפניי. אך שוב, משהו לא סיפק אותי. התפללתי להדרכה. התפללתי שאוכל לחזור להודו, למצוא את מה שכל-כך חסר לי. כשאספתי סכום מספיק, חזרתי לארץ לכמה שבועות בודדים.
בזמן שהותי בארץ, שוב נפגשתי פעמים ספורות עם רז, שחזר בינתיים לארץ, והמשכנו לנהל שיחות עמוקות בהרבה ממה שידעתי עד כה. בשיחות האלו, הרגשתי שאני מקבלת את מה שחסר לי. הרגשתי שם משהו אחר, משהו שענה לי על כל החסרים וכמו מילא אותי בחיים חדשים.
חזרתי להודו לבדי. כל אותו הזמן המשכתי לקרוא "סיפורי קְרישְׁנַה" ואת הספר "שְׂרי אישׂוֹפַּנישַׁד -; גילוי האישיות המקורית". בספרים, מוזכרת מספר פעמים המַנְתְרַה "הַרֵא קְרישְׁנַה", ועם שהמשכתי לקרוא, התחלתי לחזור באורח פלא על המַהָא-מַנְתְרַה; כמעט מבלי להבחין, הייתי חוזרת על המַנְתְרַה: הַרֵא קְרישְׁנַה הַרֵא קְרישְׁנַה, קְרישְׁנַה קְרישְׁנַה, הַרֵא הַרֵא, הַרֵא רָאמַה הַרֵא רָאמַה, רָאמַה רָאמַה, הַרֵא הַרֵא. ובצורה פלאית חשתי בטוב.
הספר "סיפורי קְרישְׁנַה", מספר על אלוהים. על אלוהים לפי נקודת המבט של עולם היוֹגַה -; על-פי התרבות הוֵדית. הוא מספר שלאלוהים קיימת דמות. אבל לא סתם דמות, אלא דמות נשגבת -; דמות שהיא רוחנית. הרי לא יכול להיות שלי, לנשמה הקטנה, קיימת דמות ואילו לאלוהים -; שמעצם המילה או ההגדרה של אלוהים; שמגדירה משהו שלם ומושלם -; אין דמות. כי הלוא אם הוא מושלם, לא יכול להיות שחסר לו משהו, ועוד משהו מהותי כל-כך כדמות... מכל מקום, התפיסה הוֵדית היא שלאלוהים יש דמות, דמות בעלת קיום נצחי, שמודעת לחלוטין ויודעת כול ובעלת חדווה ועונג אינסופיים. וכמובן שמפני שלאלוהים לא חסר כלום, אז ודאי שלא חסר לו גם שֵם. ויש לו אינספור שמות. בהודו הוא מכונה קְרישְׁנַה, שפירושו "שובה לב-כול".
הספר "סיפורי קְרישְׁנַה" מספר על קְרישְׁנַה, שהופיע עלי אדמות לפני כ-5000 שנה בוְרינְדָאוַנַה, הודו. החלטתי שלשם אני רוצה לנסוע. התיאורים על וְרינְדָאוַנַה נשמעו לי כה קסומים ובער בי הרצון להגיע לשם.
הגעתי לדלהי, ומשם היה עליי לעלות על רכבת לכיוון אגרה. לאחר נסיעה של כמה שעות ספורות, הגעתי למַתְהוּרָא ומשם תפסתי ריקשת אופניים שלקחה אותי לעבר מחוז חפצי.
מסתבר שוְרינְדָאוַנַה כבר לא נראית כפי שהייתה לפני 5000 שנה. הכפר כבר פחות כפר, ונראה יותר כמו עיירה. החולות הפכו לאספלט, והיערות הקסומים שעליהם שמעתי, הפכו למקומות שונים הומים באדם. אך עדיין, משהו במקום הזה, קסם לי ועורר בי התרגשות רבה.
בזמן שהותי שם, הזדמן לי להכיר דבקים שונים של קְרישְׁנַה.
בדרך מופלאה, הרגשתי שם כל-כך טוב. פגשתי אנשים אדיבים ונחמדים. ראיתי מקומות יפיפיים ושמעתי עוד ועוד על הפילוסופיה ועל אורח החיים של הדבקים.
עם הזמן, התחזקה בי האמונה, שכך אני רוצה להיות. אני רוצה להיות כמוהם. היה לי הרושם שלאנשים שם יש משהו שלי אין. יש להם משהו עמוק ומשמעותי, והם נראים מסופקים כל-כך. הרגשתי שעם הזמן שם, גם אני לאט-לאט מקבלת יותר עומק ותחושת הסיפוק הפנימי שלי הולכת וגדלה.
וְרינְדָאוַנַה
![ורידואנה]()
עם הזמן, היה עליי לחזור לארץ. כל-כך רציתי לקחת איתי את מה שקיבלתי בוְרינְדָאוַנַה. התפללתי שזה לא יעלם. זה פשוט הרגיש לי כמו חלום, חלום טוב, שלא רציתי להתעורר ממנו; לא רציתי שזה יהיה מן טרנד חולף שהבאתי איתי מהודו. קיוויתי לפגוש בארץ עוד אנשים שכמהים למה שאני כמהתי אליו. אז פשוט התפללתי. התפללתי שאם כל זה אמיתי; שאוכל להמשיך בתודעת קְרישְׁנַה. שאוכל להיות דבקה של קְרישְׁנַה.
חזרתי לארץ. כמובן שלאנשים היקרים לי, משפחתי וחבריי הקרובים, סיפרתי על העניין החדש שלי בחיים, וניסיתי להציג את אורח החיים החדש שלמדתי. יחד עם זאת, גם מצאתי דרך האינטרנט את קהילת הדבקים שחיה בארץ.
בסידור מופלא של קְרישְׁנַה, אותו רז שהכרתי בקאסול, והוא זה שחשף אותי לפילוסופיה שאני רוצה שתעצב את חיי, היום הוא בן זוגי ובקרוב מאוד אנחנו עומדים להינשא. זהו מסע משותף של צמיחה. אין ספק שמערכת יחסים זוגית, רוחנית, זה משהו שונה לחלוטין ממה שהכרתי. אלה הם יחסים שבהם הצמיחה הרוחנית של שנינו, היא המרכז. ביחסים כאלו אנחנו בהדרגה לומדים לשים את טובתו הרוחנית של האחר -; במרכז. היו לי בעבר מספר מערכות יחסים עם בני זוג. אך ללא ספק, יש פה משהו שונה. יש פה עומק שלא קיים במערכת יחסים "רגילה". הקשר ביננו לא מבוסס על "בא לי -; לא בא לי", או על משיכה שיכולה לחלוף עם הזמן, אלא על מחויבות אמיתית לטובתו של האחר, תוך כדי שירות אחד לשני.
רז בביתנו בהודו עם ילדי המשפחה
![רז]()
בד בבד, התחלתי להגיע לפרדס-חנה, לשיעורי "בְּהַגַוַד-גִיתָא", ספר המהווה את תמצית כל הפילוסופיה הוֵדית. בשיעורים נחשפתי יותר ויותר לעומק של הפילוסופיה. אני חושבת שמה שהרגיש לי טוב ביותר שם, אלו היו האנשים. פגשתי אנשים אחרים; אחרים ממה שידעתי לפני. אנשים שחותרים למשהו אחר בחייהם. למשהו עמוק יותר, מעֵבר למה שנראה בדרך-כלל. הם היו אנשים שבאמת חתרו לחיות בָּאֶמֶת. היה בהם רצון להיות מודעים לעצמם. מה שהרשים אותי ביותר, זה שזו לא פילוסופיה מתייפייפת, שמדברת גבוה אך בעצם היא ריקה מתוכן. הרגשתי שהאנשים שם באמת מנסים להשתחרר מתפיסות חיים שגויות (כמו אנוכיות ואינטרסנטיות) ומנסים בצורה כנה לאהוב. לאהוב את כולם, את כל ישויות החיים, ולהטיב עמן.
שוב, הרגשתי שיש להם סיפוק. סיפוק שאני לא הכרתי. לכאורה הייתי בחורה "נורמלית", הולכת למסיבות, חיה חיי חברה פעילים וכו'. אך יחד עם זאת, לאורך כל הזמן, הרגשתי שמשהו חסר לי. חסרה לי אהבה. חסרה לי משמעות. אני זוכרת שבלילות, אחרי שהייתי חוזרת מבילוי פרוע בשעות הקטנות של הלילה, הייתי מרגישה בודדה. וכשהייתי מתעוררת לבקרים ריקים, הרגשתי שעמום תהומי והרגשת הריקות הזו ליוותה אותי.
התחלתי להיפגש יותר עם חברי הקהילה והגעתי עוד ועוד לשמוע על הפילוסופיה. נאמר לי שעל מנת להבין את הידע הזה, מאוד חשוב לתרגל מדיטציה; ביכולתה של המדיטציה לחבר אותנו למציאות הנשגבת. מעט ספקנית, התחלתי לתרגל באופן סדיר מדיטציה; מדיטציה של חזרה על מַנְתְרַה: הַרֵא קְרישְׁנַה הַרֵא קְרישְׁנַה, קְרישְׁנַה קְרישְׁנַה הַרֵא הַרֵא, הַרֵא ראמה הַרֵא רָאמַה, רָאמַה ראמה הַרֵא הַרֵא. אין לי ממש תובנות מה בדיוק ואיך המדיטציה משפיעה. אבל מעל לכל ספק, אני משוכנעת שהחזרה על המַנְתְרַה עושה לי טוב. אני מרגישה שביכולתי להיות הרבה יותר שלווה ומחוברת לעצמי. תוך כדי המדיטציה, המיינד שלי נהייה בהדרגה מרוכז יותר וממוקד, ובזמנים של מתח או קשיים, המדיטציה היא כלי מופלא עבורי להתמודדות.
אכן, אני בהחלט רק בתחילת דרכי והדרך עוד מאוד ארוכה. אך כשאני מסתכלת אחורה, על איפה הייתי -; בחורה אימפולסיבית שפועלת מתוך יצרים, מעשנת סיגריות וסמים, קמה רק בשעות הצהריים, לא יציבה ובלתי-מסופקת; ועל היכן שאני היום -; הרבה יותר יציבה, עם הרגשת סיפוק ומשמעות גדולה לאין שיעור, קמה בבקרים, מתפקדת לחלוטין, לא מעשנת בכלל וחשה הרבה יותר בנוח עם עצמי ועם הסביבה שלי, ומעל לכול, מסוגלת ליצור יחסים יציבים ומשמעותיים עם בן זוג, התורמים למסע הרוחני המשותף שלנו.
אין לי שום ספק שחיי ניצלו; ניצלו מחיים סתמיים וריקים מתוכן; חיים של שעמום ובזבוז. חיי הפכו לחיים מלאים יותר, אוהבים יותר, שלווים יותר ומספקים הרבה יותר.
דרך הבְּהַקְתי-יוגה, היא דרך האהבה. היא דרך של יחסים ואהבה.
בְּהַקְתי-יוגה זהו תרגול שמעורר את הנשמה לטבע הבְּהַקְתי (האהבה) הנצחי שלה ומביא אותה לשלמות -; יחסי אהבה עם האל. כתוצאה מיחסי אהבה עם השורש (אלוהים) מתקיימת אהבה עמוקה ביותר כלפי שאר ישויות החיים הסובבות אותנו.
לא קשה להבחין שללא יחסים, אנחנו לא מאושרים. זה פשוט הטבע שלנו -; לאהוב ולהרגיש אהובים. על מנת ליצור יחסים עמוקים באמת, יחסים שבהם באמת נוכל לראות את טובתו של הפרטנר שלנו, עלינו להתנקות. להתנקות מאנוכיות; להתנקות מהרצון להיות "הכי" ותמיד במרכז, ומהרצון להתענג מבלי להתחשב באחר.
על-פי ההבנה של עולם היוֹגַה, אנחנו נשמות רוחניות נצחיות, מודעות ומאושרות. אך מכיוון שרצינו בשלב מסוים "לטעום את הטעם" של להיות במרכז; לנסות ולהיות אלוהים בעצמינו -; קיבלנו גוף חומרי והגענו לעולם החומר. ומיני אז, כבר חיים על גבי חיים שאנחנו עוברים מגוף לגוף, מזדהים איתו כאילו הוא אנחנו ורק מנסים להתענג כמה שאפשר. כך, צברנו סביבנו שכבות של "לכלוך" שמתבטא בזהות כוזבת, בהתניות ובפסיכולוגיות שונות שמגבילות ומתְנות את אהבתינו (לדוגמא: אני אוהבת את העם "שלי" אבל לא את העמים השכנים לי, וכדו')
בְּהַקְתי-יוגה הינה אותו תהליך שעוזר לנו להתנקות בהדרגה מכל ה"ליכלוכים" שעוטפים את ה"אני" המקורי שלנו -; אנחנו עצמנו, הנשמה ששוכנת ומפעילה את הגוף - ועוזר לנו להתחבר לטבע האמתי והאוהב שלנו.
כיום, רז ואני חיים בקיבוץ בצפון הארץ.
את ימינו אנחנו מעבירים כל אחד בעבודתו שלו, תוך ניסיון לתרגל בְּהַקְתי-יוגה.
שלושה חודשים בשנה, בחודשי הקיץ, אנחנו נוסעים מידי שנה לקאסול. לאותה מרפסת בה הכרנו, ומנסים שם, להמשיך ולתת את הידע ואת אותה דרך חיים שכל-כך עוזרת לנו -; הלאה, למטיילים הצעירים שמגיעים.
באותה מרפסת בדיוק, אנחנו מעבירים שיחות אודות הפילוסופיה של היוֹגַה, מציעים ספרים, ואחת לשבוע מגישים ארוחה צמחונית חמה וטעימה לאורחינו!
ילדי המשפחה ואני
אם קטע זה נגע לליבכם, ניתן ליצור קשר:
כולם מוזמנים!
